וכל האי־כבוד לשר: השיעור שבן גביר חייב ללמוד

כעת, אחרי שהשר לביטחון לאומי יצא בשלום מבית החולים, אפשר לאחל לו החלמה מלאה ומהירה, ולומר את האמת הפשוטה שחייבת להיאמר:

שר לביטחון לאומי הוא שר המשטרה. ושר משטרה שמתנהל בכבישי ישראל כמו עבריין תנועה סדרתי זה בדיוק כמו שר דתות שיצטלם כשהוא תוקע פיתה עם משהו באמצע חג הפסח. כמו שר פנים שמזייף ת"ז. כמו שר תיירות שמצולם כשהוא מסביר לתיירת צרפתייה שהתרגום העברי ל־bonjour זה "אמא ש'ך בגבס". ועוד מצחקק כמו משוגע אל מול התעלול הגאוני.

זה כמו שר לביטחון לאומי, שמבטיח שבקדנציה שלו תחזור סוף־סוף ההרתעה, ובסופו של דבר מתברר למעלה מכל ספק שהמורתעים היחידים הם אנחנו. האזרחים הישראלים. מה מורתעים? מבועתים.

• • •

בתוך כמה חודשים הלכו לעולמן החוליות המשפחתיות האחרונות שחיברו אותנו לדור הקודם של המשפחה.

דודה אביגיל, שבביתה התגוררתי בשנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה ושלימדה אותי להיות ירושלמי. עליה עוד אספר ללא ספק.

דוד אריה, שהיה הראשון בעולם שהציע לי עבודה. זה היה בתיכון ובחופש הגדול, וכל האנשים בבנק המזרחי ששמעו שהוא קרוב משפחה שלי נתנו בי מייד מבט מלא הערכה וכבוד. כך למדתי שיעור לא רק במוסר עבודה, אלא גם מה הפירוש של "טוב שם משמן טוב".

סבתא חמאמה (יונה), שהיתה הסבתא של מי שהיתה אשתי, נציגה מרגשת של ימים קדומים ותימניים מאוד, כולל פיתות טריות שנשלפות בכל רגע השד יודע מנין ומעופפות לעבר מי שרעב.
והדוד ז'אק, ממשפחתה של אמי, שהיה ללא ספק הדוד הכי רומנטי שהיה לי אי־פעם, ובכל פעם שהוא תקע מבט מאוהב בדודה קלודין, גם אחרי 60 שנות נישואים, זה הפליא והציף את הלב.

ארבעת האנשים הללו היו שונים מאוד זה מזה, ואיש מהם לא הכיר את כל שלושת האחרים. אצלי, בכל אופן, הם השאירו רושם עצום, וככל שאני חושב על כך, כולם חלקו שתי תכונות - צניעות ותמימות. יש בי געגוע עמוק לשתי התכונות האלה, שתמיד צחקנו עליהן והערצנו אותן בו־בזמן.
רק לאחרונה, מאז אבדו עקבותיהן של שתי התכונות הללו, אנחנו מתחילים להבין כמה הן יקרות.

אבא ז"ל תמיד אהב לחזור ולספר על דירת החדר וחצי שבו גידלה משפחת לוי את תשעת ילדיה. בכל ערב שבת אבא שלו היה מפרק את הדלת מהצירים, משכיב אותה על שני ארגזים ופורש מפה. כך שלפחות את סעודת השבת יאכלו על שולחן.

זאת תמונה קטנה ופשוטה, אבל רבת השראה, ועל כל אחת ואחד מבני המשפחה שלי אפשר לראות משהו מזיכרון הדלת שהופכת לשולחן שבת, למרות שאיש מאלו שראו זאת במו עיניהם כבר איננו איתנו.

• • •

האם זאת סתם נוסטלגיה שלא אומרת כלום? אני לא חושב כך. מה שמשותף לאנשים צנועים ותמימים הוא הנכונות שלהם ללמוד. הם לא מתביישים להקשיב. יש בהם משהו ילדותי, במובן הטוב של המילה.

קחו את הדוד שלי ז'אק, למשל. הוא והדודה עזבו את צרפת למרות שהיתה להם שם משרה נוחה כבנקאים, ועתיד בטוח. כשעלו ארצה הם התגוררו באזור כפר שלם, בדרום־מזרח תל אביב. כעבור שנים רבות עברו לגבעת שמואל. אבל בכל פעם שהדוד ז'אק היה צריך לנסוע לאנשהו, הוא היה נוסע קודם כל לבית הישן בכפר שלם, ומשם יוצא ליעד.

תמיד חשבנו שזה קצת מצחיק, אבל עמוק בלב אני כל כך אוהב את זה שלבן אדם יש נקודת עוגן בעולם, שהיא המקום הראשון שהיה לו כשעלה לארץ. אליה הוא בא וממנה הוא נוסע. במהלך שירות מילואים הוא נפצע בברך, ומאז הצטרפה לדמותו צליעה שבכלל לא התאימה לאתלט ורקדן שכמוהו. אבל בכל פעם ששאלו אותו למה הוא לא תובע את צה"ל ואת משרד הביטחון, הוא הגיב בתימהון. מה פתאום! ואיך אפשר לתבוע את הגופים המקודשים האלה?

אגב, הנכדה שלו, מאי חייט, שרדה את אסון מסיבת הנובה באחד מסיפורי ההצלה הכי בלתי נתפסים שנשמעו אי־פעם. כששוחחנו על כך ב"שבעה", חשבתי שיש משהו עמוק מאוד בדבר הזה שביהודית קוראים לו "זכות אבות ואימהות".

על מקומן העכשווי של תכונות כמו צניעות ותמימות חבל שנבזבז מילים מיותרות. בכל אופן, יום אחד משפחה שלמה מביטה שמאלה וימינה ומבינה שדור שלם חלף. חוליה חשובה בשרשרת, החוליה של דור המדינה - כבר איננה. יש מורשת ויש סיפורים נהדרים, ובעיקר דור צעיר מעולה ממש. אם יש דבר שאני מייחל לו, זה שחסרונם של האנשים הגדולים והפשוטים הללו, שבצילם גדלנו, יהיה דלת שהוסרה מציריה רק כדי להפוך לשולחן משפחתי.

• • •

השבוע ניגש אלי ידיד טוב שגם עובד איתי, הצביע על הציוד שהכנתי לקראת איזו מצגת, הניח יד אוהבת על כתפי ואמר: "עד מתי תמשיך עם הדיסק־און־קי הזה מתקופת החשמונאים? בוא־בוא, אני אחליף לך". טוב, אולי הוא לא אמר "חשמונאים", אולי הוא אמר "משנת תרפפ"ו", או שמא הלך על גרסת "מימי אנו באנו". כך או כך, הוא טען שהדיסק־און־קי שלי ענתיקה, וזה, רבותי, השאיר אותי בהלם מוחלט.

איך בכלל יכול דיסק־און־קי להיות ענתיקה? - כך חשבתי - הרי השמיצ'יק הזה הוא־הוא הקדמה. הוא החדשנות עצמה, והוא תמצית רעיון ה"סטארט־אפ ניישן". איך אפשר לדבר במונחי תרפפ"ו על ישות נוהרת מתחכום, שלמרות שהיא קטנה יותר מג'וק היא מסוגלת להכיל כמות מידע שעד לא מזמן היה מתקשה להידחס במרתפי ספריות ענק. זה דיסק־און־קי, למען השם, לא פתילייה!

ואז, אט־אט, זחלה לתודעתי ההבנה שאני קשיש ומקשיש. שותה סודה הנני, אומר "חנטריש", ויש אומרים גם מועמד טבעי לקלנועית. וקשישים, ככה זה איתם, יום אחד הם נתקלים בחפץ חדש, שהוא ההמצאה המהפכנית של דורם. הם קצת מתאהבים בו, שלא לומר מעריצים, ולא מביאים בחשבון את האפשרות התיאורטית שיום יבוא וגם הוא, כמו כל יתר הדברים על פני האדמה, פשוט יתיישן ויתבלה לנגד עיניהם.

כמו מה? טוב, כמו הטרנזיסטור הישן של הסבא שלי. ההוא שהיה מכוסה בכיסוי עור עם חרירי אוורור קטנטנים. בעינינו, הנכדים, הטרנזיסטור תמיד היה ישן. בעיני סבא הוא היה חדש לנצח. והנה, מתברר שעכשיו תורנו, והוא הגיע מהר מהמצופה.

וכך, בסתם יום של חול, העיר לי משה, חברי הטוב, שהדיסק־און־קי שלי הוא ענתיקה מימי המנדט. או החשמונאים. בוא נסכם על תרפפ"ו. אין לתאר.