ואם גנץ או לפיד היו מחמשים את המיליציות בעזה?

האם יש למישהו ספק מה היתה תגובת הימין הישראלי, אילו יאיר לפיד, בני גנץ או יאיר גולן היו מחליטים לספק נשק לכנופייה עזתית שהיא ספק מיליציה ספק חמולה, אבל אין ספק שיום אחד היא תכוון את נשקה אלינו? האם למישהו לא ברור אילו מילים היינו שומעים, ואילו מין האשמות? אז למה עכשיו זה מוצג כמהלך ביטחוני מתבקש, חסכוני ומתוחכם, שרק אידיוט לא יבין כמה הוא נפלא?

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

התשובה פשוטה עד ייאוש. זה מכיוון שהמחלוקת הפוליטית שלנו כבר רוקנה את עצמה מכל עיקרון, רעיון או קנה מידה. יש רק "אנחנו" ו"הם", וביניהם תהום שיש מי שטורח להעמיק.

אני, למשל, חושב שבמצבים מסוימים אפשר לחמש מיליציות של אנשים מתועבים - בתנאי שיש לנו מושג איך לאסוף את הנשק ולסיים את החגיגה בדיוק ברגע הנכון שבו הנזק רב על התועלת. אבל איך בכלל אפשר לשוחח על זה כשכל מה שתקף הוא הסכסוך הפנימי בין ההם והאנחנו?

רב בכיר ביהדות אירופה מכריז בפה מלא שהוא לא מוכן להתפלל לשלומם של החטופים, ואין בו צער על הרוגי אסון הנובה. למה? כי הם קפלניסטים. הם שמאלנים והוא שונא אותם. כך הוא אומר. אני תוהה אם מר ירמיה כהן פגש אי פעם "קפלניסט". אני מרשה לעצמי להניח שכמו רוב פעילי השנאה שבעולם, גם הוא פיתח עמדה רגשית מוצקה כלפי קבוצה מדומיינת.

עסקנים חרדים מלהטטים במילים ריקות כדי להסביר מדוע לא יתגייסו בשעת מלחמה. הם אומרים "לימוד תורה", אבל מתכוונים ציבור המצביעים שלנו. עובדה, מורים לתורה שאינם חרדים - משרתים, לוחמים, נפצעים ונופלים, ומשאירים המוני תלמידים בלי מורה לתורה, ואיכשהו זה פחות מפריע ל"עולם התורה". זה הכל אנחנו והם.

הרשימה הארוכה מדי

כשהוזמנתי לתיקון שבועות במוזיאון הסובלנות, המחשבות כמעט עלו על גדותיהן. ידעתי שיש לי שעה עגולה ולא יותר. אמרו לי שאני עומד לשוחח מול 650 איש ואישה, פלוס־מינוס. בלי מיקרופון, מפאת קדושת החג. ידעתי שהשיחה שלי היא הראשונה ברצף, כך שממש אסור לי להרדים את הקהל. לילה ארוך לפניהם. ביקשו שאדבר על תיקון חברתי. חשבתי שאם רק נעבור על רשימת הדברים שזקוקים בדחיפות לתיקון, כבר הלכה השעה שלי. וחצי מהקהל. חיפשתי סיפור טוב ופשוט שיתמצת בקצרה את מה שכולנו ממילא מבינים, אבל לא היה לי קצה חוט.

המזל, למזלי, חרג ממנהגו ושיחק לי פעמיים. חברתנו נ' סיפרה על חוויית נהגים שהוציאה אותה מדעתה, וברגע שסיימתי להתרגז ידעתי שזה הסיפור שחיפשתי. חוץ מזה, לא הגזמתי עם ארוחת החג. אין מזון מקדם תרדמה יותר ממנות חלביות חגיגיות שנושאות תארים דוגמת "מוקרם", "מותכת" או "עשיר". גדלתי במשפחה שלא שמעה על ארוחה חלבית חמה. לסבתא שלי היו שתי צלחות חלביות בארון. הן היו קטנות, סדוקות וחסרות חן, והמתינו בארון לעוגת הגבינה של בוקר שבועות.

אני לא בנוי למתקפה חלבית, והרעיון לאכול פשטידות ולזניות רגע לפני לילה לבן הוא מופרך לא פחות מהרעיון לקחת מהן חתיכה קטנטנה ולהתנצל. שרדתי כדי לספר. והסיפור של נ' כל כך מוציא מהדעת, עד שיש סיכוי־מה שהוא יעזור לחלק מאיתנו לשוב לדעתם המתוקנת.

פטור מאנושיות בסיסית

הנה הסיפור, והנה מה שצריך תיקון: נהגת שנקרא לה נ' ישבה ברכבה והמתינה למקום חניה שיתפנה. אבל אז קרה דבר שכל ישראלי מכיר. ברגע שהרכב החונה הואיל סוף־סוף לסיים את עיסוקיו ולפנות את מקום החניה, הגיח לפתע רכב אחר משום מקום, ונכנס בזריזות אלגנטית אל המקום שהתפנה.

זה רגע מרגיז. לא אסון, כמובן. בטח שלא בתקופה כמו זאת, שבה כולנו למדנו משהו על פרופורציות. ובכל זאת, מכעיס. מעליב אפילו. תחושה שלא רואים אותך, ואם רואים אז לא סופרים. ומה? אין כללים? אין אנושיות בסיסית? האם העולם חוזר לתוהו?

מחשבות ורגשות מהסוג הזה הם שגרמו לנ' לנסות ולתבוע את עלבונה. אז היא פתחה חלון - מהלך שישראלים רבים כבר מוותרים עליו - רק כדי שיהיה ברור שמאחורי המתכת והזכוכית יש בני אדם. היא לא קיללה ולא תקפה, רק שאלה: "למה ככה? אתה לא רואה? לא רואה שאני פה וממתינה לחניה הזאת?"

כשהקשבתי לה חשבתי שזאת בסך הכל שאלה פשוטה, שמזמינה תשובה פשוטה. הנהג הזריז היה יכול לענות בכן או בלא:

א - לא. באמת שלא ראיתי. סליחה. אני כבר זז.

ב – ראיתי, אבל מה לעשות שיש לי סיבות טובות להידחף לפנייך. או אפילו: ראיתי, אבל אני לא באמת מאמין שהעובדה שאת ממתינה פה לפניי מעניקה לך איזושהי זכות קניינית על מקום החניה הזה (שזאת תשובה לא נחמדה כלל, ובכל זאת תשובה).

אלא שכמו שחלק מהקוראים כבר יכולים לנחש, הנהג לא בחר באפשרות א' וגם לא בב'. הנהג עשה בדיוק את מה שישראל עושה לעצמה כבר זמן מה. הוא אמר לה "יאללה יאללה, יא קפלניסטית מסריחה". וכן, באותה מידה הוא היה יכול לקרוא לה משיחיסטית או ביביסטית, מה זה משנה. אבל הנהג המסוים הזה בחר לקרוא לה קפלניסטית. כלומר, מאחר שלא נראה לי שאת ואני שייכים לאותו מחנה, למה את חושבת שיש לך איזשהן זכויות או טענות?

ההתרחשות בין נ' לבין הנהג שנכנס לפניה לחניה היא לא מקרה חריג, אלא הפרצוף שלנו כרגע. איש לא דן את יריבו לכף זכות, אפילו לא כפית. אם אתה חולק עלי, אתה מן הסתם משוחד. מכרת את נשמתך. או סתם מנוול. איזה עוד הסבר יש לכך שאתה לא חושב בדיוק כמוני?

על פי דיווחיה של נ', הוא נראה נהג נורמטיבי וסביר, וישב ליד אשתו הסבירה והנורמטיבית. ומה שהוא אמר לה זה בעצם: מכיוון שאני מניח שאת ואני חלוקים בדעותינו פוליטית, מבחינתי את לא קיימת. כל הכללים, הנורמות והתקנות שבעולם לא חלים עלייך. כי את קפלניסטית. או משיחית. וממילא מסריחה - תואר שהוא הא"ב של השיח הגזעני שתמיד הניח שהמאפיין הבסיסי של הגזעים השנואים הוא הריח. ולכן - יהודי מסריח. "כושי" מסריח. והשורה התחתונה של כל ה"יופי" הזה היא פטור: אני פטור מלהתחשב בך. אני פטור מלדון אותך לכף זכות. אני פטור ממך.

זהו המצב כרגע. אתם ואני יודעים שההתרחשות הטריוויאלית ההיא בין נ' לבין הנהג שנכנס לפניה לחניה, היא לא מקרה חריג אלא הפרצוף החברתי שלנו כרגע. איש לא דן את יריבו לכף זכות, אפילו לא כפית. אפס קרדיט. אם אתה חולק עלי, אתה מן הסתם משוחד. מכרת את נשמתך. או סתם מנוול. מה עוד יכול להסביר את העובדה שאתה לא חושב בדיוק כמוני?

יש כאלה שתולים את הבעיה בתרבות הרשתות החברתיות, ומה שמעוללים מסכי הסמארטפון ל"שריר" של האמפתיה. אחרים מצביעים על התנהלות פוליטית שזורעת סכסוך במכוון, ושואפת להפיק תועלת ורווח מקיטוב ומשנאת אחים. שניהם צודקים, מן הסתם, ובשני המקרים הפתרון לבעיה הוא אותו פתרון עצמו: להיפגש יותר. לשתף פעולה. לבחור, כבר בהזדמנות הראשונה, בנציגי ציבור שמאמינים בחיבורים - וגם יודעים איך לעשות את זה.