חשוב לכם לשמוע מה דעתי הפוליטית? זו התשובה

לאחרונה אני מקבלת עוד ועוד פניות מאנשים אשר מבקשים שאני אביע את דעתי הפוליטית: "קולך חסר". "הסרטונים שלך ברשתות מאוד מצחיקים, אבל רוצים לדעת מה את חושבת". "את צריכה ללמוד מאיקס ו־וואי, הם לא מהססים להתבטא ומוכנים לשלם את המחיר".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

זה מחמיא בסך הכל, אבל הביאו בחשבון שרק לפני שנתיים אנשים ביקשו ממני להפסיק להביע את דעתי הפוליטית.
גם אז וגם היום, לרוב אלה אנשים חמודים שמבקשים יפה ובנימוס, אבל מי שביקשו ממני אז להפסיק היו לרוב אנשים שלא מסכימים איתי, ומי שמבקש ממני עכשיו להתחיל הם אנשים שמניחים שהם כן מסכימים איתי, כך שאני מתחילה לחשוד שהם בעצם מבקשים ממני להביע לא את דעתי, אלא את דעתם הפוליטית.

אבל האמת היא שאין יותר דעות פוליטיות. הקונספט הזה פס מן העולם. יש אנשים, ויש את האקו צ'יימבר שהם חיים בו, כי רוב האנשים (וגם אני) חיים באחד. ברוב המקרים הם אפילו מודעים לזה ומרגישים בו לגמרי נוח. בשונה מעובדות, הרעיון של "דעה" מכיל את אפשרות קיומה של "דעה מנוגדת", אבל אף אחד לא מסוגל לשמוע יותר כאלה.

אנחנו מגיבים בהיסטריה, כאילו מי שעומד מולנו טוען שלא באמת רצחו את רבין, אלא הוא רץ מיוזמתו לכיוון שלושה קליעי אקדח. אם אנחנו לא מסוגלים לשמוע דעה מנוגדת לדעה שלנו - זו כבר לא דעה, זו אמונה דתית. אם אנחנו לא מסוגלים לשמוע דעה נגדית, אנחנו לא מקבלים את ההזדמנות לבחון את הדעה שלנו, ואם אנחנו לא בוחנים את הדעה שלנו אף פעם - מה היא שווה? לאנשים כבר אין דעות. אנחנו הדעות שלנו. וכשמישהו לא מסכים איתנו, נדמה לנו שהוא לא מסכים לנוכחות שלנו לצידו, לקיום שלנו. דעות פוליטיות הפכו לדבר הזה שרק מסייע לאנשים לסמן אותך יותר מהר.

אפס מחשבה עצמאית

אם דעות פוליטיות היו תוצר של מחשבה עצמאית, היינו רואים התפלגות הרבה יותר מגוונת של הצבעות בתוך אזורי מגורים שונים. היינו מסוגלים לנהל שיחה שהיא אולי אמוציונלית, אבל עדיין מאפשרת בדיקה עצמית והטלת ספק. לא, אנחנו רק צוללים עמוק יותר ויותר אל השחור והלבן. אנשים שמניחים שהם יודעים מה דעתי הפוליטית מתבססים גם על הדעות הפוליטיות שהשמעתי בעבר, אבל בעיקר על מקום המגורים שלי, המצב הסוציו־אקונומי, האופן שבו אני מתלבשת, המוצא שלי. ככל שהזמן עובר אנשים יותר ויותר מניחים שהדעה שלי לא רק ידועה מראש, אלא גם מורכבת ממעט מאוד מילים: "כן", "לא", "בעד", "נגד".

לא מעט "קונספציות" נשברו פה אחרי 7 באוקטובר. הקונספציה העמוקה ביותר שנשברה אצלי היא התחושה שיש לי מחנה. שיש קבוצה של אנשים שאיתם אני כנראה אסכים על רוב הדברים הגדולים. שאני יכולה להישען אחורה ולסמוך על מי שבודק עבורי, מנתח עבורי את הנתונים ומגיע עבורי למסקנות. אני לא חושבת שהייתי איזו עצלנית שיורקת רק דעות שמישהו לעס כבר עבורה, אבל הקרדיט שנתתי למי שלא מסכים איתי היה נמוך מדי.

