בראש הטור: עקב המצב, אין לי ברירה אלא להתמקד כאן באמיתות על זמניות

(אי שם ב־2022):

היי איה, פסססט, איה!
מה?
את יודעת משהו?
מה, מה?
נכון את טובה בכתיבה וזה?
נו?
אולי תכתבי טור אישי?

כן, זה נשמע כמו רעיון טוב!לכתוב ביום שני 900 מילה על נושא כלשהו, לבחירתך, עדיף משהו אקטואלי, כדי שאנשים יוכלולהתחבר ולהזדהות, לשלוח לאיור ביום שלישי ולהוריד לדפוס ביום רביעי בלילה, כדי שביום שישי בבוקר אנשים יוכלו לקרוא עלהחוויות שלךאצל זאת שעושה לך גבות למרות שעד שהעיתון ירד לדפוס כבר נחתו חייזרים על כדור הארץ ומתברר שהם עשו את כל הדרך כי הם מעריצים של ניב סולטן.

ללא ספק, זה היה עדיף אם היית מתייחסת לעניין הבוער הזה באיזשהו אופן, אבל כבר ירדתם לדפוס ולכן אנשים יקראו על איך קיבלת דוח חניה ברמת החייל שלוש פעמים בשבוע אחד, למרות שזה מקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו אף פעם. את פשוט תצטרכי לנסות להתמקד באמיתות על־זמניות כמו: מים זה רטוב. אוכל זה טעים. בקיץ חם.

כן, האמת שזה נשמע טוב, לבלות כל שבת בניסיון לא לחשוב על זה שאת צריכה לחשוב על טור. לבלות כל ראשון בלחשוב על טור, כל שני בלכתוב אותו, כל שלישי בלהתחרט על שתי פסקאות לפחות, וכל רביעי בלהסביר לעורך שלך למה הן ממש קריטיות בעצם.

כל זה בזמן שיש לך עבודה אחרת. ואם במקרה את שוכחת או מפספסת כששולחים לך לאישור את הטור אחרי הגהה, הוא עשוי לרדת לדפוס עם כותרת כמו: איה כורם: חשוב שנזכור לקלל את הדגל (לקפל!! את הרגל!!).

זה נשמע כמו רעיון טובלכתוב טור שבועי בישראל, מקום שבו החדשות כל כך מופרכות שהעורכים מזהירים את הקוראים מידיעות שיכאיבו להם יותר מהכאב הרגיל. מקום שבו כבר אנשים רבים אחד עם השני רצוף כבר שנתיים והמריבה אוטומטית כמו התשובה הארוכה מדי לשאלה "מה שלומך?".

אז כן, תיאורטית את יכולה לכתוב את דעתך בעיתון, וכנראה אפילו עוד יותר אנשים יקראו את זה מאשר בדרך כלל, אבל זה רק כי כולם רוצים לשמוע שעוד מישהו מסכים איתם, או לחלופין לסמן שהוא מהרעים ולהגיב לו קללות בפייסבוק.

את יכולה לכתוב מה את חושבת, אבל את לא חושבת שהם באמת יקראו, רק ימרקרו עם טוש דמיוני את מילות המפתח "ביבי". "עסקה". "שביתה". "בחירות". את יכולה לכתוב את דעתך בידיעה ברורה שהיא תכאיב לחלק מהאנשים, וזה לא שלא כואב להם גם ככה, כי הכל ממש מכאיב רצוף כבר שנתיים, או לחלופין לכתוב שוב על הגבות שלך. מישהו ייעלב בכל מקרה.

את יודעת מה רעיון טוב?לכתוב טור מצחיק. כולם פה מלאים חוש הומור. ככה זה, תקופה מצחיקה. לפני כמה שבועות התלוננת על האלימות ברשת וחשבת שזה יהיה מצחיק לסיים בברכה "תתמודדו, יטינופות", כי זה מה שמישהו כתב לך כמה ימים לפני כן. המגיהה העירה לך שזה עלול להעליב, אבל את הנחת שמי שהגיע עד סוף הטור, כנראה יבין למה את מתכוונת. את לא תעשי את הטעות הזאת יותר, טינופת.

אבל היי, זה נשמע כמו רעיון טובלכתוב כל שבוע מה עובר לך בראש, למרות שכרגע את כבר לא בטוחה בשום דבר, כי כל מה שחשבת שידעת התפורר לרסיסים לפני 11 חודשים. לפעמים נדמה לך שיש לך דעה ואת ממלמלת אותה לעצמך בשקט מול הטלוויזיה או בזמן שאת תולה כביסה, ולפעמים את גם חולקת אותה בזהירות עם חברה טובה, אבל רק כשאת מבינה שהיא מרגישה בדיוק אותו דבר, כי הדעה הזו לא ממש מתאימה לאף משבצת.

אין לך שלטי חוצות, אין לך צבא, רק ממשלה קטנה בלב שמצביעה בעד ונגד. את כבר לא יכולה להיכנס לטוויטר, כי כל מה שחשוב לצייץ עליו בשום פנים ואופן לא נכנס במגבלה של 280 תווים ואין סיכוי בעולם שאת משלמת על מנוי. זה עיקרון קדוש לכל מי שנמצא מספיק זמן בטוויטר ומתעקש להמשיך לקרוא לזה טוויטר.

זה בטח רעיון טובלכתוב טור אישי בעיתון כשכל התקשורת הישראלית מחולקת ומסומנת בסרטי סימון כמו אחרי תאונת דרכים וצבועה בצבעים כמו קבוצת כדורגל. כשלכתוב על השפם שלך בעיתון אחד ולא בעיתון אחר היא בחירה שנויה במחלוקת.

את כמובן גאה, ובצדק, שניתנה לך ההזדמנות לפנות אל אנשים שלא בהכרח חושבים כמוך, אבל את תצטרכי להסתכל טוב־טוב איפה את דורכת, כי הכל כאן רק בהונות. ולחשוב שפעם נכנסנו לאתרי האינטרנט כי רצינו לדעת מה החדשות.

אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים, אבל נכון לעכשיו כולנו יודעים מה אנחנו עומדים לקרוא עוד לפני שהקלקנו. אם את רוצה שיבינו אותך, או שלפחות ינסו, את תהיי חייבת לברור את מילותייך בקפידה. זה עיתון, אין מקום לנימה, לטון דיבור, למבט, שירככו. איך כתבה שימבורסקה? התקופה היא פוליטית. וזה כולל גם ג'ל לגבות.

כי זה מה שקורהכשמנסים לקחת כל הזמן את הצד השני בחשבון. זה ככל הנראה משנה אותך, אמנם קצת, אבל בכל המובנים. את רוצה לראות. את מנסה להתמקד, אבל התמונה מטושטשת. את מחליפה משקפיים. מתקרבת, מתרחקת. בשורה התחתונה את מבינה את שני הצדדים. אי אפשר שלא, לשניהם יש טיעונים לא רעים.

את מוצאת את עצמך מדבררת כל הזמן את כל מי שאת עצמך לא מסכימה איתו. קצת כמו ילדה שההורים שלה רבים, רק שההורים האלה מקללים אותה כל הזמן בפייסבוק. בסוף את נשארת רק עם הכאב העצום והפחד. אין לך מה לעשות איתם, אז את משקה את העציצים וכותבת טור על הפעם ההיא שמי שעושה לך גבות חלתה בקורונה והלכת להופיע כשאת נראית כמו יצחק שמיר. כן, נשמע כמו רעיון טוב.