המדינה בערה. ברחבי הארץ נערכו מאבקים רווי יצרים והפגנות סוערות. השיח החברתי נמתח אל הקצה. אנשים איבדו בתים, ובמקביל גם את האמון שלהם בהנהגה. ומעל הכל הבהב צמד המילים הנורא "מלחמת אחים", כתמרור אזהרה בוהק.
הטקסט הזה נשמע מוכר מהמציאות הישראלית ב־2025, אך מדובר בימי ההתנתקות הסוערים ב־2005, על רקע הנסיגה מרצועת עזה ופינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. תקופה שהותירה צלקת לאומית שטרם הגלידה לחלוטין.
לא מתנתק
ביום שני הקרוב, לציון 20 שנים לטראומה שקרעה את החברה בישראל, תעלה בתאגיד השידור הישראלי סדרת הדרמה החדשה "התנתקות" (שני ורביעי, כאן 11 וכאן BOX), שתציג לראשונה את אירועי אותם ימים סוערים, בהשראת דמויות אמיתיות שחוו על בשרן את המאורעות.
הסדרה, שיצרו חוה דיבון ורם לנדס (במאי: לייזי שפירא), עוקבת אחרי תא"ל בדיוני בשם שילה מאז"ה, בגילומו של עמוס תמם, שמפקד על מבצע ההתנתקות ושנחשף עקב כך למחול שדים מסחרר ולעימות נוקב עם סביבתו הקרובה.
"יש לי שם סצנה חזקה במיוחד עם הדמות של הבן שלי, שאותו מגלם עידו אליאלי", מספר תמם. "הוא יוצא לגיבוש לסיירת מטכ"ל, ובקורס חבר שלו נפצע ומאושפז. בבית החולים הבן שלי רואה אותי מופיע בטלוויזיה, ובתגובה הוא מחליט על פרישה מהגיבוש כמחאה.
"בשיחה הטעונה שמתקיימת בינינו הוא אומר לי: 'אני לא מוכן לשרת בצבא הזה, שהוא לא צבא הגנה לישראל, אלא צבא הגירוש'. ואני עונה לו: 'תקשיב, זה המצב. ביום שבו הצבא לא יבצע את הפקודות שהדרג המדיני נותן לו, כל הסיפור של מדינת ישראל נגמר'.
"לכל הצוות על הסט סמרו השערות כשאמרתי את המשפטים האלה. זאת סצנה שלכאורה קרתה לפני 20 שנה, אבל אתה מבין שהמדינה לא יוצאת מהלופ. את הסדרה כולה צילמנו לא מזמן, ובהרבה מובנים היא סופר־רלוונטית. ביום הצילומים הראשון, כאן העלו באינסטגרם ובפייסבוק תמונת פרומו שלי ושל אוהד קנולר עם לייזי הבמאי, וכתבו שם: 'מתחילים לצלם סדרה על ההתנתקות'.
"כמות התגובות שהתקבלו משני הצדדים בתוך דקות היתה מדהימה. מ'סדרה שמאלנית' ו'ככה זה כשהיוצרים הם מהציונות הדתית', ועד 'לא התנתקות - זה גירוש'. רק תמונה אחת שהעלינו עם כיתוב קטן, וכבר הכל בער!
"כל כך קל להבעיר היום. הכל רגיש ופצוע. מה שאני אוהב ב'התנתקות' זה שהיא לא מטפלת בטראומה מהזווית הפוליטית, אלא האנושית. היא מספרת את הכאב של האנשים, שלא סופר. כולנו רוצים אחדות בעם, אבל בלי להבין את המורכבות של האחר - לא נצליח"
"כל כך קל להבעיר. הכל כל כך רגיש, פצוע ומורכב. מה שאני אוהב בסדרה זה שהיא לא מטפלת בפצע הטראומטי מזווית פוליטית, אלא מזווית אנושית־חברתית. היא מספרת את הסיפור של ההתנתקות, את הכאב של האנשים האלה, שלא לגמרי סופר.
