החירות והאמפתיה: לקריאת ההגדה יש משמעות חדשה

לפני כמה ימים השתתפתי בצילומים חגיגיים של תוכנית טלוויזיה לפסח. האולפן עוצב יפה כמו שולחן ליל הסדר, ואנחנו, האורחים, התבקשנו להגיע במיטב מחלצותינו. ברגע מסוים התחיל המנחה - ידידי אברי גלעד - לשוחח על ארבעת הבנים של ההגדה. אי אפשר באמת לדבר על פסח בלי להזכיר אותם, את החכם והרשע והתם ושאינו יודע לשאול.

ואז, כשהוא רק הזכיר את הבנים - היא התחילה להזיל דמעות. שלי שם־טוב, אחותנו. שלי, אמו של עומר שנחטף ב־7 באוקטובר, ושהחדר שלו עדיין מבולגן. היא בכלל לא שמעה "רשע" או "חכם". היא שמעה "בן", וזה לגמרי הספיק, לה ולכל מי שישב שם. ולא היה צריך להסביר דבר אחרי כל החודשים האלה, שחידדו לא רק את הכאב והגעגוע, אלא גם את מה שבסופו של דבר חשוב. אחרי שרבים מאיתנו כבר לא בטוחים מה תם ומי תם, יש בכל זאת כמה מילים שלגביהן לא צריך לדעת לשאול. בן, למשל. בת. משפחה. המילים הפשוטות שעליהן העולם עומד.

ונזכרתי שבפעם הראשונה בחיי שבה נקראתי לנאום - לא לספר, לא להנחות, לנאום - זה היה בעצרת בכיכר החטופים, אי־אז בראשית החורף החטוף הזה. וכבר אז נכנסו לי לפה מילים מההגדה. לא היה שום פסח בסביבה, אבל אמרתי שם משהו כמו "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הבת שלו חטופה בעזה. כאילו זה הבן שלו. האבא. האמא. הדודים. בכל דור ודור ובכל יום ויום".

ואני באמת מאמין שזה מה שאדם חייב לראות. כאילו החדר ההוא, שבו כבר יותר מדי ימים (אז עוד ספרתי) אף אחד לא זרק את הגרביים שלו על השטיח, הוא אחד מחדרי ילדיו. אחד מחדרי ליבו. וזה מעניין, כי מעולם קודם לכן לא חשבתי שההגדה היא טקסט מוצלח במיוחד.

והנה, אחרי יותר מדי שנים שבהן עסקנו לשווא בבחירת הבן המועדף ובסימון הבן הדחוי, הגענו לרגע הכואב שבו המילה "בן", כמו שהיא, בעירומה, מטאטאת הצידה את כל החכם והרשע והתם, ומשאירה רק מה שחשוב. לב ודמעות וספק גדול אם עדיין מותר לשאול.

ואני רוצה להזכיר ולהתעקש שפסח הוא בין היתר חג האמפתיה. אולי זאת הנקודה העיקרית של החג הזה. סיפור העבדות במצרים מתחיל להתהפך כשהתורה שלנו מספרת על סדרה של עיניים שמתחילות לראות סוף־סוף. וכשרואים, מתחילה להתפתח אמפתיה, ואז דאגה, ורצון לפעולה, וניצוץ של אנושיות שבלעדיו אין טעם לדבר על חירות.

יוכבד רואה את התינוק משה כי טוב הוא. כמו אלוהים בבריאה. ובת פרעה רואה את התיבה צפה על היאור. ומשה רואה את סבלותם של העבדים, ורואה איש מצרי מכה איש עברי, ורואה כי אין איש. ואחרי שכל אלו לומדים לראות, אז מופיע סוף־סוף גם הפסוק היפה הזה "וירא אלוהים את בני ישראל". כי כשאנחנו לומדים לראות זה את זה, גם הוא, כביכול, מתקרב לראות ולשמוע את הסבל ואת הזעקה. למרות שבאמת לקח לו קצת זמן, סליחה על הביקורתיות.

ובסיפור הזה, כל אותן עיניים לא ננעצות בעלילה כמו שרואים פיסת ריאליטי או סרטון ביוטיוב. לא מדובר בהצצה מהצד, אלא בעיניים שרואות מתוך אמפתיה. מילה שלא קיימת במקורות שלנו, מכיוון שהיא כמעט מובנת מאליה. אם יש עיניים ורואים, אז ממילא יש גם נכונות לחלוק כאב, ובעיקר לעשות משהו כדי לתקן אותו.

ומתוך הכרה בחשיבות של היכולת לראות, קיבלנו את הכלל שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו. מתוך תקווה שכך הוא ילמד לראות גם אחרים. או לפחות לא ירגיל את עצמו לומר להם "עוף לי מהעיניים" או "יאללה, יאללה". ועוד נצטרך כולנו לשוחח ולהבין ביחד מה קרה לערך האמפתיה ביהדות שלנו. איך נחטפה ואיך מחזירים אותה הביתה. כי הדרך לשנה הבאה, בירושלים הבנויה או סתם על המרפסת, עוברת בכך שנלמד, בדחיפות, לראות בעיניים.

• • •

אביב הגיע פסח בא, אבל השמחה לא רבה. היא בוודאי אינה קלה. חלק מהאהובים עלי ביותר כבר הודיעו שלא ישתתפו השנה בליל הסדר. זה לא שהם לא רוצים. הם פשוט לא מסוגלים. ואיך באמת אפשר לשאול מה נשתנה, כאשר הכל השתנה מן היסוד?! ומי בכלל יכול לחגוג את החירות, כאשר ישראלים רבים כל כך כלואים בבטן האדמה, כל זכויותיהם ניטלו מהם, וגורלם מופקר לחסדיהם של הגרועים שבבני האנוש? אשכרה מישהו הולך לשאול "מה נשתנה?"

אנחנו מדברים על זה בבית, ואני מנסה לשכנע שדווקא השנה צריך סדר. הרי יהודים ישבו לסדר פסח גם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה. הם אספו אגורה לאגורה, כדי להניח על השולחן כמה פירורי מצה וגבעול של מרור, אף שמזה היה להם בשפע בנשמה. כשלא היה יין לארבע כוסות, הם השרו צימוקים במים, וזה בדיוק מה שהגננת עשתה איתנו בגן, בלי לומר בפירוש שככה עשו אבותינו בימים שבהם באמת לא היה מה לחגוג במציאות האובייקטיבית.

וזה נכון, יהודים ישבו לשולחן הסדר גם כשלא היה מה לחגוג. הם התמחו ביצירת לוח שנה מקביל שבו התרחשה מציאות חלופית. הם הזכירו את ניצחון המכבים, גם כששום דבר בחייהם לא הרגיש כמו ניצחון, ותלו את המן, גם כשכל האוויר סביבם רחש אינספור המנים גרועים פי כמה.

למען האמת, דורות רבים בכלל לא חגגו את החגים. הם עשו אותם. "לעשות חג" הוא מין ביטוי ישן וחזק. לעשות חג ולעשות שבת ו"איפה אתם עושים את הסדר?" שולחנות החג הישנים ההם שימשו תחנות טעינה שבהן העם שלנו בעיקר מילא מצברים. בפרפרזה על המשפט המפורסם של אחד העם, אפשר לומר שיותר משעם ישראל עשה את החגים, היו אלה החגים שעשו את עם ישראל למה שהוא.

יודעים מה? בואו לא נחגוג. בואו נעשה פסח.

כן, הם אומרים לי. יודעים. אבל לא, תודה. וכשאני אומר "הם" אני מתכוון בעיקר לעוכרת. אנחנו יודעים את כל זה. אבל תבין שאנחנו עדיין לא שם. אנחנו ישראלים, וחלק מהחוויה הישראלית שעליה גדלנו היתה לקרוא את ההגדה מתוך אירוניה מרוחקת.