כבר עשור בערך כולנו פועלים מתוך הנחה מובלעת שמי שמצביע אחרת מאיתנו הוא טיפש או רשע. האם אני בשמאל? לא יודעת, אולי, מה זה אומר בכלל? אם אני בשמאל, זה אומר שאני מסכימה עם איימן עודה? לא. האם אני בעד להדיח את איימן עודה? לא. האם אני בעד להדיח את מי שהציע להדיח את איימן עודה למרות שהוא יודע בוודאות שזה לא יקרה? לא. האם כל הדיון הזה עייף אותי עוד לפני שהוא התחיל? כן. אבל כדי שלא תאשימו אותי בפחדנות או בהתחמקות, ריכזתי רשימה של סוגיות בוערות ודעתי עליהן, אבל תצטרכו לחכות עד לסוף הטור. ככה תהיו חייבים לסבול אותי עד שם.

האם יש לי במה? בהחלט. האם יש לי קהל? יותר ממה שחלמתי. האם הם צמאים לשמוע את דעתי? מעטים. השאר רוצים לשמוע את דעתי רק כדי לוודא, במידה שהם קוראים אותי או מאזינים למוזיקה שלי, שהם לא "שוכבים עם האויב". שאני לא אאכזב פתאום עם אמירה "לא במקום". אנשים שמבקשים ממני להביע את דעתי רוצים שמי שלא מסכים איתי (ואיתם), יבין שהוא בצד הלא נכון. שירגיש לא בנוח. שיתבייש. אבל אני לא באמת מאמינה או מעוניינת שאף אחד יתבייש.

אז אני אומרת רק כשיש לי משהו קונקרטי לומר, כזה שאני מספיק בטוחה בו, כי אני מבינה שיש לו פוטנציאל להכאיב למישהו. האמת היא שאני לא רואה בישראל אנשים שצריך "להשפיע עליהם". נדמה לי שכולם בחרו צד מזמן, ולראיה - שיעור ההצבעה אצלנו גבוה מאוד יחסית. ככה זה כשהחיים בישראל לא מאפשרים לך שוויון נפש. הם דורשים יותר מדי, כואבים מכדי שתוכלי להישאר רק מתבוננת פסיבית מהצד.
אז איך בכל זאת להרבות טוב באמצעות הפלטפורמה שיש לי? לחפש עם מי אני מסכימה במקום עם מי יש לי ויכוח, כי זה הכי קל למצוא. לא להיכנס לשבלונות ולעצבן את כולם באופן שווה. האם קולי חסר? האם יש קול שחסר? כי הקול שחסר לי לא חולק תמונות עם גרפיקה צעקנית, לא משתמש לטובתו בחצאי ציטוטים ולא עושה סרטונים ויראליים.

על מה לא אסלח

אבל הגעתם עד כאן והבטחתי. זה איפה אני עומדת, נכון להיום: המלחמה באיראן: טוב. המלחמה בעזה: לא מספיק טוב. מי היה עושה את זה יותר טוב? לא יודעת. ביבי: מוחאת לו כפיים על דברים מסוימים. לא אסלח לו לעולם על דברים אחרים. מאמינה שהוא רואה לנגד עיניו את טובת העם היושב בציון, אבל מוכן לדרוס הרבה יותר מדי בדרך. מחכה בקוצר רוח ליום שאחריו ואחרי הביביזם והרל"ביזם, אולי נוכל להתחיל להחלים.

החטופים: כל דקה שעוברת היא חיים שלמים בשבילם ובשביל המשפחות שלהם. הם חייבים לחזור הביתה. במקביל, אם חמאס ימשיך לשלוט בעזה, זה יהיה הרסני לכל הצדדים. איך מיישבים את שני הדברים? אין שום דרך לעשות את זה. אם אני צריכה לבחור, אני בוחרת בחיים של האחים שלי. פלשתינים: בסוף יהיו שתי מדינות, אבל רק כי אף אחד לא מציע אופציה יותר טובה. מתנחלים: אל רובם המכריע אי אפשר לבוא בטענות, רק לממשלות שמאפשרות את הקרקס הזה. האם הם עושים שירות עתידי למדינת ישראל? אני אופתע מאוד אם כן, אבל היי, לפעמים אני מופתעת. את הטרוריסטים היהודים צריך לשים בכלא. גיוס חרדים: אני לא מאמינה שאפילו צריך לנהל את השיחה הזאת. למי אצביע בבחירות הבאות? ובכן, רייצ'ל גולדברג־פולין, אמא של הירש ז"ל, שיתפה בראיון שמתוך קואליציה של 68 חברים, אחד בלבד יצר קשר להביע תנחומים אחרי רצח בנה. האם זה אומר שהם עושים רק דברים רעים? לא. האם אני ארצה להצביע להם כשכל זה ייגמר? גם לא.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

כרגע אני משוועת להנהגה שמורכבת מבני אדם. אם הם בני אדם, אנחנו כבר מסכימים מספיק.