בימים היסטוריים וגורליים כמו אלה מתגלות אמיתות גדולות, וגם אמיתות קטנטנות מבצבצות. מנהיגים עולמיים נחשפים בגדולתם המרשימה או בקטנותם האינסופית. נכון, אף אחד בימינו כבר לא בונה שערי ניצחון מפוארים, וגם אובליסקים מזדקרים יצאו מהאופנה כבר מזמן, אבל ההיסטוריה עדיין מפנה מקום מיוחד לרגעים הללו שבהם איומים עתיקים מתפוגגים, אימפריות קורסות, ונפתחות אפשרויות והזדמנויות שאך אתמול נחשבו מעבר לדמיון.
באופן אישי, קיבלתי על עצמי לא לנסות לנתח את דמותו של דונלד טראמפ. בעיקר כי העיסוק הזה – טראמפולוגיה בגרוש - הפך לאובססיה עולמית, וכל מי שמתקרב למיקרופון או למקלדת מנסה את כוחו כטראמפולוג. כמו כולם, גם אני לא יודע מתי הוא מתעתע ומתי הוא אומר אמת פשוטה וישירה. אבל ברגעים שבהם הוא אומר אמת פשוטה, הוא גורם לי לרצות שיותר ויותר מנהיגים בעולם יעברו לדבר כך.
נשיא ארה"ב משדר בוז להמון דברים. לא כולם ראויים לחצי הבוז שלו, אבל אין ספק: הרגעים שבהם הוא שופך קיתונות של לעג על הדיפלומטיה המערבית העקרה, על תרבות מפגשי הפסגה הפוטוגניים, האימפוטנטיים, עתירי המלל הריק, שבהם חדלי אישים ייצוגיים בחליפות מבהיקות מוכנים למכור את האמא שלהם רק כדי לשמר את המצב כמו שהוא, ובכן הרגעים הללו של טראמפ הם זהב טהור.
ולמה? בעיקר משום שעד כה מי שבאמת עשה צחוק מהדיפלומטיה הזאת, מי שירד לשורשי חידלונה ולמד להשתמש בה לצרכיו, היו האיראנים עצמם. הם ושאר האויבים המרים של הציוויליזציה היהודית-נוצרית. אבל בעיקר האיראנים. הם קלטו יפה כמה המערב התמכר למילים כמו "תהליך" או "משא ומתן", ועד כמה הוא מוכן, משתוקק למעשה, שיסבנו אותו, שיסובבו אותו בכל כחש אפשרי, ובלבד שארוחת הערב תוגש בזמן, ושאיש לא ייאלץ להסיר את הכפפות, אלא אם כן זה כדי לסמן וי: נפגשנו. היתה אווירה חיובית. הנציג האיראני הציג פנים מגולחות ואנגלית מצוחצחת. החול היה נעים ומפנק בעת שטמנו בו את ראשינו. אחרינו המבול.
הצחוק של השטן
וכשהאיראנים עשו צחוק מהמערב, מגינוניו הריקים ומטיפשותו הנוגעת ללב, הצחוק הזה היה צחוקו של השטן. צחוק פרקטי שאפילו לא ניסה להסתיר את הקצב המטורף שבו נכרו מנהרות, יוצרו כלי הרס מעופפים ופעלו צנטריפוגות. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את המנהיגים שהציגו פנים לא מגולחות והציגו בשפת עמם את התוכנית שלהם להשמיד להרוג ולאבד מדינה ועם. כמו במגילת אסתר.
וכשטראמפ עושה צחוק מאותו מערב, מאותם גינונים ומאותה טיפשות, זהו צחוק של התפכחות של מי שלא מוכן לשחק עוד את המשחק ולהגיש את צווארו. הפעם, להבדיל, זהו צחוקם של הבוחרים בחיים. וכן, בתוך ימים ספורים, אמריקה הצליחה למחות במידה רבה את חרפת אובאמה.
כשטראמפ עושה צחוק מאותו מערב, מאותם גינונים ומאותה טיפשות, זהו צחוק של התפכחות של מי שלא מוכן להגיש את צווארו. הפעם, להבדיל, זהו צחוקם של הבוחרים בחיים
נכון, המוני דמוקרטים נשמו לרווחה כשאובאמה נמנע מלממש את האיום המפורש והמתבקש שהציב, והניח לסוריה של אסד לטבוח בעמה בעזרת נשק כימי, ולצאת מזה איכשהו בחינם. הם נשמו, אבל זאת היתה נשימה קצרצרה. אסטמטית כזאת. מי שבאמת מילאו את ריאותיהם מהחידלון הזה היו כוחות הרוע. אלה שהצחוק קפא על פניהם בימים האחרונים, השבח לאל. אין ספק שטראמפ הגיע בזמן. כמה טוב שהמתנקש ההוא פגע רק בתנוך האוזן. ברוך אתה הדונלד.
שכל של ציפור
ברגעים היסטוריים כמו הרגע הזה, נחשפים גם מנהיגים עלובים ומתגלים במלוא קלונם. באחד הסיפורים היותר צבעוניים בתורת משה, כשאבותינו נודדים במדבר, מופיע מלך בשם בלק בן ציפור. התורה לא מעריכה במיוחד את בלק, והיא סוגרת איתו עניין בשלושה פסוקים. עם לא מוכר בשם ישראל מצליח לנצח גם בחזית העמלקית וגם בחזית האמורית, וכל הסביבה מתחילה לגלות חוסר שקט. גם בני מואב חוששים שהם הבאים בתור.
המלך בלק אמור לדאוג גם הוא מפני האויב הישראלי. אבל לא, הוא לא מנסה לגונן על העם שלו. הוא מנסה להתגונן מפני העם שלו. מהפרות סדר ומהומות – "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה". זה מה שהאידיוט אומר בישיבת מועצת הסנאט. והפסוק ממשיך: "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא". כלומר, לא להאמין שזהו המלך ושזה סדר היום שלו. עולב עולבים. מה הפלא שבמקום לחזק את מערכות ההגנה המואביות, הוא שוכר את שירותיו של בלעם, קמפיינר, יועץ תדמית, סושיאל ודיגיטל, ובקיצור - מקלל מקצועי. אין ספק, בלק הוא אחת הדמויות הפחות מוערכות בתנ"ך.
מה שמעלה את השאלה המעניינת מה היה אומר ספר הספרים על מנהיג דוגמת עמנואל מקרון. ואני לא מדבר רק על הכפכוף החינני שרעייתו העניקה לו קבל עם ועולם, וגם לא על הניסיון הפתטי להסביר שהכל היה בצחוק. השבוע ישראל הפציצה בין היתר את בית הכלא האיראני "אווין" הידוע לשמצה, וכל מה שהיה למקרון לומר בתגובה היה מין גינוי פקידותי עלוב. חשבו בעצמכם: כמה שמות של בתי כלא באסיה אתם מכירים? על כמה בתי כלא בעולם אפשר לומר שהם "ידועים לשמצה"?
"אווין" הוא מבצר של רוע וסמל של שנאת החירות האנושית. הוא מכונה בשם "בית כלא", אבל יש לשער שהאנשים שאסורים מאחורי סורגיו טובים פי אלף מאלו ששלחו אותם לשם. כך ש"אווין" מייצג, כזרוע וכדגל, את כל מה שפסול ברפובליקה האסלאמית.
מצד שני, מקרון עומד בראש רפובליקה שהאירוע המכונן של זהותה הוא מתקפה של שוחרי חופש על מבצר של רוע. הוא היה אמור לפחות לשחרר תגובה מורכבת. להראות סימפטיה מסוימת לפחות לצד הסמלי של האירוע. נכון, אנחנו לא תמימים. כולנו מבינים את הצורך הצרפתי בנפט, ואיש לא מזלזל בחשיבות הביזנס. אבל הערכים שמופיעים על כל שער וכל כרכוב של בניין רשמי בצרפת אינם "נפט. מחירי שוק. כניעה", אלא "חירות. שוויון. אחווה", וזה עלוב כל כך, לראות תרבות מתרוקנת כך מערכיה.
אם אין לחם, שיאכל כאפה
"רק העם יחליט", אומר מקרון, "לא הפצצות". הוא מתכוון לעם האיראני כמובן, ומפיק את אחד המשפטים היותר מטופשים שנאמרו אי פעם בצרפתית ובכלל. בעיני מקרון, העם האיראני הוא זה שבחר מתוך חירות לחיות ללא חירות. זאת היתה בחירה עממית ודמוקרטית להימעך תחת מגפי הדיכוי של משטר האייתוללות, חושב נשיא צרפת. זכותם. עניין של טעם. העם בחר כך, ורק הוא יכול לבחור אחרת. האם מקרון הוא שוטה מכדי להבחין באבסורד? האם הוא לא אחיו הרעיוני של בלק בן ציפור, שחושש שהקהל ייצא לרחובות וילחך את סביבותיו?
מקרון שמסוגל לומר על עם מדוכא "רק העם יחליט" חושף דרגת ניתוק לא מאוד רחוקה מ"אם אין לחם, שיאכלו בריוש" של מרי אנטואנט. זאת האיוולת המתסכלת כל אדם שוחר חופש ושינוי. כמה מתסכלת? אשת הנשיא, למשל, חושבת שלפעמים אין ברירה אלא להעיף לעברו כאפה. ומעולם לא הזדהו רבים כל כך עם אישה אחת של נשיא אחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו