שמחה צבעונית מקדמת את פנינו בכניסה לביתו של שורד השבי אור לוי. בלון גדול וזוהר בצורת הספרה 4 מרחף קרוב לתקרה, ליד האקווריום החדש של בנו, אלמוג. שלטי HAPPY BIRTHDAY מזכירים שממש לפני כמה ימים חגגו כאן יום הולדת, הפעם ביחד, אב ובן. על הרצפה פזורים טרקטורים שאלמוג הרכיב עם אבא, שאותו קיבל בחזרה בדיוק לפני 150 יום. פעוט חייכן עם שיער חום שנשאר לישון אצל סבא וסבתא בליל 6 באוקטובר, כשאבא ואמא עינב יצאו לחגוג את החיים והאהבה בפסטיבל הנובה ברעים.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
לפני שנה זה היה היום הקשה ביותר של אור. הוא שהה עמוק מתחת לאדמה, בלי אוויר, מתמודד עם רעב שמגרד ומציק, ומטריף את הדעת, את הגוף ואת הנשמה. "ספרתי את השניות עד ליום ההולדת שלו", אור אומר בקול נרגש. "כמה ימים לפני כן עוד דיברו על עסקה והייתי בטוח שאצליח לחגוג איתו. הימים מתקרבים, עוד עשרה ימים יש לאלמוג, מוגי שלי, יום הולדת. ופתאום מגיע היום לפני, ואני מבין שאני מפספס את יום ההולדת של הבן שלי".
אור התעורר בבוקר במנהרה ומועקה השתלטה על גופו. בקול חרישי שר "היום יום הולדת" וכשסיים פרץ בבכי. "עזבתי ילד בן שנתיים ושלושה חודשים. זה גיל שבו בכל יום הוא לומד משהו חדש ומתפתח. זה הגיל שבו מתחיל שיח, ובכל יום אכלתי את עצמי איך אני מפסיד את החלקים האלה בגדילה של אלמוג. היה לי עצוב אפילו החלק של הגמילה מחיתולים, כשהוא טועם אוכל חדש. והנה מגיע 1 בספטמבר. איך הוא יעלה לגן עירייה בלעדיי? הוא ייכנס לגן חדש כשאני פה בעזה? בכל חודש ציינתי את הגיל שלו. 'עכשיו אתה בן שנתיים וארבעה חודשים, מזל טוב', 'עכשיו אתה בן שנתיים וחמישה חודשים'".
"הנקודה הקשה ביותר היא נפש האדם. אתה אף פעם לא יודע מה הסף שלך. כשאתה מתחת לאדמה, כל יום, כל שנייה, אתה בוחן את הסף שלך. כל רגע הכל יכול להשתנות. אתה יכול למות. אתה יכול להשתחרר הביתה. אין לך שליטה על דבר"
קצת לפני יום הולדתו הנוכחי של בנו, אור לא הסכים לדחות אף שטילים מאיראן איימו להשבית את השמחה. "יום לפני יום ההולדת הסתיימה המלחמה ונגמר הבלגן. הגיעו כל החברים והמשפחה, וכל היום היו פה אנשים והיה שמח. לחגיגה בגן הגיע כוכב הילדים קוגומלו שאלמוג מאוד אוהב. ביום שישי הלכנו לג'ימבורי. לא נחנו לרגע".
"איך בוחרים?"
בימים אלה, כשיש תקווה להסדר שיקדם את השבתם של החטופים שנותרו מאחור, אור רוצה להיות אופטימי. "אבל זה גם לא הגיוני. ישחררו עכשיו עשרה חטופים ואז מה? מי מחליט מי ייצא ומי יישאר? כל החטופים שנשארו בחיים הם מקרים הומניטריים, וחייבים להחזיר גם את החללים, כדי שהמשפחות יוכלו סוף־סוף לסגור מעגל. אבל איך אפשר לבחור? אני מאוד קשור לאלון אהל, כי הוא קרוב אלי. נחטפנו יחד ושהינו יחד במנהרות, אז ברור שאני רוצה שהוא יהיה ברשימה של העשרה.
"אני גם מרגיש אשם, למרות שאני לא צריך להרגיש ככה. לכל חטוף שישוב יש את מי שקשור אליו ומצפה שיחזור. אבל כולם קשורים לכולם. נניח שעשרה יחזרו וזה יהיה מרגש, ואז מה? נחזור להרגיש את מה שמרגישים עכשיו? כולם חייבים לחזור. אני רוצה עסקה עם כולם".
אתה יכול לדמיין איך מרגיש מי שנשאר מאחור?
"זה מפחיד אותי. אני מכיר את התחושה הזאת. אחרי 52 יום, כשיצאו נשים וילדים, היתה בי שמחה מאוד גדולה, אבל גם קינאתי קצת, כי ידעתי שזה שלב שבו עדיין לא מדברים עלי, ואתה מחכה שם ושואל מתי ידברו גם עליך. מתי אני אהיה הבא בתור? זה עצוב להיות בסיטואציה כזאת שאתה מחכה לתור שלך. הם עוד מעט שנתיים שם. שנתיים של מלחמה. כל יום, כל שנייה שם זה נורא.
"אני זוכר כשהייתי בשבי, דיברו איתי על כך שמשחררים אבות. אוהד בן עמי סיפר לי על אלקנה בוחבוט, שגם הוא אבא, ולא הבנתי איך בוחרים מי מהאבות יחזור, חשבתי שישחררו את אלקנה כי הוא יותר מבוגר ממני. כל ילד שמחכה לאבא שלו, גדל ומתפתח, ובינתיים אבא שלו נשאר חטוף בעזה. בתור הורה, זה משהו שקשה לי לחיות איתו. בכל פעם שאני רואה פוסט על ילד שאומר 'מזל טוב' לאבא שנשאר בשבי, זה מחזיר אותי לרגש מטורף כי אני יודע מה זה אומר".
"מנעד רגשות מטלטל"
אור ואשתו עינב ז"ל הכירו כשלמדו יחד בתיכון בראשון לציון. לאחר שנים של חברות הם התאהבו. שניהם אהבו לטייל ולחגוג בפסטיבלים וכך היה גם ב-7 באוקטובר. הם הגיעו דקות ספורות לפני שהחלה המתקפה והאמינו שמצאו מחסה במיגונית המוות מול קיבוץ רעים. עינב נרצחה על ידי המחבלים ואור נחטף לעזה. חודשיים אחר כך הופץ תיעוד מחריד של חטיפתו של אור כשהוא לצד הרש גולדברג פולין ז"ל, אלון אהל ואלי-ה כהן. כל הארבעה היו פצועים ומדממים.
"אחרי 52 יום, כשיצאו נשים וילדים, היתה בי שמחה גדולה, אבל גם קינאתי, כי ידעתי שעדיין לא מדברים עלי, ואתה מחכה שם ושואל, מתי אני אהיה הבא בתור? הם עוד מעט שנתיים שם. שנתיים של מלחמה. כל יום, כל שנייה שם זה נורא"
אור לוי שוחרר בפעימה החמישית ב־8 בפברואר יחד עם אוהד בן עמי ואלי שרעבי, ומאז מקבל ליווי צמוד של מטה משפחות החטופים. בימים הראשונים אחרי השבי, אור ואלמוג היו מוקפים קרובי משפחה, צוותים מקצועיים וחברים. עד שהגיע הרגע הראשון שבו פתאום הוא היה לבד, רק עם עצמו. "נכנסתי להתקלח בבית החולים, שמתי לי מוזיקה בספוטיפיי, כמו פעם, ובאמת התנתקתי לרגע, פתאום היה לי פלאשבק לעבר שלי, הרגשתי כאילו חזרתי לעצמי ולמה שהייתי עושה פעם. והיו ברגע הזה גם שמחה וגם כאב גדול.
"מצד אחד, סוף־סוף אני בבית, ואני שמח שאלמוג וכל המשפחה שלמים ובריאים, אבל עינב לא כאן. זה מנעד רגשות מטלטל שכל הזמן איתך. שום דבר לא מכין אותך נפשית לאובדן הזה. ניסיתי להתכונן בשבי לבשורה, אבל ברור שתמיד אתה הולך לישון עם תקווה שהיא שרדה. זאת היתה השאלה הראשונה ששאלתי, כשפגשתי את נציגת צה"ל: 'מה קורה עם עינב?'. היא שאלה אותי: 'מה אתה יודע?', עניתי לה: 'אני חושב שאני יודע, אבל אני לא בטוח, ואני רוצה לדעת'. היא אמרה לי: 'אני מצטערת. עינב נרצחה'".
הלם האובדן האיום, טלטלת המעבר מאפלת הגיהינום והציפייה לרגע שבו יתאחד עם הילד שלו התמזגו. "כל לילה הייתי הולך לישון בידיעה שיש מצב שאראה את אלמוג, ואלה יהיו רגעים קשים כי הילד שלי לא יזהה אותי", הוא מספר. "אלמוג היה מה שהחזיק אותי ברגעים הכי קשים בשבי. כל יום, כל היום, חשבתי עליו. כדי להעסיק את עצמי הייתי לפעמים מדבר בראש עם אנשים שקרובים אלי ואני אוהב. הבטחתי לעצמי בשבי שאני אלחם על כך שאלמוג יזכור אותי ושאני אחזור להיות אבא שלו. בתור הורה אין דבר שיותר מפחיד אותך מהמחשבה שהילד שלך יראה אותך ויהיה קר אליך. וזה דבר שבהחלט הגיוני שיקרה. היו לי 491 ימים לחשוש מזה".
"המפגש היה מטורף"
בניגוד לחששות, המפגש עם הבן היה רגע של התעלות. כאילו מעולם לא נפרדו. "הדבר הראשון שראיתי היה רעמת תלתלים גדולה", מספר אור בעיניים נוצצות. "עוד בשבי ידעתי שהיום של השחרור עלול להיות היום הכי עצוב והכי שמח בחיים שלי. המפגש עם אלמוג היה מטורף. הוא חיכה לי בבית החולים. שנה וחצי התנקזו לרגע אחד. השאלה הראשונה שהוא שאל אותי היתה "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?".
"אני חי את השבי כל הזמן. יש ספר שאני מקריא לאלמוג, ובאופן סוריאליסטי זה סיפור על דרקונים, ויש שם אמא דרקון שמלמדת את הילדים שלה לחטוף נסיכות. אני מקריא את זה, ופתאום אלמוג שואל אותי 'למה חוטפים נסיכות?'"
בשבי הוא שהה עם אלי-ה כהן ואלון אהל. לאחר 52 ימים הם הורדו למנהרה, שם שהו עם אלי שרעבי, הרש גולדברג פולין ז"ל, אורי דנינו ז"ל ואלמוג סרוסי ז"ל, שמהם נפרדו לאחר ימים ספורים. "למעשה, רוב הזמן הייתי עם אלי, אלי-ה ואלון. אלי-ה שוחרר שבועיים אחרי שאלי ואני שוחררנו". אלון אהל נשאר מאחור. לבד. עמוק מתחת לאדמה.
מתי ידעת שהרש, אורי ואלמוג נרצחו בשבי?
"מהרגע שנפרדנו מהם היינו בטוחים שהם שוחררו ואמרנו איזה כיף שהם חזרו הביתה. מגיע להם. שמחנו בשבילם. חשבנו אפילו שבזכותם יש למשפחות שלנו אות חיים מאיתנו. רק בארץ נודע לי שהם לא בחיים והיה לי קשה עם זה. אלה אנשים שהעברנו איתם אמנם זמן קצר, אבל הזמן הזה היה מאוד משמעותי עבורי".
את אלון אור הכיר כבר במיגונית, שממנה נחטפו יחד עם הרש. "הכרנו עוד לפני שהתחילו הפיצוצים. אלון והחברים שלו חילקו סוכריות גומי לכולם במיגונית. זה היה בשלב של ההתחלה, כשהיתה עוד אווירה שכולם הגיעו מהמסיבה והיו צחוקים. אף אחד עוד לא הבין מה באמת קורה. אם היינו יודעים, לא היינו עוצרים במיגונית".
צפית בסרטון החטיפה שלך?
"זה משהו שדי נמנעתי מלראות. אין לי מושג למה, אבל לא הרגשתי צורך. יצא לי לאחרונה לחזור ולצפות בו ונחרדתי מאיך שנראינו. לא עניינה אותי ההצגה של חמאס מסביב, הקריאות 'אללה אכבר', אבל הבנתי מה אנשים הרגישו כשראו איך שנראינו ועל ההשוואה לתקופות נוראיות אחרות".
מה אתה חושב שעובר על אלון?
"עצוב לי לחשוב על זה. כל תקופה בשבי מביאה איתה מכה, כמו פטיש על ראש. לפעמים המכה חזקה יותר מהקודמת, אבל תמיד אתה מקבל מכה. בכל פעם שאתה מרגיש שהגעת לתחתית של המנהרה ונדמה לך שאין נמוך מזה, מתברר שיש תהום עמוקה אפילו יותר.
"היום, אחרי 150 יום בארץ, מפחיד אותי לחשוב מה עובר על אלון. כשאני יצאתי הוא נשאר לבד במנהרה. אני לא יודע שום דבר על המצב שלו היום. מאז שאלי-ה חזר אני מתפלל שאלון לא לבד".
"כל תקופה בשבי מביאה איתה מכה, כמו פטיש על ראש. לפעמים המכה חזקה יותר מהקודמת, אבל תמיד תקבל מכה. בכל פעם שאתה מרגיש שהגעת לתחתית של המנהרה ונדמה לך שאין נמוך מזה, מתברר שיש תהום עמוקה אפילו יותר"
מההיכרות שלך עם אלון, איך הוא שורד? איך הוא מנסה להעביר את הזמן?
"אלון הוא אדם של תנועה. הוא היה מתופף על חפצים ושר ומדבר. הוא חזק, אבל אני דואג לו. בסוף אתה חי עם בן אדם במשך 491 יום, 24 שעות ביממה, וזו מערכת יחסים שאפילו זוגות נשואים לא מגיעים אליה. אני מכיר את הקשיים ואני יודע כמה קשה לו. הנקודה הקשה ביותר היא נפש האדם. היא רגישה, אתה אף פעם לא יודע מה הסף שלך. כשאתה בעזה, מתחת לאדמה, כל יום, כל שנייה, כל דקה אתה בוחן את הסף שלך. כל רגע הכל יכול להשתנות. אתה יכול למות. אתה יכול להשתחרר הביתה. אין לך שליטה על שום דבר".
איפה אתה מרגיש את השבי ביומיום?
"אני חי את השבי כל הזמן. יש ספר שאני מקריא לאלמוג לפני השינה, ובאופן סוריאליסטי זה סיפור על דרקונים, ויש שם אמא דרקון שמלמדת את הילדים שלה, בין היתר, לחטוף נסיכות. אני מקריא את זה, ופתאום אלמוג שואל אותי "למה חוטפים נסיכות?", והלב שלי נצבט. אדם רגיל יקריא את הסיפור לבן שלו ויתייחס לזה כאל אגדה. אצלנו זאת לא אגדה, אנחנו חיים בעולם שבו הנושא הזה הופך להיות עניין. אני חי את זה כל הזמן".
על השבי הוא לא חולם בכלל, גם לפני שנחטף לא זכורים לו חלומות בלילות, אבל השבי יכול להתפרץ לחיים בכל רגע נתון. "אני חי ומתפקד, ופתאום מדברים על משהו וזה קופץ, פתאום עולה זיכרון. כשאני קולט שיש פרט מידע שאני מכיר, ולא ברור לי מאיפה, אני נזכר פתאום שזה משהו שאלון סיפר לי עליו במנהרה. אני חי את השבי וגם את האבל בכל רגע. המלחמה מול איראן לא היתה פשוטה. היינו אני ואלמוג ביחד בממ"ד. כל רעש של נפילה, כל בום, היה מבהיל".
"רק אני ואבא"
אור מזהה באלמוג שרידים מתקופת השבי שלו. "כשלא הייתי פה, המשפחה שלי עשתה איתו עבודה מדהימה. חזרתי וקיבלתי ילד שרואים שקיבל רק אהבה. ועדיין יש חשיבות מאוד גדולה לזה שילד יגדל עם ההורה שלו. אבל אני אומר שלמרות העבודה הנהדרת שהם עשו, וכולם מרגישים את זה עכשיו, שעם החזרה שלי ירדה לאלמוג אבן ענקית מהלב, שמנעה ממנו המון דברים בהתפתחות ובגדילה, ואני בטוח שאני לא היחידי.
"אני כל הזמן מזכיר לעצמי שהשארתי את אלמוג ל־12 שעות וחזרתי אחרי 491 ימים. הכמיהה לחזור להיות אבא זה משהו שכל הורה שהיה חטוף צריך לעבור עם הילד שלו. וגם ההורים. לכל חטוף יש אמא ואבא. זה משהו שהבנתי בשבי"
"אני בטוח שכל אותם ילדים שמחכים לאבא שנמצא בשבי, לא תמיד יודעים אם הוא חי או מת. הם לא יודעים כבר איך הקול שלו נשמע, זה יושב עליהם וזה ישפיע עליהם כל החיים. זה כאב שאני לא יכול לתאר אותו במילים. כאב שמעצב אותך בתור אדם, זה יכול לעצב אותך כטראומה וזה יכול לעצב אותך כמשהו שאלמוג יצמח ויגדל ממנו, אבל זה לנצח יהיה חלק מאלמוג, כמו שלנצח זה יהיה חלק ממני".
על השבי אור לא מדבר עם אלמוג. "רק כשהוא בעצמו שואל על המקום הרחוק שהייתי בו. הוא שואל שאלות יותר עמוקות וקשות, כמו למה לא לקחת אותי איתך למקום הרחוק".
ומה אתה עונה לו?
"קשה לי מאוד לענות על זה, כי הוא לא באמת מודע למה שהיה. הוא לא מודע לכמה רע היה. אני רק אומר לו שהייתי במקום רחוק, במקום שלא רציתי להיות בו, וששמרו עליו עד שחזרתי אליו".
הוא שואל על אמא?
"בצורה מאוד עצובה הוא מצליח להבין שאמא שלו לא תחזור יותר. אני רואה כיצד הוא מפנים את העובדה שהתא המשפחתי שלו זה אבא ובן. לא מזמן ניגשה אליו ברחוב אישה מבוגרת ושאלה אותו, משום מה, מי גר איתו בבית. לא הבנתי למה היא הרגישה צורך לשאול ילד קטן שאלה כזו, והוא בלי למצמץ ענה לה 'רק אני ואבא'. בפשטות.
"אני רואה את זה גם בדינמיקה בינינו. עכשיו, כשהיה לו יום הולדת 4, הוא אמר 'עוד מעט יש לי יום הולדת, אנחנו נחגוג רק שנינו או עם עוד אנשים?' הוא רצה שנחגוג עם אנשים, אבל בעיקר שנחגוג רק שנינו. כאילו הוא רוצה לפצות על הזמן שאיבדנו יחד, כמו שאני רוצה לפצות על הזמן. הוא בוגר ומבין ומדהים, אבל אסור לשכוח שהוא ילד. הוא מזכיר את אמא כל הזמן.
"השבוע הוא ביקש ממני שאספר לו עליה, איך הכרנו, על דברים שחווינו יחד. אני אוהב להראות לו תמונות ולספר לו את הסיפור שמאחורי התמונות. סרטונים שלי ושל עינב אני לא מסוגל לראות. אני חושב שגם לאלמוג זה יהיה קשה מדי. כשאנחנו מדברים על עינב, אני מרגיש שאני חי את זה. גם הבטחתי לעצמי, כשהבנתי שעינב נרצחה, שתמיד אזכיר לאלמוג מי היתה אמא שלו. גם כשזה כואב. וזה כואב".
"יוצא לי לדבר עם אנשים ואני מנסה להבהיר את התמונה. אני רואה את המבטים ויודע שלאנשים יוצא הלב, אבל אני יכול להשוות את זה לסיפורים של ניצולי שואה או זיכרון בסלון. מקשיבים, חושבים שמבינים, אבל לא ממש קולטים"
מה אנשים לא מבינים על השבי?
