"הם יכלו להיות הילד או אמא שלנו": הנשים שמלוות את משפחות החטופים נחשפות

השבוע האחרון היה אחד הקשים והמורכבים שחוותה מנהלת החטופים והנעדרים מאז הקמתה לפני שלושה חודשים.

הבוקר (חמישי) דווח בעיתון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, כי בתזכיר הסבר שהוציא ארגון הטרור חמאס ופורסם בתקשורת הערבית - הוא דוחה את ההצעה לעסקה. על פי הדיווח, חמאס טוען שההצעה הישראלית לעסקה להחזרת החטופים שונה מזו שהציג נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ביום שישי שעבר ואינה כוללת הפסקת אש קבועה, אלא זמנית, ולכן חמאס דוחה אותה.

מוקדם יותר, ביום שני בבוקר, נודע כי נמצאה גופתו של דולב יהוד מניר עוז, לאחר שהתברר כי לא נחטף אלא נרצח בישראל ב־7 באוקטובר, כשיצא מביתו בניסיון להציל חיים. אחר הצהריים הודיע קיבוץ נירים כי החטוף נדב פופלוול, שסרטון שלו פורסם לפני כחודש על ידי חמאס, נרצח בשבי וגופתו מוחזקת בעזה. בערב התברר כי גם שלושה חטופים מבוגרים, ממייסדי קיבוץ ניר עוז - יורם מצגר, עמירם קופר וחיים פרי - נהרגו גם הם בעודם בשבי חמאס.

"הלב נשבר כל פעם מחדש", אומרת אורי בן ארצי, מנהלת תיקי משפחות במנהלת שהקימה המדינה לטובת הקשר עם משפחות החטופים והשבים. "התקוות מצטמצמות והגוף מתכווץ ככל שמספר החטופים החיים הולך ופוחת. במקרים כאלה, אני מאבדת פיזית את הקול ולא מצליחה לדבר מרוב כאב".

כמוה מרגישה גם הדס חגי, המשמשת באותו תפקיד. "אני חושבת על המשפחות שאותן אני מלווה", היא אומרת. "דרסו להן את התקווה. ידיעות כאלו לא משפיעות רק על בני המשפחה הגרעינית, אלא על כל משפחות החטופים. מעבר לעצב ולכאב, הן חוששות שאולי מחר אלה יהיו הן, שהידיעה על מות יקירן שנחטף תדפוק על דלתן. אי הוודאות סביב הנושא היא בלתי נסבלת".

מאז שנוסדה במארס השנה, תחת משרד ראש הממשלה, שמרה המנהלת על עמימות. עובדיה העדיפו לסייע בשקט למשפחות החטופים והשבים מעזה, עטופים יחד איתן בטרגדיה הבלתי נתפסת. כעת, לראשונה, נחשפות מנהלות תיקי המשפחות (מת"מיות) - הדואגות לכל צורכיהן של המשפחות בתקופה הקשה ומורטת העצבים שנמשכת ונמשכת. הן מסייעות בנבכי הביורוקרטיה, בזכויות הסוציאליות, בניהול עניינים כלכליים ובמציאת פתרונות חינוך לילדים החטופים. הן שם גם ברגעי המשבר, חוות עם המשפחות את הכאב, מכירות את הרגישויות ואת הטענות, מנחמות ואמפתיות.

אורי מלווה את אחת המשפחות שבנה נחטף לעזה ולאחר מכן התברר כי נרצח ב־7 באוקטובר. "כבר בהתחלה הם זיהו את הבן בסרטונים שפרסם חמאס", היא אומרת בשקט. "גם אני ראיתי את התיעוד, זה היה מפחיד. לא יכולתי לנשום אחר כך במשך דקות ארוכות. ההורים הביעו תקווה שלמרות ההתעללות, אולי הוא נותר בחיים.

"באחד הימים הגיע אליהם נציג צה"ל המלווה אותם ואיתו רב צבאי. הם הציגו בפני ההורים סרטון נוסף ובישרו כי לאחר חקירה ארוכה ומקיפה של אגף המודיעין, מתברר כי בנם אינו בחיים. ההורים התקשו לעכל את רוע הגזירה וטענו שלא מדובר בבן שלהם. האמא שאלה 'איך אשב שבעה אם אני לא רואה גופה?'. הייתי לצידם. התפקיד שלי הוא לא לקטוע למשפחה את התקווה, אלא לחזק אותה.

"ימים ספורים אחר כך הנציג והרב הגיעו שוב ואמרו בעדינות למשפחה כי משרד הפנים מנפיק תעודת פטירה לבן. הבחנתי שהאבא הפנים את הבשורה הקשה. הוא הלך למטבח, לקח סכין קצבים והגיש לי אותה בבקשה שאקרע לאשתו את החולצה. אני עשיתי לה את הקריעה", נשבר קולה. "זה היה אחד הרגעים הכואבים שחוויתי במנהלת. הלב שלי התנפץ לרסיסים".

• • •

מנהלת החטופים, הנעדרים, השבים ארצה ומשפחותיהם ממוקמת בבני ברק, לא רחוק ממשרדו של מתאם השבויים והנעדרים במשרד ראש הממשלה, גל הירש. במסדרונות הבניין הגבוה מתרוצצים גם עשרות חיילים במדים, השייכים לאגף המודיעין ולאכ"א. הם פועלים בתיאום עם המנהלת האזרחית, המרכזת את הקשר עם המשפחות, משקפת להן את הפעולות להשבת החטופים, עוסקת בהסברה בחו"ל ודואגת לתיעוד ולהנצחה. לכל משפחה צמודים מלווה מטעם המנהלת, נציג צה"ל וגורמי טיפול ורווחה, המעניקים יחד מעטפת תומכת. המת"מים הם האחראים לראות את התמונה המלאה והכוללת, ולהעניק פתרונות שיקלו על המשפחות.

בראש המנהלת עומד אלוף־משנה (מיל') ירון כהן, ששירת בתפקידים בכירים באגף כוח אדם במטכ"ל וכקצין מטה בעוצבת האש ובאוגדת הגליל. בחמש השנים האחרונות מילא תפקיד בכיר במערך משאבי אנוש של קופת חולים מכבי. בתחילת המלחמה גויס כהן למשרד המתאם כראש תחום והיה אחראי להרכבת תמונת המצב הסבוכה של 3,200 הנעדרים, החטופים והנרצחים.

הצורך להקים את המנהלת עלה בנובמבר 2023, במטרה לאגד תחת מטרייה אחת את כל הגופים הצבאיים, האזרחיים והעמותות שהתנדבו לסייע לצה"ל ולמשפחות. כיום פועלת המנהלת בעיקר מול משפחות החטופים והשבים, מאחר שגורלה של רק נעדרת אחת, בלהה ינון מנתיב העשרה, עדיין אינו ידוע. אף שלא נמצאה כל ראיית דנ"א שלה, מאמינה משפחתה כי היא נרצחה ב־7 באוקטובר ביחד עם בעלה, יעקב, שאיתו שהתה בממ"ד. ביתם של בני הזוג נשרף כליל, מה שמקשה את מציאת השרידים.

במנהלת, המונה כ־120 עובדים וצוותים אופרטיביים, פועלים שני אגפים מרכזיים. האחד עוסק בהיבטים משפטיים ובחקיקה, השני מטפל במשפחות ובצורכיהן ובראשו עומדת ורדה פומרנץ, אלוף־משנה (מיל') ומי ששימשה בעבר ראש מחלקת הנפגעים בצה"ל. במבצע צוק איתן שכלה פומרנץ את בנה, סמ"ר דניאל פומרנץ, לוחם גולני שנפל באסון הנגמ"ש בסג'עייה.

