פנינים מהייאוש הדיגיטלי הגדול: "השפעה ברשת" - לא מה שחשבתם

לפני זמן מה היה לי הכבוד להרצות בפני קבוצת מנהיגים צעירים. הנושא היה "השפעה ברשת" או משהו מעין זה, וזו לא היתה ממש הרצאה כי אם סדנה הדנה בדרכים למקסם את התועלת שיכולה לצמוח משימוש ברשת למי שחפץ/ה להשפיע.

לי עצמי אין שום יכולת ללמד מישהו או מישהי בנושאים אלה, מאחר שעברתי זה מכבר את הגיל הקובע לעניין זה - 16.5 לבנות ו־17.5 לבנים. מה שכן, חלק מהעניין נגע גם לתוכן המועבר ברשת, ובתוכן אני מתיימר להבין, על כן הוזמנתי.

עלי לומר באובייקטיביות שזה היה לא רע בכלל. חלקתי את יום העיון עם עוד מרצה מצוין שמתמחה בתורת הנאום ובהופעה בפני מצלמה, וגם הוא נתן את שלו ושנינו הנבנו להם רוב תועלת, אני חושב. מה שהרשים אותי במיוחד היה העובדה ששנינו, גם המרצה האקדמי וגם אני, לימדנו אותם כללי ברזל לנאום נכון. במקרה שלו אלה היו ממש טיפים ספציפיים להתנהגות נכונה על במה, כולל ירידה לפרטים ממשיים של קול, זמן, שפת גוף, מבע - אבל שנינו הפרנו אותם ברגל גסה בעצם ההרצאה שלנו עצמה.

הוא, נגיד, הדגיש כמה וכמה פעמים כמה חשוב הקיצור והאימלוק, ובפועל חפר וקדח במשך כשעה וארבעים. הוא דיבר על שפת גוף סמכותית ובוטחת, אבל כל תא בגוף שלו זעק חוסר ביטחון והוא נע ונד, למלם ולפסס ואפילו בלע מילים.

• • •

אני עצמי דיברתי על מיקוד ומהלך ולא הפסקתי לפתוח סוגריים ולפתח מהלכים אסוציאטיביים, ועל שפת הגוף שלי עצמה הרי אין צורך להכביר מילים. דמיינו חציל (בלאדי, אם תתעקשו) נע ומדבר בקול מאנפף.

ואת כל זה אני מונה לא כדי להצטנע, אלא הפוך - כדי להתגאות: העובדה ששנינו הצלחנו לרתק אותם זמן רב, להביא להם תועלת מרובה ואף להרוויח שכר יאה על ההרצאות האלה, למרות כל האמור, מוכיחה שאולי כל יום העיון הזה היה די מיותר.

אולי אין באמת תחום עיוני כזה ששמו "תורת הנאום", אלא יש כאלה שיש להם את זה, ויש כאלה שיש להם אולי דברים אחרים, אבל לא את זה. ואולי עצם המחשבה שכל אחד יכול בעצם להיות חיים שפירא או ברק אובמה או הרב לאו אם רק ילמד כמה טכניקות היא מאוד מעליבה, אבל לא נורא. בינתיים נניח שזה אפשרי ותמשיכו להזמין אותי. זוהי סדנה חשובה מאוד.

בתוך הדברים שלי טרחתי להשמיע "אני מאמין" ותיק שלי, שגם כאן חזרתי עליו בעבר לא מעט: דרשנות אינה תחליף לתוכן אמיתי. אפשר לקשט תוכן אמיתי באלגוריה חביבה, במשל נעים או בדימוי לא מזיק. זה לא יכול להיות העניין עצמו. דרשנות, אמרתי להם, אין בעיה לייצר (פעם תיארתי מעל עמוד זה את המנוע הדרשני הקרוי בביתנו "אותו דבר עם ישראל". הוצאתם קבוצת פרוסות לחם קפואות מהמקפיא? אם תותירו אותן צמודות הן לא יפשירו. הפרידו ביניהן - והן מייד יפשירו. אותו דבר עם ישראל: כשהוא מאוחד - בלה בלה, אבל כשבניו נפרדים - בלה בלה בלה).

• • •

הנה, אמרתי להם, אתן לכם דוגמה: בדרך לכאן, באוטו, הבטתי במראה האחורית ולא ראיתי כלום. ראיתי רק את המצח שלי. מייד תיקנתי את הזווית כך שבמראה ניתן היה לראות את כל השמשה האחורית ואת כל הדרך. ואז הבנתי! זה האיר בי! וכאן לקחתי פאוזה ארוכה, אינסופית כמעט, ובעיניים מצומצמות ובקול מונמך רטורית אמרתי: איך אתה יודע שהמראה לא מכוונת? אם אתה רואה את עצמך!

כשאתה רואה את עצמך, ברור מאליו שאתה לא רואה את הסביבה. רק כשאתה לא רואה את עצמך - אתה מצליח לראות את הסביבה. דממה נפלה, ולאחריה פרץ צחוק גדול, ואני ידעתי שהנקודה הובנה והמסר עבר. כך לפחות חשבתי.

• • •

היום ההוא נגמר בכי טוב, ואני זוכר שנסעתי משם ואמרתי לעצמי: יש דברים שלא משתנים. הצעירים והילדים האלה חושבים שהם כל־יכולים בתחומים הדיגיטליים ובשטויות של הרשת. שימשיכו לחשוב שהם חכמים גדולים. בסופו של דבר, מה שעובד זה התוכן. אין תחליף לתוכן טוב ולכריזמה בימתית. ועל כן אני הוא זה שמלמד אותם ולא הם אותי. נקודה.

בסוף אותו שבוע קיבלתי לינק מכתובת לא ידועה לקטע רשת. לא אחשוף מה בדיוק, מטעמים מובנים, אבל השם היה מוכר לי והוא סקרן אותי. על כן נכנסתי פנימה וצפיתי בפנינת תבונה יוצאת דופן וחסרת תקדים. הדובר, שאותו זיהיתי כמי שישב ממש בשורה הראשונה בסדנה שלי ועקב אחרי כל מילה בעיניים בורקות, הסביר שבחיים זה או שאתה רואה את עצמך או שאתה רואה אחרים. קחו לדוגמה את המראה האחורית ברכב. איך יודעים שהיא לא מכוונת? אם אנחנו רואים את עצמנו. אין גם וגם. זה או־או.

• • •

4,300 לייקים. 23 אלף צפיות. פתאום נזכרתי שכשכולם צחקו, הוא לא צחק איתם. הוא ידע למה. ופתאום הבנתי שאני ממש אידיוט אם חשבתי שאני לימדתי אותם משהו. ממש־ממש לא. הם אלה שלימדו אותי.

אז הנה, מתוך הייאוש הדיגיטלי הגדול הנה עוד כמה פנינים גאוניות שעלו לי באוטו, בדרך לכאן. נסו ותיהנו:

כשבפנים חם ובחוץ קר והכל אטום מסביב - נוצרים אדים על השמשה (על שמשת החיים) והאדם מתקשה לראות את סביבתו, והוא בכלל לא יודע שלאחרים ממש קר עכשיו; הדרך היחידה למנוע פקק של סקרנים היא לא לנסות ולהשפיע על אחרים, אלא להשתדל לא לחטוא בכך בעצמך. אם כל אחד יימנע מלהאט ומלהעיף מבט כדי לבדוק שמא יש שם גופה - לא יהיו פקקי סקרנים.

זה נכון לגבי כל דבר בחיים: אפשר להסיר את הרגל מהגז, אבל רק כשנמצאים בירידה - כדי לעלות צריך לעבוד. כשיש ערפל כבד - לא יעזור להעלות את האורות. ככל שהאור יהיה חזק יותר כך הראות תצטמצם. אותו דבר בחיים (אין לי עדיין את ההשוואה המדויקת, אבל נסו למצוא משהו).

נמשיך. לא יעזור כמה תנסו: אם אין דלק - האוטו לא ייסע (וגם אם אין נהג). והעיקר: חובה להתחזק באמונה בווייז. האדם רואה ראייה מצומצמת. הווייז רואה הכל כי הוא רואה מלמעלה. לפעמים הווייז אומר לאדם לנהוג כך וכך, וזה נראה מוזר מאוד כי האדם רואה כביש פתוח.

למה עלי לפנות עכשיו לבאקה אל־גרבייה? מה יש לי לעשות עכשיו בבאקה אל־גרבייה? מה בכלל פתוח עכשיו בבאקה אל־גרבייה?

אבל צריך להאמין! צריך להאמין!

ואז האדם פונה לבאקה אל־גרבייה וכעבור חצי קילומטר הוא רואה מאיזה גשר פקק אדירים שאינו נגמר ושאותו חסך, אך ורק בגלל האמונה בווייז!

איפה, איפה היה הווייז...?