"לא ידענו לאן נכנסים": המטרה - טיהור הקיבוץ ממחבלים ואיתור ניצולים מהנובה

שלושה לוחמים - ע', מ' ו־ג' - עומדים מתחת לעץ קלמנטינה ומביטים בשתיקה בשכונת הצעירים. חלק מהבתים נהרסו עד היסוד, באחרים הממ"ד שופץ ונצבע, והרצפה שנופצה בפיצוץ רימון הוחלפה. רק סימני קליעים על העצים ודגל ישראל עם כיתוב עליו, מספרים את מה שהתרחש ב־7 באוקטובר בקיבוץ רעים, "מקום נפילתו של אל"ם רועי יוסף לוי", כפי שמקפידים לתארו לוחמיו.

החיטה בשדות שמחוץ לשער הצהוב צמחה מאז. כביש 232, שעליו סימני שריפת המכוניות, נסלל מחדש. מיגונית המוות בצומת הפכה לאתר מורשת. גם הדשא בשדה הקרב הפרטי שלהם שוב ירוק. ועדיין, ברגע אחד הם חוזרים לשם, ליום שבו לחמו בעוז וכמעט איבדו את חייהם. היום שבו מפקדיהם הגיבורים צעקו 'אחריי!' והקריבו את חייהם כדי להציל אזרחים.

"זה מקום אחר לגמרי, עולם אחר, זה הזוי", אומר סגן מ', שחושף כעת לראשונה, יחד עם שניים מחבריו ליחידה, את מה שאירע שם, ברעים, באותו יום נורא. "יש לי תמונה בראש של חלון עם חורים של קליעים, שתי גופות בצדדים, רעש של ירי בכל מקום. פתאום שומעים את הציפורים".

היחידה הרב־ממדית, הידועה גם כ"יחידת רפאים", הוקמה בשנת 2019 ביוזמת הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי כדי להיערך ללחימה בשדה הקרב העתידי בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, לרבות רחפנים ורובוטים. לוחמי יחידת הקומנדו, שזומנו מיחידות שונות בצה"ל, הוכשרו לפעול ככוח מתמרן רב־זרועי, שמתמחה באיתור, בחשיפה ובהשמדה של האויב בשטחים מבוצרים.

ארבעה מלוחמי היחידה נפלו בקרב הבלימה ב־7 באוקטובר, כשהגנו על יישובי עוטף עזה - מפקד היחידה אל"ם רועי יוסף לוי, המ"פ סרן יותם בן בסט, סמ"ר איתי נחמיאס וסגן יונתן (ג'וני) גוטין, זכרם לברכה.

מ': "לא ידענו למה אנחנו נכנסים. אמרנו 'יאללה, בואו נילחם'. היינו מלאי זעם. הרגשנו שאנחנו חייבים לפעול ולעשות. במיגונית הרגשנו חוסר אונים, כי המשימה שלנו היא להרוג מחבלים. ברגע שיצאנו הרגשנו שחרור - יאללה, בואו נעוף לשם"

בבוקר ההוא, ברחבה שמחוץ למבני היחידה בבסיס תל נוף, היה הציוד של הלוחמים מוכן ומזומן לתרגיל המסכם של מסלול ההכשרה, שאמור היה לצאת לדרך במוצאי השבת. בסיומו של אותו שבוע הלוחמים היו אמורים לקבל את סיכת הלוחם ולהצטרף רשמית ליחידה. ע', יחד עם חלק מהיחידה, התכונן לצאת מייד לאחר מכן לתרגיל מיוחד בארה"ב. למעשה, הלוחמים, אף שלא ידעו זאת קודם, היו מוכנים היטב לקרב, לאחר שבוע שלם של תרגולות.

"ב־6:29 מפקד הצוות השני העיר אותי בסטירה וצעק לי 'קום, יש צבע אדום בבסיס!'" משחזר סגן ע', אז מפקד צוות במסלול ההכשרה ביחידה. "ככה התחיל היום המטורף ביותר בחיים שלי".

באנו להילחם

האזעקות לא פסקו לרגע. הלוחמים ששהו במיגוניות התעדכנו ברשתות החברתיות במה שמתרחש סביב. יותם, מפקד הפלוגה, עבר בין המיגוניות ובדק שהכל כשורה. "הוא הסתובב כאילו רוח האל על הכתפיים שלו", מספר ע', "מבחינתו, אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, אבל הוא יסתובב ויוודא שאנחנו בסדר".

"ראינו בטלגרם סרטונים של מחבלים מסתובבים בשדרות ומשתגעים, אבל לא הצלחנו לצאת בגלל האזעקות", מצטרף מ', אז סמל טירונים. "כל הציוד שלנו היה בחוץ, ובשלב מסוים החלטנו לעשות ספרינטים כדי להביא את הכל".

כבר ב־7:00 רועי לוי, מפקד היחידה, הכין את הלוחמים לבאות. שלושה ימים קודם לכן הוא אמר שהוא חש שישראל נמצאת רגע לפני מלחמה. "לצד כל הגאדג'טים והפיתוחים שלנו, אנחנו קודם כל יחידה לוחמת שחייבת להיות מוכנה למלחמה", אמר.

בהקלטה ששלח בווטסאפ ב־7 באוקטובר ב־7:00, אמר: "זוכרים את המעשים שצריך לעשות, את השינוי המנטלי? אז זה בדיוק הזמן. כולם מגיעים ליחידה, עולים על נשקים ועל אפודים וממתינים לפקודות. יש אנשים שנלחמים על הבית, יש חוליות שחדרו לארץ ונמצאות ביישובי הדרום, ואנחנו במהירות האפשרית מגיעים לשם כדי לעזור. נתראה".

בשעה 8:45 החליטו הקצינים, ללא פקודות מלמעלה, לצאת לדרך. "יותם התקשר אלי ואמר לי 'אני רוצה לצאת דרומה. תארגן את הכוח שלך'", משחזר ע'. שתי מסחריות סוואנה התמלאו במהירות, אבל באחת מהן היה לוחם אחד יותר מדי, וג' מצא את עצמו בלי מקום. "נשכבתי על כולם, התעקשתי לצאת, ואז הקמב"ץ הגיע ואמר 'רד, רד, תוותר'". הוא ירד מהרכב, והסוואנות התכוננו ליציאה משער הבסיס.

ב־9:20 נכנס רכבו של לוי בשער הבסיס. הוא שוחח קצרות עם הקצינים והורה להם לעשות הכל כדי להיכנס ללחימה. "אתם נוסעים במהירות 160 קמ"ש, עוברים ברמזורים אדומים ומגיעים כמה שיותר מהר לאזור של רעים", פקד. "יש שם מסיבה. אתם תופסים את הפלאפל (קצין בדרגת רב־סרן ומעלה, ח"ג), שמים לו קנה בעורף ומבהירים לו 'אנחנו מהרב־ממדית, באנו להילחם'".

"לא היה לנו מושג למה אנחנו נכנסים", אומר מ'. "אמרנו 'יאללה, בואו נילחם'. היינו מאוד כעוסים ומלאי זעם. ראינו את הסרטונים, והתחושה היתה שאנחנו חייבים להגיע, לפעול ולעשות. בכל שנייה במיגונית הרגשנו חוסר אונים, כי המשימה שלנו היא להרוג מחבלים. ברגע שיצאנו הרגשנו שחרור - יאללה, בואו נעוף לשם".

ג' נותר מאחור, אבל בשום אופן לא התכוון להישאר בבסיס. הוא התגייס לצה"ל בתום חמש שנות לימודים בישיבה הגבוהה באילת, שבה גר, והיה בשבוע האחרון של הכשרתו כלוחם. "ניסיתי לתפוס טרמפים מחוץ לשער הבסיס", הוא מספר. כשהבחין ברכב של מפקד היחידה מתקרב לש"ג, הלוחם הצעיר לא היסס "לשבור דיסטנס" ולפנות אליו. "אפשר לבוא איתך?" שאל, ולוי השיב בחיוב: "תעלה מאחורה".

הסוואנות, שבראשן ג'יפ הרנגלר של מפקד הפלוגה יותם, דהרו דרומה במהירות מסחררת. כביש 6, צומת בית קמה, אופקים. "הפעם הראשונה שבאמת הבנתי את עומק הבלגן היתה כשאחד הלוחמים צעק 'בואנ'ה, יש שם גופה'", מתאר מ'. "עצרנו, בדקנו, אבל הבנו שאין מה לעשות, אז עלינו חזרה לרכב והמשכנו".

ע': "הסתכלתי למטה וקלטתי שזרקו רימון בין שלושתנו - יותם, רועי ואני. הבטנו בו בהלם - וכלום לא קרה. זה היה רימון נפל. הסתערתי, סיימתי לטהר את הבית, ופתאום קיבלנו צרור מהחלון. אני חטפתי קליע בבטן, והקשר שלי קיבל כדור בירך"

הם עברו בצומת אורים, ששרץ מחבלים, אף שלא ידעו זאת בזמן אמת. "ראיתי כוח מתחיל לכבוש מחדש את מחנה אורים - ומבחינתי, יש שם כבר כוחות", ממשיך מ'. "המשכתי בניווט בווייז לחניון רעים כשאני עם קנה הנשק מופנה קדימה, מוכן להיתקלות.

"בדרך התקשר אלי הקמב"ץ ואמר לי 'תשמע, היה אירוע של הרבה אזרחים, יש שם אר"ן (אירוע רב־נפגעים), תביאו הרבה חוסמי עורקים כי אנחנו הולכים לטפל בכמויות של אנשים'. שאלתי כמה והוא אמר 'לא יודע, נראה לי אלף'. זו היתה הזיה מבחינתי".

לוחמי יחידת הרפאים פרקו מהרכבים בכניסה לקיבוץ, ושם פגשו כמה שוטרים שדיווחו להם שיש מחבלים בקיבוץ. הם החליטו להיכנס פנימה ולחצות כמה שיותר מהר את הקיבוץ בציר ממזרח למערב. בשכונת הצעירים, בצד השני של הקיבוץ, הם פגשו את חברי כיתת הכוננות שאמרו להם "רוב המחבלים בשכונה הזאת, תתכוננו".

יותם, המ"פ, לא השתהה לרגע, פנה לע' ואמר לו "יאללה, מפקדים מדלגים ראשונים". הם דילגו בחוליות פנימה, ובשלב מסוים זיהו על הציר כמה גופות של מחבלים. "פתאום קלטנו בן אדם על הגג, שצועק לנו 'אני תושב רעים'", משחזר ע'. "הוא אמר שנכנסו אנשים לתוך הבית שלו, ושהוא חושב שהם מחבלים. כל הזמן ראינו את החלון של הבית נפתח ונסגר, נפתח ונסגר, ולא היינו בטוחים אם להגיב באש או לא, אבל הצלחנו להבין - היו שם ניצולים מהמסיבה".

תמונת קרב

הבתים בשכונת הצעירים קטנים ונמוכים, בנויים ברביעיות עם גגות אדומים. בניגוד לשכונות אחרות, שבהן מתגוררות משפחות, הם היו מאוכלסים בצעירים שהתגוררו לבדם או עם בנות זוגם. ליאור אור, אז בן 18, נחטף ממיטתו בשכונה זו זמן קצר לפני הגעת הלוחמים. הוא שוחרר בעסקת החטופים הראשונה.

לאחר שמסיבת הנובה פוזרה, הוביל גיא שמחי, לוחם סיירת צנחנים בחופשה שהיה במסיבה, 12 מבלים לדירת חבר, לוחם מגלן, בקיבוץ. לאחר מכן, חרף הסכנה, הסתובב כשאינו חמוש בקיבוץ ואסף מבלים נוספים לממ"ד אחר. בשלב מסוים מחבלים צרו על הדירה שבה היה, והוא הסתער עליהם בידיים חשופות, ונהרג.

הממ"דים היו ממוקמים בשני מתחמי דירות, שביניהם מתחם דירות נוסף ולצידו עץ הקלמנטינה. הממ"ד הראשון, הקרוב יותר למיגונית המוות, היה נתון למתקפה של מחבלים שניסו להצית אותו, וכעת אין לו זכר בשל הנזק הכבד. בשני, שבו שמחי נהרג, מחבלים ירו לעבר הדלת, אך לא הצליחו לחדור פנימה. סימני ירי בודדים עדיין נראים על דלת ממ"ד הדירה שאליה נכנסנו השבוע - גם לאחר ששופצה - בסמוך למקום שבו זוהו הצעירים שנמלטו מהמסיבה.

"הבחור על הגג היה בטוח שאלה מחבלים, אבל כשהם יצאו, הם אמרו 'אנחנו חבר'ה שהיו במסיבה'", ממשיך ע'. "באותו רגע לא הבנו מה זה אומר. הוצאנו אותם החוצה מהחלון, חילצנו אותם. בדיעבד הבנו ששניים מהם נהרגו, בהם גיא שמחי".

במקביל, התקדם גם כוח מאולתר של מפקד יחידת רפאים, רועי יוסף לוי, ובתוכו ג', הלוחם ששימש קשר, וקצין מילואים של היחידה, אל תוך הקיבוץ. "סרקנו את הפרדס, ואז הבנו שהאירוע הוא בשכונת הצעירים", מספר ג'. "נכנסנו לקיבוץ ופגשנו את כיתת הכוננות. רועי פנה אליהם ואמר 'אנחנו צה"ל, באנו לעזור – איפה המחבלים?' רועי השרה ביטחון לאורך כל הדרך. המשכנו לשכונת הצעירים, ושם חברנו לצוות של ע'".

"פתאום זיהיתי את רועי בזווית העין, ודילגתי אליו עם הכוח שלי", מספר ע'. "מבחינתי, החיים מסודרים, כי המפקד כאן. אם עד עכשיו לא ידעתי מה קורה, ואני מבחינתי מתקדם כחדור מטרה לכיוון המחבלים, עכשיו יש קצת סדר, פיקוד ושליטה. הוא שלח אותי לבית הראשון, פתחנו אותו, ירו עלינו, השבנו אש והמשכנו לבית הבא".

ההיתקלות הראשונה הגיעה מהר מאוד. "הגעתי לדלת ושמעתי רעש", ממשיך ע'. "הסתכלתי למטה וקלטתי שזרקו רימון בין שלושתנו - יותם, רועי ואני. הבטנו בו בהלם - וכלום לא קרה. זה היה רימון נפל. הסתערתי, סיימתי לטהר את הבית, ופתאום קיבלנו צרור מהחלון. אני חטפתי קליע בבטן, והקשר שלי קיבל כדור בירך. גררו אותי פנימה, ואמרתי לחייל שלי לשים עלי ברך וללחוץ לי על הבטן".

"יצאנו ביישור קו, יותם צד ימין, אני מצד שמאל", מספר מ'. "פתאום ראיתי משהו עף לעברנו - רימון שהתפוצץ עלינו. בהתחלה חשבתי שכולם בסדר, אבל אז אחד הלוחמים אמר לי 'חטפתי הדף'. הפשטנו לו את המכנסיים וראינו שני חורי כניסה ברגל. הוא שאל מה קרה ושיקרתי לו בפנים - 'בקטנה, אין משהו רציני'. פינינו אותו לאחור, ואז עף עלי עוד רימון. הוא נחת 20 ס"מ מהרגל שלי, ולמזלי לא התפוצץ. לקחנו צעד אחורה".

הנהג המילואימניק הצליח להגיע אליהם, ומ' הפצוע התיישב לידו. "איך שאני מתיישב אני קולט שהוא חטף כדור ויש לו חור באף, ובכל פעם שהוא מדבר יוצא דם. אני אומר לו 'אתה חתיכת ממטרה', והוא נשפך מצחוק, חצי בוכה, לא סגור על עצמו"

ע' הפצוע המשיך בינתיים לנהל לחימה מתוך הבית. "אתה לא מרגיש כאב במצב כזה", הוא מסביר. "כל מה שמעניין אותך זה שיש פה לוחמים, והם צריכים מפקד. האדרנלין משתלט. כאב הוא לא מונח בכלל בלחימה. הלוחם שלחץ לי על הבטן היה מתוסכל, לא הבין למה אנחנו לא משפרים אחורה (נסוגים, ח"ג). אמרתי לו 'תירגע, הכל טוב', והצעתי לו לעשות תמונה. עשינו סלפי באותו רגע, על כל הבלגן והירי. הבנתי שאני חייב להוריד ממנו את הסטרס, להסביר שבאנו להגן על היישוב, שאנחנו עובדים כמו שתרגלנו".

בשלב זה הבחין ע' ביותם וברועי. "מבחינתי 7 באוקטובר היה בסימן 'מפקדים מלפנים'", הוא אומר. "זה מה שגרם לנו לרוץ קדימה. אתה רואה אלוף משנה, מפקד היחידה, עומד על ה'זיג' (פנייה, פתח, ח"ג) הראשון ונותן פקודות, ואת מפקד הפלוגה תופס שני לוחמים ורץ קדימה. זה לא תיאורטי. זה קרה באמת - ומה שהוביל את האנשים האלו זה אהבה למדינה".

רועי התמקם מחוץ למבנה ונערך להסתערות. לפתע נורה צרור, והוא ספג קליע מעל האפוד הקרמי, במרכז החזה. ג', שהיה בתוך המבנה, קיבל את הדיווח ורץ החוצה. שם, בין השיחים, הוא מצא את מפקד היחידה שרוע ללא רוח חיים. "הלוחמים נתנו מכת אש, וסחבנו אותו אחורה. כשפתחנו לו את הווסט, ראינו חור במרכז החזה. ניסיתי להעיר אותו, לשפוך עליו מים, אבל הבנתי שאין יותר מדי מה לעשות".

נשק ותחתונים

גופתו של מפקד היחידה הרב־ממדית פונתה למבנה שבו נמצא ע' הפצוע, אבל לוחמיו לא עצרו לרגע והחליטו לצאת להסתערות נוספת. מ' הורה ללוחם שלצידו להעלות רחפן לאוויר. בתיעוד שפורסם כמה חודשים מאוחר יותר, נראה קרב הגבורה מעיני הרחפן - לוחם ואיש כיתת הכוננות מחלצים אזרח, והאזרח חובש את ידו של הלוחם שנפצע. שניות לאחר מכן נראה מחבל יורה לעבר הרחפן ופוגע בו.

המחבלים שבהם נתקלו לוחמי היחידה היו מצוידים ברימונים ובנשקים, ונראה שהיו ערוכים היטב ללחימה. בסוף היום הוצאו כ־60 גופות מחבלים מהקיבוץ, ללא פצועים, מכיוון שמחבלי הנוחבה טיפלו בחבריהם בשטח ופינו אותם אחורה.

בשלב מסוים יצאו יותם ומ' למתקפה עם חלק מהכוח שלהם ושני חברי כיתת הכוננות, כשבידיהם טלפונים פתוחים על גוגל מפות כדי להתמצא בשטח. "טיהרנו שני בתים ואז ראינו מולנו כאוס, בלגן, והבנו שאנחנו צריכים לעבור חצר ארוכה כדי להילחם", משחזר מ'. "הצבנו כוח שנתן אש, ונתנו ספרינט, בידיעה שיש מחבלים בשטח.

"ניגשנו לחלון של אחד הממ"דים ושמענו מישהו מדבר. כיוונו נשק לתוך החלון, ואז ראינו שם ישראלי, לוחם לשעבר בסיירת נח"ל, שסיפר שאשתו והילדים חולצו, ודרש נשק כדי להילחם. הבנו ממנו שיש שלושה או ארבעה מחבלים בבית".

מ' איגף את הבית והבין שהוא לא יכול להיכנס דרך הכניסה הראשית, מכיוון שזהו שטח השמדה. "שמעתי דיבורים בערבית וראיתי מחבל רץ החוצה. ניסיתי לירות, אבל היה לי מעצור בנשק, והוא ברח פנימה. הצצתי פנימה וראיתי מחבלים על הרצפה, אבל אז אחד מהם ירה לעברי צרור. ראיתי שחור. לא הרגשתי כאב ולא שמעתי כלום, חוץ מצפצוף לא נורמלי".

מ': "שמעתי דיבורים בערבית וראיתי מחבל רץ החוצה. ניסיתי לירות, אבל היה לי מעצור בנשק, והוא ברח. הצצתי פנימה, ראיתי מחבלים על הרצפה, ואחד מהם ירה לעברי צרור. ראיתי שחור. לא הרגשתי כאב ולא שמעתי כלום, חוץ מצפצוף לא נורמלי"

מ' ספג רסיס בצוואר וקליע בעורף. הוא נמשך לאחור כדי לקבל טיפול, ותוך כדי כך המשיך להאזין לשעון החכם, שהיה פתוח בשיחה עם מפקדו, יותם. פתאום בקע מהשעון קול של פיצוץ גדול. "יותם תפס את הזיג שבו אני הייתי וחטף קליע, כנראה מאותו מחבל. הוא צעק לי בטלפון 'חטפתי כדור, אני בסדר', התמוטט ומת במקום".

גופתו של יותם, המפקד הנערץ, שהיה אמור להשתחרר כשבוע בלבד לאחר מכן, הונחה לצידו של מ' הפצוע. "לא הבנתי שהוא נהרג. ניסיתי לעצור את הדימום ולחבוש אותו. הייתי בטוח שהוא עדיין חי, ניסיתי לדבר איתו".

למרות פציעתו, מ' ניסה לשוב להילחם. "מתי לחזור, השתגעתי, אבל כשניסיתי לעמוד מייד נפלתי". לבסוף הבין שהוא לא יעיל בשטח, והחליט ליזום פינוי של מפקדו, שסבר שהוא עדיין חי. הבעיה היתה שכמה רגעים קודם לכן התרסק מסוק יסעור בבארי כתוצאה מאש המחבלים, ופינוי מוסק לא היה אפשרי.

"אחד המילואימניקים של היחידה ניסה להגיע אלינו ברכב שלו, ובמקביל הגיע רכב קרקל, אבל הוא ספג טיל אר.פי.ג'י, ושני הלוחמים שהיו בו נהרגו". רס"ן מוטי שמיר, קצין בלימודים, שהגיע על דעת עצמו לעוטף עזה, ניסה לרוץ לקרקל, נורה ונהרג.

לבסוף, א', המילואימניק, הצליח להגיע אליהם. הם העלו את גופתו של יותם לספסל האחורי של המכונית, סיאט איביזה קטנטנה, יחד עם לוחם נוסף, ומ' הפצוע התיישב לצד הנהג. "איך שאני מתיישב אני קולט שהנהג חטף קליע באף. יש לו חור באף, פשוטו כמשמעו, ובכל פעם שהוא מדבר יוצא דם. אני אומר לו 'בוא'נה, אתה חתיכת ממטרה', והוא נשפך מצחוק, חצי בוכה, לא סגור על עצמו".

הרכב דהר אל מחוץ לקיבוץ דרך היציאה המרכזית, ושם נתקלו החיילים בזוועה שבצומת רעים. הם זגזגו בין המכוניות השרופות והגופות בניסיון להגיע למחסום משטרתי שניצב בהמשך, כשלפתע א' התעלף כתוצאה מהפציעה שלו. בנס לא התרחשה תאונה.

ג': "צריך להוציא החוצה את הסיפור של המפקדים שלנו. את הסיפור של רועי, ששלח לנו בשבע בבוקר הקלטה שבה אמר שהאחים שלנו נשחטים, ושאנחנו, צה"ל, מגיעים לשם בכל מחיר. אלה אנשים ששמו את החיים של כולנו לפני חייהם"

השוטרים ביקשו להכניס פצוע אנוש נוסף לתוך הרכב, ששם משפחתו אלפסי. ייתכן שמדובר בשלמה אלפסי, אב לארבעה, שהיה במסיבת הנובה. הלוחם הנוסף שהיה ברכב ירד, והפצוע הונח במקומו בכיסא האחורי, לצד יותם וא', הנהג. שוטר נכנס לרכב והתחיל לנהוג, אבל הוא סבל מהתקף חרדה, ומ' נאלץ להחליף אותו בנהיגה, חרף פציעתו. "נסענו במהירות מטורפת, ובגלל הרסיס לא הייתי יכול להסתכל שמאלה ולא הרגשתי את הפנים". בסופו של דבר, הצליחה החבורה החבולה והמותשת להגיע לבית החולים, ושם נקבע מותם של אלפסי ושל יותם.

ע' נותר בקיבוץ רעים. לוחמיו פינו אותו לאחר כ־20 דקות למרפאת חירום מאולתרת בקיבוץ, שנפתחה על ידי אחות ורופא, אבל מכיוון שהיה מדובר בפציעת בטן לא היה יותר מדי מה לעשות ללא חדר ניתוח. "הייתי במרפאה כ־40 דקות, וניסיתי תוך כדי כך לעודד את האנשים. נתתי את הווסט שלי למישהו, ואת הקשר שלי ללוחם אחר. תוך כדי זה שמעתי יריות וראיתי שהכניסו את רועי פנימה, עוד שני לוחמים שלי ולוחם מגולני".

הלוחמים הועמסו לבסוף לרכב סוואנה. ע' הפצוע התיישב בתחתונים ובנשק בלבד ליד הנהג. הוא התקשר לרופא היחידה, ביקש מסוק, וזה מילא את מבוקשו. "דהרנו, ותוך כדי נסיעה קיבלתי טלפון - 'הלו, זה המסוק', ברעש עצום. הוא לא הצליח לזהות אותי ולכן נצמדתי לאמבולנס של איחוד הצלה, צעקתי, ומסוק נוחת".

ע' פונה עם חבריו במסוק, ומשם לניתוח בבית החולים. ביום שני, יומיים לאחר פציעתו, הוא כבר ניהל ריב עם הרופאים כדי לצאת להלווייתו של רועי יוסף לוי - ודרישתו התקבלה.

רוח המפקדים

בעודנו משוחחים, קבוצת אנשים צועדת לאיטה על השביל שמוביל למקום שבו נפל מפקד היחידה הרב־ממדית, והלוחמים ממהרים לקום ולהתחבק איתם. שלמה ויהודית לוי, הוריו של רועי, הגיעו למקום במקרה, ללא קשר לראיון, מלווים על ידי רבש"ץ הקיבוץ הראל אורן. יהודית, נרגשת, מספרת על ג' שעומד לצידה.

הלוחם שהיה ברכב ירד, והפצוע הונח במקומו בכיסא האחורי. שוטר נכנס לרכב והתחיל לנהוג, אבל הוא סבל מהתקף חרדה, ומ' נאלץ להחליף אותו, חרף פציעתו. "נסענו במהירות מטורפת, ובגלל הרסיס לא יכולתי להסתכל שמאלה ולא הרגשתי את הפנים"

"הוא מזוזה, תנשקי אותו", היא אומרת לחברתה בדמעות. "הוא שמר לנו את רועי ולא עזב אותו כדי שלא יחטפו לנו אותו. אתם יודעים איזה ילד זה? אילו תינוקות של בית רבן אלה? הם הצילו את עם ישראל. הגבורה והתושייה שהם גילו לצד הפחד, כוחות שלא ייאמנו".

"הבן שלך גדל לאורך ולאור אבא שלו, וברור לחלוטין למה הוא יצא לוחם כזה, ולמה הוא הגיע לכאן", אומר לה הרבש"ץ אורן. "היינו פה על סף כליה, ממש ככה. היו כאן מחבלים בכל האזור, והאנשים האלו עשו את השינוי".

יהודית מצביעה על עץ הקלמנטינה. הוא סימן בשבילה. זיכרון מרועי. "לא הייתי מסוגלת להגיע לאחר נפילתו", היא אומרת. "ניר, בני הקטן, מתוך ארבעה, הגיע לפה, הסתכל למעלה וראה עליו שלוש קלמנטינות, ומתחתיו, על הקרקע, מונחת עוד אחת. ארבעה בנים. רועי נפל למטה, ומעליו שלוש קלמנטינות נשארו. ניר טיפס ואסף אותן.

"לקחתי את הקלמנטינות, נתתי פלח לכל אחד - שיברך לעילוי נשמתו. אספתי את הגרעינים כי רציתי משהו של צמיחה, של עלייה, ובסיוע של מפקד חטיבת גולני, יאיר פלאי, שמלווה אותנו באופן צמוד, הגענו לאגרונום קשיש, בן 90, שאמר שהדבר אפשרי. עכשיו אנחנו עושים ייחור בעץ הקלמנטינה שמתחתיו נפל רועי".

בני בן בסט, אביו של יותם, מספר שבנו היה הקצין הראשון שיצא מהיחידה הרב־ממדית וחזר אליה לפיקוד. "יותם מאוד אהב את היחידה והיה לו חשוב להישאר בה גם אחרי שהציעו לו לעבור לתפקידים ביחידות אחרות. מה שאפיין את יותם לאורך כל חייו זה שהוא הציב לעצמו מטרות ויעדים, ועמד בהם. הוא היה מקצוען ברמה מטורפת. הכל הוא רצה - ללמוד, לחקור ולהשתפר".

בבוקר 7 באוקטובר שוחח יותם בפעם האחרונה עם הוריו. לאחר שהחלה מתקפת הטילים הוא התקשר לאמו, תמי, בבת חפר, ואמר לה להדליק טלוויזיה ולהתעדכן. "בדיעבד התברר שכבר היו אז נפילות באזור של היחידה", ממשיך האב בני. "התכתבתי איתו כל הזמן ושאלתי אם מקפיצים אותם. הוא אמר שלא, מה פתאום, שהם בכלל בהכשרה. הוא סיפר שהוא דואג שכל החיילים שלו יהיו במרחבים המוגנים".

יהודית מצביעה על עץ הקלמנטינה. הוא סימן בשבילה, זיכרון מרועי. "לא הייתי מסוגלת להגיע הנה לאחר שהוא נפל. ניר, בני הקטן, הגיע, הסתכל למעלה וראה עליו שלוש קלמנטינות, ומתחתיו, על הקרקע, מונחת עוד אחת. ארבעה בנים"

רק לאחר שיותם נפל, אביו גילה שהוא קפץ עם לוחמיו לעוטף עזה, ושם נהרג. "יותם והלוחמים שלו נכנסו לקיבוץ שורץ מחבלים והצילו חבר'ה שברחו מהנובה והתחבאו בממ"דים. יש משפט שמלווה את יותם מאז גיל 16: 'עשה את העבודה שלך בשקט, ותן להצלחות שלך לעשות את הרעש'. כך הוא פעל - במקצועיות ועם כריזמה שקטה. הוא תמיד חשב קודם על האחר, ורק אחר כך על עצמו. הוא תמיד זה שהתנדב למשימות ועשה אותן בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות".

שלושה שבועות בלבד לאחר 7 באוקטובר חזר ע' ליחידת הרפאים, ובאמצע נובמבר כבר השתתף בלחימה. מ' חזר ללחימה לאחר חודש, ובהמשך יצא לקורס קצינים. את ההמלצה קיבל עוד בטרם השבת השחורה ממפקד פלוגתו - יותם בן בסט.

ג' סיים גם הוא קורס קצינים וחזר כקצין ליחידה. בשנה וחצי האחרונות, עד להפסקת האש, השלושה לחמו ברצועת עזה וביצעו יחד עם חבריהם פעולות הרואיות רבות נוספות. אני שואל את ג', ששומר על שקט לאורך הראיון, מדוע בעצם הוא הגיע לכאן. "צריך להוציא החוצה את הסיפור של המפקדים שלנו", הוא מסביר בשקט. "את הסיפור של רועי, ששלח לנו בשבע בבוקר הקלטה שבה אמר שהאחים שלנו נשחטים, ושאנחנו, צה"ל, מגיעים לשם בכל מחיר. אלה אנשים ששמו את החיים של כולם לפני חייהם שלהם".