בשנות ה־50 של המאה שעברה, בקצה הצפון־מערבי של קיבוץ בארי, זה הנושק לגבול עם עזה, עמדו מטעי זיתים. עצים שאותם חברי הקיבוץ, חמושים במסרקות ברזל, היו מוסקים, שולחים את הפרי לתנובה. עם השנים ננטשו הזיתים לטובת גידולים אחרים, ועל אדמת המטעים נבנו דירות מרווחות בבתים דו־משפחתיים.
"שכונת הזיתים" קראו לשכונה העומדת עכשיו בחורבנה. להבות היום ההוא התחלפו ב־50 גוונים של פיח, גשמי החורף כיסו ברזלים בשמיכת חלודה, ורק חורשת זיתים קטנה שנותרה עדיין מתעקשת על עברה בירוק.
כשנחנכה השכונה ב־2005 פוזרו חלק מעצי הזית ברחבי הקיבוץ, שלוקח את ענייני הנוי שלו ברצינות. זה שגם זוועת 7 באוקטובר לא יכולה ליופי שלו. לעלוות העצים, לעצי פיקוס ופרי, לפריחה מרהיבה המתעקשת מול רסיסי חיים מתגוללים בתוך ההרס. מקירות הבתים עיני הנרצחים והחטופים ניבטות מתמונות, ננעצות בהולכים על שבילי הקיבוץ, תופסות את הבטן ולא מרפות. פורטרטים לצד שמות. שלדי מבנים עירומים לצד כאלה שלא ניזוקו, כמו הרוויחו ברולטה מהגיהינום.
עצי הזית הפזורים בחצר המשק הם שהולידו לפני כ־20 שנה את מועדון הזיתולוגים של בארי, שבו כ־40 חברים שבכל שנה, ביום שלישי הראשון של חודש ינואר, מתכנסים בפאב של הקיבוץ ומציגים את הזיתים שאותם מסקו וכבשו בשלל טכניקות. יש כאלה שחורצים כל זית בסכין. אחרים דופקים אחד־אחד באבן. יש שכובשים את הזית בשלמותו וכאלה שמתחילת תהליך הכבישה מוסיפים את התבלינים. אחרים כובשים במלח בלבד ורק בסוף מוסיפים את חומרי הטעם, מיני גרגירים, עשבי תבלין, פלפלים חריפים, עם או בלי שום.
"יש גם סיפור על ההוא שהכניס את כל הזיתים לשק, הניח על הכביש ועלה עליו עם הרכב", מספר לי עמרי קלמר, מייסד המועדון, שבתחילת הדרך עוד התבסס על ניקוד והיו בו זוכים, אבל בשנים האחרונות החליטו לוותר על התחרות, גילו שהכל דופק יופי גם ככה.
כל משתתף היה עונד על דש הבגד מדבקה שהופקה בדפוס של הקיבוץ, המכריזה על הכנס השנתי של כובשי הנגב בארי. הדפוס שנבנה בראשית ימיו של הקיבוץ כי אבא של לזר מחיפה אמר לחברים שזה עסק מכניס, והם, למזלם ולמזלם של הדורות הבאים, הקשיבו לקולו.
גם אירועי 7 באוקטובר לא יכלו לכובשי בארי, שקיבלו השנה זיתים ממגדלים בצפון שאותם כבשו במלון בים המלח, שם שוהים רוב המפונים. צנצנת מהזיתים האלה עומדת במטבח הבית של קלמר, שבשבועות האחרונים מחלק את השבוע שלו בין בארי לתל אביב. בין העבודה בבית הדפוס לטיפול בנכדים.
ספר הבישול "בארי בצלחת", שראה אור ב־2005, הוא שחיבר בינינו. עמרי הגיע ל"אסיף", המרכז לתרבות הקולינרית של החיים בארץ ישראל, שם התקיימו פעילויות סביב אוכל עבור כל מפוני הארץ הזו. הוא תרם לספריית המקום את הספר, שעל הכריכה שלו, ישובים על כדי חלב, ילדי בארי.
