"היא זיהתה את הרכב בתמונה": מירי התבשרה על רצח אחיה ואשתו ברשתות - עכשיו היא מגדלת את ילדיהם

בתום ימי השבעה על בני הזוג נועה וניר ברנס, שנרצחו לפני עשרה חודשים כתוצאה מטיל שירה חיזבאללה ושפגע ישירות במכוניתם בזמן שנסעו על כביש ברמת הגולן, כינסו מירי, אחותו של ניר, וסיימון, בעלה, את שלושת ילדיהם לשיחה.

"אמרנו להם שאנחנו נגדל מעכשיו בבית שלנו את שלושת הילדים של ניר ונועה", מספרת מירי. "הם מייד הסתכלו עלינו ואמרו ללא היסוס: 'לאן חשבתם שהם הולכים בדיוק? הם יהיו רק כאן, איתנו'. זה ריגש אותי מאוד ונתן לנו כוח אדיר לתהליך המורכב הזה, שיש בו הכל מהכל".

חודש מאוחר יותר, כבר בבית החדש והגדול ששכרו ליד ביתם בנתניה, ישבה כל המשפחה החדשה לארוחת שישי. מירי פנתה לכולם. "אתם מבינים שזה ההרכב החדש שלנו, וככה אנחנו הולכים לחיות", אמרה. ואת תגובתם היא מתארת עתה: "הם, בחיוך, אמרו לי 'אז תבשלי קצת יותר סירים, שיהיה לנו מה לאכול'". היום הם ביחד כבר עשרה חודשים.

בכניסה לביתם בנתניה יש שלט עם השמות של כולם. מירי וסיימון אסרף, שלושת ילדיהם - כפיר (25), ירדן (22) והילה (15), ושלושת ילדיהם של ניר ונועה - מתן (19), שירה (16) ועידו (14).

האסון אירע בחודש יולי. נועה (46) וניר (46) ברנס מקיבוץ אורטל ירדו מהגולן המופגז לסידורים ולקניות בכרמיאל, ואחר הצהריים עשו את דרכם חזרה למשק. באותה נסיעה טיל מתוך מטח שירה חיזבאללה פגע ישירות במכוניתם, והם נהרגו במקום. שלושת ילדיהם הפכו ברגע אחד ליתומים.

למירי, אחותו הבכורה של ניר, היה ברור. מתן, שירה ועידו יהיו אצלה - אבל איך עושים את זה? איך בכלל מתחילים מחדש אחרי אסון כל כך נורא? שאלות רבות הציפו וחנקו את הגרון. מירי ידעה שצריך לתכנן ולבנות את זה נכון, מדויק, ברגישות אינסופית. היא ביקשה להבטיח שילדיה לא ייפגעו, ויותר מכל רצתה שלאחיינים שלה, לילדים שהכירה במשך כל חייהם, תהיה משענת, ככל שניתן. "ההבנה של ילדיי, היכולת יוצאת דופן שלהם לקבל את המצב החדש, מאוד עזרה לנו", היא אומרת, "הייתי יותר רגועה שאנחנו לא פוגעים בהם".

מתן, שירה ועידו ביקשו להישאר בנתניה. הם ידעו והרגישו שמסוכן להם לחזור הביתה, לרמת הגולן, לקיבוץ שלהם. אלה היו ימי לחימה עצימים למדי מול ארגון חיזבאללה. החיים בעיר כל כך שונים מחיי הקיבוץ, אבל הם חיפשו בית חם. לאחר האזכרה, במלאת חודש לרצח הנורא, מירי וסיימון, יחד עם רחלי, אחותה של נועה, הושיבו את מתן, שירה ועידו לשיחה.

מתן: "בהתחלה חשבתי 'מה עכשיו? הילדים האלה יהיו אחים שלנו?' אז הם לא אחים שלנו. אנחנו בני דודים, אבל אנחנו פחות מסתכלים על ההגדרה ויותר על הביחד. יש לנו חוויות וגם דברים מורכבים. למדתי עליהם דברים שלא ידעתי קודם"

"אמרנו להם שהם יגורו איתנו. לרגע היה הלם. ואלם. אחרי כמה שניות שלושתם אמרו 'כן, הכי נכון לנו להיות אצלכם'. מאוד התרגשתי. היה לי רגע של אנחת רווחה. שעשינו משהו נכון. זה נותן לי חותמת גם מהצד שלהם, לא רק מהצד של ילדיי".

מהר מאוד הגיעו בני הזוג למסקנה שקודם כל הם חייבים בית גדול יותר. "היה לנו בית עם ארבעה חדרים. מה עושים עכשיו? הפכנו מחמש נפשות בבית לשמונה. סיימון לא חיכה אפילו רגע. הוא תר אחרי בית גדול יותר ומצא בית עם שבעה חדרים לא רחוק מהבית שלנו. היה לנו מאוד חשוב שלכל ילד יהיה המקום, הפינה שלו, חדר משלו, ושיהיה סלון שיכיל את כולנו, ומטבח שבו כולם יהיו סביבי".

הבטן התהפכה

אנחנו נפגשים בבית המרווח והיפה. מתן נמצא פה עכשיו. זה סוף השבוע והוא הגיע הביתה משנת השירות שלו, שאותה הוא עושה בכפר הנוער כפר סילבר. כעת הוא מתיישב איתנו בסלון. קל להבחין שהוא בוגר לגילו. נראה שהנסיבות הטרגיות אילצו אותו להתבגר באחת.

"אני לא מגדיר את עצמי כיתום", הוא אומר, ושקט משתרר בבית. "כתוב לי בסטיגמה שאני יתום אבל באמת, בתכלס, אני ילד שההורים שלו נרצחו, ואני מתמודד עם זה. אנחנו לא יתומים. יש לנו את מירי וסיימון, ויש לנו את הילדים שלהם. משפחה כל כך גדולה, פה בנתניה. גם סבתא פה וסבתא בפתח תקווה, ויש לנו גם את המשפחה מהצד של אבא, משפחה אוהבת מהצד של אמא, ובני דודים פה ובכל העולם. המשפחה שלנו מאוד מחוברת".

איך היה להיכנס לבית שכבר מתגוררות בו חמש נפשות?
"זה יכול להיות מורכב, וזה יכול גם לעזור. בהתחלה חשבתי לעצמי 'מה עכשיו? הילדים האלה יהיו אחים שלנו?'. אז לא, הם לא אחים שלנו. הם כמו אחים, אבל בסוף אנחנו בני דודים ואנחנו מסתכלים פחות על הגדרה ויותר על הביחד שלנו. והתקרבנו. מאוד. יש לנו שיחות, חוויות וגם דברים מורכבים. למדתי עליהם דברים שלא ידעתי לפני כן".

מתן מספר שאין דקה שהוא לא חושב על הוריו. "יש לנו הרבה רגשות. יש עצב גדול, זה ברור. שלושתנו כל הזמן חושבים על אבא ואמא שלנו. ברור שאני מאוד מתגעגע, אבל אני גם יודע שאבא ואמא לא היו רוצים שנשב עכשיו בבית ונסבול. הם היו רוצים שנטייל, שנחווה, שנעשה חגים ושנצחק. נתפקד. נעשה הכל ביחד כמשפחה.

"בינתיים, כבר עשינו כמה חגים ביחד, וזה היה עצוב, אבל היו גם בדיחות ומסורות משפחתיות שלנו, צחקנו הרבה והיה גם הומור שחור. אנחנו כל הזמן משתדלים להפיק כמה שיותר שמחה".

זה היה היום העצוב והקשה בחייו. שעה לפני שהוריו נרצחו, הוא עוד הספיק לדבר איתם. "זה היה ברשתות, אז ידעתי על פגיעה במכונית, לצערי הרב לא בצורה מסודרת, וקינן בי חשש גדול. גם קיבלנו כל הזמן הודעות ווטסאפ קבוצתיות כאלה, ואחת מהן היתה עם תמונה של הרכב בוער, ועידו, שדיבר עם אבא ואמא עשר דקות לפני הפגיעה, אמר לי שזה נראה לו האוטו של אבא ואמא".

מירי: "אמרנו להם שהם יגורו איתנו, ולרגע היה הלם. ואלם. אחרי כמה שניות שלושתם אמרו 'כן, הכי נכון לנו להיות אצלכם'. מאוד התרגשתי. היה לי רגע של אנחת רווחה. שעשינו נכון. זה נתן לי חותמת גם מהצד שלהם, לא רק מהצד של ילדיי"

"אמא שלי, דינה (71), בדיוק היתה אצלי בבית באותו יום", מספרת מירי. "שתינו קפה ודיברנו המון. זה היה חצי שנה אחרי שאבא שלי, יהודה, בעלה, שלו היתה נשואה 50 שנה, נפטר, ועדיין חווינו שנת אבל. פתאום היתה הודעה שיש אזעקות באורטל. כשיש אזעקה, אנחנו רגילים שנועה מודיעה שהכל בסדר, אבל זה לא קרה.

"חשבנו שאולי אין קליטה, אז הלכתי לעשות כמה דברים בבית. פתאום אמא שלי צורחת 'מירי, בואי מהר. ניר ונועה מתו'. היא זיהתה את הרכב שלהם בתמונה שפורסמה למורת רוחי ברשתות. הדופק שלי היה על 200 והבטן התהפכה. ניר ונועה לא ענו, אח שלי לא ענה. ידעתי שזה עניין של זמן עד שיודיעו לנו. האסון קרה".

מתן מתבונן במירי. הם שותקים לרגע ביחד. הוא משחזר את הדקות ששינו את חייו.
"מנהל הקומונה הקודמת שלי לקח אותי לבית שאן, ושם כבר חיכו לי חברים שלי, שבאו לאסוף אותי לקיבוץ. כשהם רצו אלי, חיבקו אותי והסתכלו לי בעיניים, הבנתי. אבא ואמא שלי נרצחו. זה הם. לא דיברתי. לא בכיתי. התנתקתי. שאלתי את עצמי 'טוב, מה עושים עכשיו?'"

הדרך הביתה, לאורטל, היתה ארוכה. את שירה הביאו מטבריה, שם היתה ביום גיבוש של תנועת הצופים. עידו היה בבית, יחד עם בני משפחה ומכרים רבים שהתאספו בו. מתן מספר שבשלב זה הם כבר לא היו צריכים הודעה רשמית. מתן, שירה ועידו התחבקו. הם הבינו ולא קלטו. אבא ואמא שלהם אינם.

"אחרי שהתחבקנו נתנו אחד לשני ספייס. עידו היה בחדר. אני הסתובבתי בחוץ ואחר כך נכנסתי. שירה היתה בסלון. רק בהלוויה, בהספד, הבנתי. אני מספיד את אבא ואמא שלי. אני קובר את אמא ואבא שלי".

הוא עוצר לרגע. מירי מתבוננת בו. כמה שהיא אוהבת אותו. מניחה עליו יד, מחבקת ודומעת. "אנחנו עוברים שנה מטורפת. אבל אני, האחים שלי, כולם - בחרנו לחיות", ממשיך מתן. "אמא ואבא מאוד חסרים לנו. יש המון דברים שעברתי השנה, ואני כל כך רוצה לספר להם. הטיולים שעשינו, בת הזוג שלי, האחים, הקומונה.

"אני רוצה לשלוח לאמא תמונות. הנה, תראי, אני ברפת. אבא שלי היה משתגע. הוא התחנך שם בנערותו, וזו היתה יכולה להיות סגירת מעגל מטורפת עבורו לראות אותי כאן, בשנת שירות. עכשיו היינו בלפלנד שבפינלנד במסגרת עמותת 'משפחה אחת' ("OneFamily"), ורציתי מאוד לשלוח להם תמונה של הזוהר הצפוני ושל איילים ודובים. בגלל שהיו איתי שם אנשים עם רקע דומה לשלי, זה מאוד עזר לי. הרגשתי מאוד משוחרר".

המוות של הוריו אירע ממש בימים הראשונים שלו בקומונה הקודמת של שנת השירות. בעקבות האסון הוא החליט לעבור לקומונה בכפר סילבר כדי להיות קרוב יותר למשפחה. "במהלך השנה היו פעמים שהחברים שעשו איתי שנת שירות לא ידעו ממש איך לפנות אלי, לדבר איתי. זה לא פשוט להיות במחיצתו של מישהו שעבר דבר כזה. אבל הדברים הסתדרו, ועכשיו אני כבר רגיל שם. אני מרגיש טוב שם, אבל יש גם התמודדות לא פשוטה. זה פחות להיות בבית, עם האחים, עם בני הדודים, עם בת הזוג".

מה נפל עלי?

מתן צריך לצאת מהבית. מירי שואלת אותו אם יש לו כסף. הם נפרדים בחום. מירי אומרת שהילד הזה הוא העתק־הדבק של ניר, אביו, אחיה שכל כך אהבה. זו שעת ערב. סיימון עדיין במספרה שלו באבן יהודה. מירי הגיעה לראיון אחרי עוד יום עבודה בחברת "טבע". "הייתי צריכה ללמוד מי אוהב מה בכל דבר ועניין", היא מספרת.

"אחרי החופש הגדול הגיע ספטמבר, זמן בית הספר, והייתי צריכה לעשות סנדוויצ'ים לשלושה ילדים ולא רק לילדה אחת בכל בוקר. להכין להם מה שהם אוהבים לאכול. ויש את ארוחת שישי. איזה אוכל כל אחד מעדיף? אולי יש תבלין מסוים שהוא פחות אוהב?

"נכנסתי לזה עד רמת הסדינים והצבעים שלהם. שירה, למשל, הסבירה לי שהיא אוהבת הכל לבן, אז דאגתי שיהיו לה רק סטים לבנים. זה ממש להכיר כל ילד וילד לעומק, את כל הצרכים שלהם. זה נבנה יום־יום, שעה־שעה, במשך עשרה חודשים. כל יום אני מגלה משהו חדש, ועוד קושי שיוצא החוצה. לפעמים אני מסתכלת על עצמי ואומרת 'מה נפל עלי', אבל אין לי יותר מדי זמן לחשוב. צריך להמשיך להתמודד. אני מאוד־מאוד אוהבת אותם, את הנוכחות שלהם בבית, ומאוד קשורה אליהם".

איך את רואה את המשפחה החדשה שלכם אחרי עשרה חודשים? אתם מצליחים להתמודד עם כל המורכבות והקשיים?
"אני חושבת שאנחנו מצליחים להתרומם כי בחרנו בחיים. כשאתה בוחר בחיים, אתה בוחר למעשה את כל מה שיש מסביב, עם הטוב ועם הרע. אם לא בחרת בכך - אתה תשקע, עד שהכל ייגמר. יש פה ילדים שצריכים דמות שהם יוכלו לסמוך עליה, גם אם שום דבר לא יכול להחליף את אמא ואבא, גם לא אני. אין לזה תחליף. חד־משמעית. אני דודה מירי, סיימון הוא דוד סיימון, ושנינו לגמרי עבורם".

גם סיימון כל כך קרוב לילדים של נועה וניר?
"מאוד, מאוד. סיימון הוא שטותניק. כשבא להם לעשות איזו שטות, הם הולכים לסיימון. הוא מרשה להם להזמין כל מיני שטויות מאתרים שונים, והם בקלות יתרה משכנעים אותו לבוא איתם לסיבוב בקניון או לקחת אותם לאיזו הופעה".

מתן: "אמא ואבא היו רוצים שנטייל, שנחווה, שנעשה חגים ושנצחק. שנעשה הכל ביחד כמשפחה. בינתיים כבר עשינו כמה חגים ביחד, והיה עצוב, אבל צחקנו הרבה והיה גם הומור שחור. אנחנו כל הזמן משתדלים להפיק כמה שיותר שמחה"

סיימון מצטרף אלינו. הוא מצחיק, מלא חוש הומור. ניכר שקל מאוד להתחבר אליו. הוא אומר שהוא לא האמין שזה יהיה כל כך מוצלח. "מהרגע הראשון היה לי ברור שהם צריכים להיות אצלנו. אני נפעם מהחיבור הנפלא שיש להם אלינו. אני אוהב מאוד להיות איתם ולא קשה לי.

"להופעות, למשל, אנחנו תמיד לוקחים דגל ישראל עם דמותם של ניר ונועה עליו. האמנים קולטים את זה ומתייחסים אלינו. זה מחמם את הלב".

מירי מספרת שהילה ושירה מצאו נקודות משותפות חיוביות בחיבור ביניהן. "כל אחת מהן גדלה עם שני אחים בנים. עכשיו יש להן, לכל אחת, סוג של אחות - והן מאוד קרובות. יש להן המון סודות, ויש המון חיבוקים. הן גם מציקות אחת לשנייה, ומובן שמדי פעם הן מתנגחות, אבל אלה החיים".

עידו, הילד הצעיר של ניר ונועה, מאוד קרוב למירי. משתף אותה בכל. "הוא היה הילד של ניר ונועה, הלך איתם לכל מקום, והוא לא נפתח בקלות, אבל הוא בנה סוג של אמון בי מהיום שהוא הגיע לכאן. כשהוא צריך משהו, הוא קורא לי לחדר שלו. הוא אומר לי 'מירי, אני מתגעגע לאבא ואמא. אני עצוב'. הוא מרשה לעצמו לבכות לידי. אנחנו בוכים ביחד. הוא נותן לי חיבוק.

"גם מתן משתף אותי. הוא לא נמצא הרבה בבית, אבל בימי שישי, כשהוא כאן, הוא קם מוקדם בבוקר ובא אלי למטבח כשאני מבשלת, ואנחנו מדברים. הוא מספר לי מה הוא עבר, וכל דבר שהוא רוצה לשתף. שירה קצת יותר סגורה. היא ילדה מאוד טובה. מדי פעם היא מתקרבת אלי וזורקת פה ושם דברים. היא מתמודדת בעזרת הומור שחור".

שירה וסיימון נמצאים עכשיו במטבח. אני שואל את שירה איך היא מרגישה. "סבבה", היא עונה בחיוך ממזרי, "אני אוהבת פה את כולם, חוץ מסיימון".

ירדן מגיח לרגע מהחדר שלו. "יש פה אווירה נהדרת של בית, של ביחד, של כיף", הוא אומר. "אני באמת מרגיש את זה. זה לא נאמר רק כלפי חוץ. אני מספר לבני הדודים שלי הכל. חשוב לי מאוד שהם ירגישו שזה הבית שלהם בדיוק כמו שזה הבית שלי ושל האחים שלי. כמו שהיה להם בבית שלהם".

מירי מתמוגגת. היא עצמה עוברת לאחרונה תהליכים חשובים עם עצמה. "לפני ארבעה חודשים התחלתי קורס הורות לטיפול בילדים בטראומה, פעם בשבוע, בזום. אני לומדת טכניקות שונות, ובעיקר עובדת עם עידו, כי הוא הילד הרגיש בבית. למעשה, אני מפעילה את הטכניקות האלה גם עלי. זה קצת עוזר, אבל ברור שזה לא מחליף טיפול ולא שום דבר אחר מקצועי אישי עבורי.

מירי: "הביקור בקיבוץ היה שוק. ניר ונועה תמיד חיכו לנו כשבאנו, ופתאום הבית שקט, ריק. לשירה היה קשה. היא אמרה שהיא רוצה את אבא ואמא שלה. עידו לא רצה בכלל להיכנס. ממש בסוף הביקור הוא נכנס רק לחדר שלו, לא רצה שום דבר אחר"

"כשאנחנו שומעים שיר שמזכיר אותם, והילדים פה מסביב, מייד יורדות לי דמעות, אבל אני לא בורחת. אני נשארת איתם. כבר למדנו היטב שאין מה לברוח מהמציאות. "יש, למשל, את השיר 'סתלבט בקיבוץ'. כל הזמן צחקנו עליהם שזה תפור עליהם, המעבר מהעיר לקיבוץ. עכשיו זה אחרת. מרגש מאוד. גם אם יש שיר של מרינה מקסימיליאן, שאותה נועה מאוד אהבה, הדמעות זולגות".

אנחנו מגיעים שוב ביום שישי, רגע לפני שביעי של פסח. כולם בבית עכשיו. ההמולה גדולה. כפיר הגיע מעפולה, שבה הוא גר כבר שלוש שנים עם בת זוגו. הוא נראה מחובר מאוד לשלושת בני הדודים שלו. הם מרבים לצחוק ביניהם. יש להם הומור פנימי שזר לא יבין.

כשאנחנו מצלמים אותם, הוא גם דואג "ליישר" את מתן כשזה מתפזר לצדדים. הכל נעשה בנועם. מורגש שיש שם כימיה טובה. שירה ועידו רעבים. הם פותחים לעצמם שולחן במטבח, עם שניצלים טעימים שמירי טיגנה, תוספות, וגם מצות.

אחרי האוכל עידו, כובע מצחייה לראשו, רוצה לבנות בקוביות לגו. סיימון כבר כמעט מאשר לו לעשות את זה על שולחן האוכל, אבל מירי אומרת שצריך כבר לערוך אותו לחג. הוא בונה את הלגו במרפסת, וסיימון מתבונן בו. אני שואל אותו אם הוא לא עייף. בכל זאת, עוד שלושה ילדים בבית. "באמת שלא", הוא עונה. "ברור שבכל דבר יש יתרונות ויש גם חסרונות, אבל אנחנו רואים את היתרונות. טוב לנו איתם בבית, גם לילדים שלנו טוב, ואנחנו מתמודדים עם כל דבר. הם כבר חלק בלתי נפרד מהבית הזה, מהמשפחה שלנו".

המון יופי פנימי

ניר ונועה ברנס הכירו זה את זה במהלך שירותם הצבאי. ניר שירת בבסיס שריון ברמת הגולן, וגם נועה שירתה בצפון. ביום ראשון אחד, כשכל אחד מהם חזר לבסיסו, הם נפגשו באוטובוס והתחילו לדבר. ניר לקח מנועה את מספר הטלפון שלה. הדייט הראשון שלהם, כך מספרת מירי, היה בכלל בברית של כפיר, בנה הבכור. "נועה היתה אישה מדהימה. עם לב זהב. מאוד־מאוד אהבנו אותה. ניר ונועה היו בני זוג שמאוד אהבו זה את זה. הם גם היו חברים מאוד טובים".

הם גרו בתל מונד, ובשנת 2012 עברו לקיבוץ אורטל שברמת הגולן. שניהם אהבו את הירוק, את האדמה, את הנופים, ורצו לחוות חיי משק במקום חיים עירוניים דחוסים יותר.
הם השתלבו היטב בחיי הקהילה, וניר, שעבד קודם לכן במשך שנים בדואר ישראל, השתלב בעבודה בקיבוץ ועשה שם חיל. הוא ניהל את הצימרים ואת בתי ההארחה, ואחר כך עבר לנהל את הלול. נועה, לאחר שסיימה את עבודתה במחלקת הרכש של חברת "טבע", היתה גם מזכירת המטע בקיבוץ, ובשלב מסוים הגשימה חלום והפכה לשוקולטיירית, ערכה סדנאות והתפתחה בתחום.

"הבית שלהם תמיד היה פתוח, שמח", מספרת מירי, "כל כך אהבו אותם בקיבוץ. בפורים תמיד כולם היו באים אליהם הביתה ומחפשים אביזרים להתחפש. הם היו זוג חברותי ומאוד מרכזי שם בחיי הקהילה".

היא נעצרת לרגע. לא קל לה. היא האחות הבכורה של ניר, שאחריו נולד אביב, ואחריו האחות הקטנה עדי. הם גדלו בנתניה, ומירי מספרת שהקשר בינה לבין ניר היה חזק מאוד, ושהם היו "עושים המון שטויות ביחד, המון כיף, וגם מרביצים ומציקים אחד לשני".

ניר, לדבריה, היה אדם טוטאלי. הוא לא עזב את הלול בקיבוץ גם כשנורו טילים, והתנדב גם לכיתת הכוננות במשק. הוא הביא את האנרגיה, את השמחה ואת הכריזמה השופעת שלו לכל מקום שהיה בו. "הם היו מושלמים ביחד", אומרת מירי, "נועה נולדה בקיבוץ דגניה, ואחר כך עברה עם משפחתה לפתח תקווה והתחנכה בכפר הירוק. ניר העביר את נעוריו בכפר סילבר. החיבור שלהם לאדמה היה חזק".

מתן, שירה ועידו נאלצו להיפרד מהחברים שאיתם גדלו כל חייהם, ולעבור מהקיבוץ לעיר. זו היתה התמודדות מורכבת, גם בלי קשר לטרגדיה. חלק מהחברים באו לבקר אותם בנתניה, אבל המרחק והמלחמה הפכו את הביקורים לעניין מורכב. פעם אחת בלבד, בחנוכה, הם הגיעו לקיבוץ. חבריהם חיכו להם בשער. מירי מספרת שהביקור לא היה קל.

"זה היה שוק. ניר ונועה תמיד חיכו לנו כשבאנו, ופתאום השקט הזה. הבית שקט, ריק, וההבנה שניר ונועה לא כאן. לשירה היה מאוד קשה. היא אמרה שהיא רוצה את אבא ואמא שלה. עידו לא רצה בכלל להיכנס לבית שלו. ממש בסוף הביקור הוא נכנס רק לחדר שלו. לא רצה שום דבר אחר".

יש להם כבר תוכנית מוכנה להנצחה של ניר ונועה. הקצו להם שטח בקיבוץ אורטל, והם מתכוונים להקים שם מקום לפיקניקים עם שולחנות וספסלי ישיבה. "אני רוצה שזה יהיה לזכרם של האנשים היפים האלה. לא רק בחיצוניות שלהם. היה להם המון יופי פנימי וטוב שהם העניקו לעולם".

מירי: "כשאתה בוחר בחיים, אתה בוחר כל מה שמסביב, עם הטוב ועם הרע. יש פה ילדים שצריכים דמות שיוכלו לסמוך עליה, גם אם היא לא יכולה להחליף את אמא ואבא, כי אין לזה תחליף. אני דודה מירי, הוא דוד סיימון, ושנינו לגמרי עבורם"

ביום הזיכרון מתן, שירה ועידו יהיו שוב בקיבוץ. מירי תישאר בנתניה, שם נועה וניר קבורים. "אני תמיד אומרת שהיו לי חיים עד 9.7 ושיש לי חיים מאז. אלה באמת חיים חדשים לגמרי. חיים מורכבים, לא פשוטים. אי אפשר להגיד שהכל דבש ושהכל מושלם, אבל בתוך כל הכאוס יש לא מעט רגעים יפים ויש גם רגעים מדהימים.

"אני רוצה לראות אותם ואת הילדים שלי ביחד, גדלים ופורחים, שמחים ומאושרים. הם מביעים גם המון שמחה כאן ואומרים המון פעמים 'תודה', ואני יודעת שהם מרגישים בטוחים שיש להם אותנו. יום אחד אמרתי להם 'אתם מבינים שאתם תקועים איתי לכל החיים ואין מצב שאתם הולכים מפה?'. הם הסתכלו עלי ואמרו בחיוך, 'זו בעיה שלך. את לקחת אותנו'".

erannavon9@gmail.com