"כולנו רוצים אחדות בעם, אבל בלי להבין איש את המורכבות של רעהו - לא באמת תהיה פה אחדות ונישאר רק עם המילים 'ביחד ננצח'. אם באמת רוצים פה אחדות, אנחנו צריכים חמלה, ובשביל זה צריכים להצליח לראות את הצד השני. הסדרה מציגה את כל הטרמינולוגיות של כל הצדדים ומאפשרת לצפות בלי לגעת בסוגיה הפוליטית, ובלי להתעסק ב'נכון־לא נכון'".
אבל בסוף הרי הכל פוליטי, לא?
"אני רואה בסדרה את הכאב של האנשים ההם, שחלקם הגיעו לגוש קטיף לא בקטע פוליטי, אלא כי זה היה מקום על הים עם נוף מדהים, והמדינה אמרה להם 'בואו ליישב'. כשדיברתי עם אנשים שחוו את זה, לשמוע מהם קצת ממה שהיה שם, רובם פשוט התחילו לבכות. אצל כולם היה כאב, כולם הרגישו שהם היו לבד. אמרו לי: 'זה לא עניין אף אחד מה קורה לנו, המדינה לא היתה איתנו'".
נשמע מוכר גם מהשנתיים האחרונות.
"לגמרי. שומעים את הכאב. בהתנתקות העבירו אותם למגורים זמניים, לקראווילות, והם נשארו שם שנים. בני נוער נפלו לסמים ולאלימות, ואנשים איבדו אמון במדינה, שלא טרחה לטפל בהם. אני באמת מרגיש שאם יש לי שליחות בסדרה הזאת - זה לקרב בינינו. אולי זה יגרום לאנשים משני צידי המתרס לחשוב קצת. לא זכור לי שאני בעצמי נרעשתי מההתנתקות, לפני 20 שנה. הייתי מאלה שחשבו שהיה נכון לעשות את הצעד הזה".
וההשתתפות בסדרה שינתה את דעתך?
"זהו, שאני לא יודע. מה שבטוח הוא שבפעם הראשונה אני רואה את הכאב של האנשים האלה. ואז אני שואל: מה משנה הפוליטיקה עכשיו? זה משהו שכעם אנחנו צריכים להבין. עזבו רגע את הפוליטיקה ותסתכלו על האנשים. ממש כמו במקרה של החטופים - מה מעניינת אותי הפוליטיקה כשיש אנשים שכבר שנתיים נמצאים שם בשבי?
"אחרי שראיתי את הסרטונים האחרונים, עם החטופים המורעבים במנהרות, לא תפקדתי שבוע. היינו בחזרות, ופתאום בתוך הסצנה התחלתי לבכות, ולא הבנתי למה אני בוכה. התמונות שלהם כל הזמן בראש שלי. אז מה אכפת לי מהפוליטיקה? תחזירו אותם היום! זה כאילו תכנתו אותנו שהכל צריך לעבור דרך אג'נדה פוליטית, ואני לא מוכן להשתתף במשחק הזה".
"כשהעלינו את התמונה מיום הצילומים הראשון - ישר קטלו לנו את הצורה, משני הצדדים. ואני אומר: רגע, עדיין לא ראיתם פריים אחד מהסדרה, וכבר אתם יודעים מה אתם חושבים עליה?
"ככה זה ברשתות החברתיות. אנשים שמים על עצמם שריון ומרגישים בטוחים מאחורי מסך, ולכן יש גלישה קלה ומהירה לאלימות. בצילומים על הסט היו שמאלנים קיצוניים, חבר'ה מהציונות הדתית, ימנים קיצוניים, מרכז - כל הפלגים שהיום רבים בינם לבין עצמם. וזה היה הסט הכי נעים שעבדתי בו בחיים.
"כשאתה פתאום רואה מולך עיניים, ובאמת מקשיב, אתה מעדיף להגיע בבוקר ולחפש את 80 האחוזים שעליהם אנחנו כן מסכימים, ולא את 20 אחוזי המחלוקת. כל בוקר על הסט נפתח בדקת דומייה למען החטופים, ולייזי קרא ברכת פדיון שבויים מתוך סידור. כולנו עמדנו יחד - וזה הרגע שבו אמרתי לעצמי: בכל זאת יש סיכוי".
עד היום ראינו אותך על המסך לא מעט במדי משטרה. הפעם אתה תת־אלוף בצבא. איך התחברת לדמות?
"קודם כל, הסדרה הזאת היא הזדמנות עבורי לחזור לשתף פעולה עם אנשים שאני חייב להם הרבה מהקריירה שלי - לייזי שפירא וחוה דיבון, שיצרו ביחד את 'סרוגים', שם שיחק איתי גם קנולר. לייזי, שהוא סופר־מוכשר ויש בו אהבת אדם נדירה, סיפר לי שהדמות הראשית של התא"ל היא ממוצא אשכנזי, והציע שאגלם את הגיס שלו. אחרי שבועיים הוא צלצל שוב ואמר לי: 'לא אסלח לעצמי אם לא אנסה - אני רוצה שתיבחן לתפקיד הראשי'. אמרתי לו: 'אבל אמרת שזה מיועד לאשכנזי', והוא אמר: 'אפשר להפוך בין הגיס לבינו'".
שחקן במעמדך עדיין הולך לאודישנים?
"לפעמים, וזה בסדר גמור. אין לי בעיה לעשות אודישן, אני הכי מכבד. אני מעדיף שיבחרו בי אחרי שרואים שאני טוב לתפקיד. כשלייזי אמר לי שקיבלתי את התפקיד, הרגשתי שהכוכבים ממש הסתדרו. שמחתי על ההזדמנות לשחק את הדמות, שההשראה שלה היא מפקד ההתנתקות במציאות, תא"ל גרשון הכהן. אבל חשוב לי להדגיש שזו רק השראה כללית".
צבע אדום ביוון
לצד תמם משחקים ב"התנתקות", בין היתר, גם דינה סנדרסון, שני קליין, אוהד קנולר, עידו אליאלי, מיכאל כורש, טל פריד, יואל רוזנקיאר, נועה חלפון, אורי פרלמן ותום חגי. "בסדרה המציאו סיפור חזק מאוד: תא"ל מאז"ה הוא איש הציונות הדתית, בנו של אחד הרבנים החשובים, והצבא בוחר בו לנוכח החשש ממלחמת אחים. כלומר, זה מישהו שמצד אחד מרגיש שהוא שליח של העם - ומהצד השני הצופים שואלים אם לא מדובר בשיגעון גדלות שלו. השארנו את המתח הזה עד הסוף".
המושג "מלחמת אחים" מהדהד גם בישראל 2025.
"אני באמת מאמין שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו איפה הדברים שעליהם אפשר להסכים עם מי שמולי, ולא לחפש איפה הוא הרוע בהתגלמותו. כמו שאמרתי, יש לנו הרבה במשותף כעם. כשלייזי הביא פרי לצילומים ובירך 'שהחיינו' - יכולנו לראות איך כולם מסביב התרגשו מהברכה ושמחו. אז אני באמת אופטימי".
"תפקידנו כאמנים הוא לחבר, ולא להפריד. היתה בעיה בניסוח העצומה ההיא, ולי אישית היתה בעיה עם חלקים בה. לצד זה, לא היו צריכים להשתלח בחותמים בצורה כזו ולהגיד שהם כבר לא חלק מאיתנו"
מה חשבת על העצומה להפסקת המלחמה שעליה חתמו יותר מ־1,000 אמנים? זה גרר סערה ואינספור תגובות בעד ונגד.
"התפקיד שלנו כאמנים הוא לחבר, ולא להפריד. ככה אני רואה את הדברים. לגבי העצומה - ברור לי שכל העם חותם על החזרת החטופים. צריך להחזיר אותם, לסיים את המלחמה ולחזור לחיים נורמליים. זאת משאלת הלב של כולנו.
