אני לא זוכר מתי לאחרונה הסכמתי עם כל כך הרבה ישראלים. לקרוא ולהנהן. מאמרים ופוסטים. זה נכון שאלה הם ימים היסטוריים, וזה נכון שטהרן לא יודעת מאיפה זה בא לה. נכון שישראל משלמת מחיר דמים כבד, ונכון שאלמלא תקפו מטוסינו את איראן היינו משלמים מחיר כבד פי כמה. וזה נכון שצריך לסיים את העבודה עד שאפילו הצרפתים יחושו מספיק בטוחים לשלוח נציג עם דגל לטקס הניצחון. וזה נכון לא פחות שברגע שהעבודה מסתיימת חייבים לצאת. ושאסטרטגיית יציאה זה לא קשקוש. ושכל ישראלי עם ניסיון אמור לדעת שלא פעם אנחנו מתבחבשים דווקא שם.
מגזין "ישראל היום": לכל הכתבות
המראות ונחיתות של מטוסי קרב של חיל האוויר לתקיפות באיראן // צילום: דובר צה"ל
והפעם, אני מסכים לא רק עם מה שכותבים אנשים שאני בדרך כלל מסכים איתם. הפעם יצא לי להנהן - פה ושם, בקטנה, בואו לא ניסחף - גם עם אנשים שכבר שנים לא סחטו ממני הנהון.
תמונות קרב הן לא מזון איכותי לנשמה. הישגים צבאיים הם דבר נחוץ, חיוני והכרחי. אך מראות של דם ואש ותמרות עשן לא מצהילים את ליבי, ואני ממליץ גם לכם לשאוב את שמחת החיים שלכם ממקורות אחרים. משפע התמונות והדימויים שנחתו עלינו בשבוע האחרון, מטהרן ומכאן, מה שלכד את עיניי ואת ליבי היה עובדה אחת ניצחת: המוני איראנים נוהרים החוצה. המוני ישראלים רוצים הביתה. ואלה תמונות משמעותיות פי כמה מעוד משאית נדלקת. רבבות אזרחי טהרן תקועים שעות בפקק ארוך ומתפתל, פניהם החוצה, והם מוכנים להישאר שם עוד שעות וימים, העיקר להסתלק כבר מעירם המקוללת. העיר שמשלמת כעת בריבית ובלא רחם על חטאיה, ושקוצרת בדמעה את הפורענות שהיא זרעה ברינה. כמו בסיפור על סדום, הם נמלטים ומשתדלים לא להביט לאחור.
וממש באותן שעות, רבבות ישראלים תקועים בקפריסין, באיי יוון, באתונה ואיפה לא. וגם הם יודעים שמחכה להם עוד המתנה ארוכה - אבל פניהם הביתה, לישראל. ולא שהכל מושלם בישראל. ולא שסיימנו כבר לחקור, לתקן ולערוך חשבונות, נפש ובכלל. ובכל זאת, את החשבונות שלנו, את הוויכוחים המרים ואת הנחמה המתוקה, אנחנו רוצים כאן, בבית הלא מושלם שלנו שבין מטולה לאילת.
וגם את זה אני לוקח איתי מהשבוע האחרון - שני ראשי רשויות מקומיות: צביקה ברוט, ראש עיריית בת ים, נושא בזרועותיו בחמלה רבה תינוקת שחולצה מבניין המגורים שטיל איראני כבד הפך לעיי חורבות; ודוד אזולאי, שקרא לכל מי שאיבד את ביתו לבוא ולמצוא מחסה אצלו במטולה. היישוב שאך לא מזמן ספג פגיעות קשות והתרוקן מיושביו, במערכה מול ארגון פרוקסי איראני, כמעט נשכח, בשם חיזבאללה. לא ברור לי אם אזולאי אמר זאת בהומור - אבל את החיוך הטוב והאירוני אפשר היה לראות מבעד למילים.
לניצחונות צבאיים מהוללים ועתירי אדרנלין יש נטייה להשכיח את העובדה הפשוטה שצבא לא יכול לעשות הכל, או לפתור הכל. לישראל יש הרגל מגונה לבצע בשלמות מבצעים שומטי לסתות, כמו ליל הביפרים או מתקפת הפתיחה מול איראן - ואז להיכשל ברשלנות שומטת לסתות לא פחות במשימה המתבקשת למנות פרויקטור לשיקום יישובים.
כשהייתי בצבא שנאנו לפגוש את הטייסים בשק"ם או במגרש הכדורגל. הם התנשאו , וחי"רניקים לא אוהבים סנובים. אבל ידענו שבמלחמה, אנחנו מעדיפים שמי שעושים את העבודה מלמעלה יהיו בדיוק אנשים כאלה: מדויקים, בלי חוכמות, בלי עיגולי פינות
ובכן: תמונת הניצחון היא ישראלים שרוצים הביתה מול איראנים שרוצים לברוח. מערכת הביטחון היא זאת שאחראית לכך שאיראנים ירצו לברוח. אך כדי שישראלים ימשיכו לרצות הביתה, גם המערכות האחרות במדינה חייבות לעבוד - ולא פחות טוב מחיל האוויר ומהמוסד.
מלחמה הכל כלול
ליל הביפרים בלבנון הזכיר לכולנו את העובדה הנצחית והמתסכלת, שגם המהולל שבמבצעים לא יכול לספק תחושות סיפוק ופורקן שיחזיקו יותר מיום או יומיים. כמה פעמים אפשר כבר לומר "וואו"? הרי ביום השלישי כולם עוברים למשוך בכתפיים, גוללים במכשיר בתקווה לכותרת חדשה, ושואלים "נו, מה נותנים היום?", כאילו מדובר בחופשת הכל כלול או בשיט אטרקציות עם זמרת וקזינו... סליחה על הדידקטיות, אבל בסופו של דבר כדאי ללמוד משהו מאירועים כאלה, ולא רק לחגוג אותם.
כדאי ללמוד את האומה שחשבה שהיא אימפריה ושעוברת בימים אלו השמדת ערך טוטאלית. מי היא? ומה גרם לה ליפול לשחצנות המוכרת לנו כל כך, זאת שמפילה תרדמה על עפעפי אלופים? האם אנחנו רשאים להתעלם מכך שמדינה דמוקרטית, חפצת חיים וחירות תמיד תגבר על דיקטטורה של כוח, כסף וכבוד שמדכאת את מיעוטיה ואת נשיה, ושעצרות ההמונים שלה תמיד נראות כמו אורגיה של שנאה ותאוות נקם? האם אין לנו דבר ללמוד מכך?
או חיל האוויר, למשל. חיל האוויר הישראלי הוא הגוף המסודר והמדויק ביותר בעולם. נכון, ב־7 באוקטובר גם הוא כשל במשימה, אבל מאז הוא עושה הכל כדי להבהיר שהוא יודע ללמוד מטעויות. מדובר בחיל שמתנהל כמו ששום אגף או ארגון ישראלי לא מתנהל. מרגע שנכנסים למחנות שקוראים להם "כנף", אפשר לשכוח מכל מה שרגילים לומר על הפרטאץ' הישראלי. נכון, כולם שם מדברים עברית, מטייסי הקרב ועד לצוותי הקרקע, במכשירי הקשר ובחדר האוכל - אבל כל המערכונים והבדיחות שגדלנו עליהם, שבכולם "ישראלי" הוא מילה נרדפת ל"שכונה", "רשלנות" או "סוג ב'", כל הפולקלור שחשבנו שהוא תיעוד מהימן של הזהות הישראלית - כל אלה מאבדים אחיזה ותוקף כשמדובר בחיל הזה. למה? כי יש שם מסורת ותרבות ארגונית. כי תהליכי המיון וההכשרה דקדקניים ובלי חוכמות, וגם בשגרה שומרים שם על אותו המתח ועל אותה ההקפדה על הכללים כמו בהכשרה.
ובנוגע לחקירה: איש חיל האוויר מתחנך לא רק להסכים להיחקר על ביצועיו, אלא ממש לדרוש את החקירה הזאת, החוזרת ונשנית מייד אחרי כל משימה וכל נחיתה. ולא, אין שם מינויים פוליטיים. ואם ראיתם טייס שהוא בן טייס, זה כנראה כי הם משפחה כזאת והתכונות הללו עוברות אצלם בגנים ובחינוך.
את רוב שירותי הצבאי עשיתי במסגרת של גדוד לוחמים ירוק וחי"רניקי עד העצם, ש"התארח" בתוך בסיס של חיל האוויר. שנאנו לפגוש את הטייסים בשק"ם או במגרש הכדורגל. הם התנשאו קצת, וחי"רניקים לא אוהבים סנובים. אבל ידענו שבמלחמה, אנחנו מעדיפים שמי שעושים את העבודה מלמעלה יהיו בדיוק אנשים כאלה: מדויקים, בלי חוכמות, בלי קיצורי דרך ועיגולי פינות. ביום שבו לפחות חלק מהשירות הציבורי בישראל ישאף להידמות יותר ויותר לחיל האוויר ופחות למערכון של אפרים קישון - אין ספק שנהיה בדרך הנכונה.
למקרה ששכחנו
ועוד דבר: תחזירו כבר את החטופים. אל תעזו לשכוח אותם לרגע. כעת אף אחד כבר לא יכול לומר ברצינות שאם נעצור עכשיו זאת תהיה תבוסה. גם עם הרבה רצון רע, אין דרך לתאר את הישגי צה"ל כתבוסה. הטיעון הזה היה חלש מלכתחילה. למותר לציין שהוא שיחק לידי האויב, שרק רוצה לשמוע וידויי תבוסה כוזבים. כעת האידיוטיות שלו זועקת לשמיים.
עם כל הכבוד לציוצים הילדותיים של שר הביטחון, ישראל זקוקה כרגע לפחות הכרזות ריקות בנוסח "טהרן בוערת", וליותר "החזירו את חטופינו עכשיו". תמונת ניצחון היא ישראלים חוזרים הביתה.
