הטרגדיה הזאת בלתי אפשרית לעיכול. "בסוף הוא מת מאלרגיה לאגוזים, מפאקינג חלווה עם אגוזים מהשוק", אומר מקס כרמלי (25), חברו הטוב של ג'ורדן קובין קופר ז"ל, שלחם איתו בצה"ל. "הוא היה האיש הכי חזק שהכרתי. הוא הביס במשקולות את טובי הלוחמים בסיירת מטכ"ל ובשייטת, לא פחד מכלום, הוביל מבצעים מסוכנים - ונפל במוות הכי מיותר שיש".
מקס ממש לא מגזים. קופר, שמצא את מותו בגיל 25 בלבד, שרד לא מעט מבצעים נועזים, חלקם עלומים, בצבא הישראלי, וכן לחימה עזה לצד האוקראינים נגד הרוסים. במהלך שירותו הוא ניצל מטילים, ממוקשים ומהפצצות קשות, וגם כדורים שורקים לא יכלו לו. הוא הביט למוות בעיניים, ללא פחד, ותמיד גבר עליו.
סיפורו לא הותיר את הישראלים אדישים. אלפים הגיעו בשבוע שעבר לחלוק לו כבוד אחרון בהלוויה, לאחר שמשפחתו חששה להישאר לבד. רבים אחרים, שלא הכירו את ג'ורדן בחייו, הגיעו לשבעה כדי לנחם את המשפחה.
הוריו, רוס (65) ומרלה (64), מספרים שבנם היה "לוחם של העם היהודי" ושכבר בגיל צעיר, כילד בארה"ב, חלם לשרת ולהגן על מדינת ישראל. כעת הם שבורי לב, מתקשים להבין איך בנם הגיבור הלך לעולמו בנסיבות כאלה, בדיוק כשהגיעו להיות ולבלות איתו בישראל.
"הוא תמיד ידע מה להגיד לנו, גם באמצע ימי לחימה", מספר האב רוס, "הוא תמיד מצא משהו מצחיק לספר לנו ונתן לנו תחושה שהכל בסדר. אנחנו מרגישים שעכשיו, אחרי שג'ורדן נפטר, כל עם ישראל איתנו, וזה מאוד מחמם את ליבנו".
הכי קרבי שיש
התמונה מאוד לא שגרתית. מרלה ורוס יושבים שבעה בדירה ששכרו ברחוב גאולה בתל אביב. הם הגיעו לבקר את בנם יחד עם אחיו איתן (23) וסבו ג'רי בן ה־94. עד שהגיע האסון הם יצאו לטיולים בשמש הקופחת של אוגוסט ונהנו מכמה ימים משפחתיים נדירים. עכשיו הם לבושים בשחור, פניהם נפולות, והם מציגים בפני המנחמים את הספר היפה שהכינו לו עוד בחייו, לאחר שחרורו משירות סדיר.
לדירה מגיעים המוני מנחמים שהם לא מכירים. אנשים זרים ששמעו על פניית המשפחה להגיע להלוויה ולחלוק לו כבוד אחרון, ובאו באלפים. אחד מהם, למשל, הביא אוכל מבושל שמספיק לשבוע. אחרים מביאים כיבוד ושתייה. חייל ששירת איתו חותך אבטיח, אחרים מפנים מהשולחן.
מרלה מספרת שג'ורדן ידע כבר מגיל צעיר מאוד מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. "הוא תמיד רצה להיות חייל, מכבי, לוחם של העם היהודי", היא אומרת, "חשבנו שזו פנטזיה חמודה של ילדים ושזה יעבור".
