רובנו נושאים את זיכרון השואה בשחור־לבן. תמונות ארכיון דוממות, חרוכות קצוות. הדפסים מטושטשים, מבטים מפוקסלים שנראים כאילו לעולם לא ידעו או חוו חיים בצבע. עם התקדמות הטכנולוגיה בעשור האחרון, הזוועות והאימה של השואה קיבלו יותר ויותר צבעוניות.
השאלה מה זה עושה לזיכרון השואה היא מרתקת בפני עצמה, אך בתערוכה "גיבורות" שמוצגת כעת במוזיאון העיצוב חולון מתרחש משהו אחר. הזיכרון לא רק מקבל צבע - הוא גם הופך לאופנה. נפרס בבד, מתרקם לתוך גוף, נדמה כמעט כנושם. כאילו מישהו הצליח לקחת את קו התפר ולמשוך אותו מתוך הזמן - עד שהוא נוגע בעור.
קל לטעות ולהניח ש"גיבורות" עוסקת ב"אופנת המלחמה". היא לא. זו תערוכה שעוסקת באופנה כמנגנון הישרדות, כתשתית של תקווה, כחומר שמקבל משמעות נוספת כשהחיים סביבו מתפרקים. זו תערוכה על הגיבורות הסמויות מהעין של חדרי התפירה במרתפים, ועל התמודדות הנשים ברחבי העולם עם חיי המלחמה. "גיבורות" אינה תערוכה של הסברים והיסטוריה, אלא הצעה: להרגיש ולחוות את ההיסטוריה לא כעובדה, אלא כמעשה יצירה.
לאורך ולרוחב החללים של מוזיאון העיצוב, "גיבורות" פורסת עשרות מערכות לבוש, מאות פריטים, מכתבים, תצלומים, הדפסים מקוריים ושחזורים, ופסקול שמלווה כל רגע. אבל יותר מכל - זו תערוכה שגורמת לעצור, להרגיש ולשאול: מה אנחנו לובשים כשחושך יורד על העולם?
היסטוריה גזורה: המחט של סבתא
"זה לא מקרי שאתה ורבים מבאי התערוכה מספרים לי שהיא מזכירה להם את סבתא שלהם. במשך דורות רבים יהודים נמשכו לעולם התפירה והאופנה. זה היה מקצוע מבוקש בכל מקום, אבל הוא גם אפשר לארוז את כלי התפירה ולברוח מייד כשהזמנים הפכו לרעים", מבהירה יערה קידר, היסטוריונית של אופנה והאוצרת הראשית של "גיבורות".
יערה קידר, האוצרת: "זה קסם לראות איך מתוך חומר הכי יומיומי ופונקציונלי נוצרו בגדים מלאי עדינות ואסתטיקה. כשהסתכלנו בתוצאה ראינו לא רק שמלה - אלא מחווה לאימהות ולבנות שלא ויתרו על יופי גם כשהשאר התמוטט"
ואכן, לאורך כל הסיור בתערוכה נזכרתי בסבתי. בקצב היד שהחזיקה במסרגה, בלחיצה העקשנית על דוושת מכונת התפירה, ובזמזום הקבוע שליווה את חייה - תופרת, סורגת, בחיוך שקט ונחוש, כדי להחזיק את החיים במקומם.
סבתא שלי, מרי גבאי ז"ל, היתה תופרת במקצועה. כרבות מבנות דורה, המחט בידיה היתה הכל - כלי פרנסה, תקווה, אמנות, מדפסת תלת־ממד, שיחה עם העולם. התערוכה "גיבורות" גילתה לי כיצד ההתעקשות שלה לתפור ולסרוג את החיים היתה הרבה מעבר למלאכת יד. "גיבורות" אינה רק מסע לעבר - היא הצעה חדשה לראות את ההווה.
בתערוכה, קידר עוסקת בשאלת תפקידה של האופנה דווקא ברגע הכי פחות "אופנתי" - רגע של משבר קיומי. החללים השונים במוזיאון נפרסים זה לצד זה כמו קפלים בשמלת בד: כל חלל מספר סיפור אחר על נשים שידעו להפוך שאריות לבחירה, אילוץ ליצירה וקרעי בדים לגב זקוף. וביחד הם יוצרים סיפור שלם של בדים כעדות, תפרים כאיחוי שבר העולם, אופנה כהיסטוריה גזורה, צבעונית וחיה.
הדי סטרנד: הסקיצה ששרדה
שכונת ח' 300 בחולון, הלא היא קריית אילון. בכיכר המוזיאונים הייחודית של העיר שוכן מוזיאון העיצוב חולון, בתכנונו של המעצב והאדריכל רון ארד. מבחוץ אפשר לראות מדוע המוזיאון נחשב אחד המבנים האיקוניים ביותר בישראל. המבנה הייחודי - ספירלה מתפתלת העשויה פלדת קורטן בגוני כתום, אדום וחלודה - מושך את העין מבחוץ, אך גם מגדיר את החוויה הפנימית של המבקרים בו.
התערוכה "גיבורות" משתלבת היטב במבנה: הקומה התחתונה שוחזרה כרחוב אירופי, עם סטודיו האופנה של המעצבת הצ'כית היהודייה הדי סטרנד; המסדרון ההיקפי מציג עשרות פריטים מחיי היום־יום של נשים בעורף, פריטי אופנה, פריטי לבוש, פרסומות וחפצים אישיים; ובקומה העליונה מוצגות קבוצות הבגדים ששוחזרו במיוחד לתערוכה - שמלות משקי קמח, בגדים ממפות בריחה, שמלות כלה מבדי מצנחים ובגדי ים של "גוטקס". המבנה הפיסולי, שמוביל את המבקר בתנועה מעגלית, מדגיש את ההקשר הפיזי והרגשי בין גוף, בד וסיפור חיים.
לפעמים הסיפור שמפעיל תערוכה שלמה מתחיל במעטפה נשכחת. כזו שנשמרה, כמעט בטעות, בעליית גג בארה"ב. בשנות ה־90, גבר בשם דניס פרוסט עסק בפינוי בית הוריו, כשהבחין במעטפה ישנה שנשאה את השם "הדי סטרנד". בתוכה הוא גילה צילום ישן של הדי ובעלה פול, לצד מכתב ויותר מ־80 סקיצות אופנה עדינות, מרהיבות, שצוירו ביד בטוש שחור ובצבעי מים.
המכתב היה חתום על ידי פול סטרנד ונכתב בדצמבר 1939. פול מתחנן בו לקרובי משפחה לעזור להם להשיג ויזת כניסה לארה"ב. הוא מצרף את הסקיצות של הדי - כאילו היה זה תיק עבודות של מעצבת צעירה - בניסיון נואש להוכיח את כישוריה ולזכות בעתיד אחר. אך הדי ופול לא הגיעו לחוף המבטחים באמריקה. שניהם נרצחו בשואה.
שנים אחר כך, המעטפה והסקיצות נתרמו למוזיאון היהודי במילווקי. שם התחיל תהליך של חקירה ושחזור, שהביא להקמת תערוכה מקומית לזכרם בשנת 2012. הסקיצות זכו לעיבוד מודרני, הדגמים נתפרו, והדי קיבלה קול, גוף ומקום בזיכרון הקולקטיבי.
כשקידר נחשפה לסיפור, היא החליטה להביא אותו גם לישראל. לצורך כך היא גייסה את מוני מדניק, מרצה בכיר להיסטוריה של הלבוש בשנקר, כדי להוביל שחזור חדש מתוך הסקיצות של הדי. בעבודה צמודה עם חוקרי טקסטיל, מעצבי תלבושות ותלמידי שנקר, נולדו שמונה מערכות לבוש שכולן צמחו מתוך הקווים הדקים שציירה הדי.
"התחלנו מלחקור את הבדים - להבין מה היא היתה יכולה להשיג באותן שנים, באיזו טכניקה ציירה את הסקיצות שלה, אילו גזרות היו נפוצות בפראג בימים ההם", מספר מדניק. "זה היה כמו לחפש את הקול שלה מתוך הדממה. לא רצינו לפרש את הדי - רצינו להחיות אותה".
במוזיאון נבנה שחזור מדויק של סטודיו האופנה של הדי. הקיר החיצוני נבנה על פי תצלום מוגדל של חזית הסטודיו המקורי מפראג. זוג אופניים נשען בכניסה, כאילו מישהו עצר לרגע לדבר שליחות ותכף ישוב וייסע. מאחורי הדלת - עולם שלם של פרטים קטנים: סרגלי חייטים, פתקי הזמנה, ראי עומד, מנורת שולחן ירקרקה, סליל חוטים שמתחבא מתחת למכונה. הבובה נבנתה בדמותה של הדי. מכונת התפירה פועלת. הסאונד הוא לא אפקט - זה הקול שלהן, של הנשים שתפרו את עולמן.
מוני מדניק: "סרקנו מפות בריחה מקוריות באיכות גבוהה, הדפסנו אותן על משי דומה לזה של התקופה, ואז בנינו מהן גזרות חדשות. זו שירה גיאוגרפית. בכל סיבוב מגלים עוד נהר, עוד מסילה, עוד ציר תנועה שהפך לשולי שמלה"
אחד הפרטים המרגשים ביותר הוא החתימה של הדי, זו שמופיעה בתחתית המכתב - שם משפחה באותיות לטיניות דקות. החתימה הזו הועתקה בדייקנות והפכה להיות "תווית המותג" של הבגדים ששוחזרו. "רצינו לייצר מצב שבו השם שלה קיים על תווית, כמו שתמיד היה אמור להיות. פתאום אתה רואה תלבושת אמיתית, תלויה על קיר, עם תגית: Hedy Strnad. כאילו העולם תיקן טעות היסטורית".
גולת הכותרת - שמונה מערכות הלבוש ששוחזרו בקפידה מהסקיצות עצמן. עיצובים אלגנטיים ויפהפיים. מרתק לראות איך אחת השמלות נתפרה בטבעיות לבטנת מעיל גשם, עיצוב ייחודי ועשיר בפרטים ובצבעים. כל אחת מהשמלות תפורה ברמת דיוק מפתיעה: ההצללות הקלות בצבעי מים הפכו לשכבות בד, התפרים שרק נרמזו בקו דק הפכו לקפלים ממשיים. "זו החייאה של מותג שלא התקיים מעולם", מסביר מדניק. "הדי היתה מעצבת. היא לא יכלה להקים סטודיו בניו יורק, אז עשינו את זה בשבילה".
שמלות קמח: יצירה מתוך מחסור
כדי לעלות למוצגים הנוספים, בקומה העליונה של המוזיאון, צריך לעבור במסדרון שקי הקמח - מה שמדגיש עד כמה עיצוב התערוכה כולה, בידי שמואל בן שלום, בנוי כסיפור מסע של זיכרונות. מקצב אחד של צבע לתנועה חרישית של מסדרון, ואז, בצעד אחד, בחזרה אל הקיום.
בסוף המסדרון נתקלים במראה שמנציח תופעה מרתקת - שמלות שתפורות כולן מבדים של שקי קמח. בתקופת השפל הגדול ובשנות מלחמת העולם השנייה, בדים היו מצרך נדיר - במיוחד במדינות כמו ארה"ב, שבהן נשים רבות בעורף חיפשו תחליפים. אחד מהם היה השימוש בשק קמח בתור בד.
השקים הכילו קמח לבן, ולרוב היו עשויים כותנה עבה אך רכה. בתחילה הנשים היו מכבסות את השקים, פורמות את התפרים ומנסות לטשטש את הדפוס הלוגיסטי של חברת ההפצה. אבל לא עבר זמן רב עד שחברות הקמח עצמן זיהו את הצורך - והחלו להדפיס מראש על השק דוגמאות פרחוניות וצבעוניות. כך נולדו בדי "פידסק" (Feedsack), שלא נועדו רק להובלת מזון, אלא גם להפוך לחומר גלם לתלבושות.
"זה קסם אמיתי לראות איך מתוך החומר הכי יומיומי, הכי פונקציונלי, נוצרו בגדים מלאי עדינות ואסתטיקה", אומרת קידר, שאספה את השקים הללו לאורך השנים. "כל הדפס בתערוכה נסרק משק מקורי או שוחזר בקפידה, וכשהסתכלנו על התוצאה ראינו לא רק שמלה - אלא גם מחווה לאימהות, לבנות, לנשים שלא ויתרו על היופי גם כשכל השאר התמוטט".
הבגדים בתערוכה נתפרו על פי גזרות תקופתיות, אך התוצאה - אולי באופן מפתיע - נראית לגמרי כמו קולקציה עכשווית. צבעונית, מרתקת, חיה. שמלות שיכלו בקלות להופיע על מסלול אופנה עכשווי, או ברחובות תל אביב, גם אם הן לא כל כך כשרות לפסח...
מדניק, שתפר את השמלות, לא רק משחזר, אלא מחיה מחדש את הרגע שבו חומר גלם "עלוב" מקבל משמעות. "אנחנו מדברים על בדים שהיו אמורים להיעלם ברגע שגמרת את הקמח, אבל במקום זה הם הפכו לבגד, וזה אומר - מישהי חשבה שיש טעם ביופי, גם אם הוא עשוי משק".
מפות בריחה: הישרדות וגם חתונה
מול הקבוצה של שמלות שקי הקמח מוצגת סדרה נוספת, לא פחות מרגשת, של בגדים שתפרו מדניק וצוותו ממפות בריחה ישנות. במקור, המפות הללו נועדו לאפשר לחיילים להימלט אם יילכדו מאחורי קווי האויב. בתחילה הן הודפסו על נייר, אך עד מהרה התברר שהנייר לא מחזיק מעמד בשטח, במיוחד בגשם ובבוץ. הפתרון שנמצא היה הדפסה על משי דק - קל משקל, מתקפל, שקט ועמיד בתנאי מזג האוויר.
"מפות הבריחה היו אתגר עצום", מספר מדניק. "לקחנו מפות מקוריות, סרקנו אותן באיכות גבוהה, הדפסנו אותן על משי דומה לזה של התקופה, ואז בנינו מהן גזרות חדשות. רציתי שהשמלות ירגישו כמו מפה שנעטפה על הגוף".
בתערוכה מוצגות שמלות שנתפרו ממפות סרוקות, שהודפסו מחדש בידי חברת קורנית בטכנולוגיה עכשווית. כל שמלה מורכבת לפחות מכמה מפות, והדגמים עצמם מעוצבים כך שקווי המפה ימשיכו זה את זה, כאילו מדובר ברקמה אחת מתמשכת. "זו לא רק מלאכת מחשבת - זו גם שירה גיאוגרפית", אומר מדניק. "בכל סיבוב אתה מגלה עוד נהר, עוד מסילה, עוד ציר תנועה שהפך לשוליים של שמלה".
ומול כל זה - שמלות הכלה מבדי מצנחים. הבדים, שהובאו על ידי חיילים אמריקנים עם שובם מהחזית, שימשו בידי נשים לתפירת שמלות לחתונתן. אלה היו מצנחים אמיתיים עשויים משי או ניילון, בדים קלים אך עמידים, לבנים, נקיים, כמו סמל של פתיחה חדשה.
"תפרנו שמלות כלה מהמצנחים, בדיוק כמו שנשים אז היו תופרות לעצמן. לא יוקרתיות, אבל מרגשות", מסביר מדניק. "לאורך הקיפול של הבד עוד אפשר לראות את קווי הקיפול של המצנח, כאילו הרוח עוד גרה בתוכו".
נושאות השמלות מוצבות תחת כיפת מצנח שפתוח מאחוריהן, לבן וזוהר, כמו חופת חתונה מרחפת. כאילו הרוח עצמה פרשה כנפיים להגנה. זהו רגע תצוגה שהוא גם רגע של טקס - חופה של ממש שניצבת מעל כל שמלה.
מוני מספר שהשגת הבדים היתה הרפתקה בפני עצמה: "גילינו שלבדי מצנחים יש תאריך תפוגה, בעיקר בגלל תנאי האחסון. הם מאבדים מהאלסטיות ומהחוזק שלהם. אז רכשנו במיוחד בד מצנח שתוקפו פג - בדיוק כשהוא כבר לא כשיר לרחף, אבל כן מתאים להתגלגל לחיים חדשים".
זו לא רק תערוכה של זיכרון - זו בהחלט יכולה להיות גם אופנה עכשווית, במלחמה של עכשיו. שמלות שנולדו מתוך שבר ושנושאות בתוכן את התקווה להיגאל.
הים של גוטקס: חלום ישראלי בצבעים
בחדר הסמוך בתערוכה נפתחת לפתע צבעוניות אחרת לגמרי - סדרת בגדי ים מתוך הקולקציות של לאה גוטליב, שורדת שואה יהודייה הונגרייה, שיחד עם בעלה, ארמין, ייסדה את המותג "גוטקס". החדר מעוצב כמו חלום יום קיץ סוריאליסטי - תכול, ורוד, זהוב - מחווה לעולם שכולו תנועה, ים וחופש. זהו רגע של אסקפיזם יצרי בתוך תערוכה שכל כולה תיעוד הישרדות.
התערוכה היא כמו ארון פלאות: קופסאות קטנות, קומקומים מצוירים, ערכות צביעה לגרבונים, פודריות של חיל האוויר האמריקני, אודם בצבעים עזים, כפפות עם סמל הניצחון, תיקים תואמים, כפפות ישנות ששוחזרו עם הדפסי התקופה
לאה גוטליב, שעלתה לארץ חסרת כל אחרי המלחמה, הצליחה להפוך את סיפור ההישרדות שלה לסיפור הצלחה בינלאומי. היא הקימה את "גוטקס" כעסק משפחתי קטן, שעם השנים הפך לאחד ממותגי בגדי הים המובילים בעולם. עיצוביה הופיעו על שערי מגזינים בינלאומיים, ונלבשו בין השאר גם על ידי נעמי קמפבל, על ידי דוגמנית הבית תמי בן עמי, ואפילו על ידי הנסיכה דיאנה, שהיתה נוהגת לבחור דווקא בהם לחופשותיה.
הצבעוניות שבחדר "גוטקס" אינה רק אסתטיקה - היא אמירה. בגדי הים שבתצוגה מספרים סיפור על הרצון למצוא חיים יפים, גאים, צבעוניים, דווקא במקום שבו הכל כמעט אבד. יש משהו בדגמים ובצבעוניות שלהם שכמו שייך לישראל תמימה יותר של שנות ה־50 וה־60. במקביל, ניתן לראות את השינוי ואת המעבר ההיסטורי, כשבקצה ה"חושני" שלהם מוצג בגד ים עשוי עור נחש. סיפור מעבר מעולם חרב ושמרני לעולם נועז וחדש של אופנה עולמית, שמצאה השראה במדבר, בים ובאישה הישראלית החדשה.
נשים בעורף: פרטים מעולם שלם
בין הקומות מקשר המסדרון ההיקפי של מוזיאון העיצוב, ובתערוכה הזו הוא מתפקד לא כמעבר, אלא כמרחב זיכרון מלא חיים. עידית ברק, מעצבת ואשת מחקר המלמדת בשנקר, קיבלה על עצמה את מלאכת אוצרות המסדרון, והפכה אותו למסע חושי בן 54 מטרים מלאי סיפורים ופרטים - מחווה לשגרת היום־יום של נשים בזמן מלחמת העולם השנייה.
"הרעיון היה לספר את הסיפור מזווית לא צינית - להבין איך נשים באמת חיו את המלחמה, דרך מה שלבשו, פרסמו, שלחו ואהבו", מסבירה ברק. התוצאה: מסדרון שנדמה כמו ארון פלאות. קופסאות קטנות, מדפים, קומקומים מצוירים, ערכות ציור לגרבונים, פודריות של חיל האוויר האמריקני, אודמים בצבעים עזים. כל פריט נדמה זעיר - אך מחזיק בתוכו עולם שלם.
חלקים מהמסדרון מוקדשים ל"אופנה פטריוטית": כפפות עם סמל וי של ניצחון, תיקים תואמים, פרסומות עם סיסמאות כמו "Keep your beauty on duty". ברק איתרה במכירות פומביות כפפות ישנות שעלו דולר וחצי, עם הדפסים מהתקופה, ושחזרה אותן בקפידה.
"נשים לא רק שמרו על חזות, הן שמרו על המשמעות של עצמן בתוך מציאות שדרסה אותן. האופנה לא היתה פה קישוט, היא היתה הדרך לומר: אני עדיין אני", אומרת ברק. המסדרון מציג גם בובות נייר של ילדות לבושות כמכונאיות, ערכות תפירה קטנטנות, ועשרות פריטים נוספים שמשרטטים את רוח התקופה דרך החפצים.
בחלון אחד מוצגת ערכת גרבונים מזויפת: עיפרון כהה שנועד לצייר את התפר על עור הרגל החשופה, בעידן שבו ניילון הפך נדיר יותר מזהב. בחלון אחר, מגפיים אדומים עומדים לצד שפתונים בשם Victory Red - צבע שנאסר על ידי היטלר, שהאמין כי אודם אדום הוא סמל לזנות. דווקא בשל כך, במערב הפכו את הצבע האדום לסמל של חירות וניצחון. ברק: "זה היה האיפור של החזית הביתית, דרך לומר - אנחנו לא כמותם. אנחנו צבועות, מוארות, חיות".
עידית ברק: "הרעיון היה לספר את הסיפור מזווית לא צינית - להבין איך נשים באמת חיו את המלחמה, דרך מה שלבשו, פרסמו, שלחו ואהבו. האופנה לא היתה קישוט, היא היתה הדרך לומר: אני עדיין אני, ואנחנו צבעוניות, מוארות, חיות"
מפתיע לגלות שאחד החללים הכי מרשימים בתערוכה מבחינה עיצובית, בוהק בגוני אדום, הוא המסדרון הצדדי. בעבר המסדרון הזה היה נתיב שירות במעבר כמעט בלתי נראה, אלא שתחת ידיה של ברק הוא הפך לאחד החלקים המרתקים במקום - סיפור נשי, יומיומי, של חפצים שמחזיקים את הרוח האנושית נגד כל הסיכויים.
מלחמת ההווה: גיבורות קו התפר העכשווי
החדר האחרון בתערוכה מוקדש לגיבורות התקופה הנוכחית - נשים שהפכו לסמל של אומץ, של מסירות ושל עשייה בתקופת מלחמת חרבות ברזל. החדר, שעוצב בשיתוף עם מרכז השיקום לנכי צה"ל בגני תקווה, מציע נקודת מבט חדשה על הגבורה הנשית של ההווה, ומורכב בעיקרו מתמונות של נשים שפעלו, שהתנדבו, שהצילו, שתמכו - ושנחרטו בזיכרון הציבורי של השנה וחצי האחרונות.
בין התמונות תלויים פתקים שכתבו להן מבקרים בתערוכה במהלך השנה: מכתבי תודה, משפטי השראה, ציורים של ילדים, מילים שבאות לחבק. המרחב הזה אינו עוד חדר תצוגה - הוא זירה רגשית של התמודדות עם זיכרון הכאן ועכשיו. אין בו תלבושות, אבל יש בו נוכחות חזקה: של מציאות מתהווה, של הקשרים בין העבר להווה, ושל תקווה שיום אחד אולי נעסוק גם באופנת המלחמה הנוכחית.
כאן מבינים שהתערוכה "גיבורות" לא מסתיימת בפריטים שעל הקיר - היא ממשיכה בפתק שנכתב, במבט שננעל על שמלה או בזיכרון שפתאום קיבל צבע. בתוך תערוכה שמוקדשת לתקווה ולגבורה נשית בעבר - נמתח כאן קו תפר עכשווי, שמזכיר שהסיפור לא נגמר. הוא נמשך עם כל מי שמחזיקה עכשיו מחט, או נשק.
מורשת האצבעון: עצמאות שיש בשפתון
"מלחמת העולם השנייה נראתה לי תמיד רחוקה מהתחום שלי", מודה האוצרת קידר. "מה הקשר בין קוטור ומלחמה? אבל אז הגיע האצבעון", היא מחייכת ועיניה מבריקות. האצבעון - פריט קטן וכסוף שנמסר למעצב אלבר אלבז על ידי שורדת השואה מרגיט רכניץ כקמע השראה - עודד את אלבז בשנים קשות. בסופו של דבר מצא האצבעון את דרכו אל קידר, והוליד את הרעיון של התערוכה כולה. "רכניץ אמרה לאלבז: 'האצבעון הזה הציל אותי - הוא יציל גם אותך'. הבנתי שדווקא בתוך החושך הגדול, נשים מצאו דרך להיאחז ביופי. לא יופי במובן של סטייל או טרנד, אלא יופי כפעולה של חיים".
מדניק: "רצינו להבין אילו בדים הדי סטרנד היתה יכולה להשיג באותן שנים, באיזו טכניקה ציירה את הסקיצות שלה, אילו גזרות היו נפוצות בפראג. זה היה כמו לחפש את קולה מתוך הדממה. לא רצינו לפרש את הדי - אלא להחיות אותה"
במשך 15 שנה אספה קידר פריטים קטנים: חזיות מבדי מדים, גרביים מצוירים, שפתונים, חפצים שנשאו את הרוח האנושית כשכל השאר התפורר. "דווקא כשאין כלום - כל דבר נהיה משמעותי". קידר, בעצמה נכדה לשורדי שואה שנשלחו לאושוויץ, לא חשבה שמלחמת העולם השנייה והשואה הן נושא לעסוק בו גם בתחום עבודת כאוצרת, אבל כעת היא ממסגרת את ההיסטוריה המשפחתית כחלק מסיפור הזיכרון הלאומי, בנרטיב חדש - לבוש ואופנה.
"דווקא בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי לא חשבתי על זה, אבל כשהתחלתי לאסוף את הפריטים האלה, עברתי מסע שלם בעקבות גיבורות מעוררות השראה. גיבורות שנאחזו בחיים ובאופטימיות ברגעים הקשים ביותר של האנושות, דרך אופנה. החוטים, הכפתורים, השמלות, הם לא מדברים על אופנה - הם מדברים על חוסן, על דמיון, על החיים עצמם".
לקראת סוף הסיור בתערוכה ניצבת בובה קטנה עם סינר זעיר ותפרים לא מדויקים. יערה מתעכבת מולה. "חשבתי על סבתא שלי. על הידיים שהחזיקו מחט. על הרגעים שבהם לא היתה לה שליטה על העולם, אבל כן היתה לה שליטה על קו התפר".
החיים שאבדו: אופנה כסיפור נושם
כשהיא מציגה היסטוריה דרך אופנה, יערה קידר מבקשת שנלבש את הזיכרון. שנביט באצבעון, בתווית, בתפר - ונזהה בהם חיים שלמים שהיו ואבדו. בתוך התפר הזה, שבין מקור לשחזור, נולדת אולי האמת של הזיכרון: לא כפי שהיה - אלא כפי שאנחנו זקוקים לזכור.
"גיבורות" היא לא רק תערוכה על נשים בתקופות קשות, אלא תזכורת עכשווית לכך שאופנה, כמו היסטוריה, לא שייכת רק לעבר. היא נשזרת בגוף, בקו, בבד - ודרכם היא יכולה להפוך לסיפור חי ונושם.