במוצאי השבת השחורה עשה את דרכו אוטובוס מבית קמה לכיוון ים המלח. על ההגה היה חיים בן אריה, "חיים הנהג", כפי שכינוהו נוסעיו הקבועים. זו לא היתה נסיעה שגרתית. מאחוריו ישבו ניצולים מהטבח הנורא, ביניהם תינוקות וקשישים, המומים ומזועזעים.
"המנהל של חיים התקשר לנהגים בחברה ושאל מי מוכן להתנדב ולחלץ ניצולים מהטבח", משחזרת אשתו, אירית. "חיים, כמובן, עשה זאת. הוא נסע עם האוטובוס שלו לצומת בית קמה, הנקודה שאליה הובאו הניצולים מבארי, והם נסעו איתו למלונות בים המלח".
אירית מספרת שחיים לא היה מוכן "בשום פנים ואופן" למה שציפה לו כשהגיע לנקודת האיסוף. "היו שם תינוקות חצי עירומים, עטופים בשמיכות של פיקוד העורף, ילדים חצי לבושים, מגואלים בדם. כולם היו מוכי הלם. האוטובוס של חיים תמיד היה שמח, מצחיק. הוא היה שם מוזיקה ושר עם הנוסעים. הוא סיפר לי שזה היה השקט הכי מרעיש שחווה מעולם. תינוקות לא הוציאו הגה, ילדים לא בכו. ריח של שריפה, של דם, של מוות, חנק את האוטובוס".
"הוא עלה לאוטובוס, נסע לגן הילדים של היישוב, ישב קצת עם הילדים שהכירו אותו, ויצא משם מאוד נסער. אני משערת שהדיסוננס בין הילדים ההלומים והשבורים שהוא הסיע ב־7 באוקטובר לבין הילדים השמחים שהוא חזר להסיע, שבר אותו"
בחמש לפנות בוקר חיים חזר הביתה. "הוא נכנס לחדר השינה שלנו בוכה, ואמר לי משפט אחד: 'לא יכולתי לעזור להם'. זה גמר אותו. הוא היה אדם מאוד רגיש לזולת. הוא לא היה יכול לשאת את הנסיעה האיומה הזאת".
כשבועיים לאחר מכן אירית וחיים ציינו 30 שנות נישואים בארוחה חגיגית בבית, עם הילדים, עוגה וברכות. "הוא היה כבוי", מספרת אירית, "מאז הנסיעה ההיא הוא ראה הרבה יותר טלוויזיה, לא שש לעבוד, ולא פנה למנהל שלו שישבץ אותו לנסיעות, כפי שתמיד עשה".
ב־25 באוקטובר, יום רביעי, שלושה ימים לאחר שחזר לעבוד, חיים יצא מהבית לתפילה. אירית נסעה לעבודתה. כשהגיעה, צלצלה אליו כדי לומר שוב "בוקר טוב", כפי שעשתה מדי בוקר. "הוא תמיד ענה לי, גם אם היה באמצע תפילה, אבל בבוקר הזה לא היתה תשובה", היא משחזרת.
"התחלתי להגיד לעצמי שאולי הוא עסוק עם הסעת התלמידים, אולי הוא רגע בשירותים ובלי הנייד.
"התקשרתי למיטל, הבת שלי, ושאלתי אם אבא בבית. היא אמרה לי שלא, וזרקה לי כזה בלחץ שהיא שומעת אמבולנס, ושאלה אם אולי זה קשור לאבא. אמרתי לה 'מה פתאום, הוא בטח בעבודה'. פתאום התחילו הודעות בקבוצות בווטסאפ שיש אירוע ביטחוני בין היישובים נטע לשקף. אמרתי למיטל שתנעל את הדלת, ולא חששתי לחיים כי חיים היה אמור להיות בבני דקלים, ליד בית הספר שם.
"אחר כך שוב התקשרתי אליו, והוא שוב לא ענה. שאלתי את חברה שלי מהיישוב נטע מה קורה אצלם, והיא ענתה לי שזה לא אירוע ביטחוני וכנראה מדובר בהתאבדות. באותו רגע חטפתי אגרוף בבטן. משהו היכה בי בכל הכוח. הכל התחבר לי. חיים לא עונה לי. מיטל שמעה אמבולנס. מדברים על התאבדות. התקשרתי לאח שלו שעבד פה בביטחון, לחבר שלו, ואף אחד לא עונה לי. זה היה נורא.
"כשהגעתי הביתה הבנתי שהנורא מכל קרה. ראיתי את צוות החירום היישובי ליד הבית שלי - ובזה נגמר האירוע מבחינתי. כבר לא היו צריכים להגיד לי דבר. הבנתי. התיישבתי על כיסא בחוץ, ובאוטומט שלי אמרתי להם 'אני הרגתי אותו', כי בבוקר דיברתי איתו על זה שהוא כל הזמן רואה טלוויזיה וצמוד לאירועים, וזה קשה לי. לא חשבתי באותו הרגע על 30 שנות נישואים, על אהבה ענקית, על משפחה לתפארת שהקמנו ועל הכבוד ההדדי הגדול שהיה לנו".
"לא כועסת עליו"
חיים נמצא ללא רוח חיים, באוטובוס שלו, שהיה כל חייו. הוא היה בן 56 במותו והותיר אחריו את אירית ואת שמונת ילדיהם, בהלם מוחלט, לנוכח העובדה שלא קדמו לאסון סימנים מקדימים מובהקים.
"חיפשתי את הדבר הכי הגיוני באותו הרגע, שגרם לחיים לעשות את המעשה הנורא הזה", מספרת אירית. "לא ידעתי איך להכיל את האסון הזה. מצד אחד, בא לי לברוח באותו רגע מהמציאות המטורפת שנפלה עלינו. לא רוצה להיות פה. אני לא יודעת מה זה חיים בלי חיים שלי. רציתי להקיא, משהו כל הזמן חנק אותי. מצד שני, רק רציתי לחבק את הילדים שלי. אני בתפקיד. אני ההורה היחיד שנשאר להם, אני לא יכולה לברוח להם. יש פה שמונה ילדים שזקוקים לי, ואחת מהם בהיריון".
"היו באוטובוס תינוקות חצי עירומים, עטופים בשמיכות של פיקוד העורף, ילדים מגואלים בדם. הוא סיפר שזה היה השקט הכי מרעיש שחווה מעולם. תינוקות לא הוציאו הגה, ילדים לא בכו. ריח של שריפה, של דם, של מוות, חנק את האוטובוס"
אירית מספרת שאנשים שהיו איתו בתפילה באותו בוקר, מעידים שהוא היה בסדר. "אחר כך הוא עלה לאוטובוס שלו ונסע לגן הילדים של היישוב. אני לא יודעת למה. הוא ישב שם עם הילדים, הם מכירים אותו, ויצא משם מאוד נסער. זה מה שרואים במצלמות האבטחה של האוטובוס.
"אני משערת שהדיסוננס הזה בין הילדים השבורים וההלומים שהוא הסיע ב־7 באוקטובר לבין הילדים השמחים בגן והתלמידים שהוא חזר להסיע, שבר אותו. הוא שחזר את הנסיעה האיומה ההיא שוב ושוב. אני רק יכולה לשער מה עבר עליו באותם רגעים לפני כן. באיזה ייאוש נורא הוא היה נתון.
"חוכמת הבדיעבד קשה מאוד. היא מובילה לתחושות אשמה. איך לא ראיתי סימנים? איך לא ראיתי את המצוקה של האיש שלי? אבל חיים לא הראה אותם. אני הייתי הרבה יותר היסטרית, מפוחדת. בלילות הלכתי וסגרתי דלתות וחלונות, ולא הצלחתי לישון ולהיות רגועה מרוב פחד וחרדה שיבואו מחבלים גם אלינו הביתה".
בהמשך חיים הגיע להסעה הראשונה של התלמידים, והחנה את האוטובוס בין היישובים שקף לנטע, על כביש 358. שם סיים את חייו. "אין לי זכות לכעוס עליו ולשפוט אותו, כי אני לא הייתי בנקודת ייאוש כזאת נוראית. גם היום אני לא כועסת על חיים. אני כועסת על הסיטואציה, על זה שנשארתי לבד".