החבר מקס כרמלי: "ג'ורדן היה החייל הכי חזק שהכרתי. הוא התאמן כמו פסיכי. יום אחד היינו בקורס לוחמה בטרור והגיעו לשם לוחמים מסיירת מטכ"ל ומהשייטת. עשינו תחרות משקולות. מי ניצח? ג'ורדן. הוא הרים הכי הרבה מכולם"
רוס מהנהן בחיוך עצוב מהספה הסמוכה. "הקראתי לו קטעים מספרי היסטוריה צבאית לפני השינה", הוא מספר, "רק ככה הוא היה נרגע והולך לישון. סיפרתי לו על מלחמות ישראל ועל מלחמת העולם השנייה. זה היה מרתק אותו וממלא אותו בתחושת מטרה".
"אתם חייבים להבין", אומרת מרלה, "הוא לא גדל בבית צבאי, לא היה נשק בבית. מה שהוא קיבל מאיתנו זה את האהבה האדירה למדינת ישראל והרצון להגן עליה ולהבטיח את עתידה".
הוריו מספרים שכילד נהג ג'ורדן לפקוד מחנות קיץ ציוניים במדינת פנסילבניה שבה גדל, ושאחד מחברי הקהילה היהודית שם התגייס לצה"ל, הפך ללוחם ונפל במלחמת לבנון השנייה. כתוצאה מכך הלוחם האמריקני הפך לאליל של בנם, ש"היה קורא עליו כל מה שאפשר", לדבריהם.
בגיל 17, מספרים ההורים, ג'ורדן הודיע להם שהוא רוצה לעלות לישראל ולהתגייס לצבא. רוס מסביר שהוא ניסה לשנות את רצונו של בנו כי זה לא נראה לו חלק אינטגרלי מהחיים של נער אמריקני, אבל ג'ורדן היה נחוש.
בגיל 18 הוא הגיע דרך ארגון "מסע" לישראל, וכאן, בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר, פגש את מקס, שהגיע אף הוא מארה"ב. שני אמריקנים צעירים, אז בני 18, שהגיעו לחוות את ישראל דרך עבודה בחקלאות בקיבוץ.
"עבדנו בנוי של הקיבוץ. היינו חבורה של אמריקנים, צרפתים ודרום־אמריקנים ושהינו שם במשך חודש, שבמהלכו עשינו גם טיולים בארץ", נזכר כרמלי ומוסיף שג'ורדן סיפר לו שהוא מתכוון לטוס חזרה לארה"ב, ללמוד שנה בקולג' ולעלות לישראל.
רוס ומרלה מספרים שאכן ג'ורדן התחייב בפניהם שינסה ללמוד שנה בקולג' לפני שיתגייס לצה"ל. הם קיוו שהחיים הטובים שם ישאבו את בנם ושהוא ינטוש את הרעיון שלו לצאת לשירות צבאי במזרח התיכון המסוכסך. "התוצאה היתה הפוכה", מספרת מרלה בטון של גאווה וצער, "מה שהוא שמע וראה בקולג' רק שכנע אותו יותר לרצות להתגייס לצבא הישראלי".
האבא רוס: "הקראתי לו קטעים מספרים של היסטוריה צבאית לפני השינה. רק ככה הוא היה נרגע והולך לישון. סיפרתי לו על מלחמות ישראל ועל מלחמת העולם השנייה. זה היה ממש מרתק אותו וממלא אותו בתחושת מטרה"
וכך, לאחר שנה בקולג', באמצעות גרעין "צבר", עזב קופר הצעיר את ארה"ב ועלה לישראל, למסע של התאקלמות, לימוד עברית וגיוס לצבא. "הוא רצה להתגייס לסיירת גולני", אומרת מרלה, "הוא דיבר רק על זה. הוא לא הצליח לעבור את המסלול בגלל פערי שפה, אבל הוא לא ויתר. הוא נלחם להגיע לסיירת אחרת - והצליח".
כרמלי מספר שהוא היה המום כשפגש אותו במקרה ביום כיף של חיילים בודדים, לאחר שלא נפגשו מאז ימי משמר השרון. "פתאום אני רואה את ג'ורדן בין אלפי אנשים", הוא משחזר, "זה היה וואו. הצטלמנו ביחד, והבנתי: הוא עמד במילה שלו וחזר לישראל. שוב נפרדנו, ולא ידעתי מתי אראה אותו שוב. היה לו מאוד חשוב לעשות את הצבא הכי קרבי ומשמעותי שהוא יכול. הוא נלחם על זה, ויום אחד הגיע אלינו, לסיירת הנח"ל, והתחיל איתנו את האימון המתקדם".
כרמלי וקופר הפכו לחברים בלב ובנפש. כלוחמים הם עמדו לא פעם בפני סכנת חיים אמיתית. "ג'ורדן היה החייל הכי חזק שהכרתי", מספר כרמלי, "הוא הגיע אלינו והתאמן כמו פסיכי, לא הפסיק לרוץ ולעשות כושר. יום אחד היינו בקורס לוחמה בטרור והגיעו לשם גם לוחמים מסיירת מטכ"ל ומהשייטת. עשינו תחרות משקולות. מי ניצח? ג'ורדן. הוא הרים הכי הרבה מכולם".
בין השאר, השניים עברו יחד את מבצע שומר החומות, עשו קו באיו"ש והשתתפו במשימות מסוכנות רבות. "היינו במבצע מעצרים בטולכרם, ופתאום מישהו זרק בקבוק תבערה מאחד הבתים", מספר כרמלי. "הבקבוק נפל על הרגליים של ג'ורדן, ולמרבה המזל הוא לא התפוצץ כי אחרת הוא וכל החיילים שהיו סביבו היו נהרגים".
אין לך מה לדאוג
קופר היה מה שנקרא "מורעל". הוא לא התלונן אף פעם שקשה לו, ותמיד הלך בראש. הוא גם לא סיפר לצבא על האלרגיה שלו לאגוזים, אבל הקפיד מאוד לא לגעת באוכל שהוא לא ידע בדיוק מהם מרכיביו.
"היינו לפעמים בשטח, וג'ורדן פשוט היה נשאר מת מרעב כי העברית שלו לא היתה ממש טובה והוא לא ידע לקרוא את כל המרכיבים של האוכל. הוא ידע שטונה זה בסדר וגם תירס, אבל בכל השאר, שהיו המרכיב המשמעותי במזון שלנו, הוא לא נגע כי שמר על עצמו".
בשלב מסוים קופר החליט לחתום קבע, מתוך רצון לסיים את השירות יחד עם הצוות שלו. הוא השתחרר בסביבות חודש מארס לפני שנתיים וחצי, ומייד חש לאתגר החדש והמסעיר שלו.
"הוא החליט שהוא חייב לטוס לאוקראינה ולהילחם שם נגד הרוסים", מספר כרמלי. "כמו תמיד, הוא לקח את זה הכי ברצינות בעולם. הוא רכש מכספו וסטים קרמיים, קסדה טקטית, מעיל חורף, תיק מיוחד, נעליים, הכל. אני בדיוק חזרתי מטיול בעולם ופגשתי את ג'ורדן לפני שהוא טס לאוקראינה. הוא אמר לי 'מקס, אני חייב להגיע לשם ולהילחם. אני רוצה לספר גם לילדים שיהיו לי שנלחמתי נגד הרוסים'".
קופר הגיע לאוקראינה כדי להתנדב באימון כוחות ההגנה הטריטוריאליים של הצבא פחות מחודש אחרי שפרצה שם המלחמה עם רוסיה. "הוא התקשר אלינו מוורשה שבפולין ואמר לנו 'אני מרגיש צורך לסייע לאוקראינים להדוף את הרוסים משטחם'", מספרת מרלה.
האמא מרלה: "גם בצה"ל וגם באוקראינה הוא תמיד ידע לתת לנו תחושה שהכל בסדר גמור. הוא נתקל בהרבה דברים קשים בצבא האוקראיני שהוא לא אהב, ואני חושבת שהוא הבין שבניגוד לישראל, זו לא ממש המלחמה שלו"
איתן, אחיו של ג'ורדן, מספר על מעלליו של אחיו במלחמה הקשה הזאת: "הוא מצא את עצמו יותר ויותר מעורב במלחמה. הוא התחיל כמאמן מתנדב, ובהדרגה הצטרף לפעולות של לגיון הזרים יחד עם עוד חברים אמריקנים וישראלים אחרים".
לגיון הזרים - כוח רב־לאומי של מתנדבים - הפך למרכיב חשוב בכוח הלוחם האוקראיני, כשהרוסים ניצבו בשערי קייב. "הרגע הגדול של ג'ורדן במלחמה היה כשהוא השתתף במתקפת הנגד האוקראינית במחוז חרקיב", מספר איתן בהתייחסות לאחת המערכות המוצלחות ביותר של הצבא האוקראיני במלחמה. במסגרתה כוחות ממונעים אוקראיניים הצליחו לפרוץ דרך קווי ההגנה הרוסיים, לשחרר עשרות יישובים ולקחת שלל רב. "ג'ורדן השתתף בקרב על קופיאנסק, אחד מקרבות המפתח באזור, והיה גאה בזה מאוד".
להוריו צייר ג'ורדן תמונה שונה. "בכל פעם הוא מצא משהו מצחיק אחר לספר לנו", אומר רוס. "פעם אחת, ככל הנראה ממש באמצע יום לחימה, הוא סיפר שהמצב לא טוב כי הם לא מצליחים להפעיל את הרכב ולנסוע לאכול באחד מסניפי המזון, כשאלו נפתחו מחדש באוקראינה", מספר האב. "הוא ידע מה להגיד כדי שלא נדאג וזה היה חשוב לו", מוסיפה מרלה, "גם בצה"ל וגם באוקראינה הוא תמיד ידע לשמור על קשר ולתת לנו תחושה שהכל בסדר גמור".
200 ימי מילואים
קופר חיפש באותה תקופה גם אהבה. הוא מצא אותה באוקראינה. "הכרנו באפליקציית דייטינג", מספרת ולריה (ולרי) סטדנוק (19), צעירה אוקראינית המתגוררת בקייב. "התחלתי לדבר איתו כי חשבתי שהוא יכול לעזור לי לשפר את האנגלית שלי, וממש לא חשבתי שזה יתפתח לסיפור אהבה כזה", היא מספרת. "יום אחד הוא הפתיע אותי ואמר לי שהוא מתגורר בקייב, ממש סמוך אלי. התחלנו לצאת, ובהתחלה הוא קצת חשד שאני מרגלת רוסייה. ברגע שהוא נפתח אלי גיליתי אדם נהדר עם אופטימיות קורנת, שכל אחד רוצה להיות חבר שלו. אחד כזה שלא מפסיק להצחיק לרגע".
קופר התגורר בקייב, התנדב בארגון בינלאומי שמספק רחפנים לכוחות הלוחמים ותכנן לשוב לישראל עם ולרי ולבנות חיים משותפים בארץ, אלא שאז הגיע 7 באוקטובר - והוא נכנס לסחרור גדול. כרמלי מספר שהוא אמר לו מאוקראינה שהוא חייב להגיע לישראל הכי מהר שאפשר. "הוא היה במצב רוח קרבי", משחזר כרמלי, "הוא מאוד התרגש וכבר היה בקשר עם המ"פ שלו. הוא רצה להילחם ולהפעיל נגד חמאס את כל מה שהוא למד בצבא כאן ובאוקראינה". וולרי מוסיפה: "הוא לא חשב יותר מרבע שנייה על העניין, ובתוך כמה דקות כבר היה ארוז".
בת הזוג ולרי: "בדיוק נחתי בחדר כשג'ורדן נכנס. הוא אמר שיש לו התקפת אלרגיה קשה, היה נפוח כולו, וביקש שאמצא את המזרק שלו. בתוך דקות הוא כבר לא יכול היה לעמוד. עד שהצלחתי למצוא את המזרקים הוא כבר פונה לבית החולים"
קופר תפס את המטוס הראשון ונחת היישר לצוות שלו, ללחימה בצפון. "הוא איבד באוקראינה כמעט את כל החברים שלו, שנהרגו לו גם מול העיניים", מספר כרמלי. "יום אחד הם נתקלו בשדה מוקשים, ואנשים שם נהרגו אחד־אחד. ג'ורדן הצליח להינצל ולעבור לצד השני. זה היה טוב בשבילו לבוא לכאן ולהיות עם הצוות שלו. בהתחלה שמו אותנו באיזה יער ליד קריית שמונה, אבל ג'ורדן הרגיש שהוא לא עושה מספיק בצפון.
"כל הזמן הוא אמר 'מה אני יושב באיזה שיח ומחכה למשהו מחיזבאללה?' הוא רצה להשתמש בכל כישורי הלחימה שלו ולעשות זאת בתוך עזה, נגד המחבלים, אבל הצוות שלו לא הסכים איתו ולא רצה לוותר עליו. הוא דיבר עם המ"פ שהיה לנו, אילון וייס, שהיה בעזה, ורצה להגיע לשם".
זה לא קרה. קופר המשיך להילחם בצפון, ושם לחם בין השאר לצד ניר, שאותו אנחנו פוגשים בשבעה. "ראיתי חייל מזוקן עם ציוד הסוואה של אוקראינה, סמלי יחידה אוקראינית ואפוד אוקראיני", הוא מספר. "לא הבנתי מה עושה איתנו חייל זר, עד שהסבירו לי במה מדובר".
קופר התמחה באוקראינה בלוחמת רחפנים - זירה שהפכה מורכבת ונדרשת ביותר בשנים האחרונות. "היה לו ניסיון אדיר בהטמעת רחפנים בלחימה", מספר ניר, "הוא גם סייע בתרומות רחפנים ליחידה שלנו".
יותר מ־200 ימים הם עשו שם מילואים, עד ששוחררו לביתם. לקופר היו תוכניות גדולות. הוא החליט להשתקע בארץ, להתקבל ליחידת המסתערבים של משמר הגבול כאיש קבע ולבנות את חייו עם ולרי אהובתו. "הימים שאחרי השחרור שלו, כשנפגשנו כאן בישראל, היו קסומים", אומרת ולרי, "זה היה חלום. נסענו לראות עתיקות בקיסריה, אכלנו במסעדות. זו פעם ראשונה שלי בישראל והכל היה כל כך מרגש".
החבר מקס כרמלי: "הוא החליט שהוא חייב לטוס לאוקראינה ולהילחם שם נגד הרוסים. כמו תמיד, הוא לקח את זה הכי ברצינות בעולם. הוא רכש מכספו וסטים קרמיים, קסדה, מעיל, הכל. הוא אמר לי 'מקס, אני חייב להגיע לשם ולהילחם'"
מי שהיו קרובים מאוד למשפחה הם פאטי ושלמה אסור ממושב סגולה שבדרום, שהיו למעשה המשפחה המאמצת של ג'ורדן בישראל. פאטי עלתה לישראל מארה"ב לפני 33 שנה, נישאה לשלמה ולהם ארבעה ילדים.
"יש לנו היסטוריה משפחתית משותפת", היא מספרת, "האימהות שלנו היו מאוד מחוברות בארה"ב, וכשג'ורדן הגיע לישראל התחברנו אליו מייד. הוא תמיד היה מוזמן אלינו בימי שישי, בחגים, הבית שלנו היה פתוח בפניו. הוא התחבר נהדר לילדים שלנו, שפתחו בפניו את ליבם.
"היו לנו איתו הרבה רגעים יפים. אהבנו אותו מאוד. הוא תמיד היה אומר לי כמה טוב לו בארץ וכמה הוא אוהב את הצבא. היו לנו שלוש אהבות משותפות: אהבה למשפחה, למדינה ולאוכל. שנינו מאוד אוהבים לאכול. תמיד כשהוא בא אלינו דאגנו שיהיה מכל טוב - בשר, דגים, קוסקוס ועוד אוכל טוב.
"ביום שישי, לפני שהוא מת, ישבנו כולם אצלם בדירה. מרלה הכינה אוכל ואנחנו הבאנו חלות ומטבוחה ודג מרוקאי ששלמה הכין. ג'ורדן אמר לשלמה שהמטבוחה חבל על הזמן. האמת היא שמרלה התלבטה הפעם אם לבוא לביקור בגלל האיום האיראני, אבל לבסוף הם בחרו להגיע. הם משפחה מאוד מחוברת. באותו יום שישי, כשהיינו אצלם, מרלה כהרגלה הדליקה נרות ובירכה את ג'ורדן ואיתן שעמדו לידה.
"אחרי שג'ורדן מת, היא רצתה שנגיע גם ביום שישי. הרגע הזה, שהיא הדליקה את הנרות ובירכה רק את איתן, היה שובר לב. כולנו בכינו. אחר כך שרנו 'שלום עליכם' כשגם חברים טובים של ג'ורדן היו איתנו. זה היה מרגש ביותר".
"עם ישראל איתנו"
כרמלי מספר שג'ורדן ומשפחתו נסעו גם לירושלים, היו בכותל והגיעו גם לשוק מחנה יהודה, ושם קנו חלווה. נאמר להם שהיא בלי אגוזים. "לפי מה שאני יודע, ג'ורדן התכוון לצום בתשעה באב ולפני הצום אכל מאותה חלווה", הוא אומר.
"השעה היתה תשע בערב", מספרת ולרי, "בדיוק נחתי בחדר כשג'ורדן נכנס. הוא אמר שיש לו התקפת אלרגיה קשה, היה נפוח כולו, וביקש שאמצא את המזרק שלו. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. התוך כמה דקות הוא כבר לא היה יכול לעמוד.
"הוא ביקש ממני שאחפש עוד מזרקים שנמצאים אצלו בחדר, ועד שהצלחתי למצוא הוא כבר פונה לבית החולים, ושם היתה המתנה מורטת עצבים. ביקשו מאיתנו לחכות והיינו במתח ובחרדה. הגיע רופא וביקש שנלווה אותו לחדר מסוים, ושם סיפרו לנו שג'ורדן נפטר".
פאטי אסור: "התחברנו אליו מיד והיו לנו איתו הרבה רגעים יפים. אהבנו אותו מאוד. הוא תמיד היה אומר לי כמה טוב לו בארץ וכמה הוא אוהב את הצבא. היו לנו שלוש אהבות משותפות: אהבה למשפחה, למדינה ולאוכל"
ההלם היה מוחלט. "מצאנו את עצמנו בתוך המון בלתי נתפס שרק רצה לחבק, להגיד מילה טובה ומנחמת", מספרת מרלה, "מהרגע שהשבעה החלה, לא הפסיקו לבוא אנשים שאת רובם מעולם לא פגשנו. אנחנו מרגישים שכל עם ישראל איתנו".
אנחנו פוגשים אותם יום לפני סיום השבעה. בתום השבעה הם טסו חזרה לארה"ב, שבורי לב. מרלה אומרת ש"ג'ורדן היה אמיץ ונדיב. הוא אהב להיות חייל ואהב את הארץ ואת התושבים שלה".
כשהיא מספרת כיצד גייס כסף לטובת מפקד הצוות שלו בסדיר, קצין שנפצע לאחרונה בעזה ואיבד את רגלו מתחת לברך, כוחה לא עומד לה והיא פורצת בבכי: "מי היה מאמין שאחרי כל מה שעבר בשדה הקרב, ככה זה יסתיים?"
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו