חשבתם כבר איפה תהיו ביום הדין?

איפה אתם בליל הסדר? אתם בטח כבר יודעים. ואיפה אתם ביום הדין? אין לכם מושג. חבל. כדאי לדעת דברים כאלה כדי לשרוד. כי כרגע המלחמה עם חיזבאללה טרם עברה לשלב ההשמדה ההדדית, והלוואי שלא נגיע לזה, אבל יש מצב שיום אחד יחליטו בטהרן או בביירות שהגיע הזמן ללחוץ על כפתור ההפעלה של הטילים הכבדים, החכמים והענקיים ששוכבים וממתינים במאות אתרי שיגור, ולא להסתפק בטילי הצעצוע שהם משגרים כרגע, ואז אנחנו בסיפור אחר לגמרי ממה שאי־פעם הכרנו. טיל כבד, מהסוג שיש להם עשרות אלפים ממנו, מוריד בניין שלם בלי בעיה, ואף ממ"ד לא יעמוד בדרכו להשמדת מטרתו המדויקת.

האם אנחנו ערוכים? האם שוב ניתפס עם המכנסיים למטה? מה עושים בכלל אם חס ושלום נגיע למצב הזה, שמתוכנן היטב בידי אויבינו המרים כבר שנים? ואם למדנו משהו מ־7 באוקטובר, זה שאם האויב מתכונן למשהו - במוקדם או במאוחר זה יקרה. כי אם שערי הגיהינום ייפתחו, בתינו ומרחבינו המוגנים לא ייתנו לנו שום מענה. ובזמן הנורא ההוא גם לא יהיו רשתות סלולריות, לא חשמל ולא כלום. מי יצילנו?

תת־הקרקע לבדה תעמוד בהתקפה כזאת. רק מה שמתחת לפני האדמה ישרוד מבול של חומרי נפץ מעופפים כמו שמתכננים לנו. למרבה הצער, לא השכלנו לבנות מערכת רכבות תחתיות מספקת שתספק הגנה לאוכלוסייה שלמה, כפי שקורה באוקראינה, אגב. שם מנהרות התחתית מספקות הגנה לאזרחים, והאבידות כבדות הרבה פחות ממה שהיו אם האוקראינים לא היו יורדים מתחת לאדמה כשהרוסים ממטירים עליהם אש משמיים.

ולנו יש חניונים תת־קרקעיים, הרבה חניונים. ואם בשגרה לרדת בחניון לקומה מינוס שש זה מעצבן, וגם עושה סחרחורת מרוב הסיבובים, בזמן חירום - משם תצמח הישועה. אלא מה, חייבים להתכונן עכשיו. אתמול. מחויבת המדינה להכין את החניונים הבטוחים לשהייה של עשרות ומאות אלפי אזרחים, לתקופה של ימים ושבועות.

יש לציידם במים, שירותים, מקררים, מזרנים, גנרטורים, מזון יבש - הכל. וכל אזרח יקבל סמס ופתק הביתה עם החניון שהוא מיועד אליו, כמו הפתקים שמקבלים לפני הבחירות עם מספר הקלפי. כך יידעו כל אחד ואחת במדינה לאן הולכים בשעת עימות טילי עם חיזבאללה, ואיזה ריבוע בחניון הוא "שלהם". שם יוכלו לנטות אוהליהם, לכנס משפחתם ולהציל את חייהם. זה הזמן למחשבה פסימית קדימה, כדי שלא נצטרך עוד ועדת חקירה.

פיוס

אחד מסממני שובו של השיח הרעיל למרחב הציבורי הוא העיסוק הבלתי פוסק בסוגיית "מי אשם". מי לא עשה תפקידו כראוי, מה לא עשה, איפה חיפף, איפה התעצל, למה נהג כך.

יש המחכים לוועדת חקירה שתבדוק את כל העניינים האלה, אבל כולנו יודעים שזה ייקח הרבה יותר מדי זמן. ועד שהכל יתברר נשקע עד צוואר במלחמת האשמות בלתי נגמרת, שבה כל צד יתבצר בנרטיב שהוא מעוניין בו, והמדינה תיתקע בלי יכולת להתקדם מהאסון הגדול.

דרום אפריקה היא מדינה פח, אחת מהגרועות בעולם כרגע - לא רק ביחס שלה אלינו, אלא ליהודים שלה, לאנשים לבנים בכלל ולכל אזרחיה האומללים. אבל לא מזמן, בתום שלטון האפרטהייד המקולל, קרה שם משהו מופלא. קראו לזה "ועדות הפיוס". העיקרון היה פשוט: אם היית חלק מהשלטון העברייני והמפלה, אם עשית פשעים נגד שחורים או בני אדם בכלל - יכולת לבוא אל הוועדה, להודות בכל מה שעשית, לתת פירוט של כל עוולותיך ולזכות בזיכוי מוחלט במקום. אין עונש, אין סנקציות. תגיד אמת ויסולח לך. גאוני.

ואני, בתמימותי, חושב שכל האשמים הממשיכים בתפקידיהם כאילו לא קרה כלום, גם אלה שאמרו בחצי־פה שהם מקבלים אחריות וגם אלה שטרם - טוב להם וטוב למדינה אם תוקם מעין ועדת פיוס כזאת, שבה יוכל כל אדם שיודע שזייף, טינף או חיפף לבוא ולמסור גרסה מלאה של חטאיו, בפרטי פרטים, שממנה ניתן יהיה ללמוד ולשפר את ההתנהלות להבא.

ובמעמד זה של מסירת העדות, שתהיה פומבית ככל הניתן וסודית אם צריך, ייפטר האשם מחטוטרת מעשיו הרעים, וגם יתפטר מתפקידו לאלתר. בתמורה - יקבל מחילה מלאה, פטור מהעמדה לדין ואפשרות להתחיל את חייו מחדש, בידיעה שאמנם נרדם בשמירה, אבל לפחות אמר אמת, עשה חשבון נפש נוקב והיה אמיץ מספיק להתמודד עם חוסר תפקודו בזמן ההוא.

מנגנון בירור האמת שכולל ועדת חקירה, בתי משפט, עיתונות ולחץ ציבורי, לא מאפשר ניקוי אמיתי של האורוות המסריחות. מטבעו של אדם, כשהוא מואשם, הוא מתגונן ומאשים אחרים. ככה לא נתקדם בחיים. רק מנגנון שמאפשר לאנשים להתבונן פנימה ביושר לב, ולהגיע למסקנות אמיתיות בידיעה שלא יבולע להם, יאפשר לנו לצמוח בחזרה. האם נוכל להתעלות ולפעול כך? בחלום שלי - בוודאי. כי בלי החלום הזה יהיה פה סיוט.

אצטדיונים

מכל המקומות שבהם בני אנוש מתנהגים באופן ירוד במיוחד - אצטדיוני הספורט הם ללא ספק מהמובילים, אם לא ממש בראש הטבלה. הנה - השבוע, במשחק בין הפועל ת"א להפועל חולון, כשת"א ניסתה לחלוק כבוד לאוהד שנפל בעזה, אוהדי חולון פצחו בשירה לשם הפרעה, ולא נתנו לקבוצה ולמשפחה שנייה של שקט להתייחדות. דוגמה קטנה.

כידוע לכם, אני וראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני חברים קרובים, אכלנו מאותו המסטינג, ואני מאמין בשיטת החלונות השבורים שלו, שאומרת שבאכיפה מטפלים קודם כל בדברים הקטנים בשיא הרצינות. הוא עשה את זה עם חלונות שבורים בשכונות בעייתיות בעירו, ומשם התקדם ונחל הצלחה גדולה.

כך גם בספורט. אני מאמין שהאלימות והבהמיות שאפשרנו ושעודנו מאפשרים במגרשי הכדורגל והכדורסל מחלחלות לכל החברה, ומרעילות אותה מלמטה. המצב היום הוא שחלק מאוהדים, אם אפשר בכלל לקרוא לחוליגנים האלה "אוהדים", יצרו לעצמם מרחב חופשי מאכיפה, שבו הם עושים ככל העולה על ליבם הבלתי מחונך מהבית, וקובעים סטנדרטים של התנהגות שמחרבשים את החברה כולה.

במעבדותיי בקריית סיסרא פיתחתי מערכת חדשנית שתסיים את אלימות פראי האדם באירועי ספורט. זה מתחיל באפליקציה. כל מי שנכנס להיכל ספורט או למגרש כלשהו מחויב בהתקנת אפליקציה, שרק איתה ניתן לעבור בשערי המתקן. באפליקציה הזאת יש תמונה של האוהד ופרטיו, וגם אמצעי תשלום.

כל אוהד שנכנס מזוהה במערכת של המתקן שאליו הוא נכנס. וזה לא נגמר שם, כי בטריבונות יש מצלמות חכמות, המזהות את הפנים של כל האוהדים ומשגיחות על ההתנהגות. ואם קורה משהו כמו קריאות גזעניות, קללות מבזות, זריקת פצצות מכל סוג וכיוצא בזה - המערכת מזהה מייד מי עשה ואיפה הוא יושב, ופועלת אוטומטית. היא יכולה לקנוס את האוהד ולשלוח לו מסרון בנוסח "קיללת את השופט, שילמת כרגע 200 שקלים", או במקרים חמורים להורות לו לעזוב את האצטדיון מייד, או לשלוח אליו שוטר שייקח אותו לתא מעצר בתחומי המתקן.

נשמע לכם קשה מדי? לי זה נשמע מדויק, ולא רק מדויק, אלא כלכלי, ומאפשר פעילות ספורט לכל המשפחה, ומחנך את הציבור להתנהגות הגיונית, ומשפיע על כל החברה. תיקון ההתנהלות במגרשים יתקן כלפי מעלה התנהגויות אנטי־חברתיות גם בכביש, בהפגנות, בקניונים. בניית חברת מופת היא אפשרית, צריך רק לאהוד את הרעיון כמו שאוהדים את הפועל או את מכבי או את בית"ר. יאללה.

avrigilad@gmail.com