במהלך השבעה כינסה אירית (51) את ילדיה לשיחה. "דיברנו על אבא, על חיים, וכמה הוא היה בן אדם טוב ואילו מעלות היו לו, אבל גם אמרתי להם 'את מה שאבא עשה לא עושים'. אם יש לכם קושי הכי קטן - תצעקו, תדברו, תגרמו לי להבין שקשה לכם. גרמתי לכל אחד מהם להבטיח לי שכך יהיה. ואז אוריה, הבת שלי, הסתכלה עלי ואמרה 'אמא, את גם מבטיחה לנו?'"
שנה וחצי אחרי האסון שפקד אותה, אירית בחרה בחיים. היא מגדלת את ילדיה מתוך אמונה בטוב האדם, גם בצחוק ובהומור, כשברקע געגוע עז לאהובה, אשר לו היתה נשואה במשך יותר מ־30 שנה.
בגוש קטיף, במועצת חוף עזה ובדרום הר חברון כולם הכירו את "חיים הנהג". אירית מספרת שמדי פעם, אחרי העבודה, הוא היה מתקשר לאחד ההורים ומספר להם שהבחין שמשהו לא כשורה עם הילד שלהם. הוא שם לב לכל פרט, לכל חיוך ולכל פרצוף עצוב של נוסעיו. בשבעה כמה הורים סיפרו לה שחיים הציל להם את הילד או הילדה. שבעקבות השיחה שלו איתם נודע להם על מצוקה אישית גדולה, והם טיפלו בכך.
"יום אחד חיים עצר אבא אחד ביישוב, ירד מהאוטובוס וביקש לדבר איתו", היא נזכרת. "הוא אמר לאותו אבא שהילד שלו כבה לאחרונה, שהוא לא מחייך כשהוא עולה לאוטובוס ולא כשהוא יורד ממנו. שיבדוק מה קרה. האבא אכן בדק, גם עם בית הספר שלו, והתברר שהילד עבר חרם קשה".
"ההלם לא עובר"
גם את אירית הוא הכיר באוטובוס שלו. היא היתה אז בת 19, בעיצומו של שירות לאומי ביישוב מעגלים. חיים היה בן 26. "השתתפתי בהפגנה בתל אביב וחיפשתי איך לחזור הביתה, לנווה דקלים. בסוף מישהו כיוון אותי לאוטובוס שלו. הגעתי לשם, הוא פתח לי את הדלת ואמר לי שאין מקום אבל שאני יכולה לשבת על המדרגות, לידו".
הם לא הפסיקו לדבר כל הדרך. החיבור היה מיידי. חודש לאחר מכן הם התארסו. "יצאתי עם בחורים לפני חיים, אבל הוא היה שונה לחלוטין מכולם. קודם כל, הוא נראה כמו ילד בן 14 כשהכרנו", היא צוחקת, "והוא סיפר לי שפעם שוטר עצר אותו כי הוא היה בטוח שילד גנב אוטובוס.
"דיברתי עם הילדים על אבא ועל כמה שהוא היה בן אדם טוב, אבל אמרתי להם 'את מה שאבא עשה לא עושים. אם יש לכם קושי הכי קטן - תצעקו, תגרמו לי להבין שקשה לכם'. ואז אוריה, הבת שלי, הסתכלה עלי ואמרה 'אמא, את גם מבטיחה לנו?'"
"הרגשנו מייד שיש לנו חיבור של נשמות, של נפשות. הוא היה אדם אמיתי. היתה בו אהבת אדם בלתי מתפשרת לכל אחד, ללא תנאים - יהודי, ערבי, חילוני או דתי. ידעתי מייד שזה האיש שלי".
בהמשך הם עברו להתגורר יחד במושב קטיף, שהיה אז בגוש קטיף. אחרי כמה שנים כנהג אוטובוס בחברות שונות, חיים התקבל להיות נהג של המועצה האזורית חוף עזה, שריכזה אז את כל היישובים שהוקמו בשטחי רצועת עזה (ושפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות. ע"נ), והסיע את ילדי הגוש לבתי הספר, לטיולים ולחוגים, כל היום, מסביב לשעון.
"זו היתה תקופה סוערת מאוד על הציר, ולא פעם הוא היה בסכנת חיים גדולה מאוד", מספרת אירית. "הרבה פעמים היה ירי על הציר הראשי. בשנת 2001 הוא נסע יום אחד מכפר דרום, פיזר ילדים בגוש, והיה ירי על הציר וגם על האוטובוס. ממש ניסו לפגוע בו ובאוטובוס מלא ילדים. השמשה הקדמית נפגעה. למרבה הצער, בפיגוע הזה נרצחה אסתר (אתי) פחימה, שהיתה ברכב סמוך לאוטובוס".
באירוע נוסף האוטובוס של חיים עלה על מטען בדרך ליישוב מורג - והוא ניצל בנס. רק האוטובוס נפגע. "הוא ידע שזה חלק ממציאות חיינו. גרנו שם, ומבחינת חיים זו היתה שליחות. זה לא עלה על הפרק להפסיק לעבוד על האוטובוס או לעזוב את הגוש. נכון שהוא היה חוזר מזה מטולטל, אבל בכל פעם הוא התעשת מחדש וחזר לאוטובוס".
בשנת 2005 בוצעה בגוש תוכנית ההתנתקות. אירית מספרת שהם כאבו מאוד את הקריעה מהבית, מהחיים שהכירו. שישה ילדים היו להם אז. הקטן, יואל, היה בן חודשיים בלבד. לפניו נולדו ליאור (30), מיטל (29), אלעד (27), אביתר (25) ונעמה (23). שני ילדיהם הנוספים, אוריה (17) ואלישיב (15), נולדו לאחר ההתנתקות.
במשך חודשיים בני המשפחה התגוררו באולפנת כפר פינס, משם עברו ל"עיר האמונה" ליד נתיבות, שאותה הקימו המפונים, וכעבור חצי שנה מצאו את עצמם בקרווילות ביישוב אמציה. לפני שש שנים וחצי הם נכנסו לביתם הנוכחי, שאותו בנו בכרמי קטיף שבהר חברון.
התקופה שלפני 7 באוקטובר היתה מאושרת. במהלכה בתם הנשואה הודיעה להם בשמחה שהיא בהיריון. אירית וחיים החלו לדמיין איך זה יהיה, מה יחוו כסבא וכסבתא, אפילו תכננו איך ובמה לפנק את הנכד הראשון שלהם. "חיים ואני עמדנו כאן, בחצר, והיינו מאושרים. חשבנו איזו נדנדה לקנות לו, ותכננו לשים גם בריכה קטנה ומפנקת, שהנכד שלנו יהיה הכי שמח שאפשר. חיים ממש מצא כאן את מקומו מחדש".
לפני כשנה נולד לה נכד מקסים, רפאל חיים. בת נוספת שלה, מיטל, התחתנה לפני חצי שנה. כיום, לאחר שהבינה שהיא לא מסוגלת עוד לעבוד, אירית מקדישה את רוב זמנה למשפחתה. היא מספרת שרבים שואלים אותה מה עם פרק ב' בחיים, ומסבירה שהילדים הנפלאים שלה תומכים בכך ואומרים לה שאין סיבה שהיא תישאר לבד.
"אני בטוחה שחיים היה רוצה את זה בשבילי", היא אומרת. "הבדידות מאוד־מאוד קשה. להיכנס ערב־ערב לחדר השינה לבד, כשאת רגילה לחלוק אותו כל כך הרבה שנים, זה מאוד מורכב. האובדן הזה השאיר אותי המומה. לא ליום או יומיים, גם לא לחודש־חודשיים. ההלם הזה לא עובר.
"אני צריכה את חיים. זה כאילו חסר לי איבר בגוף. זה כואב פיזית. אני צריכה את נשיקת הבוקר טוב, את חיבוק הלילה טוב, את הביטחון שהוא תמיד איתי. הוא חסר לי כל כך, שזה כמו חור בלב. אני לא במצב עדיין של ליזום פרק חדש בחיים, אבל אם אני אכיר מישהו בנסיבות חברתיות, לא אמנע זאת מעצמי".
"כשהגעתי הביתה הבנתי שהנורא מכל קרה. לא היו צריכים להגיד לי דבר. התיישבתי על כיסא בחוץ, ובאוטומט אמרתי להם 'אני הרגתי אותו', כי בבוקר דיברתי איתו על זה שהוא כל הזמן רואה טלוויזיה וצמוד לאירועים, וזה קשה לי"
בינתיים, החיים נמשכים. "בכל בוקר אני אומרת תודה לאלוהים על הילדים שלי ועל הבריאות שלי, שקמתי בבוקר ושאני עדיין מסוגלת לשמוח. מצד שני, יש לי, כמובן, גם את השעות של העצב, של הצער, ויש את הזמן של הבכי והגעגוע האינסופי לחיים. הלילות שלי הפכו להיות הרבה יותר קצרים. אני ישנה מעט מאוד".
"תפקחו עיניים"
אנחנו נפגשים ביום שישי בצהריים. מהבוקר היא עמלה על הכנת האוכל לשבת. היא מבשלת אסאדו מפתה עם תפוחי אדמה וירקות, גם חמין עשיר, תבשיל עוף, מטבוחה, חצילים, קינוחים, מה לא. ברקע מוזיקה סוחפת. שירי שנות ה־70 וה־80. הבית נקי, מתמרק לשבת. אירית מחייכת. שמח שם עכשיו. היא אוהבת את השעות האלו. הנה, גם כמה מהילדים מצטרפים. הם אפילו רוקדים קצת ביחד.
"אני אישה אופטימית מטבעי. אופטימית נצחית, בלתי נסבלת, כמו שהילדים שלי אומרים לפעמים. בזכות העובדה שהשארנו בבית את השיח על אובדנות ועל נסיבות הפטירה של חיים, אפשרתי לילדים שלי ערוץ פתוח להגיד לי כשקשה להם. הבנה שלא צריך להגיע לקצה כדי לבקש עזרה. הם הפכו רגישים יותר לסביבה שלהם, לא מפחדים לתת מקום לתחושות שלהם".
את הראיון הזה היא מקיימת מתוך שליחות, כדי לנסות למנוע את ההתאבדות הבאה. היא גם מתנדבת בעמותת "בשביל החיים", התומכת במשפחות שכולות לאחר התאבדות, ולפני כמה חודשים גוללה את סיפורו של חיים במשכן הכנסת.
"אני מרגישה מחויבת גם לתרום למאבק נגד האובדנות", היא מסבירה, "אם זה קרה לחיים, זה באמת יכול לקרות לכל אחד. חיים היה האיש הכי חזק ושמח שאני מכירה. גם אחרי 7 באוקטובר היה קשה מאוד לזהות שמתחוללת בנפשו סערה. רק בדיעבד הבנתי שהיו אצלו דברים שונים. למדתי שפה חדשה. שפת גוף חדשה. שפת שקט חדשה. יש סימנים, גם אם קטנים וכמעט בלתי נראים. אל תיתנו לזה לחלוף לידכם. תפקחו עיניים כל הזמן על האהובים שלכם.
"חשוב לי מאוד לדבר למאותגרי הנפש. בבקשה, תפנו לעזרה, לקרובים אליכם, לאלו שאוהבים אתכם. אתם חשובים! אתם רצויים! יש מי שיעזור. אל תישארו לבד עם הפחד, עם הכאב, עם הייאוש שסוגר עליכם. תפתחו פתח קטן ותנו למישהו להיכנס"
"חשוב לי מאוד לדבר למאותגרי הנפש. בבקשה, תפנו לעזרה, לקרובים אליכם, לאלו שאוהבים אתכם. אתם חשובים! אתם רצויים! יש מי שיעזור. אל תישארו לבד עם הפחד, עם הכאב, עם הייאוש שסוגר עליכם. תפתחו פתח קטן, ותנו למישהו להיכנס. אין מה להתבייש.
"חיים עבר ייאוש כל כך נוראי, שהוא לא הצליח לראות שבריר שנייה קדימה. לא את הילדים שלו, לא אותי, לא את הנכד שבדרך, גם לא את הבית היפה שבנינו. אם הוא רק היה אומר לי, 'אירית, קשה לי כל כך שבא לי למות', הייתי מכריחה אותו לפנות לעזרה. אסור שנמות מבושה. המודעות לאובדנות לא מספיק גבוהה כאן, ולכן אני מדברת בציבור. חיים היה עבורי חיים שלמים, ואם בסיפור ההתאבדות שלו נוכל להציל אפילו אדם אחד - את שלנו עשינו".
•••
"אובדנות אינה גזירת גורל"
מומחים מזהירים מפני גל התאבדויות שעלול להגיע אחרי סיום המלחמה
500 התאבדויות מתרחשות בישראל בשנה, בממוצע רב־שנים. 400 מהן של גברים, פי ארבעה מנשים. עשרה אנשים, בממוצע, מתאבדים בישראל בכל שבוע. כ־20 בני אדם מגיעים מדי יום לבתי החולים לאחר ניסיון התאבדות (כ־7,000 בשנה). כ־20 אחוז מהמתאבדים הם בני פחות מ־24.
השבוע נערך באוניברסיטת רייכמן האקתון של עמותת "בשביל החיים", בשיתוף מערכת הביטחון וגורמים ציבוריים נוספים, במסגרתו נפגשו הועלו פתרונות טכנולוגיים לזיהוי מוקדם של סיכון אובדני והתערבות יעילה בזמן אמת.
האירוע נולד בעקבות הטלטלה הנפשית של 7 באוקטובר, מתוך הבנה שחוסן לאומי מתחיל בזיהוי מצוקה ומתן תקווה. לדברי יורם מוסקוביץ, מנכ"ל העמותה, המצב בישראל חמור בהחלט, ועלול להחמיר יותר בעקבות אירועי 7 באוקטובר., אם לא ניערך לכך מבעוד מועד.
"במקרים רבים בהחלט ניתן למנוע אובדנות", הוא מסביר. "אובדנות אינה גזירת גורל. זו לא רק סוגיה בריאותית של המתמודד, אלא גם סוגיה חברתית, ולקהילה יש תפקיד קריטי במניעת אובדנות. השתיקה שאופפת את הנושא, שמקורה בבושה, בייסורי מצפון ובפחד, מגבירה את המיתוסים סביבו.
"למשל, שדיבור על אובדנות מגביר את הסיכון האובדני. המחקר מוכיח ששיח פתוח, רגיש ואמפתי מפחית את הסיכון האובדני. או המיתוס שאומר שאובדנות נובעת מפגם גנטי. ברוב המקרים מדובר בשילוב של גורמים פנימיים עם גורמים סביבתיים".
אז מה אפשר לעשות?
"להכיר באחריות הקהילה, לעורר את מודעות הציבור. להורים, למורים, למפקדים, למנהלים ולחברים יש תפקיד קריטי במניעת אובדנות. צריך גם לשלב חדשנות טכנולוגית שקיימת כבר כעת, במאמץ לזיהוי מוקדם של סיכון אובדני".
פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, מוסיף: "אנחנו, כחברה, חייבים לשאול כל הזמן את האנשים סביבנו איך הם מרגישים, לזהות מצוקות, להציע טיפול. זה כשלעצמו יכול למנוע אובדנות.
"גם כמדינה אנחנו צריכים לעשות יותר. אנשי מקצוע, פסיכיאטרים, לא מספיק זמינים עבור הקהילה, והתורים אליהם ארוכים מדי. אנחנו כבר יודעים שאחרי משבר גדול, אירועי קיצון, טראומות חברתיות ואישיות גדולות, עלול להגיע גל של התאבדויות. כשהמלחמה תסתיים ואנשים יתחילו לחוש את הלבד שלהם, יגיע הזמן המסוכן".