ביניהם, חבוש בכובע כחול, יושב גם הוא, הבכור מבין ארבעת הילדים של מנוחה וראובן קלמר, שני חיפאים שהיו ממקימי הקיבוץ, שאליו הגיעו במסגרת גרעין של הצופים.
טבית וגפילטע
הספר אוצר בתוכו מתכונים של חברי וחברות הקיבוץ, שמראשית ימים בורך במגוון מטבחים שהביאו איתם בני העדות שיצרו את המקום הזה. טבית לצד גפילטע, קובה ופלאפל מצרי לצד קניידלך, מטבח חלוצי לצד מטבח מודרני, ומעל לכל אלה "כדורי ממן" - הקלאסיקה הצמחונית של בארי שהגיעה לקיבוץ באמצע שנות ה־60 יחד עם עולה חדשה מפרס שאיש בקיבוץ לא ידע את שמה האמיתי, אבל הכדורים שהוציאו ידיה כיכבו במטבח שלו משך כמה עשורים.
"יתרונו העיקרי של הספר שלנו לעומת ספרי בישול אחרים הוא הגורם האינטראקטיבי שהוא טומן בחובו", נכתב במבוא, "והכוונה שלנו היא ליכולת של כל אחד מאיתנו המנסה לבשל ליצור קשר בזמן אמת עם מי שיצר את המתכון. למה התכוון כשכתב חום בינוני? מה עושים אם נגמרה השמנת המתוקה של דגן במרכולית?"
המילים שנכתבו לפני כמעט 20 שנה כמו גידלו ציפורניים, ועכשיו הן שורטות כשקוראים בהן, כי כבר לא יהיה אפשר לשאול את חנה קריצמן על חציל בטעם כבד או את יהודית וייס על עוגת הפרג שלה, ולא את יונה כהן על הבוריקטס, את לילך ואביתר קיפניס על פונדו הגבינות, ואת איילת גודארד או תמי סוכמן על מרקי השעועית שלהן.
נפגשנו בצהרי היום בשער המשק. אני עם קופסה שבה הגרסה שלי לכדורי ממן, ועמרי, חמוש בכובע ובמשקפיים, רכוב על אופניים שעליהם הוא מדווש כאילו לא עברו כל השנים ובתנועת הגוף שלו עדיין אצור הספורטאי שהיה. הנער ששימש מגן ימני והיחיד שבסוף העונה שבה בארי עלתה מליגה ג' לליגה ב' קיבל מביטון, המאמן, גביע הצטיינות אישי.
"אני מציע שנתחיל בחדר האוכל, כי עוד מעט נגמרת ארוחת הצהריים", הוא מזמין. על לוח המודעות תערוכת צילומים של בתי ילדים שלא הוחלפה מאז השבת ההיא. עד 7 באוקטובר פעלה כמה מטרים משם "ללוש", המאפייה של יקי שגיא, שעכשיו מלהטט בבצק במאפיית "לחמים", מכין ספנקופיטה ממולאת תרד הגדל בעין הבשור, באמנטל ובגאודה ממחלבת בארי, הגבינות שהכין דרור אור במחלבה הצמודה למאפייה. הגבן שכל כך הרבה ימים חיכו למעשה ניסים, שאולי גם הוא, כמו הילדים שלו, יחזור מהשבי. שלנעם ולעלמה שנחטפו ולאחיהם יהלי יהיה אבא בעולם הזה שבו יונת, אמא שלהם, נרצחה בשבת השחורה. אבל כמה שעות אחרי שיצאתי מבארי התפרסמה הודעה רשמית שהאיש המתוק הזה נרצח ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה.
המחשבות בועטות כמו הסודה הפורצת מהברז. בכל חדרוכל קיבוצי עם כבוד יש אחד כזה, שמציע סודה עם כוח שרוקדת את כל הדרך במורד הגרון. מדי פעם מישהו מבקש שלא נצלם את החברים. תיירות האסון, שמילאה את חצר המשק במבקרים, הולידה הקפדה על תנועת הנכנסים לחדר האוכל ורעב לפרטיות.
טעים האוכל, מתובל ביד מאופקת, הרבה יותר מזה שאצלי בזיכרון, אז אבקות מרק היו התבלין המוביל במטבחי הקיבוצים. "טבחים מקצועיים", אומר עמרי. "רובם מרהט. אלה כבר לא חברות המשק שעומדות מעל הסירים".
חדר האוכל התקיים מראשית ימיו של הקיבוץ. במטבח בישלו הנשים, שחלקן ראו בהכנת האוכל עבודת קודש הנותנת כוח לגברים בבניית הארץ. נשים אחרות התנגדו לרעיון החזרה המסורתית לסירים, בעיקר אלה שעלו לכאן חדורות ברוח המהפכה הבולשביקית וראו בארץ החדשה הזדמנות לחלוקה מגדרית אחרת. אבל ברוב המקרים, גם אלו שהצליחו להתברג לעבודת השדה או הרפת, מצאו עצמן חולקות את מקצב המחרשה עם עבודת המטבח ובתי הילדים.
בשנות הצנע חדר האוכל של הקיבוצים שיחק אותה, כי הגישו בו תוצרת חקלאית כמו ביצים, ירקות ועוף שבעיר רק יכלו לחלום עליהם. בכל הזמנים, גם כשהיה חסר והתפריט היה דל, ילדים ונשים בהיריון קיבלו את האוכל הכי שווה, שיגדלו ויהיו חזקים. ילדי שמנת קראו להם, הרבה לפני שהדביקו את הכינוי לילדי רמת אביב.
קלמר זוכר עופות ואת טעמו של דג נסיכת הנילוס, שכיכב בתפריט הקיבוצי תחת השם בקלה. "נוראי", הוא מחייך. והוא זוכר גם את הקינמון. "היינו אוכלים כדורי גבינה עם קינמון, פסטה עם קינמון, דייסה עם קינמון. אני שייך לדור שלם בבארי ששונא קינמון".
אוכל לחיזוק הגוף ותה כטקס התבגרות בקיבוץ. "את כל הארוחות אכלנו בבית הילדים. בין ארבע לשבע היינו מגיעים לבית של ההורים, ל'חדר', כמו שקראנו לו, שם היינו יושבים לשתות כוס תה עם ההורים. לנו, הילדים, היו מוסיפים מים קרים, שככל שהתבגרנו הכמות שלהם קטנה. עד היום, כשאני שותה תה או קפה, אני צריך שהמים יהיו רותחים. על סף כווייה בין השפתיים".
כשאני שואלת מתי התחילו לבשל בבתים, הוא אומר שעד היום יש חברים שלא התחילו. כאלה שמעדיפים להביא אוכל מוכן מחדר האוכל. מהמילים שלו צומח זיכרון ה"קומפלט", ככה קראו במעלה החמישה למתקן נשיאה יפהפה מאלומיניום. זה ששימש בקיבוצים את כל מי שלא יכול היה להגיע לחדר האוכל כי איחר או היה חולה ובכל קיבוץ היה לו שם משלו. "מנשק'ה", "סיר הסירים" או "סיר המעלות", "מחוטל" מיידיש, מערכת או "קונפייטר", שם חסר משמעות שכנראה נולד בפלמ"ח, שם, כשרצו לסדר מישהו, היו שולחים אותו להביא את הקונפייטר ועד היום הוא מחפש אותו. בבארי קראו לו "נושא כלים", ואם היינו מצליחים להשיג את המפתח לצריף הנוסטלגיה, שנשאר עומד בשלמותו, סביר שהיינו נתקלים בכמה דגמים שלו.
"אנחנו בית מבשל"
כמו שנכנסים לבית של הקלמרים ברור שהוא נולד למעשי מטבח. יופי של כיריים, משטחי עבודה נדיבים, ריבות במזווה, זיתים בצנצנות וחלונות המשקיפים לגינת הבית, שבה עץ שסק כורע מכמות הפרי, גויאבה אדומה ("תבואי בעונה, תראי איזה יופי של ריבה"), תפוזים סיניים, שזיף דובדבני, רימון, דשא בירוק מלא ופריחות בשלל צבעים. כמו אין מלחמה בעולם.
"כשחזרנו לכאן אחרי שבועיים, הצחנה מהמקרר ידעה לספר עד כמה אנחנו בית שמבשל". 22 שעות היה בממ"ד עם מימי שלו, אהובתו, שזימן לו הגורל בצעירותו. היה בן 19, רגע לפני גיוס, כשלמשק הגיעה משפחת פלד, אבא וארבעה ילדים, ביניהם מרים בת ה־17, שכולם קוראים לה מימי.
נדלקת מייד? אני שואלת. "ועוד איך", הוא עונה. "היא נכנסה להיריון ואני הייתי חייב להתגייס. ידעתי שהיא נוסעת לירושלים להתייעץ עם רופא שהיה מיודד עם המשפחה, ואמרתי לה שאני אוהב אותה. שמה שתחליט מקובל עלי. כשהגעתי לבקו"ם אני רואה את ארקה, מזכיר הפנים של הקיבוץ, ואיתו הרס"ר, שנוהם עלי 'תוציא את הידיים מהכיסים, אתה מתחתן!'"
בתמונות מהחתונה זוג יפה צוחק עד לב שמיים. צחוק שעוד שמור בעיניים של עמרי, כשהוא מספר את מימי אהובתו, אם שלושת ילדיו - סהר שחיה בתל אביב, דובי שגר בבוסטון, ואבנר, הכנר והמלחין שחי בגבעתיים.
"שלושה ילדים שהיו לחוצים הרבה יותר מאיתנו", הוא מספר על השבת ההיא. "מימי היתה הרמטכ"ל ואני הסגן. על ההתחלה, כשבקבוצות הווטסאפ התחילו להגיע ידיעות על ניסיונות של מחבלים להיכנס לממ"דים, היא אמרה לי להביא מפתח ברגים ולהוריד את הידית החיצונית. כשהיה שקט, היא שלחה אותי להביא את כל המטענים הניידים שאנחנו תמיד לוקחים לחו"ל. התכתבנו עם הילדים ועם תמי סוכמן, החברה הכי טובה של מימי, שנרצחה".
על מה מדברים 22 שעות בממ"ד? אני שואלת, אומרים אהבה? דברי פרידה? "בעיקר חושבים על הישרדות", הוא משיב. "ככל שהזמן עובר אתה מרגיש שאתה נכנס בתוך עצמך. חושש ולא יודע ממה אתה חושש. מהלא נודע ובעיקר מזה שהצבא לא מגיע, ולמה הוא לא מגיע".
הוא לא יודע למה לבית שלהם המחבלים לא נכנסו, למרות שפתחו חלון או שניים. גם מה זה משנה עכשיו לחטט במזל שעמד לצידך. "איבדנו המון ב־7 באוקטובר, אבל בהשוואה לאחרים שפר עלינו הגורל. הבית לא נחרב ואף אחד מהמשפחה שלנו לא נרצח".
הם פונו מהבית באור יום, ראו שבילים חרוצים מטנקים ואת ההרס המבעית בבית של פסי כהן השכנה, שבו הוחזקו בני הערובה. בהתחלה פינו את עצמם לבית של הילדה סהר בתל אביב, אבל אחרי שלושה ימים הרגישו שהם חייבים להיות עם כולם ונסעו לים המלח. "היה צורך גדול להתחבק, להרגיש את הקרבה", הוא אומר. "עכשיו אנחנו בדיונים על העתיד והכל כבר יותר מורכב. ישנם פערים וחילוקי דעות, אבל לזה את ואני לא נכנסים".
"מה למדתי מהמלחמה"
הפאב של בארי סגור בשעות הצהריים, גם הספרייה. בין השבילים קבוצות מבקרים. חיילים שומעים מורשת קרב, אחרים מתפללים מול מרפאת השיניים שבה "התנהל קרב לחיים ולמוות, בעיקר למוות", אומר קלמר. אני מרגישה איך עוד רגע אני בוכה, אז אני שואלת אותו על שמות העצים, שאת רובם הוא מכיר. "על מה שלא אני אומר עץ נוי. תלמדי. ככה כולם עושים".
הקירות של גן חצב, זה שהיה הגן שלו ואחרי זה של הילדים שלו, מכוסים עכשיו כמו כל קירות הקיבוץ במספרים שסימן הצבא. ראשי תיבות המודיעים על סילוק פצצות או על ביקור של זק"א.
הנה הבית של תמי, מוקף בבוסתן שנראה כמו מחכה לידיים מטפחות. "את יודעת", אומר עמרי כשאנחנו עוברים משם בדרך לשיכון ותיקים, "היו פה פועלי בנין מעזה שעבדו 20 שנה ואז הודיעו לנו שהם לא יכולים להמשיך להיות מועסקים פה, אז תמי ועוד שלושה בחורים התגייסו ואספו כסף מכל החברים. כל אחד נתן מה שהיה יכול, המשק הכפיל את הסכום ועם זה היינו מעבירים להם שכר כל חודש".
ואתה מספר לי את זה כי הם השתתפו בטבח?
"לא. אין לי מושג. אני מספר לך על תמי", עמרי אומר. "כולנו חטופים" כתוב לו על החולצה. בכל מחיר הוא חושב שצריך להחזיר אותם, ושהצרה הכי גדולה שלנו היא כיפת ברזל. "התמקדנו בהגנה, הזנחנו את כל השאר", הוא מסביר. "אמירה משונה לבלם ימני", אני מוסרת. "עובדה", הוא בועט בחזרה.
בשיכון ותיקים, הבית שפעם היה של ההורים שלו נשרף כליל. מנוחה אמו עלתה לשמיים של הנגב ב־2010, ראובן אביו חבר אליה תשע שנים אחר כך. משפחה צעירה נכנסה לגור שם, וכשהתחיל הבלגן היו שם אבא והבת שלו. הכל בער, האבא מצא איזה אופניים לברוח איתם משם, ובתוך כל מהומת העולם הבת שלו נכנסה בו, כי מה זה ככה הוא גונב אופניים.
השמש מתחילה להירגע, הירקות כבר דחוסים בצנצנת ועוד מעט יהפכו לחמוצים. אחד מהמתכונים של עמרי המופיעים בספר. אולי ייקח אותם לפאב, לשם באים לשתות כוסית ולפעמים גם לנשנש משהו שהביא אחד מהחברים. "כל אחד ומה שבא לו או לה. לפני כמה ימים חיים ילין ועוד חבר הביאו פיצות. כל הזמן דאגו לחידוש המלאי, שיישארו חמות. חיים מעולה בבצקים. אולי נביא גם את הממן שלך. שיטעמו החברים, יגידו מה הם חושבים", הוא אומר, ואני חושבת על זה שמכל המקומות בעולם הכי בא לי ללכת לשם, להקיש כוסית וודקה בכוסית הערק שהוא כל כך אוהב, לכרסם חמוצים ולהאמין לעיניים שלו כשהוא אומר שמחר יהיה הרבה יותר יפה.
"את יודעת מה למדתי מהמלחמה הזו?" הוא שואל לקראת פרידה. "לרימון ששתלתי קוראים 'וונדרפול', ובגלל המלחמה הגעתי לקטוף אותו בחודש איחור, רק בנובמבר, וגיליתי שזה הזמן שלו. אז הוא בשיא המתיקות", הוא מחייך ומלטף את ארתור, החתול הכי שחור שראיתי בחיים. מה עוד למדת? אני שואלת. "לא לסמוך", הוא מתעקש לחייך את צריבת המילים. "מי שאמור לשמור עליך לא תמיד ישמור".
לכבוד אנשי בארי, אלה שפגשתי ואלה שלא אפגוש לעולם, לכבוד קיבוץ שבו יצירה ועבודת אדמה הולידו כוחות שגם הנורא שבאסונות לא יוכל להם, ולכבוד עמרי קלמר, שיודע אוכל ויודע אהבת חיים, אני מביאה לכם שלושה מתכונים, כולם בהשראת "בארי בצלחת".
סלט חצילים בטעם כבד
המחסור בבשר ושנות הצנע הביאו גל של מאכלי "כאילו". ירקות התחפשו לכבד, ראשי כרוב לשניצל ולחם ישן כמעט לכל דבר. בחדרי האוכל של הקיבוצים כיכבו מאכלים כאלה לאורך שנים. המתכון שלפניכם הוא שילוב בין המתכונים שמצאתי בספר הבישול של בארי (שם, כמו בהרבה קיבוצים, את ציפוי הקמח או הקורנפלור החליף לחם טחון), לבין התערובת שצמחה במטבח שלי.
בלי להתעכב על שאלת הדמיון, הרי שמדובר בסלט טעים לאללה, בעיקר אם תיתנו דעתכם על כמה עניינים שצריך לדקדק בהם, כמו לא לתת לו לשהות במקרר, לבשל את הביצים בסמוך להכנה ולא לערב שום מכשיר חשמלי בתהליך.
אני, כמו תמיד, הלכתי על שמן זית, עדין במקרה הזה. אפשר להעמיק גוון וטעם אם משתמשים בחמינדוס, למשל כאלה שנותרו מהחמין או ביצים שמבשלים במים על אש קטנטונת 6-7 שעות, עם קצת שמן וקליפה דקיקה חומה מבצל אחד.
החומרים:
√ 4 חצילים בינוניים
√ מלח
√ ½ כוס קורנפלור
√ 1 ביצה
√ ½ כוס מים
√ שמן זית עדין
√ 3 בצלים בינוניים קצוצים דק
√ 4 ביצים קשות
√ ½ כפית פלפל שחור גרוס
אופן ההכנה:
פורסים את החצילים לעיגולים בעובי של כסנטימטר, זורים עליהם מלח, מניחים בצד שיזיעו וסופגים את הנוזלים. טורפים את הקורנפלור, הביצה, המים ומלח לבלילה דלילה. מחממים במחבת גדולה שמן בגובה של כ־2 סנטימטרים, מטגנים שמונה פרוסות חציל עד להזהבה קלה ומוציאים לנייר סופג. את יתר הפרוסות טובלים בבלילה ומטגנים על להבה נמוכה עד שהן מזהיבות. חריכה עזה, זו שבדרך כלל מחמיאה לחצילים, אינה במקומה כאן. גם את אלה מוציאים לנייר סופג.
נפטרים מהשמן שבמחבת, מנגבים בנייר סופג וכשהמחבת משומנת מעט מטגנים את הבצלים באיטיות, על להבה נמוכה, עד שהם משחימים. זהו תהליך איטי שבין טיגון לייבוש שאורך בסביבות חצי שעה. בסיומו, מעבירים את הבצלים לקערה. קוצצים דק את החצילים, אלה עם ואלה בלי הבלילה, ומוסיפים לקערה. קולפים את הביצים הקשות ומרסקים אותן לקערה בעזרת מזלג, או מגררים בפומפייה גסה. מתבלים בפלפל גרוס, טועמים, מתקנים תיבול, ובתיאבון.
חמוצים בן־רגע
"זה יופי של דבר", אומר לי עמרי כשהוא עומד מול החלון למלא את הצנצנת. "אם מישהו היה מתקשר מהדרך להודיע שהוא מגיע, הייתי נכנס ומכין את החמוצים האלה. עד שהיה מגיע, כבר היה מה לכרסם". רשימת הירקות שלפניכם מתייחסת לזו המופיעה בספר, אבל ביום שבו אנחנו נפגשנו גם שומר וקולרבי מצאו דרכם לצנצנת.
החומרים:
√ ½ כרוב
√ ½ כרובית
√ 6 גבעולי סלרי
√ 5 גזרים
√ 5 שיני שום
√ 4-2 פלפלים חריפים
√ 4 כוסות מים רותחים
√ 2 כפות מלח
√ 1 כוס חומץ
אופן ההכנה:
חותכים את כל החבר'ה לגודל סביר ודוחסים לתוך צנצנת. בכלי אחר ממיסים את המלח במים הרותחים ובחומץ, ואז שופכים לצנצנת הירקות עד לכדי כיסוי. אם לא מספיק, מוסיפים נוזלים באותו היחס. העסק יהיה מוכן מייד כשיתקרר. אחרי שלושה ימים גם החריפות תופיע.
כדורי ממן
"איש בקיבוץ בארי לא ידע את שמה האמיתי של ממן", נכתב בהקדמה למתכון של כדורי ממן בספר "חדרוכל" שחיברו עופר ורדי ואסי חיים ושיצא בהוצאת לאנצ'בוקס. "30 שנה עבדה במטבח חדר האוכל והכינה ממטעמיה, ובהם כדורי ממן הידועים של הקיבוץ. מרים חוסרבי עלתה ארצה מפרס בדרך לא דרך בשנת 1953, עם אמה ושלוש בנותיה הקטנות. בשנת 1964 עברה לבארי, שם מצאה את מקומה בין הסירים, לשמחתם הרבה של חברי המשק".
ב"בארי בצלחת" זו זהבה אבוטבול שחתומה על המתכון, שם רשימת המצרכים חפה מכמויות. "ככה וככה" כותבת המחברת, "כמו שממן היתה אומרת". המתכון שלפניכם משלב בין המקורות, לוקח עוד צעד את הכיוון האסיאתי שבמתכון של אבוטבול, שם סויה מופיעה ברוטב, ומשאיר בחוץ את אבקת המרק שמשך שנים היתה התבלין המוביל במטבחי הקיבוצים. הכמויות יפות לכ־25 כדורים.
החומרים:
√ 4 כפות שמן זית
√ 5 בצלים גדולים קצוצים
√ 4 ביצים
√ 8 כפות קמח
√ 1 כפית זנגביל טחון
√ 2 כפיות מלח
√ פלפל שחור גרוס לפי הטעם
√ 3 גזרים בינוניים קלופים וחתוכים לקוביות קטנטנות
√ 1 ו־½ כוסות מים
√ 5 כפות סויה
√ 2 כפות רכז רימונים
אופן ההכנה:
בסיר מחממים 2 כפות שמן זית, ועל אש קטנה וסבלנית מזהיבים בו את הבצל. בקערה טורפים 3 ביצים ומוסיפים תוך כדי בחישה מתמדת את הקמח, עד לקבלת בלילה סמיכה נטולת גושים.
מוסיפים לבלילה כפית וחצי מלח, זנגביל ופלפל שחור ומערבבים היטב. מחממים במחבת את 2 כפות שמן הזית שנותרו, ועל אש בינונית מטגנים בה את הבלילה עד לקבלת מין חביתה חיוורת שטוגנה קלות משני צידיה. הכוונה היא לייבש, לא להשחים. מצננים.
במעבד מזון טוחנים את החביתה ו־6 כפות גדושות מן הבצל המטוגן, מוסיפים לעיסה את הביצה שנותרה ומערבבים עד לקבלת עיסה אחידה. מוסיפים לסיר עם שארית הבצל את קוביות הגזר, חצי כפית מלח, פלפל שחור, סויה, רכז רימונים ומים - טועמים ומתקנים תיבול. מביאים לרתיחה עדינה.
בידיים לחות מעט יוצרים מהעיסה כופתאות בגודל פינג פונג ומניחים בסיר הרוטב. מבשלים במשך כחצי שעה בסיר מכוסה, עד שהכדורים מתייצבים. מוסיפים מים לפי הצורך כדי שלא ייחרך ויישאר די רוטב להגשה.