"אני חושב שהיתה שם בעיה בניסוח, ולי אישית היתה בעיה עם חלקים בעצומה. אבל לצד זה, אני גם חושב שלא היו צריכים להשתלח בחותמים בצורה כזאת ולהגיד שהם כבר לא חלק מאיתנו. לא חסרים אנשים ששונאים אותנו עכשיו בעולם. אנחנו טראומטיים מ־7 באוקטובר, ואני לא חושב שצריך להפוך כל דבר לעוד כלי שבעזרתו מעמיקים את הקרע בינינו.
"אנחנו כל הזמן מדברים על דמוקרטיה, משני הצדדים - אז מותר שאנשים יגידו את מה שהם חושבים. צריך לזכור: כולם פצועים, ולכולם כואב. העובדה שהפרסומים יצאו בתשעה באב, ביום שבו אנשים צמו, גרמה לי להרגיש שאלוהים צוחק עלינו מלמעלה. כאילו, יום שבו צמים בגלל שנאת חינם - ואי אפשר לפתוח את הטלפון בלי שקיתונות של שנאה יישפכו משם. יש אנשים טובים מכל הכיוונים, ואני מקווה שבסוף הרוב באמת אוהבים את המקום הזה".
האמונה והרוחניות שזורות לאורך השנים באישיותו של תמם. הוא גדל בבית שומר שבת, צם ביום כיפור, אוכל כשר, ומצהיר על עצמו שהוא "לא אדם דתי, אבל מאמין" - כזה שלומד ומתחדש כל הזמן. כשאני שואלת אם התקופה הנוכחית הגבירה בו את האמונה או דווקא ערערה אותה, הוא משיב: "הדת לא התחזקה בי, היא נמצאת אצלי מהבית. מבחינתי, היא ה'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. היא להישאר נאמן למקום שלנו פה.
"מבחינת אמונה ורוח - זה כן התחזק אצלי. כבר 20 שנה אני לומד חסידות ופנימיות התורה, פסיכולוגיה ורוח יהודית מהמקורות שלנו. אחרי הצבא לא נסעתי להודו, אבל קראתי אושו, ביירון קייטי וג'וליה קמרון, שעשו לי מאוד טוב. ואז הרגשתי שלא צריך ללכת רחוק: יש לנו דברים מדהימים גם בחסידות.
"כשמתבוננים בחיים דרך החסידות והפסיכולוגיה היהודית, מגלים שזה נוגע בכל. בתקופות כאלה, הן מגבירות בי את היכולת לראות את הדברים בגודלם האמיתי. ואז כבר יותר קל לנשום".
אתה נעזר גם בטיפול פסיכולוגי?
"במשך 11 שנים הייתי אצל פסיכולוגית מדהימה, ולפני שנתיים הרגשתי שאני צריך הפסקה. הטיפול עוזר לתפוס דברים, והוא סופר־מבורך. בינתיים אני לומד, כותב, מתבונן, ואני לא פוסל חזרה לטיפול בקרוב - בטח לנוכח רמת הלחצים שאנחנו חיים בתוכם היום".
בימים שבהם גם ידידתנו יוון, מהיעדים הכי פופולריים לתיירים כחול־לבן, מתמלאת במתנגדי ישראל ובאנטישמים - מעניין לחזור לסדרה "אזהרת מסע: אתונה", שתמם כיכב בשתי עונותיה ששודרו עד כה. "הסדרה צולמה חצי שנה אחרי 7 באוקטובר. בעלילה הייתי אמור להיחטף ביוון בידי דאעש, מתוך מסיבה - אבל מובן שהסצנה הזאת בוטלה, וכל התסריט השתנה", הוא נזכר.
"באתונה צילמנו שלושה חודשים, והיוונים היו מדהימים וקיבלו אותנו יפה מאוד. יש בעיר הזאת גם שמאל קיצוני בשכונות ספציפיות, במיוחד באחת שנקראת אקסרכיה, שם היו המון כתובות גרפיטי ושלטים נגדנו. על הבניין שבו שהה הצוות שלנו שפכו כמה פעמים דליים של צבע אדום, אבל זה לא היה משהו שהורגש על הסט.
"היום זה כבר נהיה הרבה יותר קיצוני, עם 'יום הזעם' וכל זה. אבל אני בקשר עם חברים מיוון, ואני מבין שזה קומץ שנותנים לו קול, ולכן שומעים על זה כל הזמן. מספר האירועים קטן ביחס למספר הישראלים שיש שם, אבל ברור שאי אפשר להתעלם מזה שמשהו קורה, ושככל שהמלחמה מתארכת אנחנו נתקלים ביותר קשיים.
"כשצילמנו ביוון אירעה מתקפת הטילים והכטב"מים הראשונה של איראן נגד ישראל. אני זוכר שהגענו כל הצוות לארוחת שישי, ישבנו בחולצות לבנות, ופתאום אמרו לנו שיש טילים בדרך לישראל, שיפגעו בתוך שעות. מייד דיברתי עם אשתי, וכולם התקשרו למשפחות שלהם. זה היה אחד הלילות הכי קשים שחוויתי. אף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם".
"אני לא מתייפייף"
תמם (47) נשוי כבר 12 שנים לטל, פסיכותרפיסטית ופסיכודרמטיסטית בביה"ח תל השומר ("היא עובדת במחלקת הפרעות אכילה נשים ובמחלקה פסיכיאטרית ילדים, ויש לה גם קליניקה פרטית"). השניים מגדלים את אן (בת 8 וחצי) ואת איתן (4 וחצי). "אנחנו רוצים עוד ילדים, הם הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים".
לפתע הוא מקבל לנייד תמונות מסט הסדרה "בני מצווה", שם מגלמת בתו תפקיד ראשון בטלוויזיה. "אן עולה לכיתה ג' ועושה תפקידון קטן", הוא מספר בגאווה. "היא מהממת ומוכשרת. אני לא אהיה מהאבות שאומרים לילדים שלהם 'לא תהיו שחקנים'. להפך, אני מעדיף שהיא תרגיש ותכיר את זה עכשיו. היא גם מגיעה איתי לחזרות בתיאטרון.
"היום כל ילד הוא הכנה לשחקן, בגלל האינסטגרם והסרטונים ברשתות. 'בני מצווה' היא סדרת ילדים שכולנו במשפחה אוהבים, ואחד היוצרים שלה הוא לייזי. גם אחי, מאיר, שיחק בה. זאת סדרה ערכית שמנגישה את כל הקונפליקטים בצורה נעימה וטובה. לא הייתי מעורב בבחירה של אן לתפקיד. המפיקה הזמינה אותה לאודישן, ושם נדלקו עליה".
אנחנו נפגשים בקאמרי, תיאטרון הבית של תמם. שם, לצד תפקידיו ב"אדיפוס" וב"מדיאה", הוא מתכונן למה שהוא עצמו מתאר כ"התפקיד הכי מאתגר וקשה שבו נתקלתי עד היום". מדובר בדרמה "זינגר" מאת פיטר פלאנרי, בבימויו של גלעד קמחי (תרגום: שחר פנקס ותום חודורוב), שתעלה באוקטובר בהפקה מושקעת בהשתתפות תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים.
"המון תפקידים שעשיתי נכתבו לאשכנזים, ואחרי האודישן שלי הם השתנו. לבמאי ב'אותלו' אמרתי 'אני שחור', כי אותלו הוא מורי, עם שורשים מצפון אפריקה, וגם הוריי באו משם. בישראל אני שחור"
בהצגה מגלם תמם שורד שואה בשם פיטר זינגר, ששרד את אושוויץ והגיע ללונדון, שם בחר לחיות בהדחקה ולמחוק את עברו. הוא בנה אימפריית נדל"ן משגשגת ושנויה במחלוקת, ופילס את דרכו לצמרת תוך רמיסה וניצול של אחרים. לצד תמם משחקים בהצגה נדב נייטס, רוי מילר, רמי ברוך, אלינור וייל, אבי טרמין, אסתי קוסוביצקי, מתן און ימי, טובית סמאי, עמית שושני, נעם ברט, גלי פרנק, טל פרלמן ואריאל קורט.
