סושרד, מאחוריך: כך חזיתי בדיוק מדהים את אירועי ליל הסדר

קוראים יקרים. בטור הקודם סיפרתי לכם איך נודע לי שאנחנו מארחים את ליל הסדר השנה. בטור הזה אני עומדת לבצע קסם מדהים ולתאר בפרטי פרטים אירוע שלא התרחש עדיין. העיתון יורד לדפוס במהלך החג. את הטור הזה אני כותבת ביום ראשון שלפני החג. שימו לב: אני אכתוב כאן עכשיו מה יהיה בליל הסדר 2024, אני אקפל את הטור הזה, אכניס אותו לכיס, ואז לא אטרח להוציא אותו אפילו, כי ברור שאני אהיה צודקת בכל:

• • •

"למרות שהבטחתי לבנזוג שאני יוצאת מהמטבח בצהריים (כדי לשמור על רמות סטרס מתחת לאזור האדום), אני אסיים להכין הכל בחמש וחצי. אני אסדר את הסלון בפעם השלישית, אבל לא האחרונה. הילדים, שאף אחד לא התייחס אליהם עד כה, כי אמא רשפה אש במטבח (אינדוקציה) ואבא הזיז חפצים מהמחסן או למחסן, יהיו בהיי מסוכר ומרוחים בדברים. הקטן יהיה על מצב רטט פלוס צלצול, כלומר גם מדבר רצוף וגם כל הזמן זז.

"הוא נמצא בשלב השאלות הגדולות של החיים, כגון 'ממה עשוי פלפל?'. הגדולה גם היא מדברת רצוף, אבל השאלות שלה יותר פילוסופיות, דוגמת 'האם קורנפלקס נחשב ממתק?' אני לא אספיק להתקלח, כי משום מה האורחים יגיעו בזמן. הסלון יהיה מבולגן. אבא שלי ואבא שלו יהיו היחידים שיצליחו להתעלם מהילדים וידברו על איראן. אני אנסה ליהנות ואגלה שאני לא בטוחה איך עושים את זה". הסוף. קידה. מאחוריך, סושרד.

• • •

והרי כבר לפני חודש אמרתי לעצמי שדי, הפעם אני לא מגזימה. כאילו מישהו מתישהו החליט שמנהגי החג הם ביעור החמץ, הכוס של אליהו הנביא והתמוטטות העצבים של בעלת הבית. כאילו בכל דור ודור עומדים עלינו לכלות את הכבד הקצוץ. אז עשיתי לעצמי שיחה והחלטתי שהפעם אני מכינה שתי עיקריות, שתי תוספות, מרק, שני סלטים ושני קינוחים. לבנזוג זה נשמע יותר מדי, אבל הוא לא ראה את הרשימה של החבר הגיי, שמארח גם הוא ליל סדר, והוא גם חובץ בעצמו את השמנת ויוצק בעצמו את הסירים.

היום בשש וחצי בבוקר התחלתי לדאוג שאין מספיק מרק, אז הכנתי עוד שבעה ליטר, ואני עדיין לא רגועה למרות שזו בבירור כמות מרק שמספיקה לכל האורחים. להתקלח בה. העליתי שוב להצבעה ביני לבין עצמי את עניין צלחת פסח. אתמול קיבלתי החלטה מנהלית פה אחד, שאני לא עושה צלחת פסח (הייתי גאה בעצמי שהנה, אני לא מגזימה. לא אמרתי את זה לבנזוג, כי הוא היה צוחק לי בפנים, אבל הייתי גאה בלב). כי זה תופס מקום על השולחן, ולהסתכל כל הערב על עוף קר לא מרגיש לי חגיגי. איך שלא נסובב את זה, צלחת פסח תמיד תיראה כמו דברים שהילדים הכינו בגן.

עברתי לדאוג שאין מספיק כיסאות. ואז שאין מספיק יין. משם עברתי לדאוג שאין מספיק סוגי תוספות. כי מה אם מישהו לא אוהב אורז עם ירוקים וגם לא אורז לבן. ובמקרה הוא גם לא אוהב תפוחי אדמה. או כרובית. או סלט. אז נכון, אם מישהו כזה קיים, את בוודאי מסכימה שלא מגיעה לו תוספת אלא כאפה, אבל כאמור, מוח של מארחת עובד אחרת.

• • •

הבנזוג קלט את טבלת המשימות שלי שעל המקרר, ועשה לי שיחה שבה הוא מציג בפניי בעדינות את האפשרות הקלושה שאני אתנהג בליל הסדר כמו בן אדם שפוי. "אני לא מבין למה הכל נופל עלייך, השנה היא 2024, לא 1950". ואז הוא הפיל את הפצצה: "אולי אני אכין את הצלי?" "אה..." מלמלתי, "זה... מתכון קצת מסובך", ובלב עשיתי נשיפה של חתול כועס.

לא רציתי להעליב, אבל בלב חשבתי לעצמי את המחשבה השפויה מאוד: "הוא בטח לא יקרא את המתכון, או ישים כוס וחצי במקום כף וחצי כורכום, במקום בסיר הוא ינסה להכין את זה בפינג'אן. והכי גרוע? הוא יחתוך את הגזרים מכוער". אז נכון, אני כותבת עכשיו את הדברים האלה ומבינה שמדובר בהתקף פסיכוטי. למען השם, מדובר בבנזוג שלי. אם הוא היה כל כך מטומטם, לא הייתי עושה איתו ילדים.

• • •

אבל אני רוצה שזה יהיה מושלם, אז למרות שעכשיו אחת אחרי חצות אני עומדת מול מג'ימיקס שאמא שלי קיבלה לחתונה, שהמכסה שלו שבור - אז הוא יורק עלי חתיכות כרוב. אני רק עוד חוליה בשרשרת הארוכה של נשים, שעל כתפיהן הצנומות אני עומדת ועושה פאסיב־אגרסיב לבעל תוך כדי שאני מקלפת בזעם תפוחי אדמה.

והאבסורד הוא שאני אפילו לא בתחרות עם אף אחד, רק עם איזה רף מוזר שקיים אצלי בראש, שמורכב מפוסטים של נשים זרות באינסטגרם ומזיכרונות שבורים מגיל 10, שאי אפשר ליל סדר בלי צלחת פסח, ושאי אפשר ארוחת חג בלי דג, שאי אפשר לקנות את האוכל, שאי אפשר להירגע.

אבל סבתא שלי, שאצלה הסלון תמיד היה נקי, היתה גם עוטפת את השלט של הטלוויזיה בניילון, ואמא שלי, שאצלה כן תמיד יש צלחת פסח, מבלה את ערב החג על הסקאלה שבין זעם לייאוש שקט. ובכל דור ודור מיליוני נשים מנסות למתוח, כמו סדין קטן מדי, את מעט השליטה שכן יש לנו בחיים האלה.

• • •

אבל כמו בסדרות משטרה אמריקניות, הרוב נמצא מחוץ לג'וריסדיקשן. כי גם השנה לא הצלחתי לגרום לילדה ללכת לאף חוג, והקטן לא מסכים לצחצח שיניים, ושבועות ארוכים אני לא יכולה לראות חדשות כי זה מסריט אותי אחר כך ליומיים. ואני מרגישה אשמה, וגם שזאת לא אשמתי. ואין בזה שום חג.

אבל לכתוב את זה עוזר לי קצת. קמתי עכשיו כדי להודיע לבנזוג שאני אשמח שהוא כן יכין את הצלי. וכאילו זוגתו לא עברה עכשיו אירוע מטלטל וחיווט מחדש של כל החוטים באישיות, הוא אמר "סבבה" בלי להסתכל, וחזר אל המחשב. שיט. לא הייתי צריכה לתת לו. נראה לי הרסתי את ליל הסדר.