מה לעשות כדי לא להשתגע? מדריך איה למציאות הנושכת

הכל גרוע. כולם מסכימים שהכל כרגע די גרוע. למעשה, זה הדבר הראשון שיש עליו הסכמה רחבה בקרב ישראלים מאז איחוד ירושלים או יוליה כלבת הים. שקלתי לכתובטור על הבחירות בארה"באו על הצפון המפוחם, אבל כנראה הייתי חותכת את הוורידים באמצע, וחבל.

המחשב חדש, והמקלדת עדיין נקייה. במקום זה ריכזתי פה כמה הצעות לדברים שאפשר לעשות כדי לא לצאת מדעתנו. הרשימה הזו מיועדת לכל מי שיחפוץ, ובעיקר לי, כי מרוב לחץ הגעתי לסוף של הטיקטוק, אני אוכלת מהר מדי ומדברת רק בצרחות.

ללכת לשיננית - וב"ללכת" אני מתכוונת ל"לצאת" מהשיננית. אני כמובן לא ממליצה על הביקור עצמו, כי אני לא מזוכיסטית. ביני לבין השיננית שלי יש מערכת יחסים אינטימית שיכולה להיות רק בין אדם לבין מי שמוצא לו בין השיניים תירס שהיה תקוע שם שלושה שבועות. אם בטיפולים הראשונים שלנו ביחד הייתי קצת בלחץ, כי לא ידעתי אם היא תכאיב לי, מזמן כבר הוקל לי - אני יודעת שכן. אני מראה לה תמונות של הילדים והיא שואלת אותי שאלות פתוחות כשאני בבירור לא יכולה לדבר, כי יש חפצים חדים בתוך הפה שלי. "מה שלום ההורים שלך?" "אעעעיייעעככעו". "איך היה בליטא?" "ההכככעעעוו".

• • •

מה שיפה הוא שהיא מבינה. אז אם בימים אלה גם את, כמוני, פחות בנאדם ויותר גיבוב של רגשות וזיעה, אני ממליצה על ביקור אצל השיננית. את תצאי משם בתחושה של שליטה. אסופה. מדויקת. הכניסי כאן עוד מילים מהלקסיקון של דוד דביר. החיים יזמנו את מה שיזמנו לך, לפחות את יודעת שאת לא מסריחה מהפה.

להתנתק מהחדשות - בימים כתיקונם הילדים כועסים עלי, כי כשאני אומרת שאני אשחק איתם, אני בעצם מתכוונת שהם ישחקו ואני אנקה את המשחק. לאחרונה אני מנסה להשאיר בחדר אחר את הנייד, ובאמת להשתתף. מדובר כנראה ברגשות אשם על הצרחות שהזכרתי למעלה. את הטרנזיסטור שקניתי לממ"ד נתתי לעוזרת. אם אני ממש מרגישה דחף לדעת מה קורה בעולם החיצון, אני מסתכלת באפליקציה בעיניים כמעט עצומות כדי לבדוק רק מה הכותרת הראשית.

אם כתוב בה שמישהו אמר משהו, אני יודעת שאפשר לסגור. ככה שאני לא יודעת אם המלחמה תימשך, אם היא תיגמר, המלחמה היחידה שמתרחשת פה על השטיח היא בין כוח פי.ג'יי לאישה אחת מפליימוביל שרוצה לעקוף את התור בגן חיות.

לעשות משהו עם הידיים - איכס, לא התכוונתי לזה, סוטים. חשבתי יותר על מקרמה או פסיפס על שולחן למרפסת. אפשר גם לצבוע דברים מעץ בחומר הזה שעושה סדקים בצבע ואז הרהיט נראה "עתיק", כי את הרי נצר למשפחה גולה של דוכסים וסבתך סחבה את הקופסה הזאת לשַׁלָּטִים כל הדרך לפלשתינה, עטופה בפרוות שועל. לחלופין, אפשר לפסל בחמר, להחמיץ ירקות, ואפילו ראיתי שאפשר להירשם לקורס גילוף בגלעיני אבוקדו. ואת אמרת שלא ייצא ממני כלום, אמא. מי שלא יצירתי יכול לנקות משהו באופן אובססיבי. נניח את המקלדת או מאחורי המקרר. תתייחסו לזה כאל הרפתקה: אף אחד לא יודע מה יש מאחורי המקרר. יכול להיות שתגלו שם מי שחרר את מנהל ביה"ח שיפא.

• • •

אל תיכנסו לטוויטר - ולא משנה מה אתם עושים. אנשים שם רבים ליטרלי על הכל. ולא סתם רבים, כל ציוץ סתמי עלול להפוך בתוך רגע למלחמה אזורית כוללת בין שמאל לימין, דתיים לחילונים, שמרנים לליברלים, מכחישי קורונה והאילומינטי. לפני כמה חודשים מישהי קנתה כמה בורקסים והתלוננה על המחיר. הפרשה מכונה מאז "בורקס גייט", ומחברת הציוץ המקורי עזבה את טוויטר. גם נועה קירל נכנסה לטוויטר, צייצה "הגעתי, אפשר להתחיל", ראתה את התגובות וסגרה את החשבון. שמעתי מישהו אומר שרק 20 אחוזים מהאמריקנים נמצאים בטוויטר, ומתוכם רק עשרה אחוזים אחראים לתוכן מעורר מחלוקת.

כלומר, זה לא מייצג, ואצלנו טוויטר מייצג אפילו פחות. אם ממש חשוב לכם לדעת מה קורה בפוליטיקה, אני מציעה לכם לרוץ למשרה ציבורית. הדרך היחידה לא להיבהל מהחדשות היא להתחיל לייצר אותן, מה גם שאנחנו בדיוק זקוקים נואשות לאנשים טובים בשירות הציבורי, ושישראל כ"ץ הרבה יותר חביק במציאות.

• • •

לקרוא ספר - קצת חבל שכחברה, שלא לומר "עם הספר", כמעט הכחדנו את פעילות הפנאי היחידה שהיא גם מרגיעה, גם לא יקרה וגם מרחיבת אופקים. נכון להיום, האנשים היחידים בישראל שעדיין קוראים ספרים הן נשים בשם פנינה שגרות בנוה מונוסון, שקוראות ספר בשבוע ואז כותבות עליו ביקורת מנומקת לבלוג שלהן בתפוז. למעשה, הן אירחו בקורונה מפגשי סופר בגינה. אשכול נבו היה מאוד נחמד, ומאז הן מתכתבות איתו במייל.

אז נכון, אירועי חודש הספר הסתיימו לא מכבר, מה שאומר שהמבצעים המשתלמים באמת מאחורינו, אבל גם בימות שגרה אפשר להיתקל במבצע 3 ב־100, 5 ב־35 או "שלם וקח סופר אמיתי הביתה, שיקריא לך פרקים מהספר, יעשה לכם מסאז' ברגליים וינקה את הכיור".

• • •

לא לעשות לייקים לחברים שעזבו לחו"ל - נכון, אני אוהבת אתכם. נכון, אני לא באמת יכולה לכעוס עליכם (הם עזבו עוד לפני אוקטובר). נכון, יש לכם מאבקים אמיתיים בעבודה חדשה, בשפה ותרבות זרה, ונכון ונכון ונכון, אבל אני לא מאמינה שעזבתם אותי. שעזבתם אותנו. ולכן במקום לדבר על זה כמו אנשים מבוגרים, אני אראה לכם מה זה. הנוף של האלפים מעפן, הארמון הזה מכוער והקרואסון הזה נראה דוחה.

אנחנו נישאר כאן לשמור על המצודה ונזיע ונתלבש רע ונגדל שערות באצבעות של הרגליים, וכשתרצו לחזור, ואתם הרי תרצו לחזור, אנחנו נחבק אתכם כי אתם אחים שלנו, נבלות. עד אז, שהחברים החדשים והמנומסים שלכם יעשו לכם לייקים. אה, אוי! אין לכם כאלה עדיין? באסוש.