כל אחד לוקח משהו כשהוא רץ למקלט. אני לקחתי כיסא. הרחוב הצר היה מלא בני אדם. מהבניינים הישנים שבשני צידיו נפלטו אנשים ונשים וכלבים, וכולם צעדו לעבר המקלט. בצומת שבו נפגש הרחוב הקטן עם הרחוב הראשי הם נפגשו עם עוד אנשים, שנשפכו מכל עבר, וכולם הלכו מהר כדי להספיק את מסגרת 10 דקות ההגעה אל המרחב המוגן.
מגזין "ישראל היום": לכל הכתבות
היה לילה והאוויר היה חמים, אפילו שזו ירושלים וכולם היו בכפכפים ובנעלי בית, ולי זה מאוד הזכיר את הנהירה לבית הכנסת בתשעה באב. וכשהגעתי לרחבה הקטנה שלפני המקלט, ישב שם צעיר חרדי אחד, וברגע שהוא ראה אותי מדדה בנעלי בית ובידי כיסא הוא שאל מיד: "איפה הקינות?" כלומר, ספר הקינות שנוטלים בדרך כלל כשהולכים לתפילת תשעה באב. ואני צחקתי ואמרתי לו: ידעתי, ידעתי.
ברוכים הבאים אל המקלט הציבורי מספר 972 של עיריית ירושלים. זוהי רחביה והוא מוצב בתווך, בין רחוב קרן קיימת לרחוב אלחריזי. בהפגזות של 1948 ישבו בו, כנראה, ראשי היישוב שגרו ברחובות האלה, בן גוריון, אשכול, גולדה, יצחק בן צבי ורחל ינאית, שגרו ממש מעבר לרחוב, ודב יוסף - שגר בבית הסמוך. עכשיו הוא משרת את תושבי רחביה דהיום, שהם מישמש בלתי אפשרי של כל סוגי האוכלוסייה.
בכל צבעי הקשת והפיג'מות
כמה רגעים אחרי זה, כשאשב על הכיסא שגררתי איתי במקלט רחב הידיים, הממוזג והצפוף, ואביט סביבי - אראה אותם בכל צבעי קשת הפיג'מות: קשישים נכבדים ריבוני הארץ ויקירי ירושלים, חרדים ודתיים שממלאים את השכונה בשנים האחרונות, ואין ספור סטודנטים, המה וכלביהם. וגר לברדור עם הרב סגל ורועה סיבירי עם שופט בדימוס ירבץ.
תמו דקות ההמתנה, והנה אזעקה. כולם ממהרים להיכנס פנימה ולתפוס פינה. אמצע הלילה עכשיו, ובינתיים אף אחד לא מדבר. כולם עסוקים בשאלה הקיומית המטרידה: מתי זה יסתיים. לא המלחמה, אלא הצורך לשהות במרחב המוגן. ואין קליטה בכלל, אז צריך לסמוך על אינטואיציות ועל הטרנזיסטור. בום ועוד בום, ועוד שניים, ועוד אחד חזק ממש, והרבה אנשים בפנים מיואשות מרימים ידיים לשמיים. כי אין קליטה.
וזה נמשך עוד כמה דקות, ואז כבר מתפתחת שיחה. וגם חיוך. איפה אתם? באברבנאל. גם אנחנו! איזה מספר? 12. גם אנחנו! נעים מאוד. כזו היא השכונה הזו. טוב שיש מלחמות ואיום בליסטי כדי שיכירו אלה את אלה. פעם שוחחתי עם אישה קשישה אחת שהעבירה את שנות ילדותה בלונדון. דיברנו על אודות מישהו שלישי, איש מבוגר ממכיריי שגם הוא היה לונדוני במוצאו, והיא ביקשה ממני למסור לו דרישת שלום ממנה ולאחל לו בשמה שנה טובה.
את השורות האלה אני כותב כשאני שוב יושב בו, במקלט הציבורי 972 בירושלים. אחר הצהריים עכשיו, ושוב הוזנקנו לכאן באזעקה. ואני מביט סביבי על המשפחות ועל הילדים, ומתוך מה שאני מרגיש אני מבין שככל שזה משוגע - זה רב קסם
"הוא יזכור אותי", היא אמרה לי. "היינו יחד במקלט בבליץ". אחר כך התברר לי שלבריטים בני התקופה ההיא יש כמעט מוסד רשמי כזה, של "חברות מקלטים". זה קורה לפעמים גם לחברים שלי היום, שגדלו בקרית שמונה המטווחת בשנות הקטיושות, וזה קורה כמובן לכל החברים מהדרום שאכלו עד לא מכבר את איום טילי החמאס.
כלב למוד מלחמות
אני לא מדבר על חוויית הכניסה לממ"ד ואפילו לא על הירידה למקלט בבית המשותף, אלא על קסמו המכושף של המקלט הציבורי. אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל השעות שביליתי השבוע במקלט הציבורי ריגשו אותי ועשו לי חם וטוב באופן שמצליח לנחם אותי ולהרגיע אותי בימים המשוגעים האלה.
ב-1968 פרסם בן משפחתי, הסופר המחונן נחום אריאלי, את ספרו "המקלט". הוא מתאר התרחשות של קבוצת אנשים שמוצאת את עצמה לכודה בתוך מקלט באחת ההפצצות של מלחמת ששת הימים. זהו ספר מקסים שאינו ברשותי, וכבר שנים לא קראתי אותו. אני זוכר מתוכו דיאלוג אחד, בין רב חרדי לבין בן הציונות הדתית, חובש כיפה סרוגה, שנקלעו יחד לתוך החבורה, והחרדי חוזר על איזו שנינה ששמע פעם ומתכוון באמצעותה לפגוע בדתי לאומי.
הוא מספר על רבקה אשת יעקב אבינו שבשעת הריונה התרוצץ העובר בקרבה, ומספרים חז"ל שכשהיא עברה ליד בית עבודה זרה הלם העובר בפראות, אבל גם כשעברה ליד בית כנסת ובית מדרש הוא נע במרץ. "ועל כן", סיים כבוד הרב את שנינתו, "היא חשבה שיש לה בבטן מזרוחניק! (כינוי חרדי לדתי לאומי)" וקינח בפואנטה אידיוטית שלא אחזור עליה כי היא מעליבה, והימים ימי פיוס.
ומה שאני בעיקר זוכר מהסיפור הוא תגובתו של המותקף, הדתי לאומי, שאומר לו: "או! אז הנה, זכינו גם לדברי תורה בהפגזה הזו", או משהו מעין זה. אבל במקלט ברח' אלחריזי לא הוחלפה שום עקיצה ולא התקיים שום ויכוח. שררו בו רק נועם חביב ושותפות אמיצה בין אנשים בעלי מטרה משותפת: לחזור לישון.
וכשאני מביט בכל החבורה הגדולה הזו, מאות אנשים שבימי שלום זרים לחלוטין זה לזה והטירוף הזה כינס אותם לאכסניה אחת והם נראים כמשפחה אוהבת, אני מזהה רוח אמיתית של שותפות ואהבה שמנשבת ביניהם. ואני מבין שזו לא שותפות הגורל שאנו כה מרבים לדבר עליה. כי לפחות באזעקה ההיא שעליה אני מספר, זו של 4 לפנות בוקר, לא הפחד המשותף למות מטיל הוא שאיחד בין כולם, ולא השנאה המשותפת לאויב הקם עלינו לכלותנו, ואפילו לא העלבון המשותף ותחושת ההשפלה - אלא אך ורק השאיפה המשותפת לחזור לישון. הצורך הקמאי הזה, הבסיסי והראשוני, לישון. לישון.
ומתוך פיהוק אדיר הבנתי שזה! זה הדבר! הרבה יותר משהמקלט מאחד בין בני האדם בגלל המלחמה, הוא מאחד ביניהם בגלל העייפות. כי אם יש הוכחה חותכת אחת לכך שכולנו רקמה אנושית אחת, אלה הם העיניים הטרוטות והמזג העכור והטעם החמוץ בפה והעייפות הנוראה הפושטת בכל האיברים. של כולם. גם של תומכי הקואליציה וגם של תומכי האופוזיציה.
את זה הבנתי במקלט ההוא, שבו התקבצו חבורת אנשים שלא עשו רע לאיש, אבל מישהו במרחק 4,000 קילומטרים החליט להרוג אותם. והטבעיות, הו, הטבעיות! הרי בעולם נורמלי כל הפנים היו אמורות להיות מעוותות בהעוויית wtf יוקדת. מה זה, לעזאזל? מה אני עושה כאן בפיג'מה, בארבע לפנות בוקר, מתחת לאדמה, ברחוב?
אבל אף אחד לא שאל את השאלה הזאת. מקסימום הפליטו "יימח שמם" קטן. או זרקו שורה במבטא של יוסף שילוח ז"ל. כי כל מי שישב שם במקלט, בני 6 עד בני 70, ואפילו ג'וי, הפודל הננסי של איילה בראשי שניקתה את המקלט במסירות מבלי שאיש ביקש ממנה – כבר ידע מלחמת קיום או שתיים או שלוש. אנשים שגרים במקום הזה לא פוערים עיניים בתדהמה כשמישהו רוצה להרוג אותם. הם לוקחים רובה ויורים עליו, או לוקחים כיסא ופחית זירו והולכים למקלט הציבורי.
את השורות האלה אני כותב כשאני שוב יושב בו, במקלט הציבורי 972 בירושלים. אחר הצהריים עכשיו, ושוב הוזנקנו לכאן באזעקה. ואני מביט סביבי על המשפחות ועל הילדים, ומתוך מה שאני מרגיש אני מבין שככל שזה משוגע - זה רב קסם. ולאיראנים הנבלות אני אומר: יימח שמכם ויאבד זכרכם, עם ישראל חי. דם הנופלים והנפגעים על ידיכם המטונפות, אבל תודה על ההזדמנות לשבת במקלט הציבורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו