מגדל בבל: יוצאי עיראק משמרים את התרבות ואת השפה

לפני 12 שנה התחיל המסע שהוביל את זהבה ברכה להוצאת הספר "הבבלים החדשים". היא מביטה בעטיפה ועיניה נוצצות למרחקי הזמן. "הבן שלי היה בטיול בדרום אמריקה וכשחזר הראה לי תמונות במחשב, ומי ידע אז מה זה פייסבוק? ואני מתפעלת מזה שכולם בעולם רואים עכשיו את התמונות שהוא מעלה, ומייד. ואז הוא אומר לי: 'אמא, את שכל החיים אמרת שחשוב לשמר את השפה שלך, למה שלא תשתמשי בזה כדי לשמר את השפה העיראקית?'. וככה פתחנו יחד דף בפייסבוק לקבוצה החדשה - 'משמרים את השפה העיראקית', ובקיצור הוטבע הכינוי 'המשמרים'. יצאנו לדרך בלי לדעת בדיוק לאן זה יתפתח.

"אמרתי לעצמי, למה לא? נדבר עם הבנות־דודה, בני משפחה וחברים קרובים, אספר להם שיש קבוצה כזו, נעביר בינינו קצת דאחקות ומתכונים, כמה מסרים, קצת מורשת, שפה, משהו משפחתי, זה היה הרעיון הגרעיני. לא יודעת מאיפה, תוך שבוע הצטרפו 400 איש לקבוצה, ודי מהר הפכנו לקבוצה של לא פחות מ־20 אלף חברים. המכנה המשותף? כולם עורגים לעיראק, לתרבות, לשפה העיראקית".

מרשים מאוד, זו הצלחה פנומנלית להקים קהילה כזו כל כך מהר.

זהבה מהנהנת בשמחה: "כן, היום צמחנו כבר לקבוצה שנוגעת ב־90 אלף חברים. אנשי רוח, יוצרים, אנשי עמל, יזמי הייטק, מדענים (כולל חלל), שחקנים, מוזיקאים, עיתונאים, ומי לא. הקבוצה הזו הפכה לכיכר ענקית של תכנים שבחלקם מגיעים לאחור לימי בבל, ואם תחשוב מה נכתב בבבל, כמו התלמוד הבבלי, אתה מבין שזה נוגע בשורשים של כל יהודי באשר הוא! אז זו היתה רק ההתחלה. דווקא בגלל שבימים הראשונים לא לגמרי הבנתי מה יש לי ביד ומה בדיוק הפוטנציאל, צץ לי רעיון משונה שרציתי לבדוק. התקשרתי אז לסגן ראש עיריית רמת גן, צחי זליכה, ושיתפתי אותו. 'תשמע צחי, נכון שיישוב הופך לעיר כשהוא חוצה את רף ה־20 אלף איש? אתה חושב על מה שאני חושבת?' הוא הבין אותי מייד ואמר לי 'ברית ערים תאומות?' ועניתי לו - כן!".

ברכה צוהלת מאושר, עד שבאי בית הקפה שבו אנחנו יושבים מנסים להבין מה בדיוק קרה. "ככה הקמתי את העיר הווירטואלית הראשונה בעולם. הקמתי עיר בפייסבוק! חתמנו על ברית ערים תאומות עם רמת גן, אני מדברת על הסכם משפטי מלא והכל. פייסבוק כל כך התלהבו מהרעיון, עד שקיבלתי מפייסבוק העולמית של מארק צוקרברג מתנה על היוזמה, וגם עלה פוסט מרגש על אירוע העיר של 'המשמרים' בפייסבוק. אפילו צוקרברג שלח יומן מהודר, שהתאים מאוד לתכנון הצעדים הבאים שלי, עם לוגו בולט של פייסבוק. אגב, אם תהית - הוא לא שלח כסף". 

אם חשבתם שהקמת העיר הווירטואלית הראשונה בעולם תספיק לברכה, עוד לא הבנתם את מנוע הטורבו שפועל באישה האנרגטית שיושבת מולי. "אחרי שזה התפרסם בתקשורת התקשרה אלי ליאת שוחט, ראש עיריית אור יהודה, ואמרה - סליחה, גם לאור יהודה יהיה הסכם ברית ערים תאומות עם הקבוצה שלכם. עניתי לה בשמחה: בינתיים כבר היו לנו 40 אלף איש בקבוצה, יש לנו מספיק תושבים בעיר המשמרים גם בשבילך, וכך חתמנו על ברית ערים תאומות בין עיר המשמרים לאור יהודה". 

ברוכים הבאים לעולמה העתיק והמתחדש של זהבה ברכה, "הבבלית החדשה", כפי שרבים מכנים אותה. "נולדתי באור יהודה, אבא בא מקיבוץ כברי ואמא מאור יהודה, שניהם עיראקים שעלו ארצה, אמי מאירביל ואבא מבגדד. עד גיל שש בכלל לא ידעתי שיש שפה נוספת חוץ מעיראקית. כולם באור יהודה דיברו בעיקר עיראקית, מהחנווני ועד הטייס! וכן, היה לנו טייס באור יהודה. רק בגן חובה התחלתי לדבר עברית. ההורים באו לפגישה עם הגננת והיא מדברת מה צריך להביא לגן, ולשלוח את הילדים עם כריך, וכל האימהות שם מתלחשות ביניהן - מה זה כריך? עד שהגננת אמרה להם בעיראקית. אז למה לא אמרת מההתחלה?".

איזו עיר היתה אור יהודה של ילדותך?

"אני זוכרת שבכל שבת בבוקר רבים היו יורדים אל המרחב שבין הבניינים, וכמו בקיבוץ מביאים מחצלות וכלים גדושים באוכל מסורתי, וזה היה ממש מלא בתום ובאהבה. קהילה, עם כל מה שזה אומר. חסר לך מלח? חסרה לך ביצה? קחי. זה לא היה סוג של גטו, זה היה יותר שבט שיצא החוצה לצוד ולגלות את העולם. אתה יודע, פעם לא הבינו למה חלק מהעיראקים לבשו פיג'מות מחוץ לחדר השינה".

אני חושב שהעיראקים בסך הכל הקדימו את הטרנד הנוכחי של לצאת החוצה מהבית עם פיג'מות. מה שבטוח - לא היה לכם מיקי מאוס על הפיג'מה.

"מה פתאום? האנשים של פעם לא הבינו שאלה פיג'מות שהן בעצם חלוקים ממשי, בהשראת האצולה הבריטית ששלטה באזור. בגדד היתה עיר קוסמופוליטית. אנשים התלבשו באופנה הכי גבוהה, אתה רואה תמונות מלפני מאה שנה, ואתה משתגע עד כמה הכל היה יפה ומתקדם. היהודים עצמם יצאו מעיראק למדינות שונות וקיימו מסחר ועסקים, גם בדרך המשי. לדוגמה, יש לא מעט עיראקים ששמם גורג'י. הפירוש בעיראקית זה 'יפה'. מאיפה זה הגיע? מסוחרים שהגיעו לגאורגיה ונישאו לנשים מקומיות. הם חזרו לעיראק עם ילדים כחולי עיניים ובהירים".

מה שנשאר זה זיכרונות

לפי הספר, היהודים בעיראק הצליחו, התבססו והשתלבו היטב בכלכלה, בתרבות ובצמרת המדינה, ובעצם גם בצמרת הכלכלה העולמית, למשל משפחת ששון. אז למה בעצם הם עזבו?

"באמת לא היתה להם סיבה, עד שמהומות הפרהוד פרצו ב־1941, 'השואה של יהודי עיראק', שיש הטוענים שפרצה בגלל האנשים שהגיעו מהיישוב העברי ועודדו את זה, כי היו צריכים חיילים למלחמות ישראל".

אני מודה שבמשך שנים רבות חשבתי שמדובר בהזיה ובתאוריית קונספירציה מופרכת לחלוטין. אבל כשקראתי את הספר של הסוציולוג יהודה שנהב־שהרבני "היהודים־הערבים: לאומיות, דת ואתניות" מצאתי שם מכתב ששלח שליח היישוב העברי להעלאת יהודי עיראק, וזה הותיר אותי עם לסת שמוטה.

וכך נכתב שם: "אני קיוויתי והתפללתי כל הזמן לפרעות ביהודים בעיראק. ידעתי ששום דבר לא יעורר אותם משנתם מחוץ לדבר הזה. קיוויתי לשווא... גם זה לא עורר אותם. ואמנם, אפשר למצוא יהודים האומרים היום: נכון, היו פרעות. מצד שני, נכון שהרבה יהודים שרויים כעת בפניקה... אבל גם הצעירים אינם 'ציונים', יש להם רגש כבוד לאומי ואנושי, אבל אין להם מחשבה ציונית ואפילו לא אינסטינקט ציוני". קשה להאמין, אבל את זה כתב אנצו סירני, שמאוחר יותר הקים עם חנה סנש קבוצת צנחנים שצנחו באירופה הנאצית וקיוו לארגן שם פעילויות פרטיזניות. הוא נתפס והוצא להורג.

"זה היה אירוע מאוד משמעותי", אומרה זהבה, "זה בהחלט גרם לכך שהגולה היהודית העתיקה ביותר, בעצם מימי גלות בבל, הגיעה לקיצה. גם העיראקים המוסלמים אומרים עד היום שמאז שהיהודים עזבו את עיראק הכל התמוטט - העושר התרבותי, הבבלי, המוזיקלי, הרוחני. אגב, יש בקבוצה של המשמרים מוסלמים שחיים בעיראק ומצלמים את הבתים שגרו בהם אז יהודים, ועד היום הם נעולים ומחכים לבעליהם שיחזרו. המקומיים מאשרים שאלה הבתים של היהודים. הם טוענים שהיהודים יחזרו ואיתם יחזור השפע, כי כשעזבנו אנחנו היהודים קלקלנו להם את הטוב".

את חושבת שזה רציני? שכמו החזרה למרוקו בשנים האחרונות יש כאלו שהיו חוזרים כיום לעיראק אם זה היה אפשר?

"בניגוד להרבה עדות אחרות, שבשנים האחרונות התאפשר להן לחזור לארצות המקור, העיראקים לא יכולים. אז הכל זיכרונות. אבא שלי ועוד רבים עורגים לחזור לעיראק. אבי אומר לי בהזדמנויות שונות 'הייתי שמח לחזור ולהריח את הסמאק מזגוף', הדגים שניצלו על שפת החידקל'".

וכמה יהודים נשארו כיום בעיראק?

"ארבעה. אחד מהם, עימאד לוי, עלה לישראל לפני כמה שנים. זה כמובן אם לא סופרים את היהודים - הנשים או הגברים - שהתחתנו עם מוסלמים. פעם התקשרה אלי מישהי מעיראק ואמרה לי שיש לה משפחה ברמת גן. 'תעשי לי טובה, דברי איתם, הם לא מוכנים ליצור איתי קשר'. דיברתי איתם והבהרתי שהיא אינה מעוניינת בדבר, אלא רק בחידוש הקשר. בקיצור, הם דיברו איתה וגילו שהם בני דודים. אבא שלהם ואמא של הבחורה אחים, אלא שהיא התאסלמה ונשארה בעיראק. הקשר אכן חודש והא מתקיים מאז גם בווטסאפ או בפייס טיים. והיתה עוד אחת שלמדה רפואה באוניברסיטה בכורדיסטן. אמרה: יש לי משפחה בארץ, אבל במקרה הזה אלה סירבו להיות איתה בקשר".

כמה יהודים מעיראק עלו לישראל לאורך השנים?

"בערך 150 אלף, אבל כיום יש הרבה יותר, וגם הרבה מאוד 'חצאים' שנולדו להורים מעורבים. למשל, אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר, ליאור רז מ'פאודה', המנצח גיל שוחט, הזמרת דיקלה, יעקב אטרקצ'י הבעלים של חברת הנדל"ן אאורה, רועי מ'בואו לאכול איתי'. בסופו של דבר הקהילה הבבלית זאת קהילה עם המון מצליחנים, בהם משרתים ובוגרי 8200, מצטייני רייכמן, והם כולם אומרים: אנחנו עיראקים בגלל הסבתא, בגלל האוכל, בגלל החום ובגלל ההצלחה הבולטת של אנשי הקהילה".

ברור, תראי כמה "בבלים" מצליחים ומרכזיים יש בישראל - מהרב עובדיה יוסף ועד שאול מהבארבי, מאלפרד אקירוב ועד רוני סומק, משושנה ארבלי־אלמוזלינו ועד אריה אליאס, הישראליות מלאה ביוצאי עיראק מובילים בכל תחום ותחום.

"ברור, זו עדה מוצלחת, ולא הספקתי להכניס את כולם. לאחר שהספר יצא התקשרו אלי לא מעט בני הקהילה הבבלית ושאלו 'מה איתי? למה אני לא בספר?', עניתי שיש ספר נוסף, שם נשלים".

מה להבנתך הפך את העדה הבבלית לאחת העדות שנקלטו הכי טוב בארץ מבין יוצאי ארצות המזרח?

"יש פתגם בעיראקית שאומר 'או חאכים או מוחמי', ובעברית: או רופא או עורך דין. אלה מקצועות שצריך לחיים, זה לא לעשות דאווין של אני חכם, ולכן אתה מגלה שהמון פרופסורים ברפואה הם ממוצא עיראקי. אצל העיראקים המוטו היה שאם אתה לומד - תעשה את זה פיקס ותביא ציונים, אין פאשלות, ואין 'לא יכול'. אתה גדל תחת עינו של האב הגדול, שהיה דמות מאוד סמכותית. האב בחברה העיראקית הוא דמות מרכזית. הרבה מאלה שראיינתי בספר מדברים על זה שהמבט המאיים של האבא היה כל מה שהם היו צריכים כדי להצטיין וליישר קו. יכול להיות שהוא היה מפליק פה ושם, אבל זה מה שבנה אותם. ואתה חושב שהם לא לוקחים את המבט הזה לילדים שלהם?

"יחד עם זאת, אני יכולה להגיד לך שבהרבה מובנים בעדה העיראקית האמא היא זו שמנווטת ומחליטה. למרות שהנשים העיראקיות נתנו הרבה כבוד לבעל, בסוף על פיהן יישק דבר. ככה נשים עיראקיות הגיעו להרבה עמדות כוח ולשלטון, בעבר בפוליטיקה, וכיום אני מגלה המון הייטקיסטיות ומנהלות בכירות ממוצא בבלי".

מסורת ומודרניות

במשפחה הפרטית שלה זהבה לא היתה בדיוק במסלול המהיר להפוך להייטקיסטית. "גדלתי במשפחה של שמונה אחים, בגיל שש לימדו אותי לעשות ספונג'ה ואני עדיין עושה", היא צוחקת. "מאז לקחתי אחריות על תחזוקת הבית, ואני עדיין אחראית. ההורים שלי לימדו אותנו להודות על הכל. גם היום לימדתי את הילדים שלי - יש מקומות גרועים יותר, תודו לאל על מה שיש לכם".

נכון, את בת מהגרים עם כל מה שכרוך בזה, אבל אבא שלך בא מקיבוץ. אני מניח שהוא לא היה שמרן מאוד.

"זה היה בהחלט מורכב. קודם כל, היה אסור לשמוע מוזיקה ערבית עיראקית, רק מצרית קלאסית או שירים רוסיים. 'לבלבו אגס וגם תפוח', זה יושב לי פה ולא יכולה לשכוח, ותמיד אמר לנו - הלחן הזה הוא רוסי והוא יפה, אבל הוא לא שלנו. אמא שלי היתה דתית יותר, אבל אני גידלתי את עצמי לחופש דתי מנטלי. בכל מקרה, כבת למהגרים במדינה חדשה אתה לומד להתמודד עם מצבים שההורים שלך לא נמצאים שם".

לכן כל כך מעניין מה מושך אותך, בת הדור שני, אישה חופשייה שעבדה במפעל תרופות, לכתוב ספר שמביא את הסיפור על הרנסנס של הקהילה מאז גלות בבל, דרך עיראק ועד לעידן החדש, כאן בישראל?

"בסופו של דבר, הספר הזה נכתב מתוך האהבה העצומה שלי לקהילה שלי, לעומק התרבותי ולשפה שאני אוהבת כל כך. כשגדלתי באור יהודה לא היתה כלפינו גזענות. כולם היו עיראקים, על מי תתגזען? הקהילה היתה הומוגנית והכל היה שם. כשגדלתי הבנתי שכל סימן, ולו הקטן ביותר של העבר, הולך ונעלם. העיר התפתחה, אנשים עברו, נסעו, התרחקו, שכחו. אין ספק שקהילת היהודים הבבלים היא מהעתיקות בתולדות העם היהודי. זו הקהילה הראשונה שפיתחה חיים קהילתיים אוטונומיים, עם הווי וצביון תרבותי מיוחד של יהודים בגולה. גם 2,500 שנים אחרי, יהדות עיראק של הדורות האחרונים עדיין המשיכה לשאוב השראה מהמסורת ומהעומק התרבותי של גלות בבל הקדומה, כמו גם את שלל ההשפעות המודרניות של תרבות עיראק והמרכז התרבותי הגדול שלה, בגדד.

"יהודי עיראק רכשו השכלה והפכו מאוד דומיננטיים בישראל בתחום המקצועות הפיננסיים, במוזיקה, ובתרבות בכלל - כשברקע תמיד נשמרה אצל יהודי עיראק המסורת היהודית והכמיהה לארץ הקודש, שהגיעה לשיאה בעלייה הגדולה של שנות ה־50. שיבת ציון. וכמה שזה ברור ומובן מאליו, היה לי חשוב להראות שזה עדיין חי וקיים.

"הספר נולד ונכתב כהמשך ישיר של קבוצת 'המשמרים', שריכזה מידע עצום על הקהילה, על עושר התרבות שלה. עורך הספר, חיליק שיאון, עודד אותי ומילא תפקיד חשוב לאורך שלבי יצירת הספר. היה ברור לנו ש'הבבלים החדשים' הוא ספר ראשון מסוגו שמביא את סיפור הקהילה מראשיתה ועד לימינו, והיה לנו חשוב שהוא יעמוד בגאון לצד ספרים משמעותיים, ובעיקר ש'הבבלים החדשים' יעורר מחדש זיכרונות ורגשות בקרב העדה בכלל, ועבור חברי קבוצת המשמרים, שמבחינתי, מנציחה את הסיפור הגדול של העדה מדי יום".

לאחרונה קיבלה זהבה מכתב מנשיא המדינה, יצחק הרצוג, שהתרשם מקריאת הספר וכתב לה: "מצאתי בספר שורה של מסורות ומנהגים, צירופים עתיקים וחדשים, המתלכדים לכדי רקמה ססגונית המבטאת את קווי המתאר של קהילה עתיקת יומין, מעשירה את מדפי הספרות העברית ומספקת תוספת גדולה וחשובה לקומותיה של התרבות היהודית והישראלית". 

מי הם חברי הקבוצה - ותיקי העדה העיראקית?

"כמובן, אבל לאו דווקא. יש ביניהם גם צעירים רבים, בהם גם 'חצאי בבלים', כולם רוצים לשמר וללמוד את המורשת, את התרבות ואת השפה שזוכה לעדנה רבה. הם מעוניינים גם לדעת איך לדבר נכון את השפה, וצמאים להבין את ההוויה של הוריהם לפני שתיעלם. זה לא פשוט, כי הרי מה זו השפה העיראקית? זה בליל של שפות - ערבית, פרסית, אנגלית, טורקית, ארמית ועוד. בקיצור, סוג של מגדל בבל. כמו שכתוב: 'והארץ היתה שפה אחת ואלוהים בלל אותם'".

אבל למה כל כך חשוב היה לך לשמר את השפה העיראקית?

"כשגדלתי, התברר לי שבמרחק מאות מטרים ספורים יש מובלעות תרבותיות אחרות בישראל, דוברות שפות משלהן. מגדל בבל אחד גדול ששימר את השפה והתרבות וכל מה שמשותף לקבוצה התרבותית האותנטית של כל קהילה וקהילה. כעיראקית־בבלית היו לי המון זיכרונות וסמלי תרבות מהילדות שנצרבו בי. במקביל, עם השנים גיבשתי את הישראליות שלי, אך בה במידה אחזתי בחומרי התרבות ובשפת המקור שלי ושל הוריי. היה לי חלום ישן ועקשן, שהתרבות והשפה העיראקית לא יתנדפו מהעולם. זו היתה המשימה הגדולה שלי. ראיתי וקצת קינאתי בדרך שבה משתמרת שפת היידיש, והיה לי ברור שאני צריכה לעשות מעשה, לשמר את השפה והתרבות.

"צריך לזכור שכל ה'בבילון' הזה היה קיים רק בגלל הנטייה שלנו היהודים למחלוקות פנימיות, ואת זה אני מנסה למנוע בחלקה הצנועה שלי. גידלתי את עצמי לחופש, ואת הילדים שלי חינכתי לגדול לפי בחירתם. ילדיי עוסקים במקצועות חופשיים, חלקם במקביל חב"דניקים. חינכתי אותם להכלה ולנתינה, וזה גם המוטו שלי בקבוצת המשמרים. לא משנה מה תבחרו להיות - תהיו בני אדם, תביאו חמלה לעולם ותרבו טוב בעולם, מה שווה יותר?".

כבוד לקלאסיקה

כאמור, בין אלפי חברי דף "המשמרים" נמצאים צעירים רבים שביקשו לגלות את התרבות שהביאו עימם בני המשפחה, או יוצאי העדה שמבקשים להעמיק מחדש שורשים. "מדהים אותי שאנשים שבאים לקונצרטים שלי כל הזמן, בטוחים שאני אשכנזי משני הצדדים כי אני מנגן בטהובן, באך ומוצרט", אומר המנצח גיל שוחט, חבר בקבוצה. "וזה לא רק שאני מנגן מוזיקה קלאסית מערבית - כל החזות שלי מאוד אירופית וזה לא מסתדר להם שאני חצי־חצי - אמא אוסטרית ואבא מבגדד.

"המוזיקה הקלאסית בבית שלי הגיעה מהצד של אבא. בטהובן היה המלחין אצלנו, בה"א הידיעה. היתה שכבה של אינטליגנציה עיראקית תרבותית מאוד שהגיעה מבגדד. אבי היה אדם משכיל, מתמטיקאי עם תואר שני, מנהל ברשת עמל, שבמשך עשורים היה משמיע בהפסקות לתלמידים מוזיקה קלאסית. אני מאוד לא אוהב את הסגרגציה הזו בתרבות הישראלית ואני אוהב לשבור את הסטיגמות על העיראקים. מדובר בקהילה העתיקה בעולם. אנחנו לא ספרדים, ולא ממגורשי ספרד. איך היתה אומרת הדודה שלי - אנחנו מעזרא ונווחמיה, ותכתוב שאמרתי את זה עם חי"ת. 

"זו קהילה שמאוד מעריכה את התרבות הקלאסית גם כשמדובר במוזיקה ערבית. העיראקים מעדיפים את עבדל וואהב, אום כולתום ופריד אל אטראש הרבה פחות מהזמרות המודרנית, הם אוהבים את הקלאסיקה ולכן זה מתקשר למקצוע שלי".

שוחט מספר כי הצד האוסטרי־פולני של משפחתו נרצח כמעט כולו בשואה, ואילו המשפחה העיראקית הגיעה במלואה: "יש לנו כמאתיים איש במשפחת שוחט, לכן כשאני חושב על משפחתיות היא בעיקר מגיעה מהצד העיראקי - צורת המחשבה, ההערכה הגדולה לתרבות והחשיבות שלה בחיי אנשים.

"העיראקים נוטים לזלזל לפעמים בדברים עממיים כמו פייסבוק וכדומה, זה נובע מכך שיש משפחתיות מאוד גדולה, ולכן בהכללה גסה הם פחות מתארגנים בקבוצות חברתיות שכאלו. אבל מה שזהבה עשתה דרך הרשת החברתית זה פלא. היא יצרה את קבוצת היהודים העיראקים הגדולה בעולם, קבוצה שנותנת המון כבוד לזהות שלך ומחזירה לך את הזהות שלך. וזה מה שהקבוצה הזו עשתה לי - היא חיברה אותי בחזרה לזהות הזאת. הקבוצה, למשל, גילתה לי עוד אנשים מהמשפחה, ובזכותה מצאנו חוקר שמצא את הבית של סבי. זאת קהילה חמה מאוד ומפרגנת וזה לא מתנגש עם התרבות. זה פשוט דבר אדיר".

אורן עמית, איש תרבות ויוזם פרויקטים חברתיים, מוסיף: "כשהייתי ילד היינו מוזמנים למסיבות של חברים של ההורים שלי. באמצע המסיבה אחד המארחים היה שולף כינור, אחר מוציא דרבוקה, ויחד הם היו מתחילים לנגן ולשיר מוזיקה עצובה בערבית. קוראים לזה צ'לרי: קינות ארוכות, שירי געגוע ואבלות. לא הבנתי את הקטע. למה באמצע חנוכת בית דוחפים לנו את כל העצב הזה? מאוחר יותר הבנתי שגם אבא שלי בנערותו ברח מהמוזיקה של הפרת והחידקל למחוזות הביטלס, רק שלא לשקוע למוזיקה של המזרח. בגיל 22 עברתי מרמת גן לבאר שבע. המרק המרוקאי המהביל נראה לי שונה ומעניין, ובעיקר רחוק מרמת גן של ילדותי - סבך של חתונות, קובה וסמבוסק שנכנס לי אל מתחת לעצמות.

"אבל בינתיים קמה קבוצת 'משמרים את השפה העיראקית' והעירה את כל העניין. אבא הפך למשמר העיקרי של התרבות הערבית־עיראקית בישראל, ואחריו גם אני התחלתי, ממרחק הזמן, לבחון בעיון את התרבות והמוזיקה הזו מחדש. מובן שדודו טסה, עם פרויקט הכווייתים הסוחף שלו, עזר להיזכר שמדובר בעצם ברוק משובח - תודה יא מלך - ובסוף הבנתי שגם זה שלי לגמרי".