זאת לא הפעם הראשונה שבה הוא נכנס לנעליו של שורד שואה. "כשלמדתי בבית הספר למשחק, כתבנו ביחד עם אפרים סידון ואיציק ויינגרטן את ההצגה 'מזריץ', על שורדים שהתחבאו בעליית גג כשקיר מפריד בינם לבין הגסטפו. לי נתנו תפקיד של בחור מלודז', ואני זוכר שהחבר'ה שאלו: 'איך עמוס ישחק פולני?' סידון ענה להם: 'אראה לכם תמונות של הדודים שלי ושל סבא שלי, ותראו שרבים מהפולנים היו שחורים'.
"זה הכיף בגילום דמות בתיאטרון: ללמוד את האדם - ולא את המוצא שלו. את יודעת כמה תפקידים עשיתי שנכתבו במקור לאשכנזי ואחרי האודישן שלי השתנו? ב'אחת אפס אפס' שינו בשבילי את השם מ'אריק הלר' ל'אריק ארבל', יותר ישראלי ניטרלי, וב'סרוגים' שיחקתי את אמיר המורה ללשון, שלא היה מזרחי. אחר כך, בעונה השנייה, כבר הלכו עם זה עד הסוף".
מנגד - זכור גם "אותלו", תפקיד שגילמת בקאמרי, שעם היוודע דבר ליהוקך עלו טענות שאתה "לא מספיק שחור" כדי לגלם אותו. "אמרתי אז לבמאי: 'אני שחור', כי על אותלו נכתב במחזה שהוא 'מורי', כלומר עם שורשים מצפון אפריקה, וגם ההורים שלי באו מצפון אפריקה. בישראל אני שחור. בסופו של דבר, חלק מהיצירתיות כשחקן היא למצוא את הדרך להביא את הדמות אליך. לכן אני מרגיש ש'זינגר' הוא התפקיד הכי גדול ומורכב שעשיתי בחיי".
זה משפט עוצמתי שמחייב הסבר.
"קודם כל, ההפקה גדולה ומטורפת, עם 13 נגנים ו־14 שחקנים. זה סיפור על מה שקורה כשפוסט־טראומה פוגשת נרקיסיזם. טל אשתי ממש עזרה לי פה, עם הסברים ופרוטוקולים על המפגש שבין השניים. אנשים חושבים שזאת הצגת שואה, אבל יש רק תמונה אחת באושוויץ שבה רואים את הטראומה של זינגר ואת מה שקרה לו. זה מחזה מאוד חזק, ואני מאוד שמח שאני בידיים של גלעד, במאי נפלא שתמיד רציתי לעבוד איתו.
"היום כל ילד הוא הכנה לשחקן, בגלל הרשתות. הבת שלי, אן, עולה לכיתה ג' ועושה תפקידון בסדרת ילדים. אני לא אהיה מהאבות שאומרים 'לא תהיו שחקנים'. להפך, אני מעדיף שהיא תרגיש ותכיר את זה עכשיו"
"במחזה, שנכתב ב־1989, רואים איזה עיוות יכול להיווצר כשאדם נפגע כל כך חזק - ואז הופך לאדם שפוגע בכל מה שסביבו. העלילה מבוססת על סיפורו של פיטר רחמן, איל נדל"ן שהיה הראשון שפיצל דירות. הוא הכניס לדירות המחולקות שחורים, אירים, זונות - את כל החלשים בחברה. הוא השכיר להם חדרים בסכומי עתק, ניצל אותם והתעשר מזה. אפשר להסתכל על האיש הזה ולהגיד שהוא מפלצת, אבל יש רגעים שבהם רואים את הפצע שלו.
"מה שאני אוהב בדמות הזאת זה שאני יכול להתפרע, כי בסוף יש שם אדם פצוע ובודד שמוכן לעשות הכל כדי שלא יגיע שוב לסיטואציה שבה פגעו בו. זינגר נמצא בהדחקה גדולה, ובכלל לא מודה שהוא היה בשואה. ההדחקה הזאת יוצרת אדם נטול רגש, שמדבר נורא מהר וכל הזמן אומר 'הכל טוב, אין רע, הכל טוב'. הוא יכול לדרוס אותך - אבל הכל בחיוך. זה תפקיד שהוא ממש לא אזור הנוחות שלי, אבל אני נהנה מכל רגע.
"יש במחזה שלושה צדדים, שמוצגים דרך שלוש דמויות, שבסוף הן שלושה חלקים שונים של אותו האדם. החיים מוצגים כמורכבים, לא שחור־לבן. ואם יש דבר שאני כואב אותו באמת - זה המוות של המורכבות. כלומר, שהיום אין יותר מקום לשיח מורכב. אומרים לך: 'תבחר מי אתה - שחור או לבן? ימין או שמאל?'"
שלוש דמויות מוטרפות
תמם מדגיש שעידן הרשתות החברתיות אחראי להשטחה של השיח. "בהצגה 'אדיפוס' יש לי מונולוג שבו אני אומר: 'מה שאומרים בטלוויזיה, בטוויטר או בפייסבוק יותר חשוב מהאמת'. אז לא, זה לא יותר חשוב מהאמת, אלה לא החיים. זה רק גורם לנו להקצין ולהתרחק. במקום זה, אנחנו צריכים לחפש יותר מפגשים שהם לא ברשת. להיפגש פנים אל פנים, לעשות דברים ביחד".
גם לך יש פרופילים ברשתות.
"יש לי, כמו כולם, אני לא מתייפייף. אבל יש לי אפשרות לא לקחת חלק בדרדור השיח. אני יודע שיש לי אחריות, וכשאני כותב משהו אני משקיע בו המון מחשבה, ולא רק כדי לקבל הרבה לייקים. כל אחד צריך להסתכל על עצמו. לי יש אחריות, אני חלק מהמשחק, ואני משתדל להפיץ מסרים טובים. אני מחפש את השליחות שלי, איך ליצור אצל אנשים מחשבה קצת יותר מורכבת.
"אני בטוח שגם על 'זינגר' אקבל תגובות, כי זה חומר נפץ. כאילו זה מחזה על השואה, אבל הוא גם מצחיק. כמו שאני אומר על הבמה: 'זאת הקומדיה הפנטסטית השלמה על החיים של פיטר זינגר כפי שהיא קרתה באמת'. אנחנו שוברים את הקיר הרביעי כל הזמן, פונים ישירות לקהל, וזה באמת פרויקט משוגע. אני מתרגש ממנו מאוד".
על החיבור של תמם לשלישיית מה קשור ועל תחילת הדרך המשותפת שלהם יחד כבר נכתב רבות. הראיון הזה מתקיים ביום שבו הסרט "לשחרר את שולי סאן", בכיכובם של חברי השלישייה, מגיע לסך של מיליון צופים - והחבר הרביעי מפרגן.
"אני מאוד שמח בשבילם. הם דוגמה לאנשים חרוצים ומוכשרים שלא מפסיקים לחפש ולעשות. מאוד נהניתי וצחקתי בסרט. הניגוד בין הישראליות של שלוש הדמויות המוטרפות לבין המוקפדות היפנית והברדק של השלישייה מייצר הנאה גדולה. הם הכי ראויים לזה, שאפו".
לא מדגדג לך לחבור אליהם ליצירה בקולנוע?
"אני רוצה לעשות קולנוע. יש הצעה לסרט מעניין שאולי יקרה. לעשות סרט עם מה קשור זה משהו שאשמח מאוד. אולי ב'שולי 3' הם יגלו שיש להם עוד ילד, ואני אצטרף", הוא צוחק.
Maya19.10@gmail.com
