צעיר, אוהב אדם, רצוי מזרחי: מי יהיה המנהיג הבא?

רבים פונים אלי ושואלים: מי ינהיגנו? נראה שאין כרגע אף אדם שראוי לאמוננו. מסכים. כרגע לא, עד הבחירות חייבים למצוא אדם או חבורת אנשים שיוכלו להוליך את עם ישראל ממפלה לניצחון, להחזיר את הביטחון לדורות, לשקם את מעמד ישראל בעמים, לטוות מחדש את הקשרים שנקרעו בינינו בשנים של הפרדה ותעמולת שנאה.

אז ישבתי עם הצוות שלי, וגיבשנו כמה כללים ראשוניים שעל פיהם נדע לזהות מנהיג, אם יגיע במקרה. כותב בלשון זכר לנוחות הקריאה, מנהיגה תתקבל כמובן בשמחה. אז מי ינהיג אותנו?

אדם חדש: לא מתוך המערכת. אין במערכת הפוליטית אף אדם שסביבו עם ישראל יכול להתאחד. אין טעם יותר במשחק הכיסאות המוזיקליים. כל השמות שאנחנו מכירים חטאו באי הבנה עמוקה של המציאות שלנו, כל אחד בתחומו ובזמנו, והם פסולים להנהגה.

גיל: לא יותר מ־45. המבוגרים עשו את שלהם, תודה ושלום. צריך אנרגיה רעננה, מישהו מהדור שמבין את העולם החדש והשפה החדשה.

רזומה: מעולמות הניהול, הכסף הגדול, העשייה הבינלאומית, ההצלחה. צריך מישהו שלא ילך אחרי כסף. מישהו שיש לו מספיק. וגם - מישהו שידוע מה עשה מ־7 באוקטובר, ועשה את הכי טוב שלו.
יהדות. חובה קשר חם למסורת. אפשר דתל"ש, אפשר מסורתי, אפשר דתי מתון, אפשר חילוני עם כבוד לארון הספרים. רק חיבור יהודי יאחד את העם. חילונים קיצוניים ודתיים משיחיים לא יצלחו למשימה.

צבא. שירות משמעותי - חובה. לא חייבים גנרלים גדולים, אבל שירות גם בסדיר וגם במילואים עם תרומה רצינית והוכחת מחויבות אמיתית - זה ייהרג ובל יעבור.

מוטיבציה. המנהיג החדש יפעל מהרצון לאחד את העם, לתת חזון ארוך טווח וביטחון מחודש לעם היהודי בעולם כולו, ולנצח את האויבים. אחד שטובתו האישית לא מעניינת אותו כלל.

מיקום פוליטי: אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.

כריזמה: שקטה. לא אדם של רוח וצלצולים. לא אני, אלא אנחנו. אדם המחובר למרכז שלו ושממנו שואב את כוחו, ולא מההמונים. אדם שמדבר חלש ואומר דברים חזקים.

עדה: רצוי מזרחי. עדיף דובר ערבית מהבית. מה אשכנזים מבינים במזרח התיכון כבר ראינו. תודה רבה.

בן־אדם: נקי כפיים, איש משפחה, דובר אמת, אוהב אדם, שליח לטוב.

אלה התנאים שהצוות שלי העלה. מוזמנים להוסיף עוד ולשתף חברים. ואם אתם מכירים אחד כזה או אחת כזאת, דחפו אותם אל הבמה. זה לא הזמן להסתתר.

חוליגן

העובדה הפשוטה שהשר לביטחון לאומי, האדם האחראי על אכיפת החוק בישראל, הוא עבריין תנועה פעיל, הספיקה להפוך למובנת מאליה עד כדי משעממת. אבל זה מטורף.

איתמר בן גביר, מלבד היותו חסר כל כישורים למלא את תפקידו הקדוש, ממשיך להיות חוליגן כביש ולתת דוגמה נוראית לכל אוחז בהגה במדינה. התאונה שבה נפצע כי לא חגר ועבר באור אדום, היא באמת רק קצהו של קרחון העבירות שהאיש הזה מרשה לעצמו. נראה שהוא מעל החוק, ששמירה על החוק אינה בשבילו. אף פעם לא היתה.

וכשזו הרוח הנושבת מלשכת השר, האם ניתן לצפות שהמשטרה תעשה מאמץ מיוחד לטפל בנהיגה הפרועה בכבישים? אני מתאר לעצמי מה התגובה שיכול לקבל, למשל, ראש משטרת התנועה, אם יביא לדיון עם השר תוכנית חדשה לצמצום הבריונות בכביש. בטח יהיו שם דאחקות, קריצות בעין אחת, ומסמוס מהיר של האירוע. ומה שהכי מדהים פה, שיש לכבוד השר תומכים שהולכים ורבים, כאילו הם עצמם לא ייהרגו בתאונה או יאבדו את היקר להם על הכביש בגלל התרת הרסן של העומד בראש המערכת.

בדיוק חזרתי מדובאי. שם אין עבירות תנועה כלל. עד כדי כך צייתנים שם הנהגים, שאפילו אופנועים לא משתמשים בשוליים כדי לעקוף ולא מתמרנים בכביש המהיר בין מכוניות. זה פשוט לא משתלם. מערכת של אינסוף מצלמות מותקנת שם בכל הכבישים, במרווחים צפופים ביותר, והן מצלמות ומנתחות את הנהיגה כל הזמן. מי שעובר את המהירות המותרת, מי שעוקף, מתבריין, שם פס לבן - אוכל אותה מיידית בקנסות כבדים מאוד, שמוציאים את כל הכיף מהעבירה. לכן כולם, כולל כולם, נוסעים רגוע, וזה משרה מיידית שלוות נפש על הכביש. לא כמו בכבישינו, שבהם רכב של נהג רעב לאדרנלין יכול להגיח בכל שנייה ולקחת אותך איתו לעולם הבא.

כשאחליף את בן גביר בתפקידו, לא רק שאיישם את המודל של דובאי, אשכלל אותו יותר. אצלי כל עבירת תנועה תגרור משלוח הודעת טקסט מיידית לנהג, הקנס ייגזר עד דקה אחרי העבירה, ונראה מי משתולל אחרי שקיבל אלף שקל על מה שעשה לפני שנייה. המערכת תחזיר את ההשקעה בה במהירות, דרך הקנסות, ותוריד את כמות הנהרגים ברכב לקרוב לאפס בתוך זמן קצר. כך נחזיר לעצמנו את מספר ההרוגים באסון 7 באוקטובר בתוך חמש שנים, ועל הדרך נשנה את תרבות הנהיגה פה. כל זה לא יקרה תחת בן גביר. הוא בנסיעה מבצעית.

ריקבון

כתבו לי ליכודניקים הכועסים על השימוש שעשיתי במילה "ריקבון" לתיאור מפלגתם כעת. ראשית, אני מתנצל על השימוש במילה המעליבה. היא לא במקום. הייתי חריף מדי לימים של אחדות. מודה ולוקח חזרה. התכוונתי למפלגה ולא לאנשים.

אבל לא לוקח חזרה את איך שאני רואה את הליכוד כעת: מפלגה רעיונית שהפכה למועדון מעריצים. אין לי כלום נגד מועדוני מעריצים, אפילו היה לי אחד פעם, אבל בגלל שהיו לי מעריצים, זכיתי לראות את העיוורון המוחלט במבטם על מושא ההערצה.

המעריץ שֹם על הנערץ מטענים נפשיים כמו כמיהה לקשר, לדמות אב, למלך. את כל מה שחסר לו הוא שם על הדמות שבחר להערצה. אני ידעתי אז שאני ממש לא מה שהמעריצים חושבים שאני, הם רואים בי השתקפות של חוסריהם בלבד. ואילו את חסרונותיי הבולטים אינם רואים, ואף מכשירים אותם. לכן, אני חושב שמועדוני הערצה זה נחמד לנוער, פחות למבוגרים שרוצים להנהיג מדינה.

אני דוגל בעיקרון אי ההערצה. לאף אחד. ברגע שאתה מעריץ, באותה שנייה מתחילים להשתמש בך: או שמוכרים לך סחורה ממותגת או שמוכרים אותך, כי אתה בזול. לא צריך לשכנע אותך. אתה בא משוכנע. המעריץ משועבד למושא הערצתו. המעריץ אינו אדם חופשי. ובטח, אפשר להעריך אדם, מאוד, אבל גם להעריך בכל יום מחדש את ההערכה.

המעריץ מעגל לכוכב שלו פינות ומעלים עין מהתנהגויות ומהתפתחויות מסוכנות, כי הוא זקוק לאבא הגדול הזה. לעומתו, האדם השקול בוחן את מנהיגו בכל יום ובכל רגע, ותמיד מטיל ספק. כי בלי ספק אין דמוקרטיה. המעריץ משוכנע שהאיש שלו צודק תמיד, ואילו האדם השקול מבין שהכל זמני, וטוב שכך. יש עליות ומורדות בחיים, ובמורד נפרדים ממנהיגים שכוחם תש. זאת דרך העולם.

אני חושב שהליכוד ויתר על היותו במה רעיונית והפך למופע נאמנות בלתי נגמר. הנאמנות היא הגורם המכריע במינויים, ולא היכולת, ולכן אי ההתאמה בין שרי הליכוד לבין תפקידיהם כה צווחת לשמיים עד שאיני רואה טעם לנמק ולנקוב בשמות. כדי לייצר נאמנות ממנים השרים, בתורם, אנשים נאמנים חסרי כישורים, והמנגנון הציבורי שוקע לבינוניות ממאירה. הטובים עפים החוצה, דלי הביצועים אך מיטיבי הליקוק עולים. וכשצריך את המדינה - היא לא שם, כי אין אנשים שיודעים את העבודה. רק מינויי מינויים.

ביקורת אינה התנשאות. גם אחרון הביביסטים הוא אח שלי. יש לי ביקורת חריפה על תפיסת המציאות שלו, אבל הוא אחי. אני רוצה לשכנע, לא ללכת מכות. לשכנע זאת אחדות.

avrigilad@gmail.com