"כלום. אני באמת חושב שאנשים לא מבינים כלום. יוצא לי לדבר עם אנשים ואני מנסה להבהיר את התמונה. אני רואה ומבין את המבטים ויודע שלאנשים יוצא הלב, אבל הצורה היחידה שאני יכול להשוות אליה, וזה עצוב לי לומר, זה כמו ששומעים סיפורים של ניצולי שואה או זיכרון בסלון. מקשיבים, חושבים שמבינים, אבל לא ממש קולטים.
"אף אחד בחיים לא צריך להרגיש רעב כמו שמרגישים בשבי. זה משהו שהוא בלתי נתפס בשום צורה בעולם. זה יושב עליך כל הזמן. והרעב הוא רק נדבך אחד. אף אחד לא יכול לתפוס מה זה להיות עם שרשראות על הרגליים או מה זה להיות 50 מטר מתחת לאדמה במשך זמן רב כל כך. זה גיהינום. זה מה שאנחנו מדמיינים שהוא הגיהינום, ושם זה צריך להישאר. אנשים אולי מנסים להבין ולהזדהות, אבל זה בלתי אפשרי להבין את מה שהרגשנו".
"מרכיבים יחד לגו"
בסוף החודש אור יהיה בן 35. את יום ההולדת בשנה שעברה הוא ציין בשבי. זאת היתה תקופה של החמרה במצב. בימים שאחרי מבצע ארנון, כשמחבלי חמאס החליטו להעניש את החטופים ולהחמיר את ההרעבה המכוונת. "אז התחילה ההרעבה הכי רצינית, אנחנו עם ארוחה אחת ביום, ואתה חושב, אולי ביום ההולדת נבקש מהם לאכול יותר".
עכשיו האוכל הוא חלק בלתי נפרד מהריפוי. במטבח, שהפך למרכז הבית, יש שרפרף קטן בשביל אלמוג ושניהם מבשלים יחד. "אנחנו מכינים פנקייקים בכל שבת, זה הנוהל שהיה גם בעבר. אנחנו אופים יחד עוגות, מבשלים עדשים ואורז. בעבר לא בישלנו ככה. יש בבישול המשותף גם הרבה תרפיה. יש ימים שאני לא יוצא מהמטבח. גם עכשיו, כל היום בישלתי. כשבאים אלי יודעים שאין צורך להזמין אוכל. בעזה אין לך שליטה על כלום. אתה כל הזמן מפנטז על מה אני אכין, מה אבשל, מדמיין שלל מעדנים עם אורז".
מאז חזר מהשבי, אור מתרכז בעיקר באבהות. עד ל־7 באוקטובר הוא עבד כמתכנת מחשבים, אולם העולם הזה רחוק ממנו עכשיו. "עבדתי מהבית והייתי אבא מאוד נוכח. עכשיו אני מבין עד כמה כל מה שעשיתי עד השבי, כאבא, זה לא מספיק. עכשיו אני מתעסק בעיקר בלהיות אבא. להיות איתו ובשבילו כשהוא צריך. אנחנו אוכלים יחד, משחקים, הולכים לגינה, מרכיבים יחד לגו, אוכלים ארוחת ערב".
אתם מדביקים את הזמן שהפסדתם?
"אי אפשר להדביק את הזמן. אף אחד לא יכול להחזיר לנו את הימים שאיבדנו. אני יודע שתמיד יהיה בייביסיטר שיבוא באהבה כשאני רק אמצמץ, אבל אני מעדיף לארח בבית. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שהשארתי את אלמוג ל־12 שעות וחזרתי אחרי 491 ימים. זה משהו שאני לא רוצה שיקרה יותר.
"הכמיהה לחזור להיות אבא והריפוי שאנחנו עוברים עכשיו, זה משהו שכל הורה שהיה חטוף צריך לעבור עם הילד שלו. וגם ההורים. לכל חטוף יש אמא ואבא. זה משהו שהבנתי בשבי. הדאגה לילד אף פעם לא פוחתת. אני בן 34, ואמא שלי עוברת גיהינום. אני יודע שאם הילד שלי היה חטוף בעזה, לא הייתי חי. הייתי עושה הכל, כולל להיכנס לשם כדי להוציא אותו, כדי להחזיר אלי את החיים שלי".
noam.barkan@gmail.com
tala@israelhayom.co.il