"המשכתי להגיע למילואים - עד שהתמוטטתי"

על רקע סערת חוק ההשתמטות מגיוס ופטור לעשרות צעירים חרדים משירות צבאי, הנטל הכבד של השירות הצבאי נופח על כתפי אנשי המילואים שעבורם זהו הסבב החמישי והשישי. עשרות רבות מהמשרתים מתמודדים עם פוסט טראומה ובעיות נפשיות מורכבות  שקיבלו "במתנה" מאז 7 באוקטובר. למרות ההתמודדות הלא פשוטה, רבים מהם מקבלים צווי 8.   

"ביום שבת, ה-7 באוקטובר, בכלל לא הייתי אמור להיות בלחימה," מספר י', לוחם מילואים ותיק, נשוי ואב לשישה, תושב מרכז הארץ. "הייתי לקראת סיום ההתנדבות הקרבית, אמור לעבור לתפקיד עורפי במכלול היחידה. נולד לי הבן השישי, והתחלתי לכוון את החיים למקום שקט יותר. אבל אז, המלחמה פרצה. כשחברי הטוב מכפר עזה לא ענה לטלפון, פשוט נסעתי דרומה. לא כחייל, אלא כחבר. בדרך כבר זומנתי למילואים, ומאז – לא עצרתי".

הגדוד לחם בעוטף מיד אחרי הטבח, המשיך לעוד סבבים בעזה, ופעל גם כחודש וחצי בלבנון. "כל הזמן תנועה, מבצע רודף מבצע. ואז, כשסיימנו את הסבב הראשון בעזה וניסיתי לחזור קצת לחיים - התחילו הסימנים. לא הייתי מוכן לזה. הפסקתי לישון, הייתי עצבני, מתפרץ, לא מצליח להתרכז. הרגשתי שהגוף לא נלחם – אבל הראש עדיין בתוך הקרב. לא קלטתי שזה פוסט טראומה. שיחקתי כאילו הכול כרגיל, המשכתי להגיע למילואים - עד שהתמוטטתי".

לאחר ההכרה באגף השיקום, הופנה י' לטיפול, ובזכות קצינת הנפגעים נחשף לראשונה לבית הלוחם של ארגון נכי צה"ל בירושלים. "לא הכרתי את המקום, אבל מהרגע שנכנסתי – משהו בי נרגע. אתה נכנס לשם, ובלי מילים אתה מרגיש שמבינים אותך. אתה מוקף באנשים שעוברים דברים דומים – התחושות, הרעש בראש, הלילות בלי שינה. אני בקושי מדבר שם, אבל עצם זה שאני לא לבד – זה כבר טיפול. פתאום יש מרחב שבו אני לא צריך להסביר. אני יכול פשוט להיות. התחושות שמלוות אותי הן לאורך כל החודשים האחרונים. גם העבודה לא חזרה, המשפחה שחווה את זה בלי סוף, אף פעם לא מצליחים להתרגל. כולם ציפו לחודשי הקיץ לבלות ביחד, אבל כרגע מבינים שזה לא יקרה כפי שתיכננו".

והרגע הזה שבו הכול שוב עולה על הפרק – הגיע רק לאחרונה. "לפני כמה ימים קיבלתי שוב זימון למילואים. זה לא היה מפתיע – ידעתי שזה מתקרב. אבל הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, עצרתי לחשוב. שאלתי את עצמי אם אני מסוגל, אם זה נכון לי. דיברתי עם המטפלים, והם הביעו הסתייגות ברורה. מבחינתם, להיכנס שוב למילואים בשלב הזה – זה סיכון. ואני שומע אותם, אבל שומע גם את הקול הפנימי שלי. את הצורך להיות עם האנשים שלי. לא בגלל הרפתקנות, לא כי אני לא מפחד – אלא כי אני מרגיש שזו תקופה שאסור לי להחמיץ. מתוך אחריות כלפי העם האהוב שלי והחשש הגדול של החזרה לימים המפולגים של לפני ה-7 באוקטובר אני חייב להיות שם". י' מספר.

"אז החלטתי לחזור – אבל אחרת. לא לתפקידי הקרבי, אלא ללוגיסטיקה. אני לא אשים את עצמי במקום מסוכן. אבל אני כן אהיה שם. עם הגדוד, עם האחים שלי. אני לא מחפש עוד ימי מילואים, אבל אני גם לא מוכן לוותר. התחושה הזו של להיות חלק – היא מה שמחזיק אותי. גם כשאני פצוע, גם כשקשה – אני לא מוותר על המקום שלי".

ע', בן 38 מקיבוץ אמיר, משרת ביחידה לוחמת מאז ה־7 באוקטובר. "זומנתי מיד עם תחילת המלחמה, היינו כמה חודשים רצופים בצפון, בהגנה. זה היה מאוד קשה. כמעט חצי שנה של שירות, ואז ירדנו לעזה – גם שם זה היה בהתראה מאוד קצרה. קפצנו להילחם".

מאז, לדבריו, כל סבב נמשך כמה חודשים, עם הפסקות קצרות שביניהן הרבה מאוד לחימה. "התחושות מאתגרות. כל פעם זה מגיע בהתראה קצרה ובצו 8, מה שמקשה מאוד להתאקלם. גם כשמנסים לחזור לשגרה – זה לא באמת מצליח. אתה כל הזמן מרגיש שאתה דקה מקריאה".

במקביל לשירות, עדי ניסה להחזיק עסק עצמאי לגינון – אך הבין שבתקופה הזו זה לא יסתדר כפי שרצה. "לא הצלחתי לעבוד, ובסוף כבר החלטתי לוותר. זה משפיע גם על הבית והמשפחה". אחרי הלחימה בעזה, הרגיש שצריך ליווי וסיוע להתמודד עם התחושות, ופנה לעזרה מקצועית בעמותת נט"ל. "לפני יותר מחצי שנה התחלתי טיפול דרך נט"ל, כדי להתמודד עם הקושי".

מיום ראשון הוא שוב במילואים, הפעם בצפון: "הצוות יחסית מגובש, אבל הפלוגה כבר לא באותו הרכב. לא כולם מצליחים לשאת את זה. יש חברים שהאישה אמרה להם – אי אפשר יותר. אני מרגיש כעס, אבל מנסה להתרגל לסיטואציה. אני מת לחזור לחיים רגילים ונורמליים – וזה לא קורה. זה מבחן קריטי כמדינה. אם אנשים לא יקחו על עצמם – הקושי רק יתגבר. אני מרגיש שאני משלם את כל המחירים", הוא מסכם.

ס', בן 38, חובש קרבי, המתמודד עם פוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי וקיבל צו לסבב רביעי משתף את "ישראל היום" כיצד הפוסט טראומה משפיעה על תפקודו כלוחם מילואים: "קשה לי יותר ויותר להיות, בחללים סגורים, במקום שיש בו המולה. תוך כדי פעילות אני  ממש  צריך להזכיר לעצמי: הוא הפצוע, לא אתה. היו מספר פעמים בהם תפקדתי באירועים קשים מאד, של  פצועים שהיו נסערים מאד. הבחנתי שההזדהות שלי באירוע הייתה כל כך גדולה, שממש הייתי צריך להזכיר לעצמי את תפקידי ומקומי. יכלתי אפילו להריח את האדרנלין שלו, ולזהות את התגובות שלו לפציעה בעצמי. לפני שאובחנתי התמודדתי עם סיוטים משירותי הצבאי אחת לתקופה. כעת זה כל לילה. אני קם בכל לילה מסיוטים, לפעמים גם לפנות בוקר לפעמים לא ישן בכלל".

לדברי אירית אלוני, מנהלת היחידה הקלינית בעמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי - השבוע האחרון הביא עמו גל נוסף של פניות מצד אנשי מילואים. "בשבוע האחרון מהרגע שנשלחו צווי 8 לאלפי מילואימניקים לא ידענו כמות כזאת גדולה של בקשות לסיוע נפשי, גם לקווי הסיוע של נט״ל וגם בבקשות לתמיכה במאות המטופלים שלנו. וזה לא רק הכמויות הפעם זה גם העוצמות של התחושות  והתכנים המאוד קשים של  שחיקה, עייפות, ייאוש, חרדה, דכאון, לחץ ותחושות של כעס, חוסר אונים וחוסר בשליטה. בעיקר סביב יום הזיכרון. 60% מהפניות שהגיעו לקווי הסיוע הן על רקע צבאי – של חיילים משוחררים ומילואימניקים".

נט"ל מטפלת כיום בכ-3,000 מטופלים מדי שבוע, מתוכם כ-70% הם אנשי מילואים. הטיפול ניתן על ידי כ-500 מטפלים מקצועיים, המתמחים בטיפול בטראומה, בפריסה ארצית.

"הקריאה החוזרת למילואים מטלטלת ומהווה קו שבר קשה גם סביב קריסה של המון משאבים, זה כמו אפקט דומינו, משפיע על מעגל העבודה, זוגיות ומשפחה, מילואימניקים רבים חוששים מגירושים, מהתפרקות זוגית, מקושי גדול מאוד לתווך לילדים שוב איך אבא או אמא יוצאים שוב למילואים, בפחד וחשש אמיתי מפיטורים, סטודנטים שלא יודעים איך יסיימו את השנה האקדמית. בשיחת טלפון שהגיעה אתמול ממילואימניק אליי ביקש המילואימניק הדרכה באיך לספר לילדים שוב שהוא יוצא לחודשיים מילואים, הקול השבור והמיואש נשמע בקולו והיה מלא בעצב, המעברים החדים והחוזרים בין האזרחות לצבא דורשים שינויים תודעתיים מהירים וקשים".

אלוני מסבירה שהקושי לא נובע רק מהקריאה עצמה – אלא מהחזרתיות, מהמעברים החדים בין השירות הצבאי לחיים האזרחיים: "הקריאה לגיוס בתוך שגרת חיים מהווה משבר שנובע מחוסר שליטה של נפש האדם וזה מתבטא ברגשות עזים של חרדה, עצב, כעס, הקריאה הפתאומית לשוב לשירות צבאי מערערת את תחושת היציבות והשגרה ומחזירה סימפטומים של לחץ וחרדה וטריגרים לטראומות קודמות מהסבבים קודמים וזה מביא לעומס רגשי כבד. צווי הגיוס הגיעו בימים מורכבים של ימי זיכרון ועצמאות והוסיפו נדבך רגשי נוסף של מתח ולחץ. זה לא רק שהגוף חוזר להילחם גם הנפש חוזרת לזיכרונות, למתחים, לחרדה ולכל מה שהמילואימניק/ית ניסה לשכוח והיא חוזרת בלי שביקשו מתוך מצוקות קודמות קשות בעקבות הסבבים הקודמים ובלתי אפשרי לעבד חוויות טראומטיות כשצריך שוב, לחזור לקרב".

״אנחנו ברכבת הרים מטורפת", סיפר לי מילואימניק אחרי 4 סבבים של נסיעה ברכבת הרים במהירות עצומה,"אני מרגיש שהקריאה עכשיו למילואים העיפה את הרכבת מפסים ואני פוחד להתרסק".

ולמרות הכול, היא מתארת את החוזק שבקשרים החברתיים של הצוות בצבא: "הרבה מאוד לוחמים אומרים לנו – 'אני לא חוזר בשביל המלחמה, אני חוזר בשביל הצוות שלי'. יש משהו עמוק ובלתי ניתן לניתוק בקשר הזה, שנבנה ברגעים הכי קשים. זה נותן להם כוח, אבל גם מחזיק אותם בתוך סחרור רגשי קשה מאוד".

קו הסיוע של עמותת נט"ל - מעניק סיוע ותמיכה נפשית לנפגעי טראומה ממלחמה וטרור 24/7 ולכל המעגלים הסובבים אותם - בטלפון 3362* ובצ'אט באתר.