"אמא היתה בהלם": הרצון לשרת בקרבי מזנק, ולא בטוח שזה בגלל אהבת המולדת

"בתעלה נמשכת מלחמת ההתשה. אנחנו מתגייסים לצבא בתחושה שזה החופש הגדול האחרון שלנו. קיץ אחרון של שמש וים, קיץ אחרון שכולנו עדיין יחד וצריך לעשות דברים. להספיק. הזמן: קיץ 1970. המקום: תל אביב".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

כך נפתח סרט הקאלט הישראלי "בלוז לחופש הגדול", שמגולל את סיפורם של מוסי, מרגו, צוויליך וארל'ה - חבורת צעירים לפני גיוס לצה"ל - בימים הקשים של המלחמה הארוכה בין ישראל למצרים. המורעל שמתגייס לקרבי, המוכשר שהתקבל ללהקה צבאית, הפציפיסט, הפטריוט החולמני. כל אחת מהדמויות הציגה פן אחר של הישראליות ושל המורכבות שבלהיות נער צעיר בקיץ האחרון לפני הגיוס לצה"ל.

38 שנים אחרי צאת סרטם של הבמאי רנן שור והתסריטאי דורון נשר, והקיץ הישראלי המהביל שוב מוצא את הנוער כאן בעיצומה של מלחמה. דור הסמארטפון, הטיקטוק, האלפא – איך שלא נרצה לקטלג אותו - מתמודד עם סערה של אי יציבות, אי ביטחון ואי אמון. טבח 7 באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל, המערכה מול איראן. וכמותם, כך גם ההורים שלהם, שלא יודעים את נפשם מדאגה.

למרות זאת, הנוער שלנו ממשיך להתגייס. על פי נתוני צה"ל, המוטיבציה לשרת בקרבי רק עולה. בצה"ל מזהים עלייה בביקוש ליחידות מיוחדות - בדגש על כאלה שלחמו והפגינו גבורה ב-7 באוקטובר. אז כן, הדור הזה, למרות כל מה שנאמר ונכתב עליו, מגלה גבורה, יכולת נתינה, רעות וראש גדול, הרבה יותר מכפי שהיה נדמה.

מעבר לרוח ההתנדבות ולסיפורים מעוררי ההשראה, קשה להתעלם מהמימד הפסיכולוגי הפנימי. הדור שגדל לצד קריסות מגוונות של המציאות שסביבו — מגפת הקורונה, פוליטיקה סוערת, מהפכה משפטית, פיגועים, מלחמות וטראומה חיה ומתועדת — מחפש יציבות. ובפרדוקס האולטימטיבי של המציאות הישראלית, לפעמים דווקא הצבא הוא הדבר הכי ברור, הכי מסודר, הכי יציב.

אבל לא די בכך להסביר למה דווקא עכשיו, בעיצומה של מערכה עקובה מדם, צעירים מכל הארץ רודפים אחרי גיבושים, מתאמנים במסגרות כושר קרבי, נלחמים על שיבוץ ביחידות לוחמות – וגם מקומן של הצעירות שמתגייסות לקרבי רשם עלייה חדה.

מה בכל זאת השתנה? עד כמה מהפכת האינטרנט קשורה לכך - כלומר, למוטיבציה של הנוער להתגייס לקרבי? מהן באמת השלכות השסע בחברה הישראלית והמלחמה המתמשכת? מהם המניעים האמיתיים של הדור הזה - ואיפה ההורים משתלבים? האם הם חולמים על ילד לוחם, או שמא עושים מאמץ להבריח אותו מישראל?

התשובות, כמובן, מורכבות, אבל לא כמו מה שבני הנוער בישראל, שגם בקיץ הזה "מתגייסים לצבא בתחושה שזה החופש הגדול האחרון שלנו", מתמודדים איתו כעת.

נכונות לסכן חיים

הדור הדיגיטלי לא רק מתגייס - הוא גם מתעד. חיפוש מהיר בהאשטגז #גיוס, #צהל, #גיבוש ועוד מעלה אלפי פוסטים של צעירים ישראלים, שמתעדים את חוויית ההכנה לשירות, משתפים את הדרך שהם עושים מקבלת הצו הראשון ועד למעמד הגיוס בלשכה, כולל הגאווה והדמעות. הם מצלמים את הגיבושים, את ימי הבדיקות, את רגעי ההמתנה לתוצאות.

נראה שצה"ל לא צריך משרד יחסי ציבור שישווק אותו ברשתות החברתיות, שכן הנוער עושה את זה עבורו, אבל היו לצבא גם יחסי ציבור די גרועים בשנתיים האחרונות. "אני רואה הכל מהכל", אומרת סא"ל במילואים דנה נוף, עורכת דין צבאית שמייצגת בין השאר מלש"בים (מיועדים לשירות ביטחון) אל מול מנגנוני הגיוס לצה"ל. ולא, היא לא רואה רק הורים שמבקשים להקל בשירות הצבאי של ילדיהם.

"היה לי לקוח, בחור עם נתונים גבוהים, פרופיל גבוה, שהוא ספורטאי מצטיין בתחום הטניס", היא מספרת. "הוא יכול היה לקבל מעמד מיוחד ולא להיות חייל קרבי, כי כל החיים שלו הוא השתתף בתחרויות ובנה את עצמו לקראת המעמד הזה, של ספורטאי מצטיין - ופתאום, בעת הזאת, הוא אומר 'אני מוותר, אני לא רוצה את הפטור'.

סא"ל (במיל') דנה נוף: "לרוב האמא אומרת 'בשום פנים ואופן', אבל האבא היה בצנחנים, ורוצה שהבן ימשיך אותו. היה מלש"ב שאמר לי, 'אני מוכן לתרום, אבל לא רוצה להיות תמונה על לוח זיכרון'. הנוער חכם. הוא רואה שלא מחזירים את החטופים"

"כולם היו בהלם. המאמן, איגוד הספורט, ההורים. אמרו לו שאם הוא ילך עכשיו לשנתיים ושמונה חודשים של שירות קרבי הוא יאבד את הרציפות – והלכה הקריירה שהוא בנה מינקות. אבל הוא בשלו – 'אני רוצה להיות קרבי'. והוא הולך לשם".

את מי את מייצגת בעצם? את הילד או את ההורים?

"הלקוח הוא הילד. ההורים באים איתו. אני גם אומרת לילד, לנער בעצם, שאני יכולה להמליץ, אבל בסוף הוא צריך להתייעץ בבית ולקבל החלטה משותפת. אני לא רוצה ליצור סכסוכים בתוך המשפחה. אני מציגה את כל האפשרויות".

יש גם לפעמים חוסר הסכמה בין האמא לאבא?

"בטח. ברוב המקרים האמא אומרת 'בשום פנים באופן, על גופתי המתה', אבל האבא היה בצנחנים, והוא רוצה שהבן שלו ימשיך את דרכו. היה לי לאחרונה לקוח מלש"ב שאמר לי, 'אני מוכן לתרום, אבל לא רוצה להיות תמונה על לוח זיכרון'. הנוער היום מאד חכם. הוא יודע מה קורה - הוא רואה שלא מחזירים את החטופים.

"במובן מסוים הם צודקים. אני רואה דילמות מאז פרוץ המלחמה, לשני כיוונים. מצד אחד, יש עלייה ברורה במוטיבציה לשירות קרבי. אני פוגשת מלש"בים שמעוניינים לתרום, רוצים להיות חלק, לתקן, להחזיר את הביטחון, לעצמם ולמדינה. מצד שני, יש גם קולות אחרים, והם לא פחות אמיצים. יש בני נוער שמביעים פוסט טראומה עוד לפני הגיוס. זאת לא אותה תסמונת כמו אצל מישהו שחזר משדה הקרב, אבל הילדים האלה, מה הם חווים? איזו ילדות יש להם? משנת 2020 הייתה קורונה, מהפכה משפטית, טבח, חטיפות, מלחמה, טילים מהאוויר - איזה ביטחון יש להם? איזה אמון?"

ידוע כי מלחמות, באופן כללי, מיטיבות עם הנכונות לסכן חיים עבור המדינה - וזה המצב גם כאן. חרף המחלוקת הציבורית המלווה את המלחמה הנוכחית כבר חודשים ארוכים, 95% מהמלש"בים מעוניינים לשרת בצבא, ו-74% מהגברים בעלי הנתונים המתאימים הביעו רצון לשרת בתפקידי לחימה. הנתונים עולים מסקר שערך אגף כוח אדם בצה"ל בינואר 2025.

למעשה, בני הנוער לא רק רוצים לקחת חלק פעיל בלחימה – הם רוצים להגיע לטופ. ההתייצבות ל"ימי שדה" – גיבוש ליחידות מיוחדות שמתקיימים פעמיים בשנה – עמדה ערב המלחמה על 55%. כעת, לראשונה, "שישבת" מפרסם כי בימי הגיבוש האחרונים, בינואר ובאוקטובר, נרשמו 80% הגעה.

ביחידת מיטב, יחידת המיון והשיבוץ של צה"ל (מה שנקרא בעבר "בקו"ם") מביעים שביעות רצון מהנתונים. "הקרדיט מגיע לנוער שלנו", אומרת מפקדת היחידה, אל"מ יפעת יגר אשר. "אני רואה בעיקר דברים טובים. צריך להעריך את הנכונות והמוטיבציה של בני הנוער הטובים והטובות להגיע לשירות קרבי, ואת החוסן של הדור הזה.

"צריך לזכור שמוטיבציה זה לא רק גיוס. זאת הנכונות לצאת לקצונה, להתקדם. הרבה קצינים בצה"ל נפגעו ונהרגו ב-7 באוקטובר ובמלחמה, וניתן לראות את הנכונות של הלוחמים לצאת לקורסי מ"כים וקצינים".

לדבריה, "העובדה שחטיבת גולני עשתה עבודה יפה במלחמה הזאת מגדילה את המוטיבציה להתגייס ולהשתבץ אליה, ומההתנדבות לסיירות אני בטח לא מוטרדת. אבל צריך לזכור גם יחידות אחרות, שהן מרכיב משמעותי מאוד בשדה הקרב, שגדלו מאוד, ועדיין לא מצליחות להגיע ליעד הרצוי. למרות זאת, בסוף כל מחזורי הגיוס עומדים ביעדים – גם בכמות וגם באיכות".

היא בצה"ל כבר 27 שנים, וגם היא חווה טלטלה ברוח התקופה, גם מבית. "זו תקופה שאני לא יודעת איך לסכם אותה במילים. כאמא לקצינה בצבא, לכולנו יש חששות לגייס את ילדינו. הימים בלשכת הגיוס תמיד מרגשים, והמלחמה מוסיפה הרבה מאוד רגש. לשכת הגיוס ראתה אחים שכולים מתגייסים. זאת תמונה שכל פעם מחדש מחממת את הלב".

כן, זה מלחיץ

אולי זו גבורתן של התצפיתניות ב-7 באוקטובר, אולי זאת עדות ישירה למהפכה בצה"ל בכל הנוגע לנשים. אם לפני כעשור, בשנת 2014, 1,300 צעירות התגייסו לתפקידי לוחמה, ב-2024, מחזור גיוס שהסתיים במארס 2025 רשם יותר מ-5,000 נשים שהתגייסו כדי להיות ללוחמות – כמעט פי 5.

מהסקר הצה"לי עולה ש-54% מהנשים בעלות הנתונים המתאימים הביעו רצון לשרת בתפקידי לחימה.

י', מלש"בית ליחידה קרבית: "משהו התעורר אצלי עם פרוץ המלחמה. עלתה המוטיבציה, התחזקה תחושת הציונות והלאומיות. פתאום נראה כאילו תפקידים קרביים הם הדבר הכי חשוב. מרגיש לי ששם יש הכי הרבה עשייה והגנה"

י', בת 19 מרמת השרון, עתידה להתגייס הקיץ ליחידה קרבית. למרות החששות בבית – היא נחושה.

איך הגיבו בבית כשהודעת שאת מתגייסת לתפקיד קרבי?

"אמא שלי בהתחלה לא ממש ידעה איך לקבל את זה. בכל זאת – יש מלחמה. היא תמכה בי, אבל היה לה קשה. אבא שלי הגיב דומה. שניהם אמרו לי 'תעשי מה שאת חושבת שנכון לך'".

7 באוקטובר שינה משהו במוטיבציה שלך?

"חד-משמעית. כמו כל המדינה, גם אצלי משהו התעורר אחרי פרוץ המלחמה. עלתה המוטיבציה, התחזקה תחושת הציונות והלאומיות. פתאום זה מרגיש כאילו תפקידים קרביים הם הדבר הכי חשוב. ברור שיש עוד תפקידים משמעותיים, אבל זה מקום שמרגיש לי שיש בו הכי הרבה עשייה והגנה".

אין פחד? בכל זאת, זו מלחמה קשה.

"פחד קיים, ברור, אבל זה לא משהו שיכול להיכנס למשוואה. אני רואה את דוד שלי, לוחם באחת היחידות המבצעיות, שלחם ב-7 באוקטובר. ההתמודדות שלו, המחויבות, האמונה שלו – זו השראה בשבילי. ברור לי שהוא פוחד, אבל הוא מבין את החשיבות של מה שהוא עושה. זה השפיע גם עלי". 

ומה לגבי מה שקורה בפוליטיקה? זה לא מערער אותך?

"אני עוקבת אחרי הכל. יש הרבה דברים בצבא ובממשלה שאני לא מסכימה איתם, אבל זה דווקא גורם לי לרצות להיות בפנים. המסר שקיבלתי בבית תמיד היה 'אם את רוצה לשנות מערכת, תיכנסי פנימה'. אני מאמינה שאם אני רוצה לתקן, אני צריכה להיות חלק מהדבר הזה".

י', בת 18 וחצי מבאר שבע, עתידה להתגייס ביולי הקרוב ליהל"ם, יחידה עילית של חיל ההנדסה הקרבית. "זה תמיד היה חלום שלי", היא מגלה. "אני חנונית, הגברתי בתיכון כימיה ופיזיקה. לפני שנה היתה לנו בבית הספר הרצאה על האטום, הגרעין, ומעניין אותי ללמוד פירוק והרכבה של פצצות. כששמעתי שנפתחה האפשרות לבנות לשרת שם מייד נרשמתי לגיבוש והתחלתי להיכנס לכושר.

בשבת השחורה של 7 באוקטובר, היא עוד לא ציינה 17. "תמיד רציתי להיות לוחמת, אבל מאז 7 באוקטובר אני רוצה לעשות יותר. כשהתחילה המלחמה התנדבתי בבסיסים. נכנס לי הג'וק הזה, שאני רוצה לתרום, להתגייס לקרבי. ולא רק אני. הרבה מהנוער סביבי ככה. כולם מתגייסים. הבנים רוצים ללכת לקרבי. אבל כן, יש את החששות לגבי מה שקורה במדינה ומה שקורה בעזה. מבינים יותר טוב את הסכנה אחרי 7 באוקטובר".

איך ההורים הגיבו?

"הם בלחץ. חוששים שאהיה קרבית. עד היום הם מנסים לשכנע אותי לרדת מזה. אולי ללכת לטיס. אבל אני לא כזאת. אני מעדיפה לעבוד עם הידיים".

מה את חושבת על הכינוי "דור הסמארטפון"?      

"לדעתי זה לא נכון. גם אם אנחנו הרבה ברשתות החברתיות, אנחנו לא רק גוללים. אנחנו לומדים על המצב, קוראים, רואים - ואנחנו עושים גם הסברה. כן, זה מלחיץ, אבל אנחנו צריכים לדעת מה קורה. תכף נהיה חיילים. אני בעוד חודש מתגייסת". 

הדור הזה גדל על ברכי מציאות שונה מכל דור קודם שגדל שעל סיפורי מורשת הקרב שלפיהם עוצבה החברה הישראלית. הם הראשונים שחוו מלחמה בשידור חי, בזמן אמת, לנגד עיניהם. בשבת השחורה, הם לא רק ראו את התמונות - הם גם שמעו את הקריאות לעזרה בווטסאפ, עקבו אחרי נעדרים בסטורי, וארגנו עזרה דרך רשתות החברתיות. רבים מהם מכירים, במעגל ראשון או שני, אנשים שנפגעו במלחמה.

סתיו גיל, מנכ"ל "אחריי!": "מאז 7 באוקטובר, יש זינוק בביקוש ובמוטיבציה. הדור הזה רוצה לתרום, להוביל ולהיות חלק. יש עלייה חסרת תקדים בכל הארץ. גם בחברה החרדית אנחנו רואים שינוי מהותי. כיום פועלות איתנו 34 ישיבות, ו-40 נוספות מחכות להיכנס לתוכניות ההכנה לצה"ל"

ולמרות זאת, "אם היתה לנו האפשרות, היינו מקימים עוד עשרות קבוצות מחר בבוקר", אומר סתיו גיל, מנכ"ל תנועת "אחריי!", שמכינה בני נוער לשירות משמעותי בצה"ל. "מאז 7 באוקטובר, יש זינוק בביקוש ובמוטיבציה. הדור הזה רוצה לתרום, להוביל ולהיות חלק. אנחנו רואים עלייה חסרת תקדים בכל הארץ. לראשונה פתחנו גם קבוצות בישובים שלא פעלנו בהם קודם לכן. גם בחברה החרדית אנחנו רואים שינוי מהותי. כיום פועלות איתנו 34 ישיבות, ו-40 ישיבות נוספות ממתינות להיכנס לתוכניות ההכנה לצה"ל. בתכנית 'אחריי באמונה' משתתפים כ-600 חניכים, כשכבר עכשיו 63% מהם צפויים להתגייס. הביקוש מאוד גבוה".

הפרדוקס הנצחי

לדברי פרופ' אודי לבל, חוקר ומרצה ליחסי צבא וחברה ממרכז בס"א ומהתוכנית ליישוב וניהול סכסוכים ומו"מ באוניברסיטת בר אילן, המערכה כעת היא "מלחמה מעצבת דור, מסוג שכמותה חווינו רק פעמיים קודם – במלחמת העצמאות ובמלחמת יום הכיפורים.

"יש מלחמות שמרגע שהן פורצות, אתה יודע שתישַאל בעתיד: 'איפה היית כשזה קרה?'. זו אחת מהן".

לבל, שעוסק בחקר ההיגיון מאחורי הגיוס ושיח ההקרבה בישראל, מספק הצצה למחקר מרתק שהוא עורך עם צוותו מאז תחילת המלחמה. "מצאנו שקבוצות רבות בחברה הישראלית מנסות להבטיח נוכחות משלהן בצה"ל. שמאל, ימין, פריפריה, מרכז – כל אחד דואג שאם הוא לא יהיה שם, מישהו אחר יתפוס את מקומו ויעצב את הצבא בדמותו. זה קורה מתוך מצב שבו יש תחושה ש'הצבא לא מייצג אותי'.

"זו מוטיבציה קהילתית, כמעט הישרדותית. הבנה שאם לא תהיה שם, אתה מפקיר את המרחב לציבור אחר — גם אידיאולוגית וגם חברתית.
"יש פה גם התגייסות מודעת מצד המבוגרים — כהורים שמנווטים את הילדים לעתודה קרבית, או כאנשים שבוחרים להישאר בשירות מילואים כדי לשמר השפעה".

פרופ' אודי לבל, חוקר ומרצה ליחסי צבא וחברה: "קבוצות רבות בחברה הישראלית מנסות להבטיח נוכחות משלהן בצה"ל. שמאל, ימין, פריפריה, מרכז – כל אחד דואג שאם הוא לא יהיה שם, מישהו אחר יתפוס את מקומו ויעצב את הצבא בדמותו"

לדבריו, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמוטיבציה להתגייס לקרבי נשמרת. "יש מאבק על נוכחות, על ייצוג, על השפעה — והוא זה שממלא את השורות". הוא מגלה. "דווקא הפוליטיזציה של הצבא, חילוקי הדעות והזהויות השונות – הן אלה שמזינות את המוטיבציה לשירות קרבי".

אבל יש גם צד שני למטבע. "בניגוד למה שחשבו לפני 30-20 שנה, היום יודעים שהמוח מבשיל לא לקראת סוף גיל ההתבגרות, 17-18, אלא בגילאי 24-26", מציין פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג חינוכי וקליני, פרופסור אמריטוס בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "כלומר, אנחנו עוסקים באוכלוסייה שהמוח שלה לא בשל. הוויסות פחות טוב, יש פחות מודעות להיבטים מורכבים כמו סכנה, דילמות מוסריות והשלכות של המעשים – שיקולים רציונליים שאנחנו מצפים להם מהאדם הסביר".

כנראה יש מי שבונה על זה.

"לא נעים להודות, אבל בכל הצבאות בעולם מגייסים אנשים שבעצם עוד אין להם בשלות מלאה. אף אחד לא יודה בזה, כי ברגע שיש לך את הבשלות המלאה, אתה גם מעריך ומקבל החלטות אחרת".

מה עוד יכול להסביר את נתוני הגיוס המדהימים לקרבי?

"המחקרים האחרונים מדברים על משמעותיות. לא משמעות, אלא תחושת שווי, ערך, חשיבות. להרגיש שסופרים אותי. ילד לומד את זה מהוריו. ההורים נותנים לו ערך. 'אתה חשוב לי, אני אוהב אותך'. אדם נאהב מרגיש שהוא בעל ערך, שווה, ואחת הדרכים להרגיש שווה היא היענות לנורמות חברתיות. 'אני קרבי, אני שווה יותר'.

פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג חברתי: "המוח מבשיל לא לקראת סוף גיל ההתבגרות, אלא בגילי 26-24. חיילים בסדיר זו אוכלוסייה שהמוח שלה לא בשל. יש פחות מודעות להיבטים כמו סכנה, דילמות מוסריות והשלכות של המעשים – שיקולים שאנחנו מצפים להם מהאדם הסביר"

"כולנו רוצים להרגיש בעלי ערך, אבל ערך נקבע לפי נורמה של החברה שאליה אני שייך. אם אני, לדוגמה, בן לחברה הקיבוצית, או לציונות הדתית, ואני מתגייס ליחידה מובחרת, אני מעלה את הערך שלי, אני משיג שווי חברתי גבוה יותר. בסופו של דבר, רוב הדחפים להתנהגות יומיומית הם בעיקר פרקטיים. לא נעים לי בפני החברים שלי, ולכן אני מסתער יחד איתם ולא נשאר מאחור".

מה זה אומר על החברה החרדית?

"שם זה לא תופס, כי הנורמות אחרות. מי שבמדים, מתנכלים לו. המשמעותיות מושגת שם באמצעים אחרים. הוא צריך להיות עילוי בתורה, תלמיד חכם. אם אנשים היו מסתכלים על זה קצת יותר, הם היו מבינים שחוק הגיוס הוא בעיה. עד שלא נשנה את הנורמה בקבוצה הזאת, לא נשיג שום דבר.

"ברגע שהנורמה הקבוצתית היא שגיוס לא נותן שווי וערך, אז אין מוטיבציה. אז נכון שיש גם מוטיבציות אחרות, כמו הגנת המולדת וכו', אבל למה שאדם ירצה להגן על המולדת? בין השאר, כבר נאמר, 'אדם קרוב אצל עצמו', אז אם אדם רוצה להגן על המולדת, אמנם הוא גם באמת רוצה להגן על המולדת, אבל גם על עצמו וגם על שמו הטוב. זה דחף חזק אפילו יותר מהרצון לשרוד או לחיות".

וזה עשוי להשתנות בהתאם לשינוי בנסיבות הבטחוניות, למשל?

"ב-50-40 אלף השנים האחרונות, המודל האנושי לא שינה את עצמו באופן בסיסי. האדם רוצה להראות של מי יותר גדול. חיילים תמיד יהיה אפשר למצוא. זה פרדוקס אנושי – אבל כזה שמושרש מגיל צעיר. אנחנו מגדלים לכך את ילדינו".