האסטרטגיה של ההתשה

החודש לפני 50 שנה הסתיימה מלחמת ההתשה בחזית המצרית. למרות חשיבותה, כמעט אין מודעות בציבור למלחמה הזאת, וגם המעט הזכור ממנה הוא תחושת אי־נחת, קלישאות נבובות ופרטי פיקנטריה מנופחים, כמו "מלכת אמבטיה" ו"מכתב השמיניות" בעורף.

סיבה אחת להדחקת המלחמה - הניגוד הבולט בין מהלכה המתסכל לבין ההישגים ההרואיים של מלחמת ששת הימים - מוזכרת, בצדק, בפרסומים של חוקרי התקופה. הסיבה השנייה, ואולי המכרעת - מורכבותה האסטרטגית של מלחמת ההתשה והקושי לעכל את מהלכיה בהקשר הרחב של המאבק על מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל - כמעט אינה מוזכרת. אפילו חוקרים מנוסים ומיומנים שכתבו על המלחמה החמיצו חלקים חשובים של הממד האסטרטגי, והתמקדו בתיאורים האופרטיביים של מהלכי הקרבות.

ציפיות מופרכות אחרי 67'

מלחמת ששת הימים היתה חריג מובהק, לא רק במאבקיה הצבאיים של ישראל, אלא בתולדות המלחמות בכלל. אם יש בעידן המודרני עימות שאפשר לתארו במונח הידוע של יוליוס קיסר בקרב זלה בשנת 47 לספירה - "באתי, ראיתי, ניצחתי" - כך היה ראוי לתאר את הניצחון הישראלי ב־1967. ההישגים היו עצומים, האבידות היו מעטות, והכל הסתיים בפחות משבוע.

כאמת מידה למלחמות הבאות, הניצחון הזה היה בבחינת נכס השמור לבעליו לרעתו: מאז מרגישים ישראלים שאם הכרעת האויב אינה שלמה ומיידית, אם אינה מסעירה את העולם כולו, אם אינה משיבה את ירושלים לחיק בניה, אם חיילי צה"ל נשבים, אם מתקפות נכשלות ואם האויב זוכה להישגים, ולו מוגבלים - הרי מדובר בכישלון, או לפחות בהחמצה, גם אם מדובר בשיפור ניכר במצבה האסטרטגי של ישראל.

זהו רף שאי אפשר לעמוד בו. גם אחרי יותר מחצי מאה, הציבור הישראלי לא למד להשלים עם העובדה שהכרעה כזאת אינה אפשרית עוד, כפי שהאמריקנים מתקשים להשלים שמלחמות אינן מסתיימות עוד בכניעה ללא תנאי בבונקר בברלין או על סיפון אוניית מערכה אמריקנית ליד חופי יפן. 

התסכול של דעת הקהל מובן, אך מותר לצפות שהאסטרטגים, ההיסטוריונים ומקבלי ההחלטות הבקיאים והמתוחכמים יותר יסבירו לציבור שחשוב להעריך הישגים חשובים גם כשאינם מרעישים, מיידיים ונחרצים. גם: "באתי, ראיתי, מעדתי, ספגתי, למדתי לקח, התמודדתי עם קשיים ותרמתי לניצחון מצטבר" הוא בגדר הישג חשוב.

הסיבה הראשונה שמלחמת ההתשה הודחקה היא, אם כן, העובדה שהיתה הראשונה אחרי מלחמת ששת הימים ונבחנה על פי הציפיות הבלתי ריאליות שיצר הניצחון הסוחף ב־1967.

חוסר בחשיבה אסטרטגית

הסיבה השנייה מעניינת וחשובה הרבה יותר. הציבור הישראלי, ואפילו חלק מהחוקרים שעסקו במלחמה הזו, לא מבינים עד היום מה היה מוטל על כפות המאזניים, וכיצד תרמו הצלחותיה של ישראל, יחד עם תוצאות מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים והמדיניות של ישראל בעשור שאחרי 1967, להישג האזורי החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל. מדובר, כמובן, בהסכם השלום הנפרד עם מצרים - הישג שממנו נגזרים, במידה רבה, גם מעמדה האזורי והבינלאומי, וגם הישגיה הכלכליים והחברתיים. 

הקושי הזה בהבנת המשמעויות האסטרטגיות של המלחמה משקף בעיה אנליטית עמוקה יותר. הנטייה של ישראלים, גם כאשר הם מכירים היטב את המסד העובדתי, היא להתמקד בתחום האופרטיבי, ורק לעיתים נדירות ברובד העליון של התחום הזה, שאותו הם מכנים בטעות "אסטרטגי". בפועל הם מקיימים רק לעיתים נדירות דיון אסטרטגי של ממש, הבוחן תופעות ותהליכים בהקשרי העומק ההיסטורי והרוחב הגיאו־אסטרטגי הכוללים ביותר. רבים מהם סיגלו לעצמם פרספקטיבה מוגבלת כזאת בעת שירותם במערכת הביטחון, הנזהרת, מטעמים ברורים ומוצדקים, להרהר אחרי החלטותיו של הדרג המדיני הנבחר.

מעבר לרובד הזה, טיעונים "אסטרטגיים" משקפים בדרך כלל קלישאות פשטניות המאפיינות פרשני תקשורת, פוליטיקאים ובכירי מערכת הביטחון, שלא הבינו, לעיתים, את ההקשר האסטרטגי הרחב, גם כשהם עצמם היו מעורבים עמוקות במימוש המהלכים ואפילו בהובלתם. זכורה לי שיחה שבה התקומם שמעון פרס על הפרספקטיבה האסטרטגית שהצגתי, באומרו: "אתה מספר לי על דברים שאני עצמי הובלתי וטוען שאתה מבין טוב ממני את משמעותם?" השבתי לו שלא מספיק להשתזף בשמש כדי להבין את הפוטנציאל ואת המגבלות של אנרגיה סולארית.

דוגמה הנוגעת ישירות לענייננו היא תוכנית טלוויזיה ששודרה לאחרונה על מלחמת ההתשה, ושהביאה בהרחבה ראיונות עם חיילים ועם מפקדים שהשתתפו בה והפכו לימים לרמטכ"לים. אפילו הם נשאבו אל חוויותיהם כלוחמים צעירים באותם ימים, ולא התמקדו בניסיון שיטתי להבין את האסטרטגיה המדינית של מצרים, שיזמה את המלחמה, לא בלבטיהן של מעצמות העל שמילאו בה תפקיד מכריע, ואפילו לא בשיקולים האסטרטגיים הכוללים של ישראל.

היעדים של נאצר

כדי להבין את המוטיבציה ואת הציפיות של יוזמת המלחמה בקהיר, צריך לבחון את היעדים האסטרטגיים של נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, אחרי התבוסה ב־1967, מול האופציות המדיניות שהיו לו באותה עת. כדי לאפיין את יעדי המלחמה של ישראל, נדרש הרבה יותר: להסביר את האיום האסטרטגי שהציבה תנועתו המשיחית לפתחה של ישראל מאז אמצע שנות ה־50, ואת החרדה מן המפגש האפשרי בין האיום הזה לבין מדיניות אמריקנית, שתשלול מישראל את ההישג העיקרי של מלחמת ששת הימים, כפי שעשה הנשיא אייזנהאואר ב־1956. 

גם לישראל וגם למצרים לא היתה עם סיום המלחמה ביוני 1967 "תוכנית אב" אסטרטגית מוגדרת. שתיהן הופתעו מתוצאות המלחמה. נאצר נרתע מעימות מלא עם ישראל בעשור שקדם למלחמה, הימר על פרובוקציה־רבתי שיצאה משליטתו, ונגרר למלחמה שלא היה מוכן לה. הוא לא ציפה למבחן כוח, שיחשוף את עליבותם של העולם הערבי ושל התנועה המשיחית שחולל.

לאחר התבוסה מצא נאצר שכמעט כל האופציות חסומות בפניו, ובמצוקתו אימץ, בהדרגה, דרך פעולה שתוצג כאן כאסטרטגיה המצרית: דפוס פעולה מתמשך, שהכפיף לשיקוליו את מכלול הצרכים האחרים של מצרים. זו היתה האסטרטגיה בפועל, גם אם לא נשלף מן המגירה תיק הקרוי כך.

ישראל הופתעה גם היא, מהיקף ניצחונה ומעומק ההישגים של המלחמה שביקשה למנוע, עד שנכפתה עליה. משהתוודעה לאלה, היתה נחושה שלא להניח לפוטנציאל השיפור במעמדה האסטרטגי לחמוק מידיה. הטראומה של תקדים 1956 מיקדה את מאמציה במישור הזה, הדפוס העקבי של המאמצים האלה היה לוז האסטרטגיה שלה.

טראומת 56'

באמצע שנות ה־50 הוצב בפני ישראל האתגר הביטחוני הקשה בתולדותיה. ניצחונה רב־הסבל במלחמת העצמאות הושג, במידה רבה, בזכות השותפות האסטרטגית עם המלך עבדאללה, שמנע במאי־יוני 1948 תבוסה צבאית מול צבאות ערב הפולשים. הוא גם אפשר בתום הקרבות את חלוקת ארץ ישראל המערבית עם שכן אמין בגדה המערבית, שלא רצה בהמשך המלחמה.

התנועה המשיחית שחולל נאצר, בתמיכה גוברת והולכת של הציבור הפוליטי הערבי "מהאוקיינוס (האטלנטי) עד המפרץ (הפרסי)", איימה להציב בפני ישראל, לראשונה, עולם ערבי מאוחד בראשות מנהיג כריזמטי, הזוכה לתמיכה נלהבת של הציבור, מעל ראשיהם של מנהיגי המדינות השונים ולמרות רצונם.

הסיוט הזה, שהתממש בסופו של דבר ערב מלחמת ששת הימים, קיבל גיבוי שעורר חרדה מוצדקת בישראל: אספקת כמויות עצומות של נשק קו־ראשון סובייטי, החל מהעסקה ה"צ'כית" ב־1955, וגיבוי בינלאומי למדיניות הרדיקלית של השליט המצרי מצד בריה"מ וגוש המדינות ה"בלתי מזדהות", שעוצב באותם ימים בוועידת באנדונג שבאינדונזיה.

החרדה הזאת החמירה כשהתברר שארה"ב ומדינות המערב סירבו להעמיד מול האתגר של בריה"מ גיבוי מדיני ואספקת נשק, שיאפשרו לישראל להגן על עצמה נגד האיום המצרי שהוצב בפניה בגיבוי ובנשק סובייטי. ארה"ב התמידה בהתנכרותה לישראל, אפילו כשנאצר פגע באינטרסים חיוניים של המערב, בדמות מאחז לצי הסובייטי בים התיכון והלאמת תעלת סואץ.

על רקע זה נוצרה חפיפת אינטרסים בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, ושלושתן חברו לפעולה צבאית בסיני ובתעלה, שנועדה למעשה להפיל את נאצר. הטראומה של ישראל בעקבות המלחמה ב־1956 ("מבצע קדש", שחבר למלחמת סואץ של המעצמות־לשעבר האירופיות) רדפה את ישראל מאז ועד הסכם השלום עם מצרים בסוף שנות ה־70, ובה נעוצים שורשי הרעיון המסדר של האסטרטגיה הישראלית במלחמת ההתשה. 

בשל הקשר הזה חשוב להבין את הטראומה: הנשיא אייזנהאואר, שלא הבין את התנאים החדשים בזירה הגלובלית, התנגד נחרצות לפעולה הבריטית־צרפתית שהוכנה מאחורי גבו. הוא האמין כי יצליח לפייס את נאצר וה"בלתי מזדהים" אם ישכנע אותם כי ארה"ב אינה שותפה למזימות הניאו־קולוניאליסטיות, ויוכיח זאת בדיכוי ובביזוי של שותפותיו הבכירות ביותר בנאט"ו. את שותפתן הישראלית הזוטרה אילץ לוותר על נכסיה בסיני, ללא תמורה של ממש.

לאחר לחץ קשה, שכלל את השעיית הסיוע הכלכלי, איום בסילוק ישראל מן האו"ם, איום על כספי המגבית לישראל ורמזים בוטים של שר החוץ, ג'ון פוסטר דאלס, על נאמנות כפולה של יהודי ארה"ב ו"השליטה היהודית האדירה בתקשורת" - זכתה ישראל בקושי לניסוחים מפוקפקים בעניין חופש השיט במיצרי טיראן, ולכוח או"ם שמעמדו תלוי לחלוטין ברצונו הטוב של נאצר. גולדה מאיר סיפרה כי דאלס אמר לה שוב ושוב ש"אם תפרוץ מלחמה עולמית, ישראל תהיה אחראית לה, מפני שאנו (ישראל) כל כך 'בלתי הגיוניים'".

שנות ה־60

הטראומה הזאת הכתיבה את זהירותה המופלגת של ישראל בתקופת ההמתנה ב־67', כשטבעת החנק התהדקה סביב צווארה, והיתה הגורם המעצב העיקרי מאחורי מדיניותה בעקבות מלחמת ששת הימים. ההבנה בדבר האפשרויות הכבירות שתוצאות המלחמה מעמידות לרשותה והחרדה מפני החמצתן בשל לחץ אמריקני, מיקדו את תשומת הלב בממשל האמריקני יותר מאשר בזירה האזורית. 

בסיכום הפרק על מלחמת ששת הימים בזיכרונותיה, התמקדה גולדה מאיר בפרספקטיבה הזאת: "אבל הפעם יהיה המחיר בעד נסיגתנו גבוה מאוד, גבוה משהיה ב־1956. הפעם יהיה המחיר שלום, שלום קבע, שלום על פי חוזה שלום, המבוסס על גבולות מוסכמים ובטוחים".

לחששות של ישראל היתה סיבה מוצדקת בהרבה מאשר הטראומה של גולדה מאיר ב־1957: נאצר עצמו חתר במודע ל"הסדר בנוסח 1957", שבו, בגלל חשש לעימות גלובלי, תכפה ארה"ב על ישראל להסתלק מהישגי 67' ללא כל תמורה מדינית או אסטרטגית מצד מצרים ומדינות ערב. נאצר חש שאין לו ברירה אחרת; כל האופציות האחרות להתמודדות עם תוצאות תבוסתו במלחמת ששת הימים היו חסומות לחלוטין. כפייה אמריקנית על ישראל היתה רק כמעט בלתי אפשרית, ונאצר קיווה כי במאמץ אדיר ובמחיר גבוה להחריד, היא תהיה בת ביצוע.

חשוב להכיר במצבה האנוש של התנועה המשיחית הנאצרית כדי להבין את המחיר שנשיא מצרים היה מוכן לשלם כדי לחלצה ממצוקתה. לא היה כנאצר מי שהעניק לערבים בעידן החדש זקיפות קומה, תקווה ומזור למצוקותיהם, לאחר דורות של תחושת השפלה. אלא שכל אלה הושגו לא בזכות מאמץ קונסטרוקטיבי של בניית חברה ואומה, אלא באחיזת עיניים של רדיקליזם נבוב, שנבנה, במידה רבה, על שיקול דעתם המוטעה של נשיאים אמריקנים.

נאצר נחשב לגיבור, משום שאייזנהאואר שבר את בריטניה, צרפת וישראל ב־1956. גם הנשיא קנדי ניסה לפייסו בראשית שנות ה־60, במקום להשתמש בהיחלשותה של מצרים בזירה הבין־ערבית ובכישלונה בתימן כדי לפגוע במעמדו של נאצר, שהיה באותה עת הגורם האנטי־אמריקני הבולט באסיה ובאפריקה. המנוע של "משיחיותו" בעיני הערבים היה הרדיקליות שלו בזירה האזורית והגלובלית, שלא התבססה על כוחה האמיתי של מצרים או על משקלו הסגולי של העולם הערבי, אלא על העוצמה שיוחסה להם בטעות, בעיקר בוושינגטון.

תבוסת הערבים ב־1967 חשפה באופן דרמטי את יחסי הכוחות האמיתיים בין חברה תת־מפותחת וחלשה לבין מעצמת העל. הנשיא ג'ונסון הביא לבית הלבן כבר חמש שנים לפני כן את ההבנה שנאצר הוא נמר של נייר שאין טעם לפייסו, ושינה דרמטית את המדיניות האמריקנית כלפי מצרים והערבים הרדיקלים, לרבות תמיכה חסרת תקדים בישראל.

השיטה הקודמת של נאצר - לסמוך על ארה"ב שתפעל בניגוד גמור לאינטרסים הגלובליים והאזוריים שלה למען חיזוק אויביה בקהיר ובמוסקבה, בשל חרדות חסרות בסיס בדבר כושר ההיזק של נאצר - לא יכלה עוד לשמש את הערבים במאבקם בישראל. ג'ונסון התעמת עם נאצר הרבה לפני המלחמה, ושם אותו במקומו. בניצחונה של ישראל ראה הזדמנות לקעקע את הקליינט החשוב ביותר של בריה"מ מחוץ למזרח אירופה, ולכפות על נאצר בחירה משפילה בין שינוי של אוריינטציה גלובלית לבין מבוי סתום, המציג אותו ככלי ריק. הנשיא ניקסון המשיך באותה מגמה ביתר שאת.

חלופות בלתי אפשריות

לכאורה יכול היה נאצר להתאים את עצמו ליחסי הכוחות החדשים: להכיר בעליונותה האסטרטגית של ישראל, לחתום חוזה שלום נפרד, שישיב לידיו את סיני עם סידורי ביטחון נרחבים, ולעבור מאוריינטציה סובייטית לאמריקנית. לשון אחר - הוא יכול היה לעשות ב־1967 בדיוק את מה שעשה סאדאת עשור שנים מאוחר יותר, ולחסוך מארצו הדוויה שתי מלחמות, שהכאיבו למצרים מאוד.

ימים ספורים אחרי המלחמה הציעה לו ישראל את כל סיני עם סידורי ביטחון, תמורת שלום. גם אחרי שישראל חזרה בה פורמלית, בעקבות ההחלטות הקיצוניות של ועידת חרטום, הניחו ארה"ב ומצרים, בצדק, שההצעה נמצאת על השולחן. לקראת סוף המלחמה אמר נאצר למנהיגי בריה"מ במוסקבה: "ישראל רוצה שננטוש את ירושלים, את הגדה המערבית ואת הגולן. לו הייתי מסכים לכך, הייתי יכול להשיב את כל סיני, ואולי את אזור עזה ב־1968".

אלא שנאצר לא היה מסוגל לבלוע את כוס התרעלה. לו נהג כך, היה מודה בדיעבד באפסותה המגוחכת של ליבת המסר המשיחי, שהעניק לערבים את אשליית גדולתם. היה עליו להתכחש למפעל חייו ולתקוות חסרות התקדים, שהעניק לעשרות מיליוני תומכיו הנלהבים. מקורבו חסנין הייכל קבע, בצדק, שבמקרה כזה "ייאלץ (נאצר) לחתום על תנאים מוכתבים כמו גרמניה בוורסאי ב־1919", וכי "הוא היה נחוש לא לעשות זאת לעולם".

שום דרך פעולה סבירה אחרת - צבאית, מדינית או דיפלומטית - לא עמדה לרשותה של מצרים אחרי התבוסה. אילו השלימה עם המצב שנוצר, היתה ישראל ממסדת את שליטתה, כפי שעשתה מאז 1949 בשטחים שכבשה מעבר לתחומי "תוכנית החלוקה", ונאצר היה מוצג ככלי ריק. מלחמה ל"שחרור" סיני (קל וחומר הגדה, הגולן וירושלים) לא נשקלה ברצינות אפילו אחרי ההישג של הצליחה ב־1973. שר המלחמה המצרי באותם ימים, מוחמד פאוזי, הציג אפשרות מגוחכת זו בספרו, אך אפילו נאצר עצמו נמנע מלטעון זאת בדיונים פנימיים ובפני צמרת הקרמלין.

הרמטכ"ל המצרי ב־1973, סעד אל־דין אל־שאזלי, הקפיד להדגיש כי אופציה כזו לא עמדה כלל על הפרק, גם לאחר שהצבא המצרי התעצם מאוד, גייס את כל כוחותיו וזכה לתמיכה מאסיבית של הטילים המתקדמים ביותר, כדי להתמודד עם עליונותו של חיל האוויר הישראלי. "הבנתי שאין בכוחנו בשום פנים להנחית מהלומה בקנה מידה גדול כדי להשמיד את ריכוזי האויב בסיני, או לכפות את נסיגת האויב מסיני ומרצועת עזה", אמר. הוא דיבר על צליחה והקמת מערך הגנה, בלי להתקרב לגבולה של ישראל.

במצרים היו, כמובן, ציפיות מוצדקות לסיוע סובייטי נרחב, אך הזיה בדבר כוחות צבא מאסיביים של בריה"מ, הדוחקים את ישראל מסיני, לא עלתה בדעתו של איש בתנאי המלחמה הקרה. כדי לכפות על ישראל באמצעים צבאיים להסתלק מהישגי מלחמת ששת הימים, צריך היה להכניעה. הצבא המצרי העלוב יכול היה להטריד את צה"ל, להסב לו אבידות ונזקים בעלות עצומה למצרים, אבל בתנאים של סוף שנות ה־60 הבסת ישראל היתה הזויה מכדי שתישקל ברצינות.

בהיעדר פתרון של שלום או פתרון צבאי (להבדיל משימוש באמצעים צבאיים), הורדו מהשולחן המצרי גם פתרונות מדיניים: האו"ם לא היה מסוגל לכפות על ישראל פגיעה אנושה בצרכיה החיוניים, לישראל לא היה הרבה מה להפסיד מהעמקת האיבה הסובייטית ומניתוק היחסים הדיפלומטיים, לאירופה לא היתה מוטיבציה להתגייס נגד ישראל, ומשעשו זאת הצרפתים, פיצתה ארה"ב את ישראל בציוד משופר בהרבה לעומת הנשק הצרפתי שאבד.

והעיקר: לאמריקנים לא היתה מוטיבציה להוציא את הערמונים מן האש בשביל אויביה בקהיר ובמוסקבה, באפס תמורה. נאצר פסל לא רק שלום עם ישראל, אלא גם שינוי אוריינטציה גלובלית, כדי לתת לג'ונסון ולניקסון סיבה טובה לכפות על ישראל נסיגה מהישגיה ללא תמורה הולמת. מחשש שיואשם בקיפול חלק מדגליו הרדיקליים, סירב להכיר בעומק תבוסתו ובשינוי שהתחולל במאזן הכוחות.

המוצא המקוּוה 

כאן, בדיוק בצומת הזה, מתחילה להתגבש המתכונת, שהפכה בהדרגה להיות האסטרטגיה המצרית בפועל של מלחמת ההתשה. נאצר איתר את הגורם היחיד שיכול לענות על צרכיו: כפיית נסיגה ללא תמורה על ישראל בידי ארה"ב. הוא הבין שהאמריקנים נחושים שלא לנהוג כך, ומצא, לשיטתו, דרך לכפות על מעצמת על לנהוג בניגוד גמור לאינטרס האזורי שלה, באמצעות איום על צרכיה הגלובליים. האמצעי היה מלחמה. תוצרי הלוואי השוליים (ולכל היותר, המשניים) שלה בזירה האופרטיבית האזורית היו התשה מוגבלת של החברה הישראלית ושל משאביה של ישראל, ומסר מובהק של אי־השלמה עם המציאות החדשה.

אלא שאת ההיגיון האסטרטגי של נאצר צריך לחפש בזירה הגלובלית. שם, בזירה הבין־מעצמתית של המלחמה הקרה, הוא זכה להישג שהזניק אותו בשנות ה־50 למעמד העל בעולם הערבי. התמיכה המאסיבית של בריה"מ והחיזורים האמריקניים, בתקווה לחלצו מהאחיזה הסובייטית, היו סוד כוחו והשפעתו. מלכתחילה בנה על סיוע סובייטי במלחמה ועל החרדה האמריקנית מפני התפרצותה של "חבית אבק השריפה" המזרח־תיכונית, המסכנת את האינטרסים של המערב ברחבי האזור.

מצרים התכוונה, ובתחילה אף הצליחה, לכפות על ישראל מתכונת מלחמה הנוגדת בקוטביות את העדיפויות שלה: היא נכנסה למלחמה עם צבא נחות אסטרטגית, שאינו רגיש לאבידות או לנזקים, שהושפל במידה שאין למעלה ממנה, ושאין לו עוד מה להפסיד גם בתחום היוקרה. את החסרונות הללו חתר נאצר להפוך לנכס במלחמה סטטית, מתמשכת, בלתי ניתנת להכרעה, שבה הישגים קרקעיים ממערב לסואץ הם נטל לישראל, ולא נכס. כוחות ארטילריה מצריים גדולים וכוחות קומנדו קטנים יכולים לנסות את מזלם, ללא חשש להיכשל ברוב פעולותיהם, בהנחה שאפילו הצלחות מעטות ומקריות, שבהן ייהרגו חיילי צה"ל, יניבו הצלחה גדולה מול חברה רגישה לאבידות, שפונקה בהצלחות מסחררות וסובלת מאז 1967 מציפיות לא ריאליות. 

המתכונת הזו, בסיוע סובייטי גובר והולך, הבטיחה הישגים ראשוניים מאז יזמה מצרים את הקרבות הנרחבים במארס 1969. התמשכותה היתה מאפשרת לנאצר להתמיד, ככל שימצא לנכון, בפגיעה מתמשכת בישראל (17 הרוגים באפריל, 13 במאי, 30 ביולי) במחיר נסבל מבחינתה של מצרים.

המבחן המכריע לא היה הפסקת הפגיעה בצה"ל. את זו היתה מצרים יכולה להשיג במחיר גבוה בחזית עצמה, שאותו היתה מצרים מוכנה לשלם. למרות הישגיה הצבאיים של ישראל, מקיץ 1969 שכלה ישראל בממוצע 16 חיילים בחודש מאוגוסט 1969 עד יוני 1970. מטרתה של ישראל היתה שינוי המשוואה, באופן שיגבה ממצרים במכלול העימות מחיר מסלים ובלתי נסבל, שיכפה על נאצר להפסיק את המלחמה בלי להשיג את יעדיה האסטרטגיים. מצרים רצתה לקיים את המלחמה כאיום מתמיד, שאפשר להסירו רק בהיענות לתביעותיה המדיניות. ישראל רצתה לשלול ממנה את המנוף הזה.

מתכונת במבוי סתום 

המתכונת המצרית של המלחמה הגיעה בהדרגה למבוי סתום מרגע שישראל החלה, ביולי 69', למצוא מענה צבאי אפקטיבי לסוג המלחמה הזה. חיל האוויר החל "לקלף" בתנופה רבה את מערך ההגנה האווירית המצרי והבטיח לעצמו חופש פעולה בשמי התעלה - מה שפתח בפניו, עם השלמת המהלך לקראת סוף 1969, את העורף הרגיש של מצרים. בעקבות ההכרה במבוי הסתום הזה התגבשה בהדרגה בקהיר אסטרטגיה מצרית שהימרה "על כל הקופה". האסטרטגיה הזאת היתה מבוססת על העצמה דרמטית של המעורבות הסובייטית במלחמה: מגורם מעורב ומסייע לגורם משתתף ומכריע.

יחסי קליינט־פטרון בזירה הגלובלית דומים בהיבט מסוים ליחסי פרוטקשן בעולם התחתון. בעלי המסבאה משלמים דמי חסות בכל שבוע, אך מאפיונר שאינו מגן עליהם מפני הכנופיה היריבה, יאבד את אחיזתו ואת הכנסותיו ברובע כולו. מצרים אכן פעלה נגד ארה"ב ואירחה את הצי הסובייטי בנמל אלכסנדריה; בתמורה היתה בריה"מ חייבת להגן על משטרו של נאצר מפני פגיעה אנושה, שתהפוך אותו לתלוי ברצונם הטוב של האמריקנים.

הרוסים לא עמדו במחויבותם ב־1967, ונאצר עשה שימוש יעיל בחשש שלהם פן ייפגע בשל כך המוניטין שלהם כמעצמת על אמינה בקרב ה"בלתי מזדהות", שהזדהו עם מוסקבה. "לכן שאף נאצר במדיניותו להעמיק את מעורבותם", קבע מקורבו של נאצר, חסנין הייכל, "הוא ביקש להבטיח שהם יראו בתבוסתה של מצרים תבוסה שלהם; שיוקרתם תהיה כרוכה ביוקרתה של מצרים".

בשלב הראשון של מלחמת ההתשה היה מדובר עדיין רק בסיוע צבאי ליצירת משבר צבאי, שיחייב את המעצמות לגלות עניין ומעורבות בשירות מדיניותה של מצרים. בפברואר 1969 אמר נאצר לממשלתו: "עלינו לדעת שאמריקה והסובייטים חוששים מן העימות הצבאי, לכן כל אחת מהן אינה מעוניינת לחמם את המצב הצבאי והמדיני באזור". הוא הסביר את נחישותו לפתוח במלחמת ההתשה תוך "התעלמות מרצון האמריקנים והסובייטים", כדי "להביא את המצב עם ישראל לידי משבר".

אפילו בשלב הראשון, כשנאצר ציפה מבריה"מ רק לסיוע הולך וגובר, ולא להשתתפות מאסיבית בקרבות, חששו הרוסים מהשפעת הסלמתה של המלחמה ומעורבותם בה על היחסים עם ארה"ב. הייכל דיווח שכבר במאי 1969 "ביקשו מנאצר לעשות כל מאמץ להביא להפסקתה של 'מלחמת ההתשה'". הדרג הצבאי בבריה"מ אמנם עודד את מצרים, אך ההנהגה היססה וריסנה, ואילו נאצר, עוד לפני המפנה הדרמטי בינואר 1970, "בחר מרצונו לעודד את מעורבותם הצבאית במידה מוגזמת - לדוגמה, כאשר הזמין מומחים צבאיים סובייטים לכל הדרגות, עד לרמה הגדודית".

באותם ימים רווחה במערב התפיסה, שלבריה"מ יש דחף להתבסס במזרח התיכון. שנים אחרי המלחמה סיפר סאדאת בזיכרונותיו (כנראה בהגזמת־מה, בשל עמדתו בעת פרסום ספרו), כי המגבלות שהטילו הסובייטים על אספקת נשק למצרים עד מלחמת יום הכיפורים היו, במידת מה, "עונש לנאצר, שהחל והמשיך את מלחמת ההתשה בניגוד לרצונה של בריה"מ".

המפנה הדרמטי

מרכז הכובד של משוואת השיקולים האסטרטגיים של מצרים השתנה דרמטית בשלהי 1969 ובראשית 1970. בעקבות נטרולה של מערכת ההגנה האווירית המאסיבית, השיג חיל האוויר הישראלי חופש פעולה בשמי החזית, העורף והעומק. מינואר ועד אפריל 1970 הפציצו מטוסי חיל האוויר מגוון מטרות בעומק מצרים: בעיקר בדלתא ובאזור קהיר, ומעט גם בעמק הנילוס.

למטוס הפנטום היה טווח טיסה כמעט כפול מזה של המיראז' הצרפתי, וכושר נשיאת חימוש כמעט פי שישה. מצרים הפכה חסרת אונים, ובלשונו של רמטכ"ל המלחמה, חיים בר־לב: "המתישים הפכו למותשים". מתכונת המלחמה, שנועדה להיות בהצטברות עלויותיה קשה ומכאיבה לישראל, הפכה להיות בלתי נסבלת למצרים, כשכוחותיהם המזוינים הובסו, למרות הסיוע הסובייטי. 

האסטרטגיה של נאצר בשלב החדש היתה, אמנם, המשך של המגמות שהנחו את מדיניותו מאז 1967, אך החרפתן הדרמטית הובילה לשינוי איכותי. נאצר ציפה שיוכל לעמוד במחיר גבוה אך נסבל של מלחמה החושפת את חולשותיה של ישראל, שתאלץ את המעצמות להוציא עבורו את הערמונים מן האש. כשההרפתקה הזו הסתיימה בכישלון מהדהד, העלה באופן דרמטי את סכום ההימור.

עתה חתר לגרור את בריה"מ להשתתפות פעילה בלחימה עצמה, לא רק כדי להציל את מצרים מחורבן - את זה יכול היה להשיג בהפסקת המלחמה - אלא בשירות מטרתו המקורית. היעד לא היה עוד שימורו של משבר מבוקר, אלא הסלמתו לכדי איום בעימות מלא בין מעצמות העל.

מכל תחומי החיכוך הגלובליים במלחמה הקרה, היה המזרח התיכון המסוכן ביותר. בצ'כוסלובקיה, בקובה ובווייטנאם היה ברור מי המעצמה החייבת לסגת, כשהמתח עולה אל מעבר לסף המקובל. במזרח התיכון הילכו שתיהן על בהונות במתח מורכב וממולכד. נאצר חתר לפרופיל כה גבוה של השתתפות סובייטית בלחימה, שמשמעותו היתה העברת האחריות על הגנת שמי מצרים לידי הרוסים, נגד האמצעי הצבאי היעיל וההרסני ביותר מבחינת ישראל. הרוסים היו אמורים, למעשה, לקבל על עצמם להביס את ישראל באמצעות צבאה של מעצמת על.

לאמריקנים נותרה, לכאורה, הברירה בין השלמה עם הבסת הקליינט שלהם בידי הכוחות המזוינים של בריה"מ, לבין מעורבות מאזנת של צבא אמריקני, כדי להגן על בעלת בריתם. במקרה הראשון היה הנשיא ניקסון ממחיש את אפסותה של אמריקה לעולם כולו, באופן שמשליך גם על מצבה בווייטנאם; במקרה השני היה גובר מאוד הסיכון לעימות מלא בין שתי המעצמות.

לנוכח הברירה הבלתי נסבלת הזו, רצה נאצר להציע לארה"ב מוצא נוח יחסית: נכונות להפסקת המלחמה ודה־אסקלציה של המשבר תמורת כפיית הסדר "בנוסח 1957" על ישראל, שבו תאבד את הישגי מלחמת ששת הימים ללא תמורה מדינית של ממש.

אולטימטום מחוסר אונים

הימור על עימות גלובלי עורר חרדה מובנת גם בקרמלין. הייכל מספר על נקודת המפנה בביקורו של נאצר במוסקבה בינואר 1970, שבו "הסביר לברז'נייב ולעמיתיו שמצרים עומדת חשופה מול חדירותיה של ישראל לעומק שטחה", ללא "אפשרות להגן על האוכלוסייה האזרחית בלב הארץ", קל וחומר לפרוץ לסיני. נאצר הודה שיש סכנה של הרס הצבא והתמוטטות המורל בקרב האזרחים וביקש מעורבות ישירה ונרחבת של בריה"מ במלחמה. אל מול היסוסיו של ברז'נייב אמר נאצר, לדברי הייכל: 

"אם לא נקבל את מה שאני מבקש, יניח כל אחד שהפתרון היחיד הוא בידי האמריקנים. מעולם לא ראינו את האמריקנים נסוגים בעזרתם לישראלים. אך מצרים היא מוצב קדמי של האנטי־אימפריאליזם במזרח התיכון. אם תיפול מצרים לידיהם של הכוחות האמריקניים־ישראליים, ייפול כל העולם הערבי. אין אנו מבקשים מכם להילחם למעננו - אנו רוצים לשמור על עצמאותנו. אך ככל שאני יכול לראות, אינכם מוכנים לעזור לנו כדרך שארה"ב עוזרת לישראל. משמעות הדבר היא שרק דרך פעולה אחת פתוחה לפנינו: אשוב למצרים ואומר לאנשים את האמת. אומר להם כי הגיע הזמן לרדת (מן הבמה) ולמסור את ההנהגה לנשיא פרו־אמריקני. אם אין אני יכול להציל אותם, מישהו אחר חייב לעשות זאת. זוהי המילה האחרונה שלי".

ההנהגה הסובייטית החליטה על כינוס חירום של הפוליטביורו, ותשובה חיובית ניתנה למצרים בתוך כמה שעות. נאצר הצליח, בשלב זה, לכפות את ההימור על בריה"מ.

אלא שהמבחן הקובע היה ביכולתו להשתמש במנוף הסובייטי כדי לכפות את רצונו על ארה"ב. הצלחתו במוסקבה הושגה בצל חששות הפוליטביורו מפני אובדן "היהלום שבכתר" - המאחזים הסובייטיים מחוץ לתחומי מזרח אירופה - לאמריקנים. הישגו של נאצר מול ארה"ב היה תלוי בנכונותה המפוקפקת של בריה"מ להסתכן בעימות ישיר עם ארה"ב, באזור הנפיץ ביותר בעולם. הוא היה תלוי אף יותר בנכונותו של הנשיא ניקסון לאפשר למעצמת העל היריבה ולבת חסותה המובסת על גדות הנילוס להבטיח לעצמן ניצחון רבתי במלחמה הקרה, כמו שנחלו בימי אייזנהאואר, בשל איוולתה של המדיניות האמריקנית.

האסטרטגיה של ישראל

מאז אותו שלב, שבמהלכו הועמקה ההשתתפות הישירה של כוחותיה הצבאיים של בריה"מ במלחמת ההתשה, קיבלה גם האסטרטגיה הישראלית דגשים שונים. ישראל היתה ערה מלכתחילה לסכנה שמצרים תשכנע את ארה"ב לדחוק בישראל לנסיגה ללא תמורה ממשית, מחשש לפגיעה במעמדה של ארה"ב בעולם הערבי ועל רקע הסיוע המתגבר של בריה"מ ליוזמה הצבאית של מצרים. אלא שעד להשתתפות הישירה של הכוחות הסובייטיים, היה עיקר מעייניה של ישראל במציאת תשובה מניחה את הדעת למתכונת הבעייתית של המלחמה שנכפתה עליה. גם ניסיון אמריקני לכפות על ישראל הסדר בלתי מקובל - "תוכנית רוג'רס" בסתיו־חורף 1969 - איים על ישראל רק באופן מוגבל, מכיוון שהתוכנית לא זכתה לגיבוי של הנשיא ניקסון ושל יועצו לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר.

ישראל התמקדה בהבטחת אספקתם של מטוסי פנטום (וסקייהוק) לא רק משום שהיתה זקוקה ליכולותיהם המיוחדות, אלא בעיקר משום שלא היה לה מענה קרקעי מניח את הדעת לאתגר המצרי, ומשום שחששה שכוחה האווירי יישחק במלחמה משנית, באופן שלא יעמוד לרשותה במלחמה מכרעת. כל הצדדים - ישראל, שרצתה את המטוסים; אויביה, שרצו למנוע את אספקתם; והאמריקנים, שהשתמשו באספקה, בממדיה ובעיתויה כדי להשפיע על החלטותיה של ישראל - היו מודעים לחשיבותם הקריטית, לאחר שהאמברגו של הנשיא דה גול ב־1967 חסם את המקור הצרפתי שעליו נבנה חיל האוויר הישראלי מאז 1955. רביעיית הפנטומים הראשונה הגיעה לישראל בראשית ספטמבר 1969. כחודש לאחר מכן הם כבר הפציצו ממערב לתעלה. 

לאחר שישראל מצאה, בשלהי 1969, מענה צבאי למתכונתה של מלחמת ההתשה, בתמיכה אמריקנית, שהשתקפה באספקת המטוסים שהיו דרושים לכך, עבר הדגש מאז אביב 1970 להתמודדות עם ההשתתפות הסובייטית בלחימה. ישראל היתה צריכה לגשש באווירה של חוסר ודאות מתמדת, בסיכון גבוה עד מאוד, כדי לעצב איזון אופטימלי בין שני צרכים חיוניים: הצורך לשמר את ההישג הצבאי, שעשה את המשך המלחמה לבלתי נסבל למצרים, והצורך להימנע מלתרום למציאות שתציב את ארה"ב בדילמה שנאצר ניסה לכפות עליה: בין הפקרת ישראל מחשש לעימות גלובלי לבין מעורבות אמריקנית ישירה לצד ישראל, כדי למנוע מבריה"מ להשיג ניצחון חשוב במלחמה הקרה. אסור היה לישראל להצליח פחות מדי או להצליח יותר מדי.

ישראל הבינה בהדרגה כי היא ניצבת מול מעצמת על, שיוקרתה הגלובלית עומדת למבחן, כשעל גדות הנילוס הוצבה מערכת ההגנה האווירית שמגינה על מוסקבה - עם אותו ציוד, אותם חיילים ואותו פיקוד. בהבדל דרמטי מן האויב המצרי שעימו התמודדה עד כה, כושר ההסלמה של הרוסים היה גדול לאין שיעור מזה של ישראל, ונחישותם לא היתה קטנה יותר.

בתנאים אלה ניסתה ישראל תחילה להרתיע את הרוסים מפעילויות שהפריעו לה במיוחד להשגת יעדיה, או להימנע מעימות עימם, אך עד מהרה התברר כי ליבת האינטרס החיוני של ישראל וזו של בריה"מ מתנגשות חזיתית. ישראל חתרה לכפות על מצרים להפסיק את המלחמה שיזמה בחזית התעלה, מחמת המחיר הבלתי נסבל שישראל הסבה לה בעורף; בריה"מ התגייסה לחלץ את מצרים מחוסר האונים בשל חופש הפעולה של מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמיה. בעימות החזיתי הזה הכריעה נחישותה של בריה"מ, כאשר שיעור אבידותיה של ישראל במטוסים הפך בלתי נסבל, על רקע ההכרה שאין למעצמת העל הסובייטית נקודת שבירה, שבה תחדל להשקיע משאבים צבאיים נוספים.

מאזן ההישגים

לכאורה מדובר בהכרעת המלחמה כולה לרעת ישראל, שכן בחזית היא המשיכה לספוג נזקים ואבידות ברמה בלתי נסבלת (27 הרוגים באפריל 1970, 34 במאי, 19 ביוני), ואילו פעולתה המרתיעה בעורף המצרי, שנועדה להפסיק את המלחמה, סוכלה מחמת האבידות הבלתי נסבלות במטוסים (חמישה מטוסים בחודשי יוני, יולי ואוגוסט, יותר משליש המטוסים שאבדו בשנה וחצי של המלחמה), ללא מענה מבצעי להמשך הפעילות.

נהוג לצטט בעניין זה את מפקד חיל האוויר לשעבר, עזר ויצמן, שקבע ש"הטיל כופף את כנף המטוס". ויצמן עצמו אמר זאת על מלחמת יום הכיפורים וסייג את דבריו: "אני מאמין שזה היה כיפוף זמני. חיל האוויר שלנו יחזור ויקבע את הפער - ואף ירחיב אותו - בין כוח הפריצה הפנטסטי שלו לבין כוח ההגנה הטילי של האויב".

למעשה, זו ראייה צרה, המתעלמת מן התמונה האסטרטגית הכוללת והמכרעת. המדד הקובע בתמונה האסטרטגית הכוללת אינו מבודד את האילוצים הישראליים מאלה של מצרים, של בריה"מ ושל ארה"ב. המצרים הובסו במלחמה בשני המובנים העיקריים: הצבאי והמדיני. בתחום הצבאי הם הפכו, על פי הודאתם, חסרי אונים, למרות הסיוע הסובייטי העמוק, ונאלצו לבקש מהרוסים להילחם במקומם מול עליונותו של חיל האוויר הישראלי. בתחום המדיני הביאה עליהם המלחמה סבל אדיר ואפס הישגים.

בריה"מ אמנם הבטיחה לעצמה וללקוחתה הישג צבאי מרשים, עם סיכול יכולתו של הכוח האווירי הישראלי להכניע את מצרים בעומק שטחה, אך הבינה שבכך מיצתה את הסיכון הסביר שהיא מוכנה ליטול מול ארה"ב. המסקנה המעשית היתה הבהרה למצרים, שעליה להפסיק את המלחמה. למצרים ולבריה"מ היה נוח להציג את ההחלטה לקבל הפסקת אש כפנייה מצרית והיענות סובייטית, אך לאיש לא יכול היה להיות ספק מי הציב את הגבולות ומדוע.

לכל אלה חשוב להוסיף את הפרספקטיבה האמריקנית, המכרעת בחשיבותה. אילו נמשכה המלחמה בחזית, בעוד מעצמת על אחת מסכלת, בכוחותיה הצבאיים, את המענה של ישראל בעומק, היתה מעצמת העל היריבה רואה בכך תבוסה במונחי המלחמה הקרה באזור חיוני ורגיש, שכן מדובר בהכרעת כוחה של לקוחה אמריקנית בידי הצבא הסובייטי.

כשהקרמלין הבהיר לנאצר שהמלחמה חייבת להסתיים, ואף השלים עם העובדה שהפסקת האש עוצבה בוושינגטון ("יוזמת רוג'רס"), ההרתעה האמריקנית הצליחה למעשה למנוע את המשך המלחמה. המלחמה הזו, נזכיר, נועדה מלכתחילה לכפות על ארה"ב לפעול בניגוד להעדפותיה, בכפיית נסיגה שלמה של ישראל ללא תמורה מדינית, במסגרת הסדר "בנוסח 1957", שיחזק את אויביה הגלובליים והאזוריים של ארה"ב. נחישותו של הנשיא ניקסון מנעה זאת; לא למען ישראל, אלא כנגזרת של אישוש מעמדה של ארה"ב בזירה הגלובלית, שבלעדיו לא היה יכול לפעול בהצלחה מול בריה"מ, סין ווייטנאם.

פרספקטיבה כוללת

כאן המקום לחזור אל האסטרטגיות הלאומיות של ישראל ומצרים במאבק על תוצאותיה המדיניות של מלחמת ששת הימים. מצרים היתה נחושה למנוע גם את מיסוד הישגיה הטריטוריאליים של ישראל, וגם את המרת ההישגים במיסוד מעמדה המדיני של המדינה היהודית. תביעתה של ישראל לשלום עם מצרים, תמורת השבת חצי־האי סיני, נועדה לכפות על נאצר בחירה בין השניים: ישראל תחזיק בסיני (מיסוד טריטוריאלי) עד שמצרים תכונן עימה שלום (מיסוד מדיני).

מטרתה האסטרטגית של מצרים היתה לסכל את הברירה הזו באמצעות הסדר שתכפה ארה"ב על ישראל, שבו תמורת נסיגה מלאה (סיכול המיסוד הטריטוריאלי) לא תקבל ישראל שלום שנותן לה לגיטימציה ערבית (סיכול המיסוד המדיני).

ישראל חתרה לשמר בידיה את הנכס הטריטוריאלי כקלף מיקוח במאבק המדיני, ולסכל את ההסדר הכפוי שהיה מפריד בין השניים. מלחמת ההתשה הסתיימה מבלי שנאצר יצליח לכפות על ארה"ב לפעול (כמו ב־1957) בשירותן של מצרים ובריה"מ. גם אם ניצחו בקרבות מדי פעם (החשוב שבהם - ההגנה האווירית הסובייטית מול חיל האוויר הישראלי ביוני־יולי 1970) - שתיהן, בעיקר מצרים, הפסידו במלחמה.

נאצר הלך לעולמו כחודש אחרי סיום המלחמה. למרות היעדרה המובן של עדות רפואית, אפשר לקבוע, פוליטית ורגשית, שליבו נשבר. מפעל חייו, שהחל בתרועה רמה, נפח את נשמתו בדממה דקה ובאכזבה רבתי. מעטים מתגעגעים למנהיג שהלהיב את העולם הערבי והציע לערבים תקווה יותר מכל אדם בהיסטוריה המודרנית שלהם.

לישראל הסבה המלחמה כאב ונזק מוגבלים, ובסופה נחלשה מאוד הסכנה של הסדר כפוי, ואילו ליוזמיה בקהיר נגרם חורבן חסר תכלית. זה אמנם לא נראה ביומני הקולנוע כמו טנקים שועטים עטורי ניצחון במדבר ודגל כחול־לבן על הכותל, אבל במלחמות כאלה, ככה נראה ניצחון.

משמעותו של הניצחון הזה מתבררת בפרספקטיבה של האירועים בעשור שאחרי סיום המלחמה. כישלונה של מצרים במלחמת ההתשה, אחרי התבוסה בששת הימים, שכנע את אנואר סאדאת שמצרים אינה מסוגלת להילחם בארה"ב ובישראל, כשהיא פועלת בשירות האינטרס של בריה"מ במלחמה הקרה, וכי אין ולא יהיה למצרים מענה צבאי לעליונותה האסטרטגית של ישראל.

בראשית שנות ה־70 הוא חתר להסדר שארה"ב תכפה על ישראל, מבלי שמצרים תיאלץ להסכים לשלום. אבל בגלל לקחי מלחמת ההתשה, סאדאת לא ניסה עוד למקד את מאמציו מול האמריקנים באיום, אלא בפיתוי. ב־1973 הוא פתח במלחמה אחרי שגירש את היועצים הסובייטים, ואף שנעזר במשלוחי נשק ובאיומי מעורבות של בריה"מ (לשחרור הכיתור של הארמיה השלישית), הוא בנה את האסטרטגיה שלו מלכתחילה על החלפת האוריינטציה הגלובלית שלו מן המחנה הסובייטי למחנה האמריקני.

בשלהי מלחמת יום הכיפורים ובארבע השנים שאחריה התברר לסאדאת, בהדרגה, כי למרות הישגיו המרשימים בשלביה הראשונים של המלחמה, למרות עומק הזעזוע העולמי שהצליח ליצור, למרות היחלשותה היחסית של ישראל בעקבות המלחמה והגברת תלותה בארה"ב - אין לארה"ב עניין לשבור את ישראל ולכפות עליה הסדר של נסיגה, אפילו מסיני בלבד, ללא תמורה פוליטית של ממש.

ישראל זכתה במלוא התמורה הזו בשלהי שנות ה־70: חוזה שלום נפרד עם מצרים, המלווה בפירוז מרחיק לכת בסיני, שעומד כבר יותר מ־40 שנה במבחנים מופלגים בחומרתם. תבוסתה הקשה של מצרים במלחמת ההתשה היתה תנאי הכרחי לכך. הישגיה המוגבלים במלחמת יום הכיפורים היו גם הם תנאי חשוב.

רק כשהתברר כי ארה"ב לא תכפה על ישראל הסדר גרוע, לא באיומי עימות עם בריה"מ ולא בפיתויים של חילופי אוריינטציה גלובלית של מצרים, נפתחה הדרך להסדר, שהמיר חלק מההישגים של מלחמת ששת הימים בהוצאתה של המדינה הערבית החשובה ביותר ממעגל המלחמה, והביא לשינוי האסטרטגי החשוב ביותר במעמדה האזורי של ישראל.

סוף דבר

גם באשר להשפעתה ארוכת הטווח של מלחמת ההתשה התעורר ויכוח מעניין, שהתמקד בנסיבות הצבאיות של סיומה. זה החל מייד לאחר הפסקת האש, כאשר הרוסים והמצרים הפרו את מרכיב ההקפאה בהסכם וקירבו את הטילים אל התעלה. ישראל מחתה; ארה"ב התחמקה, ולעיתים אף הכחישה את העובדות הברורות; ישראל השלימה עם המצב שנוצר.

עזר ויצמן, שפרש מן הממשלה במחאה על "יוזמת רוג'רס", טען שמלחמת ההתשה סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, ושבמהלכה אבדה בישראל האמונה ש"יכול נוכל לערבים". לדבריו, "את מערך הטילים אפשר היה לחסל ב־1970" בשיתוף כוחות אוויר, רגלים ושריון, וכי מי שנמנע מכך, טיפח בין 1970 ל־1973 "את אשליית המרמה כי ניצחנו במלחמת ההתשה, וגרם להרדמת חושינו". הטיעון הזה התקבל בחוגים רחבים - פוליטיים, ציבוריים, ואף מחקריים. חולשתו מוסברת באותו הקשר שבו פתחנו את הדיון: בהתמקדות בממדים הצבאיים־אופרטיביים, מתוך אי־הבנת המסגרת האסטרטגית, הנותנת להם משמעות.

גם בטיעון האופרטיבי יש חולשות. ראשית, רק חלק מהטילים הוזזו, ורק בחלק מהדרך אל עבר התעלה; שנית, מה שהקשה מאוד על טייסי חיל האוויר ב־1973 היו טילי ה־SA-6 הניידים, בעוד באוגוסט 1970 היו שם טילי SA-2 ו־SA-3.

העניין המכריע הוא, כמובן, השיקול האסטרטגי: האם בירושלים אפשר היה להעלות על הדעת את חידוש המלחמה בשל קידום הטילים, מייד לאחר שישראל וארה"ב חמקו בעור שיניהן מהסכנות הגלובליות של המלחמה? האם ישראל רצתה, אחרי כל הסיכונים והעלות של המלחמה, להעניק לנאצר את הסיכוי להשיג בה את מה שנכשל, כשמצרים קיבלה את הפסקת האש באופן שביטא את כישלונה? רק ממשלה בלתי אחראית היתה נמנעת מלהכיל את הזזת הטילים, באוגוסט 1970 או בשנים שלאחר מכן. הקשר למלחמת יום הכיפורים הוא, במקרה הטוב, משני.

דן שיפטן הוא ראש התכנית הבינלאומית לתאר שני בביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתכניות הביטחון באוניברסיטת תל אביב

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו