מאה ימים חסרי תקדים. טראמפ | צילום: רויטרס

בראש של טראמפ: מה לא הבנו במסע הדילוגים של הנשיא

השמאלני חוגג בשמחה לאיד את "נטישת" טראמפ, הימני שבור לב כשהוא מגלה ש"הנשיא הכי אוהד ישראל" לא עובד אצלנו - וכולם מנסים להבין מה רוצה הג'ינג'י • אבל טראמפ בסך הכל מתנהל כמו טראמפ: שובר מוסכמות, מטלטל סדרי עולם - ודורש משותפיו הטבעיים (גם בירושלים) לקבל אחריות לגורלם

מה, לעזאזל, קורה בראש של טראמפ?

את השאלה הזו שואלים רבים, בארה"ב ומחוצה לה, בנוגע לכל עניין ועניין שלו נדרש נשיא ארה"ב. והנשיא הנוכחי, מה לעשות, קשה יותר לפענוח מקודמיו. במקום חוד־חנית של מפלגה עם משנה סדורה ועסקנות רבת שנים, טראמפ רכב לקדנציה נוספת על גבי הסערה, והחל את כהונתו במאה ימים כמעט חסרי תקדים במידת השאפתנות שהציג ובנכונות לשנות סדרי עולם בן־לילה. ובכל הקשור לישראל ולמזרח התיכון, השינוי שמתחולל לנגד עינינו מעורר, בקרב רבים, דאגה.

אם תשאלו בחוצות ירושלים, תקבלו, סביר להניח, שני הסברים לצעדים האחרונים של הנשיא באזור. אם הדובר שייך למחנה השמאל, או לפחות אינו מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו, הסיפור שתשמעו יתגלגל בערך כך: ביבי, ואיתו הימין המשיחי, שמו את יהבם על קרן הצבי, סיכנו את העמדה הישראלית הנבונה וארוכת השנים להקפיד על זיקה דו־מפלגתית בארה"ב, וזנחו את הדמוקרטים כליל לטובת הנשיא הקפריזי כתום השיער. וזה, מצידו, במקום להשיב להם טובה ולהמשיך לתמוך בישראל, לא טרח בכלל לעצור בארץ הקודש במסעו החודש למזרח התיכון, ובמקום זאת התכרבל עם הקטארים ואותת שהוא מתרחק מירושלים במהירות.

את הסיפור הזה מספרים בשמאל הישראלי במידה לא מבוטלת של שמחה לאיד, כאילו מדובר בכישלון אישי של יריב פוליטי, ולא באיום ממשי על האינטרסים הקיומיים של המדינה. מנגד, קולות בימין ובמרכז ניסו גם הם להסביר מה בדיוק קורה לנשיא. לכל היותר, התשובה שסיפקו באה מכיוון שונה והאשימה לא את ראש ממשלת ישראל אלא את הנשיא האמריקני. בראיון ברדיו, למשל, השר לשיתוף פעולה אזורי דודי אמסלם נשאל על ההחלטה של טראמפ להפסיק את התקיפות על החות׳ים בתימן, ביקר את ההחלטה בחריפות והשיב שהנשיא ״בלתי צפוי, כל יום הוא נוקט צעד אחר״.

., צילום: מרים אלסטר פלאש 90

אבל מניתוח ענייני של המדיניות האמריקנית העכשווית באזור, ומשיחות עם פרשנים ואנשי מפתח בממשל, התמונה שמתקבלת יציבה בהרבה גם מהתבהלה שמציגים בשמאל וגם משיברון הלב המפעפע בימין הישראלי. טראמפ אולי קשה לפענוח, אבל ההתנהלות שלו בכל הנוגע למזרח התיכון יציבה, רציונלית, ומבחינת ישראל, ממשיכה להיות מבטיחה.

בואו נתחיל עם הגרעין הקשה ביותר לפיצוח, קטאר.

הקלפים על השולחן

בארוחת ערב ממלכתית בדוחא, מוקדם יותר החודש, הנה מה שהיה לנשיא האמריקני לומר. ״אתם יודעים, אין שלוש, ארבע או חמש דרכים פה״, הוא שורר. ״יש בדיוק שתיים: הדרך הידידותית, או הדרך הלא־ידידותית, שהיא הדרך האלימה. ואני לא רוצה את זה. אני מקווה שהמנהיגים האיראנים מבינים איזו טובה גדולה אתם עושים להם פה... אנחנו פה לעזור לאזור, לעזור לעולם, לעזור לבנות דברים מחדש. אנחנו זזים מהר, ושוב, אני מקווה שהאיראנים יודעים אילו חברים טובים שלהם אתם, וגם אני, אני מניח, חבר טוב, מכיוון שיש הרבה אנשים שהיו רוצים שאנקוט דרך הרבה יותר קשוחה, אבל אם נוכל להימנע מזה, זה יהיה נהדר״.

הנאום, אמר טוני בדרן, עורך החדשות של המגזין ״טאבלט״ ומבכירי הפרשנים האמריקנים לענייני המזרח התיכון, הבהיר שטראמפ מבין בדיוק מה הוא עושה.

״בנאום שלו״, הסביר בדרן ל״ישראל השבוע״, ״טראמפ שם את כל הקלפים על השולחן. קודם כל, הוא אמר, לכל מי שטרח להקשיב, שקטאר, על כל הכתרים שקשרו לה, היא שום דבר. קטאר היא רק פונקציה של כוח אמריקני. וככזו, הוא המשיך, הוא מבין בדיוק מה קטאר עושה - היא עוזרת לשכנים הטובים מאיראן. האמירה הזו לא הביכה את המארחים שלו, לא בדיוק, אבל היא העמידה אותם במקומם, והיא גם לא חסכה מהם את האפשרות שאם הם לא יתנהגו בהתאם לרצונות שלו בהמשך - הוא לא יהסס לרגע להשתמש בכוח".

זו, המשיך בדרן, הסיבה שמייד אחרי שטראמפ אמר שהוא מקווה שדברים לא יתגלגלו לאלימות, הוא המשיך ושורר על הכוח הצבאי האמריקני. ״אלו זמנים מרגשים באמריקה״, אמר הנשיא למארחיו הקטארים. ״מרגשים ממש. כמו שאתם שומעים ורואים, אחרי שנים של אכזבות יש לנו עכשיו את שיעורי הגיוס הגבוהים ביותר לצבא האמריקני״. כמו סצנה מ"הסנדק" או מ"הבלתי משוחדים", הסביר בדרן, טראמפ נכנס לחדר כמו האיש החזק ביותר בו, לא מישהו שמצוי בכיס הקטארי או מושפע מטובות הנאה כאלו או אחרות, אלא הדון שמזיז את כלי המשחק על הלוח לפי צרכיו בלבד.

ועדיין, יש שקראו את האמירות של טראמפ כפשרניות מדי לגבי איראן, וקידמו את הרעיון שטראמפ בסך הכל מחיה את קווי המתאר של קודמו בתפקיד. ״טראמפ הבטיח עסקה טובה יותר עם איראן״, שורר ה"וושינגטון פוסט" במאמר המערכת שלו בתחילת מאי השנה, ״אבל העסקה שלו נראית בהרבה מאוד מובנים כמו זו של אובמה״.

טענות כאלו, אומר לי סמית׳, מבעלי הטורים השמרניים המשפיעים ביותר בארה״ב, הן מופרכות בעליל. ״יש הרבה מאוד רעש, גם בישראל וגם בארה״ב״, הוא אומר, ״אבל אם לומדים להתעלם מהרעש ולהקשיב לדבר היחיד שחשוב - דהיינו, למה שטראמפ עצמו אומר - מבינים דבר פשוט, חד, וחותך. טראמפ עצמו חוזר על אותה המנטרה בדיוק בתכיפות של אחת לחודש לפחות: אין ולא תהיה העשרה של אורניום. המטרה היא פירוק מוחלט של היכולות הגרעיניות של איראן, נקודה. ובכל הזדמנות שיש לו טראמפ גם מבהיר שאם הרצונות שלו לא יושגו בדרכי שלום, קרי: עסקה כלשהי, ארה״ב לא תהסס להשתמש בכוח״.

מערבב מחדש את סוריה

את העמדה הזו בדיוק הציג סטיב וויטקוף, השליח של טראמפ לאזור והאיש שנחשב למקורב ביותר לנשיא ומשקף נאמנה את רצונותיו. בראיון בסוף השבוע שעבר לרשת ABC, השאיר וויטקוף מעט מאוד לדמיון. ״יש לנו קו אדום אחד שהוא מאוד־מאוד ברור - העשרה״, אמר וויטקוף. ״אנחנו לא יכולים להרשות לאיראנים להעשיר אורניום, הואיל והעשרה מובילה להתחמשות, ובשום פנים לא ניתן לפצצה להיבנות". העסקה של אובמה, נזכיר לאלו שמעדיפים לשכוח, התירה לאיראנים העשרה עד לרמה של 3.67 אחוזים במשך 15 שנה, גישה שונה בתכלית מזו שטראמפ מציג באופן עקבי.
״האם טראמפ רוצה עסקה?״ שאל סמית׳, ״בטח! תמיד נחמד ליישר עניינים בעסקה טובה במקום באלימות. אבל האם עסקה פירושה העשרת אורניום כמו אצל אובמה? לא אצל טראמפ״.

., צילום: רויטרס

גישת הממשל נראית אף יותר מבטיחה כששוקלים את התגובה של טראמפ לחילופי השלטון בסוריה.
״מההתחלה טראמפ הבין בדיוק איך להתייחס לסורים״, אמר בדרן, ״הוא הבין שסוריה היא לא באמת מדינה אמיתית שיש לקחת ברצינות, אלא נכס במאבק אזורי על השפעה. טראמפ התרכז רק במה שחשוב, וזה מצד אחד לקדם את ההתעצמות הטורקית בסוריה כמשקל נגד להשפעה האיראנית, ומצד שני לעבוד עם מדינות המפרץ כדי להבטיח שלהשפעה של ארדואן יהיו בלמים. בכך הוא הכניס את המדינות הסוניות לתמונה, ויצר איזון בינן לבין ישראל. כל זה מלמד אותנו שהאינסטינקט שלו היה בדיוק במקום״.

כל זה, הוסיף בדרן, מרשים אף יותר בהתחשב ברעש שליווה את הפעולות של הממשל בסוריה. בשבוע שעבר, למשל, רשת CNN פרסמה ניתוח שביקר את מדיניות הנשיא בחריפות ומחה על ״החיבוק של טראמפ לג׳יהאדיסט שהפך לנשיא סוריה״. אל־ג׳ולאני, הזכיר פרשן הרשת, היה מנהיגה של חזית אל־נוסרה, טרוריסט מבוקש שעל ראשו פרס של 10 מיליון דולר, ובחבירה אליו טראמפ הוכיח לא רק שהוא מחוסר עקרונות, אלא גם שהוא לא מבין את המציאות המורכבת של המזרח התיכון. ביקורות דומות הושמעו גם בנוגע ליחסו של אל־ג׳ולאני למיעוטים, בעיקר לנוצרים ולעלאווים; טראמפ, כך מבקריו מבית ומחוץ, הכשיר למעשה את הטבח של בני המיעוטים האלו, היות שלא אכפת לו כלל מזכויות אדם.

הביקורות האלו, הסביר בדרן, מגוחכות בעליל ונועדו להסתיר את האמת הפשוטה והחותכת: האינטרס האמריקני הוא למנוע מאיראן עליונות אזורית, וכל ברית זמנית שמבטיחה את האינטרס הזה טובה לא רק ליציבות הכללית במרחב, אלא גם לישראל.

״הנה עוד פיסת הוכחה לישראלים שמחפשים סיבות להיות אופטימיים״, אמר בדרן. ״הרבה מאוד מהמבקרים החריפים של עמדת טראמפ, אלו שדיברו ללא הרף על המיעוטים בסוריה ואלו שקראו בקולי קולות שאל־ג׳ולאני הוא ג׳יהאדיסט, הם בכירים בממשל שלו עצמו, למשל טולסי גבארד, שעומדת בראש שירותי הביון האמריקניים. אותם הקולות בדיוק הם אלו שתומכים בהתקרבות לאיראנים. וטראמפ לא עצר להקשיב להם אף לא לרגע. זה סימן מצוין לישראל ומצביע על השאיפות האמיתיות של הנשיא באזור״.

מה שמוביל אותנו לסוגיה המורכבת ביותר: עזה.

כמו בלפור

חדשות לבקרים בתקשורת האמריקנית והישראלית כאחת, צצות ידיעות שטוענות שטראמפ מתרחק מירושלים ומנתניהו, ידיעות שהממשל, מצידו, מכחיש באופן שיטתי. אבל, בכיר בוושינגטון שביקש להישאר בעילום שם אמר ל״ישראל היום״, שזה לא אומר שלהתנהלות הישראלית אין השלכות.
״עם ההכרזה שלו שיש לרוקן את עזה מפלשתינים טראמפ עשה משהו באמת היסטורי״, אמר הבכיר. ״ולהפתעתו, אף אחד לא הרים את הכפפה. תאר לעצמך שמשרד החוץ הבריטי היה מפרסם את הכרזת בלפור, ובמקום לקבל אותה על המקום ולפעול בהתאם, המנהיגים הציונים באותה התקופה היו שותקים ולא אומרים כלום. ברגע שישראל שתקה ולא אמרה כלום, היא פתחה את הדלת למגוון רחב של קולות, חלקם באים מתוך הממשל וחלקם מחוצה לו, שששים לערער על העמדה של הנשיא ולקדם אינטרסים אישיים שלהם״.

על אילו קולות בדיוק הוא מדבר המקור לא הרחיב, אבל לא קשה מדי לשער במי מדובר. החודש, למשל, דוחא תארח את הפורום הכלכלי הקטארי, ועידה בינלאומית ששיאה פאנל בשם "איך לעשות כסף מ־MAGA: השקעה באמריקה של טראמפ״. משתתפי הפאנל? דון ג׳וניור, בנו של הנשיא, ואומיד מליק, משקיע המקורב לקטארים והמממן העיקרי של טאקר קרלסון, המבקר הכי חריף של ישראל בימין האמריקני. מוקדם יותר השנה קרלסון אירח את ראש ממשלת קטאר לראיון מלטף.

הראיון, כך עלה מחקירות בתקשורת האמריקנית, התאפשר תודות למאמצים חרוצים של הקטארים, כולל תשלום של 180 אלף דולר לחודש לחברת יחסי ציבור, שמתמקדת בחודשים האחרונים בעיקר במשפיענים מהימין.

עוד שותף לשעבר של מליק, למשל, גרט ונטרי, ממקימי הניוזלטר הימני־שמרני "Washington Reporter", התפטר לאחרונה ממשרתו אחרי שחתם עם הקטארים על עסקה, שבמסגרתה תפקידו החדש יהיה ״לקדם תדמית חיובית״ של המדינה בעבור סכום נכבד של 80 אלף דולר לחודש.
הקטארים, הסביר בדרן, "משלמים היטב בשביל לקדם את כל הקולות הכי מחורבנים בארה"ב, קולות שמקדמים אינטרסים שמנוגדים בעליל לאלו שהנשיא מקדם בעמדותיו".

עמימות מכוונת

וזו יכולה להתפתח ולהיות בעיה חריפה בהרבה. אם, למשל, הדמוקרטים יזכו בבחירות האמצע בשנה הבאה, יש סבירות גבוהה שהם יפתחו בחקירה נגד הבן של הנשיא ויטענו שעסקיו בקטאר נגדו את החוק. זה עלול אפילו להוביל לתרחיש שבו הנשיא מודח, וזו הסיבה שלטראמפ יש אינטרס להשתיק את הקולות הפרו־קטאריים בסביבתו, ומייד.

אבל הנשיא, כך הבכיר בוושינגטון, שומר בינתיים על עמימות מכוונת. "הוא משחק בשני הצדדים, אחד נגד השני", אמר המקור. "מצד אחד, הוא יושב בקטאר ומבהיר להם בדיוק מה הם שווים. מצד שני, הוא מרשה לאנשים בקרבתו לדברר מסרים שיצאו היישר מדוחא ולהמשיך להתקרב לקטארים יותר מדי. בסופו של דבר, הוא יצטרך לבחור את אלו או את אלו".

ואין, לצערנו, כל הבטחה שבסופו של דבר הבחירה תהיה כזו שתשמח את היושבים בציון.

״האם טראמפ ימשיך בכיוון שבו הוא הולך?״ שאל בדרן. ״בוא נקווה. האם ייתכן שהוא ישנה כיוון? גם זו אפשרות״. אבל האפשרות, הוא הסביר, לא תלויה רק בנשיא, אלא גם בתגובות של שחקנים נוספים בזירה, ובעיקר ישראל.

"קח, למשל, את הגישה של טראמפ לחות'ים", אמר סמית׳. "הנה מה שהנשיא אמר: אנחנו עומדים להגן על נתיבי המסחר הימי, שזו אחת המטרות העיקריות של הצי האמריקני מאז מלחמת העולם השנייה. הנשיא השיג את המטרה הזו, ואז יצא מהזירה. מה שקורה עכשיו תלוי בירושלים".

אולי תטפלו כבר בחות'ים?

בניגוד לביקורת מגורמים פרו־ישראליים שמאשימים את טראמפ בהפקרת ישראל, הוסיף סמית', טראמפ פינה לישראלים את הדרך להתוות את העמדה שלהם כנגד החות׳ים בלי כל התערבות והפרעה מצד וושינגטון. וישראל, טוען בדרן, פספסה הזדמנות פז.

"בניגוד ללבנון", הוא אמר, "שבה ישראל פועלת יפה ובשקט, בלי לעשות יותר מדי רעש ועם חיסולים קבועים של ראשי טרור, בתימן המצב שונה לגמרי. האזהרות החוזרות ונשנות, וההתעקשות הישראלית לפגוע בחות'ים רק באופן מדוד ולא להשמיד להם אפילו את מגדל הפיקוח בנמל התעופה - כל הדיבורים האלו מצביעים על כך שישראל לא באמת רצינית ברצונותיה לסיים את העניין עם החות'ים אחת ולתמיד, וזו הסיבה שהחות'ים מרשים לעצמם לתקוף בנתב"ג. טראמפ, בסופו של דבר, הוא איש נדל"ן מקווינס. הוא מבין רק דבר אחד: תוצאות. ובעזה, כמו גם בתימן, הישראלים מראים לו לאחרונה שהם מדברים יותר מדי ועושים מעט מדי לנצל את ההזדמנויות שהוא נותן להם ולשנות את המשוואה במרחב. והמשוואה, בסופו של דבר, תשתנה. זו רק שאלה של מי ינצל קודם כל איזו הזדמנות".

כדאי להכיר