אוֹרי אפשטיין, ראש מועצת שער הנגב הנכנס, ישב עם בנו נטע לפני גיוסו לצבא והשניים ראו יחד את הסדרה "שעת נעילה", שבה היה קטע מצמרר, נבואי ממש.
"באחד הפרקים האחרונים זרקו רימון לתוך בונקר ומישהו קפץ על הרימון", הוא מספר. "כשצפינו בזה נטע אמר לי שאם יקרה לו במציאות משהו דומה, הוא קופץ על הרימון. הסתכלתי עליו ואמרתי 'תקשיב טוב, אל תהיה לי גיבור. אם זורקים רימון, אתה צריך להסתתר. שאף אחד לא יקפוץ על הרימון, שכולם יברחו. אל תקריב את עצמך. אני רוצה אותך בחיים'. נטע אמר 'בסדר, בסדר', ככה הוא היה מנפנף אותי. אמרתי לו 'דיר באלאק, אני לא אסלח לך על זה'".
ב־7 באוקטובר נטע אפשטיין קפץ על רימון שהושלך לממ"ד בדירתו בשכונת דור צעיר בקיבוץ כפר עזה, הציל את ארוסתו אירן שביט ושילם על כך בחייו. המעשה שלו הפך לסמל של גבורה והקרבה.
"ברגע ששמעתי שנטע קפץ על הרימון והציל את אירן אמרתי לעצמי, או לנטע, 'אני לא כועס עליך, אני גאה בך, בן שלי'", אומר אורי ועיניו מצטעפות. קולו נשנק, "אני כל כך מתגעגע אליו".
ההרס בכפר עזה, כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה // צילום: שמואל בוכריס
"היתה לנו שמחה"
האיש הזה, שקורץ מחומר קשיח במיוחד, איבד בשבת השחורה ההיא את אמו בלהה, את נטע בכורו, את גיסו אופיר ליבשטיין שהיה אז ראש מועצת שער הנגב ואת בנו ניצן ליבשטיין, ואת גיסו אורי רוסו, סגן מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה, שביחד עם מפקד הכיתה טל אילון ז"ל וחברי כיתת הכוננות חיסלו מחבלים רבים לפני מותם.
מלבד בני משפחתו, גם חבריו הקרובים מהקיבוץ ומשאר יישובי העוטף נרצחו ונחטפו. רק בקיבוצו כפר עזה נרצחו 64 אנשים ו־19 נחטפו. שניים מהם, האחים גלי וזיוי ברמן, עדיין בעזה.
אבל אפשטיין (54) בחר לא להישבר. הוא בחר בתקווה, בחיים. זה קרה כבר באותו יום, בשיחה מכוננת עם בתו עלמה. "הינו בממ"ד, רק שנינו, והיא רואה אותי כל הזמן מסתודד, מדבר, מנסה להסתיר ממנה את הזוועות", הוא נזכר. "לא סיפרתי לה על המוות של אחיה נטע, של סבתא בלהה ושל כל השאר, ועלמה, אז בת 12 וחצי, אמרה לי 'אבא, אני שומעת את מה שאתה אומר'".
מה עושים במצב כזה?
"ברגע מסוים החלטתי לספר לה את האמת. כהורה, הרגשתי שאני חייב לתת לילדה שלי סוג מסוים של ביטחון בתוך הטירוף שנפל עלינו. אמרתי לה 'אני עוד לא יודע איך אני מתמודד עם כל מה שאיבדנו, אבל אני יודע שנשאר לי הרבה בשביל מה לחיות. אני חי בשביל האנשים החיים, ויש לי את רונה (בתו ואחותה של עלמה, ע"נ), אותך ואת אמא איילת, את ורד אחותי אשתו של אופיר ועוד רבים'.
"בחוץ הכל גועש ורועש, יריות ופיצוצים, ואנחנו לבד בממ"ד. הבטתי לעלמה בעיניים והפצרתי בה 'אם אי־פעם את רואה שאני שוקע עם המתים, אני לא מבקש ממך, אני אומר לך - תזכירי לי את מה שהבטחתי לך עכשיו, שיש לי הרבה בשביל מי ובשביל מה לחיות'. בתוך הכאוס הגדול, זה היה הסוויץ' שבו החלטתי שאני חי בשביל האנשים החיים, לא שוקע עם המתים".
אפשטיין לא שקע. לא נתן לעצב ולכאב העצום לנהל אותו. החליט להילחם, לשקם את המקום שאליו הוא הכי קשור בעולם. לפני שלושה חודשים וחצי נכנס לתפקידו כראש מועצת שער הנגב, חבל ארץ יפהפה בעוטף עזה שבו עשרה קיבוצים ומושב אחד, ובהם הקיבוצים כפר עזה ונחל עוז שספגו פגיעה קשה ביותר.
למרות ההפסד הצורב והטרגי ב־7 באוקטובר, היום שבו ספג הוא עצמו מכה משפחתית קשה, אפשטיין לא מוכן להיות מובס. השיקום והתקומה של כפר עזה, של שער הנגב, וגם של משפחתו, קוראים לו לפעולה שבה הוא עסוק מבוקר עד לילה.
רגע לפני שניגע בעשייה העכשווית שלו, הוא מבקש להיזכר בחודש שהיה לו ולמשפחתו לפני 7 באוקטובר. "נטע השתחרר משירות צבאי בצנחנים ורונה, הבת האמצעית שלנו, סיימה שנת שירות", הוא מספר. "הם החליטו לטוס לעשות את 'סובב מון בלאן' (ההר הגבוה ביותר באלפים, ע"נ) ובמשך שבועיים עשו שם ביחד טרקים. איילת, עלמה ואני הצטרפנו אליהם בראש השנה והיינו שבוע ביחד. היה כיף חיים, ואיילת ואני המשכנו לעוד שבוע של טיול אופניים מבאזל למילאנו. שלושת ילדינו חזרו ארצה".
ערב שמחת תורה, 6 באוקטובר, היה עבורם יום משפחתי שמח. "קבענו שאנחנו עושים את החג כל המשפחה המורחבת אצל הדס אחותי ביישוב מתן שבשרון. היינו שם כולם חוץ מרונה, שהיתה אחרי שנת שירות בחברה להגנת הטבע בצפון ויצאה בחג להדריך טיול של החברה. היתה לנו שמחה גדולה".
בשבת היתה אמורה להיערך בכפר עזה, כמדי שנה, העפיפוניאדה. הפנינג גדול שבו תושבי הקיבוץ בונים עפיפונים בחדר האוכל ומעיפים אותם בשמיים. אפשטיין אומר שיותר מכל רצה שנטע יבנה איתו עפיפון, ושכנע אותו ואת אירן ארוסתו לבוא לישון באותו לילה בקיבוץ.
"הם התלבטו אם לנסוע לדירה של אירן במושב ביצרון שליד גן יבנה, או לבוא לכפר עזה לדירה של נטע", הוא אומר. "הדילמה היתה בגלל גור כלבים שאימצו, שהיה אצל הוריה של אירן, והיא לא רצתה להשאיר אותו אצלם. בסוף הם החליטו לבוא לכפר עזה, ואמרתי לנטע שנשב גם על תוכניות למבשלת הבירה שהוא רצה להקים בקיבוץ".
אבל כידוע התוכניות לא יצאו אל הפועל. "התעוררנו בשש וחצי בבוקר מצבע אדום, קפצתי מהמיטה ובגלל כמות האזעקות החריגה אמרתי לאיילת 'זו מלחמה'".
"אורי, הוא מת"
מאות מחבלים חדרו לקיבוץ, ירו בצרורות, במקלעים, טבח. אנשי כיתת הכוננות שקפצו מייד ולחמו בגבורה, נפלו בזה אחר זה. בהם היה כאמור גם אורי רוסו, גיסו של אפשטיין וסגן מפקד הכיתה. הדרמה האישית, המשפחתית והקיבוצית של אפשטיין הלמה בו שוב ושוב.
זה התחיל עם הוריו, עמוס ובלהה, שגרו קרוב לביתו. "בסביבות שבע ורבע דיברתי עם אבא והוא אמר לי שהם בממ"ד", הוא נזכר. "כמה דקות לאחר מכן הוא כבר אמר שהוא לא יודע איפה אמא. אמרתי לו שיצעק לה והוא ענה 'אמא נפלה', והוסיף שהוא רואה שהיא מחוץ לבית, ליד הדלת. איילת אמרה לי 'תישאר עם עלמה, אני ארוץ לשם'. היא ראתה את אמא שכובה על הפנים, ולא הצליחה לגרור אותה פנימה.
"אחרי כמה דקות איילת הודיעה לי 'מחבלים ירו באמא שלך, היא מתה'. אמא שלי נרצחה, ואני במצב הישרדותי לגמרי באותם רגעים, אומר לעצמי 'אורי, אתה חייב לתפקד עכשיו' וחושב שהיא היתה בת 81, היו לה חיים מלאים. פעמים נאבקה בסרטן וניצחה אותו בענק. אמרתי לעצמי 'תגיד תודה על מה שיש, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתפרק עכשיו'".
המצב במשק היה חמור, ואפשטיין התחיל להבין שאם רצחו את אמא שלו, יש בוודאי עוד רבים אחרים שנרצחו על ידי המחבלים שהשתלטו על הקיבוץ.
"זה היה טירוף אחד גדול. התכתבתי עם אביב, הבן של אופיר ליבשטיין, שחשב שהוא רואה גופת מחבל ליד הבית. אני סברתי שזה כנראה אופיר. אנחנו ממש שכנים צמודים. אחרי שאביב לקח את הנשק הצה"לי שהיה ליד הגופה, הבנו שזה אופיר.
"זה היה הרגע שבו החלטתי לצאת מהבית, להשאיר את עלמה בממ"ד ולעשות הכל כדי להציל את אופיר. ידעתי שלא אסלח לעצמי אם לא אעשה כך. הרגשתי כמו משפט שלמה בגרסה המודרנית שלו.
"אמרתי לעלמה שכאשר אחזור הביתה, אצעק לה שזה אני. 'אם לא שמעת צעקה כזאת, תתחבאי מתחת לשולחן בממ"ד'. לצערי התהומי, ראיתי מול עיניי את הגופה של אופיר, ממש ליד הבית שלי. זו היתה מכה אדירה עבורי. כואבת במיוחד".
במקביל, אפשטיין התכתב עם בנו נטע כל הבוקר. בסביבות 11:27 נטע סימס לו שהמחבלים התרחקו והם כבר "לא פה". ב־11:30 התכתבו בפעם האחרונה. "שומע", כתב נטע לאביו, "הם בחזרה פה. אבא, הם פה בוודאות, שברו את החלון".
"עניתי לו 'תהיו בשקט, אף מילה. תשמרו על עצמכם'", אומר האב בכאב.
לא עברו שש דקות ואפשטיין מקבל מאירן, ארוסתו של נטע, את ההודעה הקשה מכולן. "אורי, הוא מת".
"בחרנו בחיים"
גם כשהבין שבנו הבכור כבר אינו בין החיים, אפשטיין לא איבד את קור הרוח שלו. ברגעים שאחרי עשה הכל כדי להציל את אירן. "הבנתי שאם נטע מת, עוד רגע גם אירן תמות", הוא נזכר. "רציתי לתת לה תקווה. אמרתי לה שאנחנו אוהבים אותה, שנצא מזה.
"אירן התחבאה מתחת למיטה בממ"ד. היא משכה את הגופה של נטע, והוא למעשה הסתיר אותה ובכך הציל אותה בעצם שלוש פעמים. פעם אחת כשקפץ על הרימון ועוד פעמיים כשהמחבלים חזרו וראו רק את הגופה שלו ושלולית דם, ולא את אירן שהסתתרה מאחוריו וראתה אותם בעיניים. ככה, בצורה הזאת, היא העבירה שעות ארוכות ומפחידות".
ומה איתך בשעות האלה? איך ממשיכים לתפקד בכלל?
"הרגשתי כאב, כאב גדול, אבל הייתי גם מאוד משימתי. ידעתי שעכשיו אני חייב לדאוג לעלמה ולאיילת, לוורד אחותי שאיבדה את אופיר בעלה ואת ניצן בנה, לדפנה אחותה של איילת שאיבדה את אורי. הייתי מרוכז רק בעניין הזה".
"אחרי שסיים את שנת השירות, שאותה עשה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים וגילה רגישות ומעורבות חברתית גדולה, יצאנו נטע ואני לטיול ג'יפים. ארבעה ימים בשטח רק שנינו, בלי קליטה לטלפונים. קילפנו עוד שכבות, הגענו לעוד עומקים"
אחר הצהריים, אחרי שניסתה להגיע לבנה נטע ולהציל אותו וחיילים עצרו אותה בדרך, איילת התקשרה. שני ההורים, שאיבדו רק לפני כמה שעות את בנם הבכור ועוד הרבה אחרים במשפחתם, שוחחו שיחה קשה.
"איילת אמרה לי 'אני לא יודעת איך אני ממשיכה בחיים'. לקחתי נשימה ואמרתי 'אגיד לך מה שאמרתי לעלמה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה. יש לנו עוד שתי בנות, ולא מגיע להן ולמשפחה שחוץ ממה שכבר אבד, הם יאבדו גם אותנו'.
"איילת נאספה בבת אחת ואמרה 'אתה צודק'. אי אפשר לחשוד באמא שאיבדה הרגע את בנה האהוב, שלא כואב לה. כאב לה מאוד. אבל בחרנו, ביחד, בחיים".
והחיים שלהם השתנו לעד. ביום ראשון, אחרי שיצאו מכפר עזה, הגיעו שוב ליישוב מתן. רק לפני יומיים חגגו ושרו שם, עכשיו האבל והעצב והצער אפפו את כולם. גם שם התעקשו לנסות להדביק את האחרים ברוח שלהם.
"עשינו שם את השבעה על אהובינו. לקחנו כוסית כל אחד, עשינו טקס ואמרנו 'זה לזכר האהובים והגיבורים, ולחיי החיים'".
אבל אז הגיע הלילה של יום ראשון. הלילה הראשון שבו איילת ואורי היו לבדם בחדר, פורקים הכל. "בכינו המון", הוא מספר, "ממש הרגשתי שאני רוצה להתפרק, לשחרר. הלילות הבאים הוקדשו גם הם לזה, אחרי שכל היום היו איזה אלף איש סביבנו.
"לפעמים היה איזה רווח קטן שבו עליתי למעלה לקומה השנייה, ושם ביקשתי מהמחשבות להגיע. קראתי להן. נתתי לעצמי להתפרק. הרגשתי שגם לנטע, גם לאמא וגם לכל האחרים שאיבדתי מגיע שלא אנרמל עכשיו את המציאות, שהיא קשה וכואבת לי מאוד".
את ארוחת שישי הראשונה במתן, שבוע בדיוק אחרי החג השמח שעשו שם כולם, הוא לא יכול לשכוח. "פתאום היינו חצי מכמות הגברים סביב השולחן, ולא היינו צריכים להגדיל אותו כמו תמיד. זה היכה בי חזק".
"איילת אמרה לי 'אני לא יודעת איך אני ממשיכה בחיים'. לקחתי נשימה ואמרתי 'אגיד לך מה שאמרתי לעלמה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה. יש לנו עוד שתי בנות, ולא מגיע להן ולמשפחה שחוץ ממה שכבר אבד, הם יאבדו גם אותנו'"
"העתיד נמצא בחינוך"
אחרי שחזר לקהילה שלו, קהילת כפר עזה שפונתה לקיבוץ שפיים, נוכח אפשטיין לדעת שהמצב כאוטי ממש. "הבנתי מייד שיש בעיות קשות בקהילה. פתאום קלטתי שלא נשאר אף אחד בצוות המוביל של הקיבוץ. כולם או מתו, או נחטפו או לקחו צעד אחורה. הבנתי שאני חייב לעשות צעד קדימה והתחלתי להוביל את שיקום קהילת כפר עזה והמשק. בזה עבדתי".
לא קרה לך שאמרת לעצמך, מה אני צריך את העול הזה, יש לי מספיק צער ואבל משלי?
"זה הגיע בהבלחות, אבל מצד שני הרגשתי שיש לי חוב כלפי נטע, כלפי אמא שלי, כלפי אופיר וניצן ואורי, ושאני חייב לעשות את השיקום הזה. הפסדנו, אבל אם לא נצליח לשקם את הקהילות ואת חבל הארץ הזה - משמע שהובסנו. ולכך אני לא מסכים ומוכן בשום אופן.
"בהתחלה הייתי מרוכז כולי בשיקום כפר עזה, ועם הזמן ראיתי שהקהילה משתקמת, חיה וצומחת, ושיש צוות מוביל מדהים והדברים מתעצבים נכון וטוב. ראיתי שהתרומה שלי שולית יותר עכשיו, לא כמו שהיתה בהתחלה, ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו כדי להשפיע על כל האזור שלנו, על המדינה".
במקביל, הוא מספר, לא הפסיקו להגיע אליו אנשים ולדחוק בו להיות ראש המועצה. בהתחלה עמד בפרץ, אולם אירוע אחד שינה את דעתו.
"ביוני 2024, לפני פחות משנה, היה אירוע בכפר עזה שהזיז אותי קדימה", הוא מספר. "זה היה מפגש ראשון של המועצה עם קהילת כפר עזה, והיו שם המון אמוציות. בכי וצעקות שלא שמעתי זמן רב.
"רוב השיחה היתה בנושא חינוך, ושמעתי שם ביקורת ועוד ביקורת. אז הבנתי - הכל ייפול או יקום על נושא החינוך. זה המוקד, זה העתיד של כל המקום הזה".
ואז זה קרה. מנכ"ל המועצה לשעבר, ליאור ניסקי, היה לדברי אפשטיין מתוסכל מהמצב במועצה ומנושא החינוך, ואחרי אותה שיחה הצליח לשכנע אותו לרוץ לראשות המועצה.
הבחירות לראשות מועצת שער הנגב נערכו בנובמבר האחרון והיו אמוציונליות מאוד. "בסיבוב הראשון היו חסרים לי חמישה קולות כדי לנצח", אומר אפשטיין, "בסיבוב השני, בדצמבר, ניצחתי, ונכנסתי לתפקיד ב־1 בינואר השנה. גיליתי שהמצב הרבה יותר מורכב וקשה ממה שחשבתי, ואז גם הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון".
מה מצב המועצה היום?
"אנחנו במצב של פי עשרה ממה שהיינו ב־6 באוקטובר, וזה בכל התחומים. פי עשרה פרויקטים, פי עשרה פניות לחוסן, פי עשרה פניות לרווחה. צריך לבנות מנגנון שמסוגל להתמודד עם כזאת כמות של אתגרים. גיליתי שחלק מהקהילות שלנו במצב מאוד קשה, שהמנהיגות המקומית בקהילות במצב קשה.
"צריך להבין, גם בקהילות וגם במועצה יש עובדים ואנשים מצוינים, אבל הם בעצמם היו מפונים ועברו דברים קשים, טראומטיים. יש למעשה עוד שתי קהילות שלא חזרו לקיבוץ שלהן, כפר עזה ונחל עוז. כפר עזה חזרה חלקית, כי היישוב הזמני של הקהילה הוא ברוחמה, שזה בתחום המועצה שלנו".
"הממשלה צריכה להוביל את תהליך השיקום והתיקון. מעולם לא היה פער כזה בין העם המדהים שלנו לבין הממשלה ומעשיה או אי־מעשיה. אני חושב שהמדינה צריכה לעשות הכל כדי שחבל הארץ הזה יהיה המקום הכי משגשג בישראל"
אפשר בכלל לשקם? להחזיר תקומה ועתיד למקום, ליישובים הללו?
"כן, בהחלט. החזון הוא ליצור מקום שיותר טוב לחיות בו ביחס למה שהיה ב־6 באוקטובר. זה אפשרי ואני מאוד מאמין בכך".
אבל איך תשכנע אנשים להגיע אחרי מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר? איך תחזיר את הקהילות שעדיין לא כאן?
"אני מעריך שבין 50 ל־70 אחוזים מאנשי כפר עזה ונחל עוז יחזרו למשק שלהם. הדבר הראשון והכי חשוב הוא החינוך. אנחנו צריכים להשקיע ולבנות פה את מערכת החינוך הטובה במדינת ישראל, ויש לנו משאבים ויכולת לעשות את זה בתוך שנתיים-שלוש. זה ישכנע אנשים להגיע לכאן".
אבל מה עם הביטחון? עדיין יש ירי מעת לעת.
"אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שלא יהיו טפטופים, אבל בסוף אנחנו חיים ליד הגבול, וגם בתל אביב מסוכן. מדינת ישראל היא מקום מסוכן. אנחנו צריכים להשפיע על זה שהמציאות פה תהיה בטוחה, ולשם כך אנחנו מקימים פה אגף ביטחון, תפיסות ביטחון, מהדקים את הקשר מול הצבא. אנחנו מאוד מעורבים ואקטיביים בעניין".
אתה רואה בכלל אפשרות שהמועצה תחזור למה שהיתה? שמספר התושבים יגדל?
"בהחלט. אני מאמין שבתוך חמש עד עשר שנים נראה גידול של 50 אחוז במספר התושבים במועצה ביחס ל־6 באוקטובר.
"אנחנו נעשה את זה, נעניק תקווה לאנשים. זה ממש כלי עבודה ואנחנו צריכים לייצר זאת, לא רק לספר סיפורים.
"אנשים יבואו לכאן מתוך בחירה, לגדל כאן את הילדים בעזרת החינוך המשגשג ולהיות חלק מחיזוק הקהילות והמנהיגות הקהילתית. יהיו להם פתרונות ואפשרויות בתעסוקה, ברפואה, בתרבות, בספורט, וכן הלאה".
המדינה תמכה מספיק בשער הנגב?
"אני חושב שהמדינה נתנה המון, בעיקר במסגרת מנהלת תקומה וגם במקומות אחרים, אבל היא צריכה לתת יותר. חלק מהדברים ניתנו מאוחר מדי. לזה שבקיבוץ כפר עזה מתחילים רק בימים אלה לשפץ את המבנים הראשונים, ועוד לא מתחילים לבנות את הבתים האחרים שהיה צריך להרוס, יהיו השלכות ומחירים.
"גם היום, שנה ושבעה חודשים אחרי האסון, תושבי שער הנגב צריכים להילחם על התקציבים. בימים אלו מתקיים מאבק כדי שהיישוב רוחמה, שנמצא במועצה, יקבל סיוע מהמדינה.
"הדבר הזה הוא זה פשוט לא הגיוני. בהחלטת ממשלה שעברה השבוע נדהמנו לגלות שמכל יישובי שער הנגב החליטו להחריג את רוחמה ולהשאיר אותו מחוץ למתווה הסיוע לנגב המערבי. זו החלטה שלא רואה את התושב בקצה, אלא רק משבצת באקסל.
"כפי שהמדינה התייחסה בצדק לאופקים ולנתיבות כמקשה אחת, ולא לפי שכונות שנפגעו פחות או נפגעו יותר, כך גם שער הנגב היא רשות אחת שלמה. אי־הכללת רוחמה במתווה השיקום היא עוול מוסרי, חברתי וכלכלי שאסור לאפשר.
"לצערי, העניינים הפוליטיים של שרידות הממשלה הם עדיין אלה שמכתיבים את סדר היום. חייבים להחזיר את החטופים שעדיין נמצאים בעזה, המלחמה עוד לא הסתיימה, והדברים האלה הם לגמרי הממשלה. אני חייב גם גילוי נאות - יחד עם יזהר שי ואחרים הייתי מאלה שעתרו לבג"ץ לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. היא חייבת לקום.
"בשורה התחתונה, הממשלה צריכה להוביל את תהליך השיקום והתיקון. מעולם לא היה פער כזה בין העם המדהים שלנו לבין הממשלה ומעשיה או אי־מעשיה. אני חושב שהמדינה צריכה לעשות הכל כדי שחבל הארץ הזה יהיה המקום הכי משגשג בישראל.
"אני מאמין שזו משימה לאומית לשקם את המקום הזה, ובכל יום אני קם ופועל למען המשימה הזו. אם זה לא ייעשה, רבים בעם יאבדו תקווה כי הם זוכרים היטב מה קרה כאן".
"הבנתי ישר שעם כל הכאב האישי שלי, אין לי פריבילגיה להגיד אפילו שנייה, 'אני עכשיו עם עצמי'. אני מאמין שזו משימה לאומית לשקם את המקום הזה, ובכל יום אני קם ופועל למען המשימה הזו. אם זה לא ייעשה, רבים בעם יאבדו תקווה"
"פשוט קצר מדי"
"הכל חרב כאן", מסביר אורי כשאנחנו נפגשים בכפר עזה. הוא מספר שיש בקיבוץ כ־20 משפחות שחזרו לגור במקום, ושרוב הקהילה נמצאת ברוחמה, וכך גם הוא ומשפחתו. 30 משפחות נוספות נשארו בקיבוץ שפיים, שאליו התפנתה קהילת כפר עזה אחרי 7 באוקטובר.
בכל כמה שניות נשמעים רעשי המלחמה שעדיין מתרחשת בעזה, והקיבוץ עצמו נראה שומם לחלוטין. נפש חיה לא נראית כאן, אבל אורי אומר שבדרך כלל יש יותר תנועה ברחבי המשק ושחלק לא מבוטל מהעסקים חזרו לפעילות.
"בהתחלה באמת לא היה כאן כלום, רק הרס, רצח וחורבן גדול", הוא מספר כשאנחנו מהלכים בשבילים. "הבנתי ישר שעם כל הכאב האישי שלי, אין לי פריבילגיה להגיד אפילו שנייה, 'אני עכשיו עם עצמי'.
"הייתי אז מנהל העסקים של הקיבוץ והתחלתי לחשוב איך מחזירים את העסקים לפעילות. חשבנו אפילו על איך עוצרים את החיובים על גני הילדים, למשל. תחשוב שאבא כזה כמו אביחי ברודץ' מקבל פתאום חיוב על גנים, כשאשתו וילדיו חטופים בעזה".
הוא עוצר רגע את שטף הדיבור ומצביע לעבר הבית שלו ולידו ביתם של אופיר ליבשטיין וורד אחותו. לא קל לו. זה ניכר על פניו, בשפת הגוף שלו. אנחנו הולכים עוד כמה צעדים והנה הבית של אבא ואמא שלו, מדור המייסדים של הקיבוץ.
כשהיה בן 3 עברו הוריו לבית שבו טמונים זיכרונות הילדות שלו. משם יצא לדבריו ל"מעשי קונדס יצירתיים", כמו גניבת טרקטורים ונהיגה בהם בשדות. היה ילד שובב ונער אנרגטי, שלא השקיע את מרצו בלימודים, לדבריו.
למרות הנהיגה על הטרקטורים, אפשטיין מעיד על עצמו שלא היה נער שהולך בתלם, אבל כן מעורב חברתית ובולט בשטח. הוא אומר בעצב שעל המעללים שלו ושל חברו הקרוב אביב קוץ, שנרצח עם משפחתו בכפר עזה ב־7 באוקטובר, אפשר לכתוב ספר.
אחרי שנת שירות התגייס לצבא ושירת 25 שנים בחטיבת גולני, בסיירת מטכ"ל, ביחידת המ"מ וכקצין בכיר במודיעין. השתתף באינספור מבצעים עלומים. אחרי שהשתחרר היה מזכיר הקיבוץ, פנה גם לעסקים פרטיים וחזר לניהול העסקים של המשק.
את איילת הכיר כבר כילד. הוריה, הוא מספר, ביקשו לעבור קיבוץ ואבא שלו, שעבד אז בתנועה הקיבוצית, שמע על כך במסדרונות. "אבא היה זה שהביא אותם לכפר עזה . איילת היתה אז בת 3 בערך ואני בן 6. זו הפעם הראשונה שראיתי אותה. לא היה לנו קשר כל השנים, כי בכפר עזה אתה לא מדבר עם מישהי שקטנה ממך בשלוש שנים", הוא צוחק.
כשהגורל הפגיש אותם שוב, ניצתה האהבה. "איילת למדה בתל אביב ואני הייתי בצבא. היא היתה בת 24, אני בן 27. היה לי אוטו, והיא תפסה איתי טרמפים לקיבוץ ומהקיבוץ לתל אביב, ושם התחיל תהליך ההתחברות וההתאהבות שלנו".
שלושה ילדים נולדו להם, נטע (21 במותו), רונה (20) ועלמה (14). כשאנחנו מגיעים לדירה השוממת וההרוסה של נטע בשכונת דור צעיר, אורי נרגש. "אני לא מדחיק את הכאב", הוא אומר, "בכל רגע שאני מדבר על האסון, על נטע, יש לי צמרמורת. אני עושה לעצמי את ההתייחדות שלי עם השכול והכאב".
קולו נסדק. עיניו מצטעפות שוב. "הייתי פה לבד אחרי שניקו את כל הדם", הוא ממשיך. "באתי לקחת דברים, פתחתי את הארון וזה היכה בי הכי חזק שאפשר. כן, גם בכיתי. אחר כך הלכתי הביתה, וגם שם היו לנטע דברים בארון. זה היה קשה מנשוא עבורי".
היחסים עם נטע היו קרובים מאוד, מספר האב. אהבו ללכת יחד למשחקי כדורגל, בעיקר של בית"ר ירושלים שאותה אהדו. היו יוצאים גם לטיולים משותפים, חלקו שיחות נפש. "כל דבר שהוא היה צריך לפרוק, הוא פרק איתי ועם איילת. רגע לפני הצבא, אחרי שסיים את שנת השירות שלו שאותה עשה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים וגילה רגישות ומעורבות חברתית גדולה, יצאנו נטע ואני לטיול ג'יפים. ארבעה ימים בשטח רק שנינו, בלי קליטה לטלפונים. קילפנו עוד שכבות, הגענו לעוד עומקים.
"איילת ואני אמרנו שזה היה קצר, פשוט קצר מדי עם נטע שלנו. רק 21 שנים, אבל לגמרי הצליח לנו. הוא היה באמת ילד מדהים. רגיש לזולת, תמיד מעורב, נותן הכל למען אחרים".
לקראת ערב אנחנו נוסעים עם אורי לשדות החיטה הסמוכים לכפר עזה. טרקטור גדול קוצר במרץ, ואורי מזהה מרחוק שדה שעוד לא נקצר. "תראו את הצמיחה היפה שיש כאן", הוא אומר. "לא ניתן לעצור את הטבע, את החיים. יש תקווה גדולה במקום הנפלא הזה. תהיה כאן תקומה אמיתית".
erannavon9@gmail.com
