צקצקו המצקצקים: "הו, מה שווה לשאת דרכון ישראלי אם רק דרכון אמריקני מוציא אותך ממנהרות חמאס, יימח שמו". ולי יש איזו תחושה שמדובר בעוד חלק מקמפיין ה"דיכאון להיות ישראלי", שיש להתייחס אליו בחשדנות ולדחותו ביד אחת, כי השנייה אוחזת חזק בדרכון שלנו.
נצליח למנוע מראות כאלה בקיץ? השריפה בכביש 1 | צילום: נתיבי ישראל
יש לומר בהגינות - טוב לו לאדם שיש לו עוד דרכון. חוץ מבעלי הדרכונים של המדינות שדרכוניהן זהב טהור, כמו שווייץ ויפן וסינגפור, כל אחד צריך שיהיה לו במגירה עוד דרכון. לי אין אחד כזה, אבל אם תציעו לי איזה דרכון מבריק עם סמל זהב בולט של מדינה אחרת, אני אקח. לא כי אני לא גאה בדרכון הישראלי שלי, ולא כי אני חושב לעזוב מחר את הארץ, אלא כי מה לעשות, יש רגעים שבהם דרכון אחר עושה מה שדרכונך מתקשה.
אמרו - מתברר שחייל צריך גם דרכון אמריקני כשהוא יוצא למלחמה. אז קודם כל, מי שיכול להשיג, שישיג. אין בזה שום בעיה. אף אחד מעולם לא התחרט על דרכון נוסף בכיס, ויכול להיות שזה ישתלם בעתיד. הבעיה היא כמובן בהשגה, כי לא מחלקים אותם בתחנה המרכזית, אבל מי שיכול, בבקשה.
אז מרוב שלכלכו על הדרכון הישראלי, הלכתי לבדוק מה מצבו. האם חוץ מחולשתו כרגע בשחרור חטופים - מסיבות מורכבות ומובנות - זה דרכון ששווה להחזיק. אז בדקתי.
גיליתי שמכל דרכוני העולם, הדרכון שלנו נמצא במקום ה־17 מבחינת מספר המדינות שאנחנו יכולים להיכנס אליהן, ואם לא היה הסיפור הקטן הזה עם הערבים, מצבנו היה טוב עוד יותר.
בדקתי גם איפה אנחנו מבחינת חוזק הדרכון ביחס אליו בשדות תעופה, ומבחינת הסיכוי שאם אתה מחזיק אותו יבואו לחלץ אותך אם חס וחלילה תיקלע לצרה באמזונס - ובדירוג העולמי הזה, המשוקלל, אנחנו במקום לא רע. בערך 25. מתחת לכמה מדינות, אבל מעל הרבה יותר. מעלינו רוב מדינות אירופה ואמריקה, אבל מתחתינו עולם ומלואו. אפריקה, דרום אמריקה, אסיה ועוד יבשות שטרם נתגלו.
אז לפני שאתם זורקים את הדרכון שלכם ומחליפים אותו בדרכון היפה של איי נאורו, אל תשכחו שלכל דרכון יש יתרונות וחסרונות, אבל שלנו הוא לגמרי מהרמה הגבוהה. מיליארדי אנשים ברחבי העולם היו מתים להחזיק את הכחול הזה בארנק, כי זה הדרכון היחיד בעולם שמאפשר גם לקטר על המדינה שלך וגם להגן עליה בחירוף נפש. קסם של דרכון.
שריפות
מקווה שהל"ג בעומר הזה עבר בשלום, אבל מוקדם לנשום לרווחה. קבלו מבזק: הקיץ הזה הולך לבעור. לא במובן המטאפורי של חופשות ואבטיחים, אלא ממש - בשריפות. השילוב של חורף שחון, התחממות גלובלית ועצים שנדלקים כמו נרות חנוכה יוצר קוקטייל פוטנציאלי לוהט של אסונות.
השריפה האחרונה בהרי ירושלים היתה רק חזרה גנרלית, וכשיש עדיין הרבה יערות, הרבה חום והרבה עוינות - יש גם הרבה "תקלות חשמליות" מסתוריות. מה שנקרא: ברק משמיים, רק בלי עננים.
לא צריך להיות מומחה לכבאות כדי להבין שמשהו חייב להשתנות. לא יכול להיות שכל שריפה תהפוך לאסון לאומי עם פינוי בתים, נזקים, היסטריות בכבישים ויערות שחורים. ראיתי כתבה על הכפר שִירָקָאוָוה ביפן, שבו גגות הבתים עשויים קש בטכניקה עתיקה האופיינית למקום, ויש גם שם שריפות לפעמים. אז הם הקימו מערכת זרנוקים שקופצים מהאדמה, ומרססים קירות מים סביב הכפר בזמן שריפה. לא טכנולוגיה צבאית, לא מיליארדים - פשוט תושבים שהבינו שאין להם ברירה.
סעו ליער הקרוב, תיהנו מהירוק וצאו לפני שיהפוך לאפור. ואם ראיתם מישהו עם מצית, תציעו לו סיגריה. זה לפחות מעכב אותו בכמה דקות
אגב, זה כבר הועתק אצלנו: בקיבוץ מצובה, שבנה מערכת מים בלחץ גבוה מסביב ליישוב. כשהלהבות הגיעו - הפעילו את המערכת והאש נעצרה ותיסוב לאחור. חייבים להקים מערכות כאלה בכל היישובים גובלי היער בהרי יהודה ובכרמל.
