שמחה לאיד היא צורת השמחה הנחותה ביותר. כמו פחמימות לנשמה, היא מספקת נחמה מהירה, ואחר כך חרטה. כבר בשעה שהשמחה הזאת משתמחת לה יש תחושה חמוצה בלב, אבל לפעמים, כשסוגים יותר נעלים של שמחה לא זמינים, אני משתמש גם בה.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
השבוע שמחתי לאידם של הספרדים, אלה שמתייצבים בימים אלה בראש שונאינו ומובילים את אירופה לצעדים נגדנו. ובשעה שהם מניפים את דגל פלשתין הכעור, נפל דבר בעיר טורה פאצ'קו, שבה נטפלו כמה מהגרים מוסלמים משלל מדינות ירודות לקשיש ספרדי והתעללו בו כהתעלל המטאדור בשור.
לא יודע למה, אבל ההתנהגות הזאת - האופיינית לבני דודינו, המחבבים התעמרות בחסרי ישע - לא מצאה חן בעיני המקומיים, שדווקא תומכים בדפוס ההתנהגות הזה כשהוא קורה אצלנו ומכוון נגדנו. פרצו מהומות, עפו מכות, הלכה הסייסטה. ואני שמחתי שמי שתומך בטרור בישראל מגלה שתמיכה כזאת מתגלגלת לפתחו די מהר, ושהקארמה עובדת מעולה, במיוחד נגד שונאי ישראל.
ועוד הזדמנות לשמחה לאיד זימנה עצמה אלי - השמחה על מה שקורה באנגליה, שנכבשה טוטאלית בידי הפולשים המוסלמים. אני צורך בתאווה סרטונים של משפיענים בריטים שמקוננים שמדינתם נכבשה, ושממשלת הלייבור לא עושה כלום - אפילו להפך, משתפת פעולה. ואני חושב לי שבניגוד לספרד, שבה מערכת התגמול והעונש האלוהית עבדה ממש מהר, עם אנגליה היא לקחה את הזמן שלה - אבל אחרי שגמרה להתארגן, הביאה מכת מוות. בריטניה הגדולה, האימפריה שכבשה ודרסה חצי כדור הארץ, ששעבדה עמים, השתלטה על יבשות, בזזה תרבויות, יצרה סכסוכים ובנתה עצמה על שוד בקנה מידה שלא נראה מעולם, משלמת עכשיו בריבית דריבית. הכובשת נכבשת, השודדת נשדדת. אבל אני לא שמח לאידה.
למה? כי אנגליה היא מולדת המוזיקה שאני אוהב, הטלוויזיה שאני מעריץ, הקולנוע שאני מתחבר אליו. אני קרוע על הנימוסים הבריטיים, על המבטא המקסים, על ההוויה האנגלית. לא הייתי חי שם, אבל לבוא לביקור פעם בכמה שנים תמיד היה לי נעים מאוד. עכשיו זה כבר לא רלוונטי, מקומות עם המוני לובשות חיג'אב שחור לא עושים לי את זה, הפגנות נגדי מכבות אותי, תפילות המוניות באתרי תיירות מובחרים דוחות אותי. כזה אני.
אז למרות הזיכרון הקולקטיבי על שנות המנדט הרעות, על אנגליה אני אָבֵל. אין יותר שבוע בלונדון. נתרגל. לפעמים כשהצדק נעשה הוא מתוק, לפעמים הוא מר. לך תתווכח.
חשיפה
השבוע נקלעתי לדיון ויראלי, חצי מיליון צפיות, עם רותם סלע בעניין חשיפת הגוף של מתבגרות. רותם אמרה בשיחה עם ליאור רז במסגרת תוכניתם "אוף רוד" בנטפליקס, שהיא לא מעירה לבת שלה על איך שהיא מתלבשת, שהיא רוצה שהילדה "תחגוג את הגוף שלה בלי לחשוב מה מישהו חושב על זה".
ואני עניתי, בתוכנית שלי ושל שרקי, שבשיחה עם בתי המתבגרת אמרתי לה לא להתלבש חשוף מדי, כי היא לא רוצה לשדר מסר שהיא לא באמת מעוניינת בו. והיא הבינה והפנימה מייד.
הדיון ביני לבין רותם התרחש ברשתות. האמת היא שמעולם לא פגשתי אותה, אבל התגובות היו רבות מאוד ודי צפויות. הרבה נשים אמרו לי שאני דינוזאור, שהכללים השתנו, שאישה היא אדונית לגופה ושתעשה בו ככל העולה על רוחה, וכיוצא באלו קלישאות. אז אני רוצה טיפה לפתח את הנושא פה, בכתב, ולא במשפטים ספורים בטלוויזיה.
אני אדם סופר־ליברלי, אין לי שום בעיה עם מיניות על כל סוגיה. הצניעות הדתית מופרזת לטעמי, וכך גם החשיפה הנהוגה היום אצל מתבגרות בלתי מודעות - והחלק השני קשור לאיך שאנחנו, הגברים, בנויים מקדמת דנא.
