קמה מדינת ישראל
"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי".
אלה היו דברי הפתיחה למגילת העצמאות, שהוקראה על ידי דוד בן־גוריון בטקס הכרזת המדינה, שהתקיים במוזיאון תל אביב ב־14 במאי 1948, השבוע בדיוק לפני 70 שנים.
עבודת כתיבת המגילה החלה כשלושה שבועות קודם לכן. חבר מִנהלת העם פליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון) פנה ב־23 באפריל 1948 למשפטן בן 33 בשם מרדכי בעהם, שלמד משפטים באוניברסיטת לונדון, והורה לו להכין טיוטה - שנקראה בתחילה "הצהרה בדבר מדינה יהודית".
הכתיבה עברה גלגולים רבים. הטיוטה הראשונה נכתבה בהשראת מגילת העצמאות של ארה"ב, ואחריה באו טיוטות נוספות שגררו ויכוחים רבים בין חברי מנהלת העם, עד שבן־גוריון נטל לידיו את מלאכת הניסוח, קיצר את הנוסח האחרון שהונח בפניו והביא להסכמה בין הגורמים החילוניים והדתיים במנהלת העם.
על המעצב והגרפיקאי התל־אביבי אוטה וליש הוטלה משימת הקליגרפיה (עיצוב הכתב) של מגילת העצמאות.
ההחלטה הסופית בדבר ההכרזה על הקמת המדינה התקבלה על ידי מועצת העם ב־12 במאי 1948, וזאת למרות התראות שהתקבלו ממדינות רבות לדחות את ההכרזה, נוסף על אזהרתו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל.
כעת, עם קבלת ההחלטה, הוזעק שוב המעצב וליש למשרדי הסוכנות, ובבוקרו של יום חמישי, 13 במאי 1948, נדרש לגשת מייד למוזיאון תל אביב, ששכן בביתו לשעבר של ראש העיר מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בעיר, ולהתקין שם את האולם המרכזי לטקס הכרזת המדינה. טקס זה היה אמור להתקיים במקום למחרת, שישי, בשעה ארבע אחר הצהריים.
ההחלטה לקיים את טקס הכרזת המדינה באופן מיידי, ועוד ביום שישי הקצר ולפני כניסת השבת, זמן לא נוח מטבעו להתארגנות מאורע היסטורי חשוב שכזה - נבעה מהעובדה שבשבת של אותו שבוע היה אמור לפוג תוקפו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
שליחים מיוחדים יצאו לבתי מוזמנים ומסרו בידם הזמנה לטקס מטעם מנהלת העם, שאמרה כך: "הננו מתכבדים לשלוח לך בזה הזמנה למושב הכרזת העצמאות שיתקיים ביום ו', ה' באייר תש"ח (14.5.1948), בשעה ארבע אחה"צ באולם המוזיאון (שדרות רוטשילד 16). אנו מבקשים לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה. המוזמנים מתבקשים לבוא לאולם בשעה 15:30. ההזמנה היא אישית. תלבושת: בגדי חג כהים".
באותו יום היסטורי קם בן־גוריון בשבע בבוקר ועבד כהרגלו כבכל יום עבודה אחר, שהיה עמוס באירועים. הוא לא גילה במהלך היום סימני התרגשות מיוחדים, ובשעת צהריים נסע לביתו להחליף את בגדיו. מעט לפני השעה ארבע נעצרה מכוניתו בחזית בניין מוזיאון תל אביב, שהוקף בקהל גדול ומריע. התברר שהדרישה לשמירה על הסודיות לא החזיקה מעמד.
בן־גוריון יצא מרכבו, קפא על מקומו, נמתח - והצדיע בארשת פנים ששיקפה מתח רב. בשעה ארבע בדיוק נשמעו באולם הלמות פטיש העץ כסימן לתחילת הטקס, ומייד אחר כך פרצה באופן ספונטני שירת "התקווה" מפי כל הנוכחים באולם.
במשך 17 דקות הקריא בן־גוריון את תוכן מגילת העצמאות, כשהוא מופסק מדי פעם בפעם בתרועות, בתשואות ובמחיאות כפיים סוערות. הוא סיים את ההקראה באומרו: "מתוך ביטחון בצור ישראל, הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו".
בן־גוריון חתם ראשון על קלף המגילה, ולאחר מכן הכריז על פי סדר הא"ב בשמו של כל אחד מהאמורים לחתום, שאליהם התווספו מאוחר יותר חתימות של 12 מחברי המועצה, שלא יכלו להגיע לטקס מירושלים הנצורה.
הטקס, שארך מתחילתו ועד סופו כחצי שעה, נחתם על ידי בן־גוריון בהכריזו - "קמה מדינת ישראל". הרב יהודה לייב פישמן מימון בירך, תוך כדי התרגשות רבה, את ברכת "שהחיינו".
לשאלת עיתונאים לגבי "התחושה ברגע זה", ענה בן־גוריון: "קמה מדינת ישראל, תמה גלות ישראל". גולדה מאירסון (מאיר) אמרה, כשעיניה זולגות דמעות: "נחכה ונראה. יהיו צרות. יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל". ומשה שרתוק (שרת) אמר: "הזדקנתי ברגע אחד, ונקווה שעוד נזדקן בה, במדינה, הרבה הרבה".
בשעת קיום הטקס היו רחובות העיר תל אביב שוממים, שכן ההמונים התרכזו מול מכשירי הרדיו והאזינו למתרחש בשידור הראשון של "קול ישראל". מייד עם תום הטקס נשמעו צעקות של נערים שהתרוצצו ברחובות העיר, קראו בקול "קמה המדינה" ומכרו את עיתון "יום המדינה" - הפקה משותפת של כל עיתוני ישראל, שכותרתו בישרה: "העם מכריז על מדינת ישראל".
המוני חוגגים יצאו בכל רחבי הארץ מבתיהם, צהלות שמחה נשמעו מכל עבר ודגלי ישראל נתלו בכל פינה. דמעות של התרגשות עלו בעיני רבים, לצד חשש גדול בלבבות לקראת הבאות. שעות ספורות קודם לכן התבשר היישוב על נפילת יישובי גוש עציון והליכת 320 מחבריו לשבי. עוד באותו לילה פלשו צבאות ערב לארץ ישראל - וישראל הצעירה נלחמה במלוא כוחותיה על קיומה ועל עתידה.
אחרי אלפיים שנה: בולים עבריים ראשונים
השבוע לפני 70 שנים, ב־16 במאי 1948, יצאה לאור סדרת הבולים הראשונה שהונפקה במדינת ישראל, סדרת "דׂאר עברי" בת תשעה בולים בערכים שונים, שהופקה בסודיות ובתנאי מחתרת.
כבר מייד אחרי ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, בעניין תוכנית חלוקת ארץ ישראל, החלו לחשוב בהנהגת היישוב על הצורך בהנפקת בולי שלטון עברי. ואולם הדבר החל להתבצע רק באפריל 1948, כשהיה ברור שהבריטים העוזבים מתכוונים לשתק את שירותי הדואר ולהשמיד את כל מלאי הבולים, ובכך להותיר את היישוב העברי מנותק לחלוטין מיכולת לתקשר באמצעות דואר.
אי לכך הוזמנו שלושה גרפיקאים להציע במהירות רעיונות לעיצוב סדרת הבולים הראשונה, והצעתו של המעצב והגרפיקאי התל־אביבי אוטה וליש היא שהתקבלה: סדרה של בולים שעליהם מטבעות יהודיים שנטבעו בעת העתיקה, מתקופת ממלכת החשמונאים עד דיכוי מרד בר כוכבא. מטבעות אלה סימלו את לחימת העם היהודי למען ריבונות וחופש בארצו.
מכיוון שהכיתוב על המטבעות היה בשפה עתיקה, הוחלט לצרף בכל תחתית בול שובל ובו הסבר על הבול. בכך יצרה המדינה שזה עתה נולדה תקדים עולמי, בהיותה הראשונה להנפיק בול עם שובל.
שפע של בעיות נוספות ניצבו בפני מנפיקי סדרת הבולים הראשונה במדינת ישראל: ראשית, כל ענייני עיצוב הבולים וההכנות להדפסתם היו צריכים להישמר בסודי סודות, שכן הבריטים היו עדיין בסביבה, ועל פי חוקי המנדט היה אסור להנפיק בולים שאינם של השלטון הבריטי. נוסף על כך, טרם נקבע שם למדינה שבדרך, דבר שמנע מהגרפיקאי וליש לסיים את עבודת העיצוב - עד שלבסוף הוחלט, באין ברירה, שסדרת הבולים הראשונה תישא את השם "דׂאר עברי". בהמשך התברר שמשימת הדפסת הבולים כמעט בלתי אפשרית: בית הדפוס "לוין אפשטין", שהיה היחיד בזמנו שהחזיק בידע ובמיכון מתאימים להדפסת בולים, שכן באזור בת ים, שהיתה נתונה באותם ימים לשליטת כנופיות ערביות.
לבסוף אותרה מכונת דפוס בעיתון "הארץ" והיא הועברה בהסתר, באישון לילה ובסודיות גמורה, למרתף ב"שרונה". כעת התברר גם שנייר משובח הנדרש להדפסת בולים כמעט אין בנמצא, ובלית ברירה הודפסו כל הבולים בערכים הנמוכים על גבי נייר גס ופשוט, ואילו רק הבולים בעלי הערכים הגבוהים הודפסו על הנייר המשובח.
השמועה על הפצה צפויה של בולי דואר עברי פשטה ביישוב כבר בערב שלאחר הכרזת העצמאות ועוררה התרגשות רבה. המונים המתינו להוצאת הבולים החדשים - "בולים עבריים ראשונים זה אלפיים שנה", כפי שאמרו רבים בהלצה.
בשחר 16 במאי 1948, יומיים אחרי הקמת המדינה, הצטופפו אלפים רבים בתורים ארוכים בפתח משרדי הדואר בתל אביב, שקושטו בדגלי הלאום ובפרחים. על בד כחול שנמתח לאורך חזית בית הדואר נכתב: "היום הראשון לבול העברי".
כחמישה מיליון בולים הודפסו בסדרת הבולים הראשונה של "דׂאר עברי", וכמחציתם נחטפו על ידי הציבור כבר בימים הראשונים להפצתם.
המדינה מחפשת שם, הממשלה מחפשת בית
בימים שקדמו להכרזת העצמאות עסקה מִנהלת העם באופן מואץ בשלל נושאים הקשורים בהקמת המדינה היהודית, ובהם איזה שם יינתן לה, ואיפה ימוקמו מוסדות ממשלתה.
הצעות רבות הועלו באשר לשמה של המדינה החדשה, ובהם "יהודה", "יהודה החדשה", "ציון" ו"ארץ ישראל". הוקמה ועדה שהציעה שמות נוספים, ולבסוף הסכימו כולם לאמץ את הצעתו של דוד בן־גוריון - לקרוא למדינה בשם "ישראל", בהסתמכו על כך שהמילה "ישראל" מוזכרת בתנ"ך לא פחות מאלפיים פעמים.
טבעי היה שמשרדי הממשלה השונים של המדינה החדשה ימוקמו בירושלים, אולם היותה תחת מצור ביטל אפשרות זאת. גם לעניין המקום שממנו תפעל הממשלה הצעירה הועלו הצעות שונות ומשונות, שיצרו דיונים ממושכים, ויכוחים והיעלבויות לרוב.
בן־גוריון, ברוח ובהשראת הימים ההיסטוריים, הציע למקם את הממשלה ליד דימונה, בחורבות העיר הנבטית כורנוב ("ממשית"). הצעתו נדחתה מסיבת ריחוק המקום המוצע ממרכז הארץ. גולדה מאירסון (מאיר) הציעה מצידה את הכרמל. המושבה זכרון יעקב טענה שהיא מתאימה לאירוח משרדי הממשלה - ומיהרה להקצות שטח לבניית בנייני הממשלה בשטחה, בטענה שמיקומה המרכזי, קרבתה לערים הגדולות תל אביב וחיפה, וכן "האוויר הצח והנוף הנאה הנשקף מהמושבה שעל ההר" - עושים אותה למקום האידיאלי לעניין זה.
גם המושבה הרצליה מיהרה להציע את עצמה, שהרי "מושבה הקרויה על שמו של חוזה המדינה - היא־היא המתאימה לאירוח משרדי המדינה שאותה ראה הרצל בחזונו". הרצליה אף הציעה מתחם בשטחה, בחלק המערבי הקרוב לים, כמקום שבו ייבנו משרדי הממשלה, ולצורך יישום מיידי של התוכנית המוצעת, עד שייבנו המשרדים באופן קבע - הציעה לשכנם באופן זמני ומיידי בבניין של מוסד ציבורי שהקמתו הושלמה בשטחה זה מכבר.
בסופו של דבר החליטה מנהלת העם, בהשפעתו הישירה של בן־גוריון, ולאחר שהצעתו בנוגע לכורנוב נפלה, להקים את משרדי הממשלה ואת מוסדות השלטון בשטח המושבה "שרונה" שבלב תל אביב, שם הם שכנו עד למעברם לירושלים.
אומות העולם מתחילות להכיר במדינה העברית
פחות מיממה אחרי הכרזת העצמאות, ב־15 במאי 1948, פנתה ישראל לאו"ם וביקשה להתקבל כחברה מן המניין. הבקשה נדחתה על הסף במועצת הביטחון.
המדינה הראשונה שהכירה בישראל דה־פקטו (בפועל) היתה ארה"ב, שעשתה זאת 11 דקות בלבד אחרי הכרזת העצמאות. השנייה שהכירה במדינה החדשה היתה איראן, אף שבאו"ם היא הצביעה נגד תוכנית חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית. אחריהן הכריזו על הכרה בישראל גם גואטמלה, איסלנד, ניקרגואה, רומניה ואורוגוואי.
בריה"מ היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל דה־יורה ("על פי החוק", הכרה בסטטוס גבוה יותר), והיא עשתה זאת יומיים אחרי הכרזת העצמאות. אחריה הצטרפו גם צ'כוסלובקיה, סרביה, פולין וניקרגואה - שהעלתה בכך את סטטוס ההכרה הקודם שלה. ארה"ב שדרגה את ההכרה במדינת ישראל מדה־פקטו לדה־יורה רק חודשים רבים לאחר מכן - ב־31 בינואר 1949.
הבריטים עוזבים, המעפילים מגיעים
בבוקר 14 במאי 1948, השבוע לפני 70 שנים, סקר הנציב העליון הבריטי, גנרל אלן קנינגהם, בפעם האחרונה מסדר כבוד בבית הממשלה בירושלים. אחר כך הוסע לשדה התעופה קלנדיה שבצפון ירושלים, ומשם טס לחיפה ועלה על אונייה בחזרה לאנגליה. בכך הסתיימו 28 שנות שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
כעבור פחות מ־48 שעות הגיעה לחיפה אוניית המעפילים הראשונה שנכנסה לנמל ללא צורך בחמיקה מסגר ימי בריטי, שלא היה קיים עוד. שם האונייה היה "אנדריה", ועל סיפונה שהו כ־360 מעפילים, רובם נשים וילדים, שהגיעו ממחנות המעצר הבריטיים בקפריסין, שם המתינו כ־25 אלף מעפילים נוספים להגעתם לישראל שזה עתה נולדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