מומחים מציעים גם להציב מערכות הרטבה מוקדמת ביערות, להשקות בלילות חמים, ליצור חגורות מגן רטובות שהאש לא יכולה לעבור, אבל זה עולה כסף ולא מצטלם טוב. לא יקרה.
ומה עם העצים עצמם? הרי ברור שטעינו עם האורן הירושלמי, שהוא עץ שחשוף למחלות, נדלק בקלות ונשרף מהר. הגיע הזמן לחשוב מחדש: במבוק? לא נדלק. אולי בכלל עצים מלאכותיים מבד? הציפורים יתרגלו וינתרו מבד לבד. אם התרגלנו לדשא מלאכותי, גם זה יעבוד.
ודבר קטן אבל חשוב: ראינו את אלפי המכוניות שנתקעו בדרך לירושלים ולא יכלו להסתובב ולהימלט. רק כשהגיעו דחפורים והרסו את גדר ההפרדה בין המסלולים, אפשר היה לנקז את התנועה. הפעם זה עבד, בפעם הבאה זו יכולה להיות מלכודת אש נוראית. חייבים לייצר פתחים בגדרות ההפרדה בכבישם עם כפתורי חירום בניידות, ואז - אם חס וחלילה האש מגיעה - זה לא אומר אסון צלייה המוני.
אולי הפעם נלמד את הלקח. הלהבות בכביש 1 ביום העצמאות | שימוש לפי סעיף 27א'
ועד שזה יקרה - סעו ליער הקרוב, תיהנו מהירוק וצאו לפני שיהפוך לאפור. ואם ראיתם מישהו עם מצית, תציעו לו סיגריה. זה לפחות מעכב אותו בכמה דקות. קיץ נעים לכולנו.
תקווה לאהבה
יש ביקוש להמלצות, אז קבלו כמה חדשות:
1. כפול - לא יודע מי עוד קונה גלילי נייר טואלט באורך הקלאסי, וגם מגבות נייר כאלה. הרי כבר יש גלילים באורך כפול ומכופל, מחירם נוח, אורכם מספיק בדיוק לכפול זמן והם אינם מבקשים דבר למעט הערכה לפועלם. ועדיין, הם נדירים יחסית, לא בכל מכולת ומרכול יש אותם, ולעיתים כשאני מבקש את המוצר הנדיר הזה, בעלי העסק מביטים בי כמו איזה הרפתקן שמבקש משקה ארס נחשים מוגז. בעיניי, לרכוש מוצר דק, שזקוק להחלפה תכופה ומייצר אינסוף גלילי קרטון מיותרים, זה פשוט לא הגיוני כשיש חלופה, אבל אולי אני לא מבין משהו מהותי. קנו גם אתם את הכפולים, נהפוך אותם לסטנדרט, ואז יגיעו המשולשים. העתיד כבר כאן.
2. על זה אמא שלי היתה אומרת: "אתה והשיגעונות שלך", אבל קראתי בכמה מקומות ועכשיו אני מיישם בבית - טבילת קרח לפרצוף המתפורר שלי כל בוקר. אני ממלא קערה גדולה במים, מוסיף קרח בכמות רצינית ממכונת הקרח שקניתי לאחרונה בפרץ אימפולסיביות בלתי נשלט, ומכניס את כל הראש למי הקרח עד שזה כואב מדי. כרגע אני מצליח לשהות בערך 10 שניות, אבל ההשפעות ניכרות לאורך כל היום, גם במצב הרוח המרומם וגם בעור שנהיה יותר חי, מתוח, בוהק. הספרות הרפואית תומכת. נסו עם שקית קרח מהסופר, ותודו לי.
3. יצאה עונה חדשה של "אהבה על הרצף" בנטפליקס, הסדרה שמראה אנשים על הרצף האוטיסטי שמחפשים אהבה - וגם מוצאים. מעבר לתענוג, אני מוצא שצפייה משותפת עם בנותיי הצעירות מלמדת אותן על אהבה יותר משאני אי פעם אוכל. אוטיסטים הם ילדים בנשמה ואהבתם טהורה וחפה ממניפולציות ומרוע. כולם לב. כשהם מדברים על חיפוש אהבה, כשהם יוצאים לדייטים, כשהם מצהירים על אהבתם בפני בני ובנות זוגם, זה בדיוק ההפך ממה שמלמדת התרבות הטלוויזיונית העכשווית, שמראה דרכים עקלקלות ליצירת זוגיות ואנשים שלא בקשר עם הרגשות שלהם וגורמים נזקים בכל מילה שהם מוציאים מהלוע. צפו בסדרה, על כל עונותיה, עם ילדיכם המתבגרים - תנו להם תקווה לאהבה.
4. וקצת קידום עצמי - פתחתי באינסטגרם פרויקט שנקרא עזרה בדרך, ובו אני עוזר למי שצריך בסרטונים קצרים של ראיון איתי בטלפון. מוזמנים להיכנס, לצפות, לעזור ולחשוב - איזה אדם נפלא הוא אברי הזה, אוריש לו את כל כספי.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו