"כשאמא שלי נפטרה זה פירק את הבית. מאז חוויתי רק חוסר יציבות". במשפט הקצר הזה של שרק (שי הורוביץ) מקופל סיפור חיים דחוס ודרמטי, כזה שמתפתל בין ישיבות, מועדוני הופעות, ברים פולניים, סמים, אלוהים ופנימיות לנוער בסיכון. הראפר, שפעיל כבר כעשור ופרץ בענק לפני כשנתיים, הוא דמות צבעונית ומרתקת, כזו שדוברת עברית של דוסים וסלנג של היפ הופ באותו המשפט.
אנחנו נפגשים בביתו בבאר יעקב, שאליו עבר לפני כארבעה חודשים יחד עם אשתו שקד ובנם התינוק לביא. במהלך השיחה ברור מאוד שכניסתו של הפעוט לחיים של הורוביץ גרמה לו לחשוב מחדש על התפקיד שלו בעולם.
"במשך כל ההיריון, כשידעתי שאני הולך להיות אבא, היו לי כל מיני תחושות... אתה יודע... שאני חייב להיות אחראי, איזה דברים אני הולך לקנות לו וכאלה. הוא נולד באחד השבועות שבהם חטופים חזרו אלינו. ראיתי את הסרטונים שלהם, ופתאום הבנתי מה זה שלוקחים לך את הילד. בפעם הראשונה באמת הזדהיתי עם המשפחות, באמת אבל. החזקתי את הילד שלי בידיים ואמרתי, 'וואי, אם מישהו לוקח לי את זה לדקה הוא מת! שערי גיהינום הם אומרים? אוי ואבוי לשערי גיהינום ליד מה שאני אעשה'. זה באמת שינה לי הרבה פרספקטיבות שהיו לי עד אז".
הורוביץ נולד וגדל בשערי תקווה למשפחה דתית־לאומית וחונך בחינוך ממלכתי־דתי. אביו היה איש צבא ומאמו הוא נאלץ להיפרד כשהיה בן 6, כשנפטרה ממחלת הסרטן. מעט לאחר מכן הסיפור התחיל להסתבך. "הייתי תלמיד ממש בעייתי. בכיתה ב' אבחנו אצלי בעיות קשב וריכוז, וישר קיבלתי ריטלינים. אני מתנגד בטירוף לכל הרעיון הזה, כי זה כדורים פסיכיאטריים, ולתת את זה לילדים זה טירוף. עשיתי המון בעיות. אבא שלי כל שני וחמישי היה צריך להגיע לבית הספר".
איך ילד כזה מסתדר עם חינוך דתי?
"היה לנו חדר אתגר בבית הספר, זו היתה ההתחלה של החינוך הנאור. הוא היה צבוע בכחול, עם דגים ועם פופים ואווירה של כיף. מי שהיה עושה בעיות בכיתה - היו שמים אותו בחדר אתגר. בחדר הזה יש מחשב ומשחקים, אז ברור לך מה הייתי עושה כל בוקר על הבוקר, נכון? 'כ*ס אמא שלך המורה!', 'לך לחדר אתגר!', 'סגור'.
"כבר בישיבה התחלתי לכתוב ראפ מוזר כזה. זה היה מוזר כי כתבתי שירים לבחורה אבל לא הכרתי בחורות, לא ידעתי מה זה בכלל אומר הדברים האלה, אבל היה לי וייב של אלון דה לוקו בראש. חשבתי שאני אלון דה לוקו החרדי"
"באותו הזמן אחי הגדול החליט שהוא חוזר בתשובה, זאת אומרת - שהוא מתחזק. הוא נהיה חב"דניק ואני הלכתי בעקבותיו. עברתי ללמוד בתלמוד תורה של חב"ד בפתח תקווה. אח שלי גם התגורר בשערי תקווה, והייתי ישן אצלו. בשלב מסוים הוא טס לשליחות באוקראינה ובאתי איתו. כשהייתי בן 12, למדתי שם בישיבה. חזרתי לארץ לעשות בר מצווה והייתי חב"דניק לגמרי - כובע, חליפה, כל העניין".
נרגעת קצת עם הבעיות אז?
"כן. הייתי תלמיד חזק, הייתי אחד השפיצים".
אז הרבי עשה ממך בן אדם.
"הרבי עשה ממני בן אדם, אין ספק. בכל פעם שהייתי חושב על הרבי, הייתי נרגע".
אפס מעצורים
השפה שלו, בדיוק כמו הלבוש והסגנון, צבעונית ונטולת מעצורים. הוא לא עוצר כדי לשקול מילים או כדי להתנסח בזהירות, ונראה שהרבה מהדמות הזו חושל ברחוב, שקסם לו כתלמיד ישיבה ושיוצג על ידי המוזיקה שחדרה אליה ממנו. "הכרתי את המוזיקה של סאבלימינל, הדג נחש ואלון דה לוקו עוד קודם, וכל מה ששידר לי היפ הופ הדליק אותי. אתה זוכר שפעם היתה תוכנית בשם 'דיבור צפוף'? היה לה פתיח עם גרפיטי וחיצים. הכל בסטייל היפ הופ־פאנקי כזה. בכל פעם שהיה משהו בסטייל הזה, הייתי נגנב על זה.
"באותה תקופה הכרתי חב"דניק שחזר בתשובה בשם טאז, אלדד אייזנמן, שהיה חבר בהרכב שנקרא דאבל אימפקט. נפגשנו בבית חב"ד והוא התחיל לעשות ביט בוקס על 'לכה דודי'. נגזרתי, לא ידעתי מה זה. הוא לקח אותי אליו לאולפן, השמיע לי מוזיקה של נאז, טופאק, פיפטי סנט וכאלה דברים. התחלתי לשמוע אותו, כי הייתי חב"דניק והוא עשה מוזיקה של חב"דניקים.
"היו עוד כל מיני ראפרים - היה אחד, Jew Da Maccabi, והיה עוד אחד, DeScribe, שני ראפרים אמריקנים, שיש להם שירי ראפ עם התוכן של הרבי. צרבתי את זה על דיסק ולקחתי את זה לישיבה. דיסקמן בכלל היה אסור, אבל אני חשבתי לתומי שאלה שירים חרדיים, ויאללה יזרמו איתי. בסוף העיפו אותי מהישיבה בגלל הדיסקמן, אפילו לא הקשיבו למה שהאזנתי לו".
המתח הזה בין האיסורים והסייגים של עולם התורה לבין העולם חסר הגבולות של ההיפ הופ הביא את שרק הצעיר למתוח את הגבולות ולנסות להתקרב אל הגיבורים שלו מעבר לים. עניין גדול בלימודים לא היה לו מלכתחילה, והעניין במוזיקה רק הלך וגבר. בתהליך די מהיר הוא התרחק מעולם הישיבות ומצא פתח אל ההיפ הופ.
"בישיבה אתה מתחיל לעשן. כל החרדים מעשנים בישיבות, שלא יהיה לך ספק. זו השטות של החרדים - לעשן סיגריה. אתה קונה דאודורנט אקס, שם טי־שירט בתיק ואז יוצא מהישיבה, מחליף חולצה, מעשן ומפוצץ את עצמך באקס. אתה חוזר לישיבה, מסריח מאקס, יודעים שעישנת, אבל זה מה שעשינו. התחלתי להיות סוג של שבאבניק כזה".
רק שמעת ראפ? לא פנטזת לעשות בעצמך?
"כבר בישיבה התחלתי לכתוב ראפ מוזר כזה. זה היה מוזר כי כתבתי שירים לבחורה אבל לא הכרתי בחורות, לא ידעתי מה זה בכלל אומר הדברים האלה, אבל היה לי וייב של אלון דה לוקו בראש. חשבתי שאני אלון דה לוקו החרדי".
אחרי שנזרק מהישיבה והמתח בינו לבין אביו גאה, החליט שוב להצטרף לאחיו, שעבר בינתיים מאוקראינה לקרקוב שבפולין. לצד אחיו, הוא נכנס אל עולם העסקנות היהודית והתפרנס כמשגיח כשרות של מלונות בקרקוב. אחרי כמה חודשים הוא שב לישראל וחזר לאהבה הישנה שלו - מוזיקה, וגם לאחת חדשה שגילה - סמים.
"היה לנו חדר אתגר בבית הספר, עם פופים ואווירה של כיף. מי שהיה עושה בעיות - היו שמים אותו בחדר אתגר. בחדר הזה יש מחשב ומשחקים, אז ברור לך מה הייתי עושה כל בוקר על הבוקר, נכון? 'כ*ס אמא שלך המורה!', 'לך לחדר אתגר!', 'סגור'"
"כשחזרתי לארץ אחרי סוף השנה שבה יצאתי מהישיבה, היו לי שוב קשיים עם אבא שלי, ומשרד הרווחה התערב ושלחו אותי לפנימייה בבית חגי, בדרום הר חברון. לפני זה הייתי חצי שנה בפנימייה אחרת בכוכב השחר בשומרון, שזו פנימייה של בני עקיבא, אבל בית חגי היא לנוער בעייתי, נוער בסיכון. אני שונא לקרוא לזה בסיכון, זה נוער מסוכן. אני לא הייתי בסיכון, הייתי מסוכן לציבור.
"שם התיישרתי. בסביבות כיתה י"א-י"ב המנהל בא ושאל 'מה אתה רוצה לעשות? מה נעשה איתך?' אמרתי לו שאני אוהב מוזיקה ורוצה לעשות מוזיקה, ואני חושב שאני הולך להיות מוזיקאי וזה מה שאני צריך ללמוד. גיליתי אז שאפשר לעשות איזה תשע יחידות בבגרות במוזיקה, נדפקתי. אמרתי 'תן לי! מתוך 21 יחידות אני אעשה תשע מוזיקה'. נשרטתי על זה. והוא פשוט אמר לי 'טוב, אז נביא לך מורה למוזיקה'.
"הוא ביקש ממני לעשות רשימה של ציוד ולבדוק כמה עולה אולפן. זה היה אז משהו כמו 60-50 אלף שקל, והוא אמר שהוא לא יכול לעשות את זה. אז הלכתי והתרמתי מורים בבית הספר, ואחד המורים, מומי אבן חיים, שאשתו נהרגה בפיגוע ליד בית חגי, החליט לתרום את כל האולפן לזכרה ולקרוא לו על שמה. בתוך חודש היה אולפן עם מורה למוזיקה וכל הציוד שביקשתי. כתוב במשלי - 'חנוך לנער על פי דרכו'. תלמד את הילד איך שהוא מבין, אל תבוא עליו בכוח. אני מאוד מאמין בזה. אם מישהו טוב במשהו - צריך לפתח את זה".
הבנת כבר אז שזה יכול לייצר כסף? שזה לא סתם תחביב?
"שמע, המודלים שלי לחיקוי היו ראפרים מחו"ל. כולם עם מכוניות ויהלומים ובחורות וג'קוזי. זה נראה כאילו יש כסף. בתקופה שעזבתי את הישיבה גיליתי את הוודקה ואת הנרגילה ואז את הג'וינטים. היתה תקופה שהנייס גאי היה חזק בארץ, זה היה מפוזר על כל תל אביב, לילדים בני 16 זה ניפץ את הבועה. אם מישהו חושב שלא - אז שיידע שכל הדור הזה עישן נייס גאי.
"זה הגיע מתל אביב לשוהם, לפנימייה, לחברים מירושלים. בפנימייה היו אנשים מכל הארץ וכולם יודעים מה זה. שם גם התחילו לי הבעיות. תפסה אותנו המשטרה בשוהם מעשנים, והיה לי רישום פלילי על שימוש בסמים כבר בגיל 16".
"זו היתה התחתית"
בגיל 18, עם חוכמת רחוב מפותחת וחוכמת חיים שמתאימה לגיל מבוגר הרבה יותר, הוא התחיל להתרחק מהעולם התורני ואימץ אורח חיים חילוני לחלוטין. העולם הנוצץ של הראפרים מחו"ל שאליהם הוא נחשף והיכולת שלו ליפול תמיד על הרגליים הפכו אותו לסוג של מאכער־האסלר, אחד שיודע איך להסתדר בכל מצב ובכל מקום.
"בפולין עבדתי עם אח שלי בעניינים של הקהילה היהודית. היו לו מסעדה כשרה וקייטרינג לכל המוסדות והארגונים היהודיים, אז אנחנו היינו מאכילים אותם".
אתה המשכת עם הסמים גם שם?
"ברור! תקשיב, בפולין אני הנסיך של קז'ימייז' (שכונה יהודית בקרקוב שנבנתה על ידי המלך קז'ימייז' השלישי, ס"ג). אחי גר שם, בית הכנסת שם וכל העסקים שם. הייתי משכיר שם את הנכסים של הקהילה לחרדים, מארגן להם אוכל כשר, דואג להם למוניות, למקווה. ביזנס של יהודים בחו"ל. זה היה כמו סרט כזה - אח שלי חב"דניק ואני מאחורה עם קפוצ'ון אדידס, קרחת וקעקועים".
ואיפה המוזיקה בתוך זה?
"הייתי עושה שם מוזיקה של החיים. הייתי מסתובב שם הרבה בברים והכירו אותי. מכאן הגיע הכינוי 'הנסיך של קז'ימייז'. הייתי ישראלי בכלל ובאתי בתור היהודי שעושה קאמבק לפולין. הכרתי שם המון מוזיקאים, אבל לא ידעתי לעשות ראפ בפולנית. זו שפה קשה".
כבר בגיל 18 אתה האסלר, אפילו יותר האסלר מראפר.
"לא יודע. זה האסלינג מסוג אחר מאשר Dope business. אבל כן, הסתובבתי עם מפתחות לאיזה 20 בניינים בקרקוב. ידעתי פולנית קטלנית, אבל שכחתי לגמרי".
כמה זמן חיית שם?
"הייתי שם בערך כל התקופה שכולם עשו צבא. באותה תקופה נגעלתי מישראל. ישראלים עצבנו אותי. אתה נכנס בקרקוב למאפייה בבוקר וילד חמוד נכנס ואומר 'בוקר טוב אדוני, אפשר בבקשה חצי כיכר לחם?' איפה זה לא מסתדר בישראל? שאין לא אדוני ולא בבקשה וגם לא מוכרים יותר חצי כיכר לחם. האירופאים סופר־מתורבתים, והיה לי וייב של להיות שם. היו לי כל הסיבות לא להיות בארץ".
היית אז דתי? הגדרת את עצמך ככה?
"לא. הייתי אוכל שרצים וטריפות. הייתי אוכל פיצות עם שבע תוספות בשר".
מה החזיר אותך לישראל?
"היו כמה חבר'ה שעשו ראפ ששמעתי אותם מהפנימייה ואז הכרתי אותם. קראו להם כנען מיוזיק גרופ (KMG), ובאחת הפעמים בארץ ישבתי איתם וראיתי שיש איזה מובמנט לעשות ראפ, ואמרתי בוא'נה, אני גם רוצה לעשות ראפ. תמיד אהבתי ראפ, אבל התוכן בשנים האחרונות הוא על הפרצוף. אנשים רואים את הראפ כאלים, אני חושב שהוא משהו מאוד טהור.
"עשיתי דברים שלא הייתי אמור לעשות ולדעתם של אנשים מסוימים גם אסור לעשות. לכאורה", הוא צוחק, "זו היתה תקופה רעה מאוד בשבילי, ובסופה חזרתי עם הזנב בין הרגליים לבית של אבא שלי וביקשתי שיציל אותי"
"הראפ התחיל מכיף, ממסיבה. הייתי עם קרחת וטרנינג אדידס מלא ונעלי נייקי. לא הייתי אנרכיסט, רציתי להגיד את האמת. עשיתי עם KMG קצת ראפ ויש לנו כמה קליפים חזקים. באותה תקופה היתה לי מערכת יחסים של שנה וחצי, שנגמרה רע מאוד ושלחה אותי להתנקות באילת לחצי שנה. עבדתי שם בתור טבח בחוף של מוש. זו היתה תקופה של המון סמים, של חובות. הגעתי דרך חברת כוח אדם שסידרה לי מקום לישון ועבודה. זו באמת היתה התחתית".
מניפסטינג מוצלח
בנקודה הנמוכה הזו הוא לא הפסיק לפנטז על קריירה כמוזיקאי והיה בטוח לגמרי שזה עוד יקרה, לא משנה מה מחכה לו בדרך לשם. "משם עברתי לתל אביב, עבדתי בכל מיני דברים מפוקפקים", הוא אומר.
מה זה מפוקפקים? אסורים?
"עשיתי דברים שלא הייתי אמור לעשות, ולדעתם של אנשים מסוימים גם אסור לעשות. לכאורה", הוא צוחק. "זו היתה תקופה רעה מאוד בשבילי, ובסופה חזרתי עם הזנב בין הרגליים לבית של אבא שלי וביקשתי שיציל אותי.
"בזמן הזה הכרתי את צוקוש. צוקוש היה חיבור מטורף, כי הוא היה מפיק ואני הייתי עם מוטיבציה מטורפת. צוקוש היה עושה אז שירים על מועדונים ובחורות, ואני הייתי כזה עם קפוצ'ון ופאק דה פוליס. ניסיתי לשכנע אותו לעשות משהו יותר בוגר, והוא ניסה לשכנע אותי ללכת יותר לכיוון הפאן.
"נוצר שם משהו מיוחד שנקרא שרק וצוקוש, שזה היה ראפ נקי. הוצאנו שני אלבומים, ואין בהם אפילו קללה אחת. ראפ שאני יכול להשמיע לאחיינים שלי. עבדנו שלוש שנים כצמד, שנתיים מתוכן היינו חתומים אצל סאבלימינל בלייבל תאקט, הופענו בבארבי ועשינו איזה טור קצר בארץ, היינו ממש חזקים, ואז התפרקנו. בסיום החוזה שלנו עם סאבלימינל החלטנו שכל אחד יוצא לדרך משל עצמו, אבל נשארנו לעבוד יחד כמפיקים".
הפרידה הזו ממי שהיה אליל נעוריו הביאה איתה לא רק אכזבה, אלא גם התפכחות והבנה מחודשת של הכיוון האמנותי שאליו הוא רוצה ללכת. בראש שלו התמונה כבר שלמה לגמרי. "התחלתי לעשות קאברים לשירים שלי. התחלתי להביא את הקטע של המזרחית של השכונה, אבל עם ראפ. תכננו לצלם קאבר עם גפן גרינברג ל'סטלות' כשהרפרנס שלי היה עם 'יום שישי עם ירון אילן' ושלחתי את זה לצלם לפני הצילומים של הקליפ. בתוך כמה ימים זה התפוצץ והגיע לעומר אדם, ואשכרה הגיע לכולם".
"אני לא חושב שהבעת דעות זה חלק מהעבודה שלי. דעות זה ישר מתכתב עם אקטואליה וחדשות ומלחמה וביטחון. מעניין את התחת. יש לי מה לעזור? אני עסוק במה שאני יכול לעשות - אני יכול לשמח אנשים, אני יכול לחבר אנשים"
ראית את זה בא?
"תכננתי את זה! שאל את כל הנגנים ואת כל מי שהיה באולפן. אחרי ההקלטה הסתובבתי באולפן הלוך־חזור ואמרתי 'זה זה. אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. אני אומר לכם, זה זה'. וזה היה זה. אחרי ש'סטלות' התפוצץ עשיתי שני שירים עם רואי, אח של עומר, והתחלנו להיות בקשר. הוא הזמין אותי להופיע במסיבת ההשקה של האלבום שלו".
הפנייה ממנו הפתיעה אותך?
"זה משהו שידענו שיקרה. תכננתי את זה. אני עבדתי בנקניקייה אז בפתח תקווה, ירין (יעקובי, המנהל האישי שלו, ס"ג) התחיל לנהל אותי, ואמרתי לו 'אנחנו שנה מהיום מופיעים אצל עומר אדם בחצר'. ליטרלי זה מה שאמרתי. עומר מאוד אהב את הקטע של השולחן בקליפ עם הנגנים והכל, והם הציעו לי לחתום אצלם (בסוכנות P.A.I LTD שבבעלות אדם, ס"ג). לא תכננתי לחתום אצלו, אבל כשהוא בא עם ההצעה, ישר הסכמנו".
זה קצת מוציא אותך מהיפ הופ לעולם אחר.
"מה יש לך? זה עומר אדם! הייתי חתום אצל סאבלימינל שזה הכי ביג בראפ, וזה הצעד המתבקש הבא. עם סאבלימינל לא האמנתי שזה קורה לי, הייתי בטוח שאני מתחבק עם סנופ דוג. כשחתמתי אצל עומר כבר הייתי הרבה יותר מחוספס, כבר הכרתי אנשים, כבר הבנתי את המהלך העסקי פה.
"אני חושב שיש פה ביקוש לראפ עכשיו תודות לרביד, לטונה, ללוקץ', לאיזי וגם לחבר'ה הצעירים מהדור שלי. הרבה ראפרים בארץ לא מכוונים לעשות להיט, הם רוצים להיות אמיתיים. אתה תמיד תהיה אמיתי, פשוט תעשה שיר אמיתי שהוא גם להיט".
"אני אותו חרא שהייתי"
עכשיו, כשהוא בשיא ההצלחה ומתכנן את העתיד שלו כמי שמוזיקה היא עיקר חייו, הוא שוקל קצת להירגע. הסיפור של הילד הבעייתי וחסר השקט, מי שעבר ממוסד למוסד והתמודד עם אינסוף אתגרים, הופך לסיפור על אבא צעיר, שחי עם רגל אחת בעולם התורני ורגל שנייה בעולם הבידור, ואולי מוצא את המנוחה והנחלה שלו.
אז עכשיו אתה מתכנן להישאר פה יותר משנתיים?
"לא יודע, על הדירה הזו חתמתי לשנתיים".
אין לך תוכנית להתייצב?
"אני מנסה לשכנע את אשתי לעבור לגור בשערי תקווה, איפה שאני גדלתי, כי אני אשכנזי מורם מעם, בני עקיבא וסנדלי שורש. אני מת שהילד שלי גם יגדל ככה. שתי האחיות שלי ואחי הגדול גרים שם ויש לי שם 12 אחיינים. זה מלא בייביסיטר! ים! אני גם רוצה לשלוח את הילד שלי לחינוך דתי".
עד לפני רגע דיברת על לאכול שרצים ולעשות קעקועים.
"כן, אבל אז קרה 7 באוקטובר".
מה קרה באותו היום?
"הבנתי שאני חייב לשמור על הזהות שלי. הייתי אמור להיות בנובה. בערב שלפני נסעתי עם כמה חברים ליקב בבית שמש, שתינו מלא יין, חזרנו הביתה ואמרתי לחבר 'בוא לא נצא עכשיו. נצא בסביבות 4 למסיבה. נגיע, נשתה דברים מפוקפקים מבקבוקים מפוקפקים, נתחיל את האירוע'.
"הלכנו לישון וקמתי עם האזעקות. חשבתי 'מה פתאום, זו לא אזעקה, זו הרוח עושה רעש', ואז התחילה אזעקה בשכונה שלנו ממש. אבל אנחנו בישראל, יש מלא אזעקות. הוצאתי את הפייסל מהמאפרה, תפסתי את הטלפון והלכתי לשירותים. אני משתין, מחזיק את הטלפון, מסתכל ורואה את הסרטון של הטנדר בשדרות. אמרתי 'אוקיי, זו לא אזעקה בכלל! זו אזעקת האזעקות'. זה שרט אותי. גם הקטע שלא היינו שם וגם מה שקרה. בשלב מסוים הבנתי שאני מידרדר לחרדות ורועד מול הטלוויזיה. היו ממש ימים חרא - דיכאון, חרדה ופחד.
"היו לאבא שלי תקופות שהוא התרחק, ואני בתור ילד לא ידעתי להגיד מה קרה. הייתי בטוח שאני אשם שאמא שלי נפטרה, שאבא שלי אשם, שהוא לא אוהב אותי. תסביכים של ילד עם טראומה. היום אני יודע שהוא לא אשם, ובטח שאני לא אשם"
"החלטתי שאני חייב לעשות עם עצמי משהו והתחלתי גם לשנע דברים, לקחת ציוד, אוכל, בגדים, מטענים ניידים, להביא תרומות. זה התחיל להניע אותי ואז התחלנו גם להופיע. זה עצוב להגיד שזה מה שאנשים כמוני צריכים כדי להתעורר על החיים שלהם, אבל זה חיזק אותי בקטע של אמונה. אני מאמין, אני רוצה לעשות טוב, אני רוצה לשים לעצמי סייגים. עד לאותה נקודה לא רציתי להיות בן אדם כזה".
התחתנתם במהלך המלחמה, זה חלק מההתפכחות של 7 באוקטובר?
"גם. הייתי בהמון מערכות יחסים בחיים שלי אבל החלטתי שהפעם, אם אני נכנס למערכת יחסים - אני מתחתן".
אז החתונה עשתה ממך בן אדם?
"אם אני אגיד את זה על עצמי זה יהיה שקר מוחלט. אני אותו חרא שהייתי לפני. יש לי ילד ואני אחראי יותר. אני הולך להופיע, מקבל את מנת הגבריות שלי וחוזר".
אתה עובר גלגולים די דרמטיים, זז בין נקודות רחוקות זו מזו.
"שמע, אני אדם מאמין וכל החיים האמנתי. אף פעם לא הלכתי רחוק מדי. כשהייתי בפולין אכלתי שרצים, אבל יש לי אמונה. זה לא הלך ממני אף פעם. דווקא בקו הזה אני לא חושב שיש משהו שהשתנה. גם במוזיקה, אתה לא תשמע ממני פעם אחת 'ימין!' או 'קפלן!'. אין לי את זה, אין לי ראפ מחאתי בכלל. כל השיט שלי עוסק בהגשמה עצמית, בסיפור חיים שלי, בווייבז. אני מבין למה אתה אומר את זה, אבל אני פחות מביע דעות".
לא מעניין אותך להביע דעות?
"אני לא חושב שזו העבודה שלי. מה אני, ברהנו טגניה? דעות זה ישר מתכתב עם אקטואליה וחדשות ומלחמה וביטחון. מעניין את התחת. יש לי מה לעזור? אני עסוק במה שאני יכול לעשות - אני יכול לשמח אנשים, אני יכול לחבר אנשים. לפעמים אני רואה שמצטטים את ליאור נרקיס שאמר משהו וכולם יוצאים עליו. עכשיו, זה ליאור נרקיס, הדעה שלו מפריעה לכם? הוא עושה לכם שמח בחתונות, מה אכפת לכם מה הוא אמר בכלל? מה זה משנה? שאנשים שהדעה שלהם חשובה יביעו דעות".
ספר לי קצת על השיר החדש -"טראפ דה לה שף".
"זה שיר שהפזמון שלו זה 'תנו לי לבשל'. זה וייב של 'תנו לי להראות לכם מה אני יודע לעשות, מה אני יודע להגיש'. הבית הראשון מדבר יותר על עצמי ועל איך שבאתי לנצח ולרצוח את העולם הזה, ובבית השני אני מספר שעומד להיוולד לי ילד ואיך אני רוצה לגדל אותו, שהחלום שלי הוא לגדל אריה. כמוני, ראסטה כזה, שלא סופר אף אחד, שיכול לעשות דברים מפוקפקים אבל גם להיות בן אדם ישר וטוב.
"אם היית רואה את אבא שלי, היית רואה אותי עם שיער לבן. אנחנו קופי. אותו דיבור, אותה טונציה. לקחתי מאבא שלי הרבה תכונות. יש באבא שלי הרבה דברים שהיה לי מאוד קשה איתם בחיים, ואני יודע שאת הדברים האלה אני אוציא. אני בטוח שלבן שלי יהיו דברים שהוא לא יאהב אצלי, אבל בתוך תוכי אני הולך לעשות תיקון אפילו על דברים שאבא שלי לימד אותי, ולא התעקש עליהם או לא עשה אותם בעצמו".
מה, למשל?
"תפסתי את אבא שלי פעם מעשן בשבת. זה ניפץ לי דברים במוח. הוא עבר דברים בחיים, ואני לא מאשים אותו שגרם לי לחיות בשקר. בשנה שאמא שלי נפטרה גם אבא שלו נפטר, ואמא שלו נפטרה לפני כן והאח היחיד שהיה לו נהרג בצבא. הוא היה לבד בעולם. היו לו תקופות שגם הוא התרחק, ואני בתור ילד לא ידעתי להגיד מה קרה. הייתי בטוח שאני אשם שאמא שלי נפטרה, שאבא שלי אשם, שהוא לא אוהב אותי. תסביכים של ילד עם טראומה. היום אני יודע שהוא לא אשם, ובטח שאני לא אשם".
אתה רוצה הרבה ילדים?
"המאפייה פתוחה. אני מחכה שיהיה אישור להכניס את העוגות ואני רץ".
אז אתה כן קצת דוס?
"דוס של החיים. רציתי לראות עולם, עברתי דברים בחיים, עשיתי לעצמי ריפוי עצמי, הייתי חייב לנקות את הראש. זה טוב".
איפה תהיה בעוד חמש שנים?
"שחקן קולנוע. חייב להיות. אני לא תיאטרלי של החיים? חייב לספר את כל הסיפורים האלה, רק ויזואלית הם יעבדו. כתבתי כמה רעיונות. יש לי רעיון לסדרה ורעיון לסרט, אבל אני לא בכיוון בכלל".
ובעוד עשר שנים?
"בבעיות משפטיות על הסרטים שעשיתי ועל דברים מפוקפקים שלא הייתי אמור לספר על אנשים".