האגף שלה מפעיל 65 אזרחים המלווים את המשפחות ו־16 מת"מים, ביניהם אורי (63), שבעלה משמש אזרח מלווה. היא עבדה במשך 30 שנה בהייטק ובמקביל עסקה במנטורינג. עם תחילת המלחמה התנדבה במשרד המתאם לשבויים ולנעדרים ומשם עברה למנהלת. לתפקידה כמנהלת תיקי משפחה הביאה איתה מטען מורכב, לאחר ששכלה את בנה בנסיבות קשות.

"בשבת השחורה התפוצצתי בבית, מאוד רציתי לעזור", היא מספרת. "בשלושת הימים הראשונים ארזתי בגדי תינוקות במחסן הלוגיסטי של 'אחים לנשק' ואחר כך עזרתי בחקלאות. שתלתי כרישה וקטפתי תותים. בעלי שמע על ההתנדבות במשרד המתאם והחלטתי להצטרף ולסייע בכל מה שקשור לנעדרים ולחטופים".

אורי בן ארצי: "ראיתי בני משפחות שגופת יקירם חזרה ועד אותו רגע הם לא היו פנויים רגשית לשיקום. אחרי ההלוויה והשבעה הם יכולים להתרכז גם בעצמם, לעכל מה שעברו ולפתוח בתהליך ארוך שבו ילמדו לחיות לצד השכול"

היום אחראית אורי על שבע משפחות, אחת מהן של חטופה ששבה. "פגשתי את השבים כשעזרתי במשרד המתאם והגעתי לבתי החולים עם צ'ימידן", היא משחזרת את הימים שבהם התקיימו סבבי עסקת החטופים היחידה בינתיים. "הבאתי איתי משקפי שמש, אטמי אוזניים, בגדים בסיסיים, מוצרי קוסמטיקה וטואלט, כפכפים וקפושון, שיאפשר להסתתר מתחת לכובע. החטופים הוכנסו בצורה דיסקרטית לקומה שנסגרה עבורם ושם אפשרו להם להתקלח, לצבוע את השיער ולהחליף בגדים. בזמן שהמשפחות נפגשו איתם, נשארנו מאחורי הקלעים והיינו זמינים לכל בקשה.

"אחד הסיפורים שהשאיר עלי רושם ומהווה דוגמה לעבודת המלווים, היה של אחת החטופות ששבו בימים הראשונים. בתשאול הפסיכולוגי בבית החולים היא אמרה שבעזה היה לה חלום לזרוק את הגלבייה והבגדים המסריחים שקיבלה משוביה וללבוש חולצה ורודה, כמו שנהגה לעשות כילדה. המלווה שלה לקחה אותה לקניון סמוך, דאגה שיפתחו את החנות רק עבורה והיא בחרה מה שרצתה. אפילו לסנדלים ורודים דאגנו לה. היא היתה מאושרת, זה מה שהיא רצתה באותו רגע".

מה היה חלקך באותה תקופה?

"בדקתי מול השבים אם הם רוצים לחזור לקהילה, לבית שלהם, למשפחה. היו כאלה שביקשו להתנתק, להישאר עוד קצת בבית החולים. באחד הערבים הגיע למבואה הזמר חנן בן ארי וניגן בשקט בגיטרה. לאט לאט החטופים התכנסו סביבו ופרצו בבכי.

"סצנה אחרת שריסקה אותי היתה כשילדים הובאו לאחד מבתי החולים ומהחלון הם ראו גן שעשועים. מאותו רגע הם רק רצו לרדת למטה ולשחק, אבל זה לא היה אפשרי. הם היו עדיין תחת השגחה רפואית".

• • •

בזמן שאורי התנדבה במשרד המתאם, הדס התקשרה למפקדיה לשעבר בחיל האוויר וביקשה לסייע. היא רס"ן במילואים, שירתה בצה"ל 26 שנה ובתפקידה האחרון שימשה ראש מדור שכר בחיל האוויר. לאחר שחרורה לפני עשר שנים, הפכה ליועצת כלכלית פרטית למשפחות.

"בחיל האוויר לא היו צריכים אותי, אז פניתי לאגף הנפגעים וסייעתי בליווי של משפחה של חטוף שנרצח ב־7 באוקטובר. אחרי שבועיים עברתי למוקד האנושי של פיקוד העורף ומשם למנהלת", היא מספרת. "היום אני מטפלת ב־15 משפחות, ביניהן כאלה של מי ששבו מהשבי, משפחות של חטופים ובני משפחה של חללים חטופים".

מה ההבדל בין הדברים שצריכות המשפחות?

הדס: "כל משפחה היא עולם אחר. יש הבדל בין ילדים שהיו חטופים לבין אישה מבוגרת ששבה מעזה, או בין שבים מקיבוצים לבין צעירים שהשתתפו בפסטיבל נובה. יש משפחות שצריכות יותר סיוע בעניינים חינוכיים, ויש משפחות שהדגש איתן הוא על קושי כלכלי, לאחר שהורים עזבו את העבודה כדי להתמסר להשבת הילד. צריך להיות כל הזמן גם יצירתיים. אחד הילדים השבים, למשל, מתקשה לחזור ללימודים, ואמא שלו מצאה לו מסגרת חלופית, פתוחה יותר, שעלותה עומדת על 2,000 שקלים בשבוע. היה ברור שזה מה שהוא צריך כרגע, לכן המדינה היא זו שמממנת את המסגרת".

אורי: "לגבי חטופים ששבו, הצרכים משתנים בהתאם לאופיו של השב ולמה שחווה. אחת החטופות חזרה תשושת נפש ובהתחלה לא רצתה רעש סביבה ולא היתה מעוניינת במגע עם אנשים זרים, למעט המשפחה הקרובה. יש כאלה שהגיבו אחרת".

• • •

אורי נזכרת בתגובה של אחד הילדים ששבו מעזה. "משפחתו לא פונתה למלון אלא לבית פרטי, ובאחד הימים הגיע לשם טכנאי של חברת גז", היא מגוללת סצנה תמימה. "בדרכו, הטכנאי חלף בחוץ על פני חלון חדר הילדים ופתאום הילד יצא להורים בצרחות ולא היה אפשר להרגיע אותו. הוא סירב לספר להם מה קרה ובמשך כמה ימים הם ניסו להרגיע ולדובב אותו, עד שהבינו שאותו טכנאי שעבר במקרה פשוט החזיר אותו ל־7 באוקטובר, לרגעים שבהם המחבלים הסתובבו ליד חלון הבית. הילד סירב לחזור לחדר שלו זמן מה והסכים רק לאחר שסגרו לחלוטין את התריסים והחלונות".

אתן שומעות מהמשפחות סיפורים על השבי?

אורי: "בהחלט. עם רוב המשפחות יש קשר אישי, טלפונים וביקורים. יש כאלו שהקשר הקרוב שלהם הוא עם המלווה האזרחי ולא עם המת"ם. כל המשפחות מקבלות אותנו באהבה ויודעות שאנחנו עומדות מאחורי הבקשות והצרכים שלהן".

הדס: "אני בקשר קרוב עם המשפחות ושומעת את החוויות הנוראיות. יש ילדים שהסתתרו מהמחבלים במשך שעות והחרדה שהם חוו היא בלתי נתפסת. בשבוע שעבר ביקרתי את אחת החטופות ששבו, והיא סיפרה לי איך המחבלים תלשו ממנה בכוח את העגילים והשרשרת. חשבתי מייד על השואה. ככה התנהגו הנאצים.

"אני חושבת לפעמים שיכולתי להיות אחת מהם. אני אמנם מתגוררת בפתח תקווה, אבל אחי גר במושב ישע במועצת אשכול והתארחתי אצלו לא מעט בחגים ובסופי שבוע. היום הוא מפונה מביתו".

כמי שנמצאת ועוסקת כל היום בטרגדיות האלו, את מרגישה שאיפשהו נשארת ב־7 באוקטובר?

"אני לא תקועה בשבת השחורה, אבל אני נמצאת סביב הזוועות שהיא גרמה ומאוד מעורבת רגשית. הסיפורים קורעים אותי. כל אחד מהם יכול היה להיות הילד שלי או אמא שלי.

"עם הזמן הצרכים של המשפחות משתנים וצצות בעיות חדשות. הם זקוקים לפעמים למענקים מסוימים או לטיפולים אחרים ויש משפחות שהסטטוס שלהן משתנה, למשל כאשר למרבה הצער מתברר שבן המשפחה הוא הרוג והם צריכים סיוע בביורוקרטיה".

• • •

הרקע האישי של אורי והעובדה שהיא אם שכולה נוכחת כחוט השני בעבודתה מול המשפחות. "אני יודעת מהו כאב של אמא", היא אומרת בשקט. "אתה ישן במיטה והילד נמצא איפשהו. יש בי צער והחמצה שאלוהים נתן לו חיים וחנן אותו בשפע של כישרונות, אבל היום הוא איננו. יש בי גם הבנה גדולה ואמפתיה להורים. אולי אפילו סוג של הזדהות. אני רואה את האימהות זועקות בהפגנות את נשמתן ויכולה להבין את הכאב שלהן".

את נשברת מולן?

"לא. אני חזקה, על הרגליים ועם חוסן נפשי. העברתי לאנשים סדנאות על חוסן. אמא שלי אומרת לי כל הזמן שזה פוגע לי בבריאות, שמה שאני רואה וחווה מהמשפחות נשמר עמוק בבטן, אבל אני תמיד עונה שמישהו צריך לעשות את זה.

"חוסר הידיעה של המשפחות הוא נורא. זה החלק הקשה ביותר. ראיתי משפחות שגופת יקירן חזרה ועד אותו רגע, עם הציפייה ואי הוודאות, הם לא היו פנויים רגשית לשיקום. אחרי ההלוויה והשבעה הם יכולים להתרכז גם בעצמם, לעכל מה שעברו ולפתוח בתהליך ארוך שבו ימשיכו הלאה וילמדו לחיות לצד השכול".

מה שינית בחייך בעקבות העבודה?

"פעם נהגתי להתרגז כשחזרתי הבית מהעבודה והכיור היה מלא כלים. היום אני מבינה שלבזבז את הזמן על כעסים זה מיותר. הכל קיבל פרופורציות אחרות. אני גם שותקת יותר ומשתפת פחות. בעבר סיפרתי לחברים על העבודה בהייטק ועל האתגרים, היום הם לא שומעים ממני כלום. זה נובע בעיקר משמירה על הפרטיות של המשפחות. אני לא מספרת את מי אני מכירה ומה אני חווה איתן".

הדס, גם את השתנית?

"כיועצת כלכלית למשפחות אני תמיד אומרת שכדאי שיחסכו, שיחשבו על המחר. היום אני אומרת לעצמי שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר ואולי עדיף לחיות את הרגע בלי לחשוב יותר מדי קדימה. חשיבה כזו נוגדת את המקצוע שלי, לכן שילבתי בין הדברים. רצוי לחשוב על המחר, אבל לא פחות חשוב גם ליהנות היום, לצבור חוויות".

איפה העבודה שלך נמהלת בחיים האישיים?

"במשפחות שתחת טיפולי יש לא מעט ילדים ובני נוער, ואני רואה מה עובר עליהם חצי שנה אחרי ששבו מעזה. אלה ילדים בגילה של הבת שלי, וזה גורם לי להתייחס אליה אחרת. לדוגמה, לפעמים אני כועסת עליה כשהיא לא מתמודדת עם שטויות או כשלא בא לה ללכת לבית הספר.

"במשך תקופה ארוכה היה לי קשה לצאת מהבית ולעשות דברים שהם מעבר לליווי המשפחות, אבל לפני כשבוע הלכתי להופעה של אביב גפן בפארק הירקון. השירים החזירו אותי לחטופים ולחיילים שנפלו. כשהוא הציג בהופעה סרטון, חשבתי על הסרטונים שמתעדים את החטיפות והגופות. הרגשתי אשמה שלי יש את היכולת ללכת להופעה ולהם לא.

הדס חגי: "יש ילדים שהסתתרו מהמחבלים במשך שעות, והחרדה שהם חוו היא בלתי נתפסת. בשבוע שעבר ביקרתי חטופה ששבה, והיא סיפרה לי איך המחבלים תלשו ממנה בכוח את העגילים והשרשרת. ככה התנהגו הנאצים"

"אני רוצה לקחת מהמשפחות את הסבל והכאב. מצבן נוגע בי בלב ובנשמה ואני מוכנה לעשות הכל עבורן. בשבוע שעבר אמרתי לאמא של אחת החטופות שאני כל כך רוצה להקל עליה, עד שאם היא תבקש ממני מסז' ברגליים, זה מה שאעשה. היא ענתה שכל מה שהיא רוצה זה שאחזיר את הבת שלה. לצערי, אנחנו יכולות לתמוך, לחבק, ולסייע, אבל לא להחזיר את החטופים".

איך אתן מגיבות לסרטוני החטופים שמצלמים בחמאס וצצים בחודשים האחרונים בקצב מוגבר?

אורי: "זה מציף אותי ברגשות. מרגש ומפחיד כאחד. אני אף פעם לא יודעת אם סרטון של חטוף ממשפחה שאותה אני מלווה הוא טוב או רע. אני שואלת את עצמי - למה דווקא הוא? למה עכשיו? מה זה אומר?"

אתן חולמות בלילה על הטרגדיות שסביבכן?

אורי: "אני מגיעה הביתה ומתמוטטת על המיטה מרוב עייפות. כשאני חולמת, זה על הצעירים בעזה. אני רואה אותם יושבים על הרצפה, חסרי אונים וחלשים, מושיטים ידיים כלפי מעלה וכאילו מבקשים שירימו אותם כמו ילדים קטנים. אני חושבת על החלומות האלו בכל פעם שאני מגיעה לנכדה והיא מושיטה אלי ידיים כדי שארים אותה".

הדס: "לי היה חלום מטורף שעלה אחרי שהתפרסמו בתקשורת הרמזים שהיו אמורים להתריע על המתקפה המתקרבת. חלמתי שאני צועקת על הרמטכ"ל והמפקדים בחיל האוויר שיעלו מסוקי קרב לאוויר ושירימו את כל הזיקים (כלי טיס מאוישים מרחוק - ט"א). אפילו בחלום הרגשתי תסכול".

• • •

אחת הדילמות שאיתן מתמודדים המלווים של המשפחות, היא הטענות נגד המדינה ותחושת ההפקרות שחוו בשבת השחורה, בעוד שהמנהלת הוקמה תחת משרד ראש הממשלה וחלק מאנשיה הם עובדי מדינה. "לפעמים כואב לי שהמשפחות לא תמיד מודעות לסיוע הכלכלי שמגיע מהמדינה", אומרת הדס. "באחד הימים האחרונים היתה לי שיחה עם בן משפחה של חטוף, ובעודנו מדברים הוא ציין שאף אחד מהמדינה לא הרים אליו טלפון ולא שאל לשלומו. אמרתי לו 'אבל אני נציגה של המדינה ואני משוחחת איתך כל הזמן'. לא תמיד המשפחות מזהות שמי שעומד מאחורי התשלום למלונות או מאחורי הקצבאות שהן זכאיות להן היא המדינה".

אובדן האמון של המשפחות הוא מובן.

"אני יכולה להיות קשובה, מכילה, תומכת, ובמקביל מבינה את הכעס שלהן. לעולם לא אתעמת עם משפחות ותמיד אהיה לצידן. זו הסיבה שאני משתדלת להיות יצירתית ולהיענות לכל הבקשות. משבר האמון שלהן הוא עצום, קשה לתפוס מה עברו השבים ומה עוברים החטופים. אני זוכרת כיצד אחת החטופות ששבו סיפרה לי שמרוב שהיתה רעבה בעזה, היא גנבה מהמטבח של השובים שלה פיתה, חתכה אותה לחתיכות קטנות והחביאה בבגד כדי שלא ימצאו את האוכל. הבטן מתהפכת מסיפורים כאלה.

"כשאני מצליחה להשיג למשפחות את מה שמגיע להן, ההודעות שלהן מביאות אותי לדמעות. לדוגמה, אבא של חטוף אושפז בבית חולים ואשתו כבר היתה על הקצה. בשיחה בינינו הרגשתי שהיא בנקודת שבירה ומרגישה לבד. הם היו באחת המחלקות והרגישו קצת חסרי אונים. נסעתי לבית החולים ובמקביל התקשרתי לנציגת משרד הבריאות שנמצאת במנהלת וביקשתי שמישהו יבדוק את האבא ויסביר לו מה קורה.

"אחרי חמש דקות הגיע סגן מנהל בית החולים, ישב איתם, ענה על שאלות והעביר את האבא מחדר עמוס לחדר של שלושה מאושפזים. הוא אפילו השאיר להם את הנייד האישי שלו. זה נתן לאמא אפשרות לנשום ולהירגע. היא שלחה לי הודעה שעד היום הקריאה שלה גורמת לי לצמרמורת. היא הרגישה שהפעם היא לא לבד, שלא מפקירים את המשפחה, שיש מי שתומך בהם".

אורי בן ארצי: "חטופה ששבה אמרה שבעזה היה לה חלום לזרוק את הגלבייה המסריחה וללבוש חולצה ורודה, כמו שעשתה כילדה. המלווה שלה דאגה שיפתחו חנות רק עבורה, אפילו לסנדלים ורודים דאגנו לה. היא היתה מאושרת"

• • •

דבר אחד המת"מיות אינן מגלות - איך הן מצליחות לשמור על שפיות לאור החשיפה הארוכה לכל כך הרבה טרגדיות. מי שדואגת למצבן הנפשי היא האחראית עליהן, מרב שחם (49), פסיכותרפיסטית דינמית ומטפלת זוגית, בעלת תואר בפסיכולוגיה של החינוך. עד כחודשיים לפני המלחמה שימשה מנהלת בית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות. 7 באוקטובר תפס אותה פנויה יחסית והיא התנדבה בארגון "לב אחד", המסייע לאזרחים בעת חירום. לאחר מכן הקימה בתוך הארגון את המערך הטיפולי של החטופים ואז עברה למנהלת עם הקמתה, ומשמשת ראש תחום משפחות.

"המגע שלי עם המשפחות הוא נמוך יותר משל המלווים, אני דואגת להדרכות קבוצתיות ולהתמקצעות של המת"מים", אומרת מרב. "אנחנו מתמקדים בדילמות שהם נתקלים בהן, ובכל שבוע אני מקיימות איתם ישיבות צוות, שבהן אנחנו מתעדכנים ומעמיקים בזכאויות ובזכויות סוציאליות חדשות.

"אנחנו מקפידים על קיום קבוצות עם יועצת ארגונית כדי לאפשר לאחראים להתמודד עם האתגרים הנפשיים שמציבה העבודה. המת"מים נחשפים להמון רגעי עצב וייאוש ומזדהים עם המשפחות, ולא פעם הם מוצפים עד דמעות. יש לי בחדר באופן קבוע קופסת טישו".

את לוקחת הביתה את הסיפורים שאליהם את נחשפת במסגרת הקשר עם המשפחות?

"שניים מתוך ארבעת הילדים שלי הם חיילים. בן אחד הוא בסיירת גולני ונמצא בשלב ההכשרה. כרגע הוא לא בעזה, אבל החשש הזה קיים כל הזמן. כשנמצאים כל הזמן ליד שכול ומוות, קמים בבוקר עם מחשבות וחששות. יש לי המון חלומות על החטופים, באחד מהם הבן שלי סיפר על תרגיל שבו הוא נמצא, על חילוץ הרואי ועל מציאת גופות של חטופים. יש בי פיצול שחלקו מרגיש גאווה והשני חרדה. אני נאלמת דום מול ההורים של החיילות החטופות ומול התמונות שלהן מעזה, שמתערבבות עם התמונות של הבת שלי, שגם היא חיילת. זו הסיבה שאני מקפידה על הפרדה בין העבודה לבית".

את חוששת שהמת"מים עלולים להתמודד עם פוסט־טראומה לאור החשיפה המתמשכת הזו?

"אני חושבת שיש פוטנציאל שזה יקרה. אני משקיעה זמן ומשאבים גם בטיפול בהם, כי גם להם צריך לעזור להחזיק את הראש מעל למים".

מרב שחם: "יש בי פיצול שחלקו מרגיש גאווה והשני חרדה. אני נאלמת דום מול ההורים של החיילות החטופות ומול התמונות שלהן מעזה, שמתערבבות עם התמונות של הבת שלי, שגם היא חיילת"

"יש לנו חובה מוסרית עליונה להביא את כולם"

גם אחרי שמונה חודשים, אל"מ (מיל') ירון כהן עדיין נדהם מהחוסן של חלק מהמשפחות המתמודדות עם מצב של בן משפחה חטוף. "אני לא מבין איך אחרי כל הזמן הזה הם מצליחים לשמור על תעצומות נפש", הוא אומר. "אם ילד שלי היה בעזה, אני לא יודע אם הייתי מסוגל לחיות כרגיל".

המנהלת שלו מטפלת כרגע ב־300 משפחות, בעוד מספר החטופים הנמצאים בעזה עומד כיום על 124 ומספר השבים הוא 131. "ההודעה על הירצחם בשבי חמאס של החטופים חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול שוברת לב. לצערנו, בתהליך הזה, אנחנו גם מבשרים בשורות קשות למשפחות. יש לנו חובה מוסרית עליונה להביא את כלל החטופים ארצה".

במצב כזה המנהלת תסיים את עבודתה?

"לא, היא תשנה את אופייה. נוכל לשים יותר דגש על השיקום, שכרגע הוא מורכב. איך הורים יסגרו מעגל כשהילד עדיין שם? אחת האימהות סיפרה לאחרונה כי רק לאחר ששמעה שבנם נרצח בשבת השחורה ושגופתו מוחזקת בידי חמאס, היא חזרה להדליק נרות שבת. היא הרגישה שאי הוודאות הסתיימה, ולמרות הכאב העצום היא לא צריכה לדאוג יותר אם הבן אוכל, ישן, סובל".

אנשים מרגישים שמאז 7 באוקטובר "הלכה המדינה", גם אתה חש ככה?

"זה אירוע טראומטי, שקרה כשהמדינה רק החלימה ממלחמת יום כיפור. אני מאמין שמכל משבר המדינה תצמח ולא תתרסק. לא חווינו אירוע כזה מעולם ואני מאמין שנצליח לגבור עליו אם לא נחבר את הטראומה למשהו פוליטי. התנאי ליכולת שלנו לצאת מהאירוע הוא החזרת כל החטופים. לפני כן לא נוכל לפתוח בהליך שיקום.

"אם לא היתה לי תקווה בלב, לא הייתי מצליח להגיע כל בוקר למנהלת. אני בטוח שנחזור לעוטף, וגם בצפון יחזרו הביתה. אנחנו חזקים. מספיק לראות איך העם התגייס ב־7 באוקטובר, איך נפתחו חמ"לים אזרחיים, איך אנשים התנדבו ותרמו כסף. מדינה שמורכבת מכל כך הרבה אנשים טובים לא יכולה להתרסק".

tala@israelhayom.co.il