כמו בומרנג: השקר שיורה לחמאס ברגל, ואז בראש

מכונת התעמולה הפלשתינית, המשומנת, השטנית, המזכירה את המכונה שיצר בזמנו יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, עובדת במלוא הקיטור. בכל יום מיוצרות תמונות זוועה חדשות, המתוכנתות על ידי במאים ויוצרי תוכן כדי להגביר עוד ועוד את השנאה כלפינו בעולם. וזה עובד.

ממלבורן שבאוסטרליה, דרך יוון, ועד לונדון, פריז ואמריקה - כל העולם משוכנע שאנחנו בני האדם האכזריים בתבל, ושאנחנו משחזרים במעשינו את מה שעשו לנו אך לפני 80 שנה.

כל המילים על ההיעדר המוחלט של מכונת הסברה ישראלית שתיתן עבודה במקביל כבר נאמרו, ולמרבה הצער לא נראה שהם השפיעו במשהו על האיש שחושב שלמישהו בעולם עוד מעניין לשמוע אותו.

ולפני שאתם מתייאשים כמוני, תנו לי לתת לכם דווקא זווית הפוכה: אני עכשיו באמריקה, בסיבוב הרצאות בקהילות ישראליות. אני פוגש הרבה ישראלים ומשוחח איתם, והם מדברים על לחזור לארץ. אם לא הם, הילדים שלהם דורשים לחזור לישראל, להתגייס ולהביא איתם את אבא ואמא, שעזבו לפני 20 או 30 שנה.

הרמקולים מכריזים על קריאה אחרונה לנוסעי הטיסה שלי, ואני בלי הטלפון, מנסה לחשוב איפה שמתי אותו. אני מבין שבלעדיו אני לא יוצא מהארץ. טוב מותי מחיים בלעדיו

לא רק ישראלים גולים יגיעו לארץ כשהפרעות ביהודים יימשכו: יהודים מכל העולם יארזו את חפציהם ויגיעו לישראל, עם השכלתם, כישרונותיהם וכספם. אמנם אצלנו מסוכן לא פחות - אבל לפחות אנחנו ביחד, ואין ברחוב שום דגל פלשתין מעורר בחילה.
בחוש הנבואי שלצערי לא ניתן לי, אני רואה כיצד המוני ישראלים לשעבר ויהודים מגיעים לישראל בלית ברירה, והופכים אותה לעוד יותר חזקה, לעוד יותר משוכללת, למדינה שכל ההון היהודי בעולם מתרכז בה ואי אפשר להביס אותה.
וכך, האויב הנאצו־פלשתיני יגרום בטיפשותו הקבועה לתוצאה ההפוכה מזו שהוא מקווה לה. מדינת ישראל שהם חשבו להכריע ב־7 באוקטובר, ושהם חושבים לנצח עכשיו באמצעות תעמולת השקר, תתפוצץ מרוב אוכלוסייה איכותית ומשאבים, ותנצח דמוגרפית, כלכלית וצבאית את כל הערב־רב שמסביב.

וכך, כמו תמיד, הם חושבים לעשות לנו רע, והיקום הופך את תוכניותיהם לטוב. כי לא משנה כמה אנחנו משתדלים לקלקל לעצמנו, מלמעלה דואגים לנו. עד לפעם הבאה.

חוקים דרכוניים

אני אדם שלא טוב בלשמור על חפצים. ככל שהחפץ יותר יקר ערך, יותר חשוב, יותר הכרחי לקיומי - כך גדל הסיכוי שאאבד אותו ברגע הקריטי ביותר. ומכיוון שאני בזמן של נסיעות, ואדם צריך כמה דברים בסיסיים כדי לנסוע, שכן אחרת יישאר במקומו, אני מוצא את עצמי מאבד ומחפש ומוצא, ושוב מאבד, וכל הזמן במתח.

והנה, בשדה התעופה איבדתי את הטלפון. הרמקולים מכריזים על קריאה אחרונה לנוסעי הטיסה שלי, ואני בלי הטלפון, מנסה לחשוב איפה שמתי אותו. אני מבין שבלעדיו אני לא יוצא מהארץ. טוב מותי מחיי בלעדיו. אבל אין לי מושג היכן הוא מתחבא, השובב. איש טוב אחד עזר לי, ומצאנו את הטלפון בארגז שבו שמים את החפצים שעוברים שיקוף, שם הוא נשאר לבד וחשש מאוד לגורלו.

אבל החפץ שהכי קשה לי לשמור עליו הוא הדרכון. מדוע באמצע המאה ה־21, אדם צריך לשאת פנקס עבה לכל מקום שאליו הוא הולך מחוץ לארצו? הרי ידוע שהמאבד דרכונו - איבד את עולמו. המקסימום שהוא יכול זה איכשהו להזדחל בחזרה לארצו - לא לפני שיעבור בשגרירות וירגיש שבעה סוגים של רגשות קשים כלפי עצמו וכלפי העולם.

למה שהדרכון לא יהיה בטלפון? מגיעים לביקורת הגבולות, מניחים את הטלפון, הוא מדבר עם מכשיר אחר, מחליטים אם זה בסדר או לא, ומודיעים לנו. בלי מסירת הפנקס לשוטר גבולות שפותח את זה תמיד קודם כל מהצד הלא נכון, ואז מהצד הכן נכון, ואז המבט בוחן אותך בהשוואה לתמונתך שנלקחה בתנאים־לא־תנאים ושאינה משקפת כלל את יופייך, ואז החותמת המשחררת.

בואו נתקדם למציאות שאין בה מסמכים. לא רישיון נהיגה ולא דרכון ולא תעודת זהות, ולא שום נייר קטן שאם הוא הולך לאיבוד ברגע הלא נכון הוא גוזר על המאבד התמים שיבוש חיים מוחלט. ומכיוון שגם הטלפון עלול ללכת לאיבוד - כפי שנוכחנו בתחילת הקטע הזה - גם הוא יצטרך להיטמע בתוכנו, להיות חלק מהגוף שלנו, שבב משבבינו.

אבל אחרי שנכניס פנימה את כל מה שעלול להיעלם - דרכון, רישיון, כרטיס אשראי, מפתחות - נגלה שבסוף, כשמשהו הולך לאיבוד, זה בכלל כי הראש הלך לאיבוד. את זה אין שבב שיפתור. כשאני מרוכז ונוכח, כלום לא הולך לאיבוד. רק כשהמחשבות מתפזרות, החפצים מצטרפים לחגיגה ונעלמים.

בסוף, הפתרון יהיה אותו הפתרון שהיה גם לפני אלף שנה - להיות כאן ועכשיו. ואולי, אם כבר, גם לזכור איפה שמתי את כאן ועכשיו.

בקטנה

הורדתי לי לטלפון את הסדרה "טוני נולד מחדש" של ריקי ג'רווייס בנטפליקס. חמישה פרקים נפלאים של הסטנדאפיסט המצליח בעולם, שיצר סדרה על אדם שמאבד את אשתו ושוקע בדכדוך תהומי ובציניות ממארת, אבל בסוף... תצטרכו לגלות בעצמכם.

המיני־סדרה הזאת מלאה אהבת אדם ואופטימיות מרירה, והיא עשתה לי מסאז' קטן ללב בעודי נדחק בכיסא צר בטיסה בלתי נגמרת מישראל לאמריקה. חפשו אותה בנטפליקס, והיא תאיר גם לכם את הלילה.

avrigilad@gmail.com