אולי כמה זקנים מסביב לשולחן התרגשו קצת מהשורה "עומדים עלינו לכלותנו". כמה עולים חדשים במשפחה, כאלה שעדיין זוכרים משהו, נהגו לקרוא בקול רועד "עתה בני חורין". אבל אנחנו, ילידי הארץ הזאת, חגגנו והתלוצצנו. בני חורין היה המובן מאליו כשאיש לא העלה על דעתו פוגרום בדור שלנו. פוגרום זה בשביל עיירה מתצלומים דהויים, של בקתות ואווזים. לא בבתינו הנאים עם ה"דק" והטרמפולינה בחצר...

היינו ישראלים שלא כל כך התחברו להתעסקות של ההגדה בהצלה, בחיים ובדם. ככה חוגגים אביב? שאלנו את עצמנו, ולא העלינו על הדעת שהעברית הישראלית שבפינו תאכלס פתאום ביטויים כמו "משפחות חטופים", "עקורים" או "שרידי קהילות". כי איש מאיתנו לא תיאר לעצמו שמטולה תהפוך לעיר רפאים, וגם קריית שמונה ומנרה, ושכבר חצי שנה ולא רואים את הסוף.

וצריך להבין שאת ליל הסדר השנה רבים לא יצליחו לחגוג. ואולי אפילו לעשות הם לא יצליחו. ולנו אין ברירה אלא לכבד זאת ולקבל באהבה. אני, באופן אישי, מבין שהשנה יהיו מילים - אולי קטעים שלמים מההגדה - שעשויים לתפוס אותי לא מוכן. קטעים עתיקים שפעם היינו דורסים במהירות בדרך לחרוסת, לשירים ולמטעמים, והשנה הם עומדים לבוא לנו בהפוכה.

כמו למשל הפסוק הזה שלא תמיד הבנתי מה הוא עושה על שולחן הפסח: "ואעבור עלייך, ואראך מתבוססת בדמייך. ואומר לך בדמייך חיי". והנה, השנה הוא הולך להיות אחד הביטויים המדויקים ביותר למצב, כאן ועכשיו ולאורך הרצף ההיסטורי שלנו כעם. כולל ההתייחסות לעם ישראל כאישה, בשנה שאחת הבשורות שלה היתה הגבורה הנשית. ובעיקר הקריאה "בדמייך חיי", ששולחת אותנו לחיות ולצמוח, לא אחרי ההחלמה ועם תום השיקום, אלא מתוך הפגיעה ממש. בדמייך חיי.

• • •

כששמעתי שיש סדרה חדשה בנטפליקס על חייו של משה רבנו התמלאתי ציפייה. אין הרבה דמויות אדירות שהשפיעו על התרבות האנושית כמו משה, והסתקרנתי לראות מה עשו היוצרים בשפע החומרים, הפרשנויות, המדרשים והמחקרים שנכתבו סביב צילו של האיש הראשון שיצא למלחמה בעבדות. הראשון שבז ליתרון הכוח של הגדולים. שהאמין שאפשר להקים עם על בסיס רעיון. בקיצור, זה חייב להיות מעניין.

אני לא זוכר מתי מיהרתי כל כך לכבות את המסך. אולי אפילו מיהרתי מדי. זה קרה בסצנה המפורסמת של האיש המצרי שהיכה איש עברי. על המסך שלי משה תוקף אותו מאחור. לאחר מעשה. הוא תוקף אותו באמוק. כמו פסיכופת צמא דם ולא כמו לוחם צדק. זה אולי משה בן נטפליקס. זה לא משה בן עמרם. אולי עוד אשוב לסדרה בהמשך (זכיתי להיות פעם מורה של השחקנית ריימונד אמסלם, ואני מחבב ומעריך אותה מאוד), בינתיים זה הספיק לי.