כאשר אישה או נערה צעירה "משדרת" לגבר בניגוד לרצונה זמינות מינית, בעיניה זה נוח, מגניב, סקסי, אבל היא כבשה שאינה מבינה את זווית הראייה של הזאב
בשבילנו - וזה לא קשור לחינוך, לא לסביבה ולא לתרבות, אלא למוח הקדמוני החי עדיין בתוכנו - חשיפת איברי מין היא שידור של האישה שהיא זמינה מינית. נכון, התקדמנו מאז ונוספו עוד רבדים למוח, ומה שעובר בו על אוטומט אסור שיתורגם למעשים, אבל עדיין, האוטומט מזהה אופציה לזיווג וזה כל מה שמעניין אותו. לא אישיות, לא חברות, לא מורכבות.
לעומתנו, נשים בנויות לקשר. הן מחפשות יציבות, עומק, יחסים. לכן, כאשר אישה או נערה צעירה "משדרת" לגבר בניגוד לרצונה זמינות מינית, בעיניה זה נוח, מגניב, סקסי, אבל היא כבשה שאינה מבינה את זווית הראייה של הזאב.
ואני לא מדבר בהכרח על פגיעה מינית. זה בקצה. אני מדבר על איך הזכר תופס את הנקבה שחושפת עצמה בסיטואציה לא מתאימה, כמו ברחוב, בבית הספר, באוטובוס. במסיבה? בכיף. בים? למה לא. ההקשר חשוב, אבל אם ההקשר לא מתאים, גם המחשבות אינן מתאימות. כל מה שאני אומר לבתי הוא - אל תייצרי מחשבות זכריות שאינן הולמות את כוונותייך. ונכון, יש מחשבות כאלה גם בלבוש מלא, אבל לא ניתמם, לבוש נועז מייצר אפקט, והאפקט הזה, מניסיון, הוא די דפקט.
אני לא משטרת הלבוש ולא משמרות הצניעות, אני רק אומר - אם היית נכנסת לרגע למוחו של זכר, לא היית מתלבשת ככה פעם אחת נוספת.
בקטנה
יש מגמה ברורה של הקטנת אותיות גלובלית. פעם היו אותיות קטנות רק בתחתית חוזים בעייתיים, היום זה בכל מקום. בתפריטי מסעדות, בהוראות שימוש של מכשירים, בעלוני תרופות, ועוד היד נטויה. תגידו - ברנש, זה לא שהאותיות קטנות, זה אתה שמזדקן. אומר לכם - חס ושלום. אמנם מתבגר, אבל כבר לפני כעשור עשיתי ניתוח לייזר גם לרחוק וגם לקרוב והריני לא זקוק למשקפיים כלל, גם לא בקריאת עיתון. זאת תופעה אמיתית.
אז בדקתי בשבילכם את העניין, ואכן, המחקרים מראים שזה המצב האובייקטיבי. הסיבות רבות, ונעות בין הרצון לחסוך בנייר, הכבדה בהוראות הרגולטריות על יצרנים בקשר למה שהם כותבים ודרישה לטקסטים ארוכים, ריבוי שפות בעלונים לצרכן, וגם מחשבה אצל יצרנים שמי שרוצה לקרוא - כבר ימצא דרך, משקפיים, זכוכית מגדלת או כמובן צילום בטלפון והגדלה, שזה מה שכולם עושים היום.
הנה היום ממש, מכשיר הקרח שלי השתבץ. בלעדיו איני יכול לעשות את הדבר המוזר הזה שאני עושה בכל בוקר, טבילת הפרצוף העתיק שלי בקערת מי קרח, סגולה לבן זכר.
מייד פתחתי את ספרון ההוראות, ולא משנה כמה התאמצתי, לא יכולתי לראות מה התקלה ומהו פתרונה. אפילו כשצילמתי בטלפון, האותיות היו כה קטנות שהעדשה סירבה להפוך אותן למשהו קריא. בא הטכנאי ותיקן מה שיכולתי לתקן בעצמי בחמש דקות. יצא שכר החיסכון בפונט בביקור טכנאי על חשבון החברה. לא בטוח ששווה את זה.
גם במסעדה שאליה הלכתי בשבוע שעבר לא יכולתי לראות מה מגישים. נאלצתי להשתמש בעיני הבז של אחת הבנות כדי שתקרא לי, והרגשתי תרח. לא הבנתי, אני משלם ואני לא יכול לקרוא את התפריט. זה והדרת עיני זקן? זאת התחשבות? מה העניין הזה בכלל?
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
שמים עלינו עין. לא סופרים אותנו, האנשים שעברו את גיל 50, ממטר, גם לא מעשרה סנטימטר, וזה מעצבן ברמות. אגב, בכמה מדינות באירופה כבר הבחינו בנימול הכתב והוציאו הנחיות לגודל מינימלי לאותיות בעלוני משתמש למיניהם, גודל 7 נקודות, שזה בערך פי 7 ממה שמקובל היום. הייתי עובר לגור באירופה רק בשביל זה, אבל לא בא לי על האנטישמיות, אפילו אם אוכל לקרוא את הוראות השימוש בה.
תנו לנו אותיות כמו פעם. לא של קידוש לבנה, של קידוש יכולת הקריאה. ממש־ממש נשמח ונודה לכם מקרב לב.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו