בקצה החץ הצה"לי, הכי קרוב שאפשר לליבת האויב: יואב לימור עם לוחמי מגלן בלב חאן יונס

בקצה החץ הצה"לי: ביום שלישי השבוע קיימה עמותת ידידי יחידת מגלן ערב בקרית מלאכי, במטרה לעודד שירות משמעותי בצה"ל. הערב הוקדש לזכרם של שני קציני האג"מ של היחידה, יפתח יעבץ ויששכר נתן, שנהרגו במלחמה בעזה. יעבץ נהרג כבר בשעות הראשונות, כשפרץ את הדרך לנחל עוז. יששכר נהרג ב-12 בנובמבר בקרבות בצפון הרצועה.

יעבץ ונתן הם שניים משמונה מפקדים ולוחמים של היחידה הסדירה שנהרגו במלחמה. שמונה לוחמים נוספים נהרגו במסגרת יחידת המילואים של מגלן ואוגדת האם שלה (98), וארבעה ביחידות אחרות ובזרועות ביטחון אחרות. סך הכל 20 לוחמים (ועוד פצועים רבים), מספר עצום עבור יחידה כל-כך משפחתית ומלוכדת.

שיהיה ברור מי ניצח

בימים כתיקונם כל היחידה היתה מתייצבת לאירוע, מהמפקד ועד אחרון הלוחמים. אבל הימים אינם כתיקונם, ומגלן נמצאת עמוק בלחימה ורחוק מהבית. כבר יותר מחודש שהיא נמצאת בחאן יונס, בקצה החץ הצה"לי, הכי קרוב שאפשר לליבת האויב ולמכרה הזהב שצה"ל מחפש: הצמרת השלטונית-פיקודית של החמאס, והחטופים.

ההגעה למגלן בחאן יונס היתה לא פשוטה. נדרשו לא מעט ימים ותיאומים כדי להסדיר זאת, גם בגלל ענייני לוגיסטיקה וגם בגלל הקרבה היתרה לאויב. כשסוף-סוף זה התאפשר, היתה מגלן מעל הריסות ביתו של מוחמד סינוואר, האח של ובעצמו מפקד הגזרה, כמה מאות מטרים ממחנה הפליטים של חאן יונס.

כששאלנו את מפקדה, סא"ל א', מה היעד, הוא השיב ללא היסוס: "שדבר כזה לא יחזור, ושיהיה ברור מי ניצח".

א' לא אוהב שעושים ממנו סיפור, אבל הוא כזה. בן למשפחה שורשית מהגליל העליון, ששכלה את אחד מבניה ברצועת הביטחון. בתפקידו הקודם היה מג"ד 202 בצנחנים, וכבר שנה וחצי שהוא מפקד על מגלן. ב-7 באוקטובר הוא הגיע מהבית, ביישוב הקהילתי שבו הוא מתגורר בגליל, מותיר מאחור את זוגתו, יהודית, ואת ארבעת ילדיו – נווה, ניצן, בניה וכרמל.

כששאלנו מי מטפל בהם, ענה שהוריו. כשיצאנו, שלחתי להם סרטון שלו מוסר ד"ש. ההתרגשות היתה כמובן גדולה: כבר חודש שהם לא שמעו ממנו.

זאת הפעם השניה שאנחנו מדברים במלחמה. הפעם הקודמת היתה אחרי השבת השחורה, שבה איבדה מגלן שישה לוחמים, שלושה בנחל עוז (בהם סגן מפקד היחידה, רס"ן חן בוכריס) ושלושה נוספים בקרבות באיזור.

היחידה המשיכה להילחם עוד שלוש יממות, עד שהעוטף טוהר סופית ממחבלים. אחר-כך היא עברה לצפון, לפני שחזרה דרומה, הצטרפה ללחימה בצפון הרצועה – בעיקר במחנה הפליטים שאטי – יצאה להתרעננות קצרה, וחזרה להוביל את המתקפה על חאן יונס.

רעש המלחמה

חאן יונס נראית אחרת מרפיח. הבניה בה נמוכה יותר, והבניינים צפופים פחות. רק ההרס נראה אותו הדבר: כמעט כל מבנה נפגע, באופן חלקי או מלא. מי שטוען שצה"ל מפעיל בה פחות כוח לא יודע על מה הוא מדבר.

"אין בוקר שאני מתחיל בלי מטס פתיחה", אומר א'. "לא היה מצב שהייתי צריך אש ולא קיבלתי". ביקשנו דוגמא. "לפני כמה ימים הוצאתי מפקד צוות עם 20 לוחמים לפעילות. זה היה לילה עם חצי ירח, והוא הסתובב פה בין איתורים כשהוא עטוף בליווי של חיל האוויר, טנקים, הנדסה וגם ארטילריה נצורה למקרה שיידרש. הייתי פה מפקד פלוגה במבצע צוק איתן; לא היתה לנו עוצמה שאפילו קרובה לזה".

הדבר הראשון שבולט כאן הוא רעש המלחמה. אין רגע בלי ירי של כלי כלשהו, כשכל הזמן מזמזם מעלינו כטב"מ. חלק מהירי הוא של צה"ל: להרתעה, לשיבוש, להטעיה, לפתיחת ציר. חלקו של המחבלים: כשישבנו לשוחח באחד הבתים, נשמעה לפתע קריאה בקשר על צלף שמבצע ירי מאחד המבנים הסמוכים. כל היחידה נדרכה, עד שהאיום הוסר בירי של טנק שלווה באש מדויקת.

"זה חמאס קלאסי", אומר א'. "הוא יורה כמה כדורים באוויר ומייד בורח. הפתענו אותם בדרך שבה הגענו לכאן, ובמהירות שבה הגענו".

השבוע הראשון שלהם כאן היה אינטנסיבי מאוד מבחינת לחימה. "היתה מולנו מערכת שלמה שנלחמה, כולל מארבים, טילי נ"ט, צלפים ומחבלים שיוצאים מבתים וממנהרות", אומר א'. ככל שמגלן התקדמה, האויב נסוג ונעלם, בעיקר למרחב התת-קרקעי שנוכח גם כאן בממדים עצומים.

בכל עבר יש פירים של מנהרות, שחלקם כבר טופל ואחרים ממתינים להשמדה. זאת פעילות סיזיפית, שנשענת ברובה על מודיעין ובחלקה על איתורים בשטח. א' מעריך שיידרש עוד כמה שבועות לכל הפחות עד שהמערך הזה יוכרע.

צה"ל פועל בחאן יונס אחרת מכפי שפעל בעזה. לא פעולה שיטתית על כל השטח, אלא פעילות באיזור ממוקד. זה מאפשר למגלן למצות את יתרונותיה, בעיקר באש ומודיעין ממקורותיה-שלה, כולל מטווחים רחוקים.

ההכשרה שלה כיחידת לפעולות עומק מעניקה לה גם יכולת שרידות גבוהה בשטח: מהסתוות ועד רפואה ולוגיסטיקה. מאחר והימים הראשונים בחן יונס היו קשוחים יחסית וההגעה לעומק השטח היתה בעייתית על-רקע האיומים הרבים קיבלה היחידה אספקה מהאוויר: מצנחים עם GPS שהביאו ללוחמים מים ומזון.

"החטופים הם מצפן עבורנו"

א' דוחה את הטענות שהמבצע מתקדם לאט מדי. הוא אומר שזה טבעו של השטח ושל האויב, שנערך במשך שנים עם תשתיות מתאימות לתרחיש הזה. "זה לוקח זמן. אם רוצים הישגים צריך סבלנות". שאלנו לאיזה הישגים הוא מתכוון, ו-א' ענה ש"זה הקרב שאמור לפגוע בחטיבה שלמה של החמאס ובעוד כמה דברים ערכיים ומשמעותיים" – רמז להנהגה ולחטופים. "החטופים הם מצפן עבורנו", הבהיר.

שאלנו על הלקחים מהאירוע הטרגי בסג'עייה, שבו הרג צה"ל שלושה חטופים בשוגג. "כל לוחם היום ממתין, בודק, שואל, לפני שהוא יורה, תוך שהוא שומר כמובן על מרחב מאובטח כדי שלא להיפגע. לפני כמה ימים ראינו אדם בלי חולצה שהולך לכיוון שלנו כשהוא מנופף בבד לבן. הקפדנו על הכל עד שהוא הגיע אלינו, והתברר שהוא מקושר לחמאס. העברנו אותו לחקירה".

אנחנו נכנסים לאחד המבנים שמתוכו פועלת היחידה. בחצר הבית כיסא גלגלים. החבר'ה צוחקים שמוחמד דף היה כאן. למרות האינטנסיביות והרעש שבחוץ, קשה שלא להתפעל מהרוגע שהיחידה משדרת. חלק מזה נובע מהאופי של היחידה: מגלן היא יחידה קשוחה, עם רקורד מבצעי עשיר בהשוואה לכל יחידה אחרת בצה"ל גם לפני המלחמה הנוכחית.

המערכה בעזה העצימה זאת, כשכל הלוחמים נמצאים ברצף של לחימה שבמהלכו צברו ניסיון קרבי עצום ואיבדו מפקדים וחברים. "תחשוב מה הם עברו: ב-7 באוקטובר הם ירו טילים לתוך בתים שעל הדלת שלהם כתוב משפחת כהן או לוי, ועכשיו הם מחפשים כאן חטופים במנהרות", אומר א'.

חלק אחר נובע מאופיים של האנשים: למגלן מגיעים הטובים ביותר אחרי מסע מפרך של מיונים, כשהמסלול היחידתי הופך אותם לטובים עוד יותר. זה שילוב של איכות גבוהה עם מקצועיות מרשימה שמייצרת תוצאות מצוינות, שניכרת לא רק בצד הצבאי אלא גם בדרך שבה הם מתבטאים ובאיפוק שהם משדרים.

"הכל בסדר"

א' מבקש שניפגש עם שלושת מפקדי הפלגות ביחידה. מאחר ומדובר ביחידה מובחרת, הם מצטלמים בפנים מכוסות ורק האות הראשונה של שמם הפרטי מותרת בפרסום. סרן י' מקיבוץ זיקים התעורר ב-7 באוקטובר למלחמה על הבית הפרטי שלו.

"נלחמתי כל הבוקר בקיבוץ, על הגדרות, ואחר-כך המשכנו לבסיס האימונים של פיקוד העורף", הוא מספר. "רק בלילה חברתי ליחידה". גם אחיו הגדול היה מפקד פלגה במגלן ("בדיוק אותה הפלגה"), והמשפחה מפונה כעת מהקיבוץ למרכז הארץ. כששאלנו אם יחזרו, ענה בחיוב עם סימן קריאה. "אין בכלל שאלה".

סרן ג' מגיע מפרדס חנה, וחולק כיום דירה בתל-אביב עם סרן עידו טייכמן, מ"פ בגדוד 13 בגולני שלוחם עכשיו במחנות הפליטים במרכז הרצועה. אני מראה לו תמונות של טייכמן, שהתראיין ל"ישראל היום" בשבוע שעבר עם שאר מפקדי הפלוגות בגדוד 13, והוא מבקש למסור דרכי שהוא בסדר, אחרי שנפצע מרסיסים של רימון, יצא לטיפול וחזר להילחם עם היחידה.

רס"ן ע' מגיע מרעות. שאלנו אותו ואת חבריו על המחיר ששילמה היחידה, בעיקר בתחילת המערכה. "קשה להתחיל מלחמה עם כל-כך הרבה נפגעים. אין כאן מישהו שלא נהרג לו מישהו קרוב, חבר או מפקד, אבל זה גם מה שהבהיר לכולם פה את החשיבות של המלחמה", אומר י'.

ע' אומר שמגלן חזקה. "זה לימד אותנו שאף-אחד לא יכול עלינו. התאמנו ונערכנו למלחמה הזאת, וננצח בה. יש רוח חזקה בקרב הלוחמים, בטח כשאנחנו יודעים איזו תמיכה אנחנו מקבלים מהעורף ובעיקר מהמשפחות השכולות שלנו. חשוב לנו שהם ידעו שאנחנו כאן בשבילם".

ג' אומר שהמפקדים מדברים הרבה עם הלוחמים על נפגעים. "ברור להם שהדרך היא להמשיך הלאה, שזה גם מה שהנופלים היו רוצים שנעשה". גם המשימה ברורה להם: "להבטיח שיהיה שקט בעוטף להרבה שנים, שהקיבוצים יוכלו לשוב הביתה, שחמאס לא יוכל להתאושש מהמערכה".

שאלנו אותם על האויב. "החמאס מפחד מאיתנו. בהתחלה היו היתקלויות, אבל עכשיו הוא בעיקר בורח. אנחנו הורגים לא מעט", אומר ג'. שאלנו גם אותם על הטענות שאין מספיק סיוע באש, והם שללו אותן בתוקף. "שיתוף הפעולה פה הוא מדהים", אומר ע'. "חיל האוויר, שריון, הנדסה, ארטילריה – זאת הרגשה מטורפת לצאת להתקפה עם כל זה. באמת שיש לנו פה הכל".

שאלנו על העייפות, והגעגוע הביתה. בכל זאת הם כבר יותר מחודש רצוף בלחימה בשטח. "אנחנו לא עייפים בכלל. כל יום אנחנו יוצאים לעוד תקיפות ופשיטות. דבר פה עם כל אחד מהלוחמים, והדבר היחיד שתשמע זה שהם רק רוצים להמשיך", אומר ג'.

שאלנו מה הם עושים בהפוגות, הרי לא כל הזמן נלחמים. קיבלנו תשובות מפתיעות. אוכל, למשל, הוא לא נושא שיחה מרכזי כאן. ברחבת הכניסה לבית יש אמנם גזיה מדוגמת שמכינים עליה קפה, ולצידה יש גם מחבת שמעידה שמישהו טיגן עליה משהו לא מזמן, אבל רוב הזמן הם אוכלים מנות קרב, ומבהירים שלא חסר להם כלום.

כשתהינו אם הארוחות החמות לא מגיעות לכאן כפי שהיה בעיר עזה. הם השיבו שבחאן יונס זה מורכב יותר בגלל הלוגיסטיקה, "אבל הכל בסדר" והאספקה מגיעה פחות או יותר באופן סדיר, כלומר פעם ביומיים-שלושה.

"לא באנו לכתוב על הקירות - באנו להילחם"

אז על מה בכל זאת הם מדברים? על הבית, על החברות, על מה יעשו אחרי המלחמה, וגם על כדורגל. י' הוא אוהד שרוף של הפועל תל-אביב, ומספר שהוא מכיר אותי מהיציעים. כששאלתי אותו על גרפיטי שהשאירו לא מעט לוחמים עם סיסמאות של קבוצות כדורגל (ועוד מיליון ואחת כתובות אחרות) הוא השיב שזה לא הסגנון שלו או של היחידה. "לא באנו לכאן כדי לכתוב על הקירות. באנו להילחם, ולחזור הביתה אחרי שננצח".

לצידם של מפקדי הפלוגות בקבע אנחנו פוגשים שני קציני מילואים שנלחמים עם היחידה. סרן ר' הוא קצין המודיעין של היחידה, שהותיר בבית באשקלון ילדה ואישה בחודש שמיני להריון וזינק ללחימה בכפר עזה, ומשם המשיך ברצף. "בכל 8 שנות השירות שלי לא הרגשתי כזאת שליחות ומשמעותיות כמו כאן, כשאנחנו מתמרנים מול האויב ופוגעים בו".

הוא מספר שהיחידה מצליחה למצות את היתרונות והיכולות שלה, בעיקר בשילוב של מודיעין ואש. לייצר מטרות, ולסגור מעגלים כדי לפגוע בהן. "יש לנו היכרות טובה עם האויב, ואני מרגיש שאנחנו בשליטה".

סרן א' מהר אדר הוא קצין האג"מ של מגלן, השלישי שממלא את התפקיד הזה מאז תחילת המלחמה. אחרי שהשתחרר הוא עבד שנה בחברת היי-טק בארה"ב, ואז הגשים חלום משותף לו ולאביו – לטפס על פסגת הקילימנג'רו.

הם השלימו את המסע ב-7 באוקטובר, ואז, ברגע אחד של קליטה סלולרית, הבינו שבארץ פרצה התופת, והחלו בריצה מטורפת במורד ההר – "מסע של יומיים באפס זמן" – שהמשיך בטיסה לאדיס אבבה, "מכות כדי לעלות לטיסה לארץ", נחיתה והתייצבות ביחידה כבר ביום שני – הישר ללחימה.

הוא מספר שיפתח יעבץ, קצין האג"מ שנהרג ביומה הראשון של המלחמה, היה לוחם בצוות שלו. לזכרו, הוא הצמיד למדים את התג שהצוות של יעבץ עצמו הכין לאחר מותו, ובו אחד המשפטים שאמר ללוחמיו: "לכל אדם יש חברים מתחלפים, לנו יש אחד את השני לנצח". נלחמים לזכרו ובדמותו, צוות יעבץ".

א' היה אמור להתחיל ללמוד הנדסת תעשיה וניהול באוניברסיטת תל-אביב. שאלנו אותו מה יהיה עכשיו על הלימודים, כשהוא עמוק בחאן יונס. "הם יחכו", השיב. "יש דברים יותר חשובים בחיים". הוא מבקש שנמסור דרישת שלום למשפחתו של יעבץ, ובעיקר שנעביר בבית את המסר שהעניינים בשליטה. שהם חזקים, ומנצחים.

כשאנחנו יוצאים מהבית, בואכה הרכבים המשוריינים שמחזירים אותנו לארץ, מתרוצצים בחוץ כמה אווזים. אורן הצלם מבקש לצאת לצלם אותם, ומוזהר מיד ש"יש צלפים בחוץ, תיזהר".

לפני שאנחנו נפרדים אנחנו שמים לב פתאום למשהו יוצא דופן: בשעות שהיינו כאן לא ראיתי אף אחד מעשן. שאלנו את מפקד היחידה אם זה מקרי והוא השיב שלא. כך זה במגלן.