יצאנו לבדוק: למה דרום אפריקה כל כך שונאת אותנו?

במועדון הגולף "רודנבוש", האחראי על הגינון מספר לי שיש בעיה במכשול המים שבמסלול: המפלס נמוך והמים לא הכי נקיים. אבל פרט לכך, הכל בסדר. בבוקרו של יום עבודה קיצי, המסלול המרהיב הומה יפים ויפות בלבוש ספורט־אלגנט. וגם קצת עולם ישן: נשים משלמות 25 אחוזים פחות. ברוכים הבאים לאחד מהוותיקים שב־13 מסלולי הגולף המשרתים את קייפטאון.

8-7 ק"מ מרודנבוש שוכנת ברצלונה. לפני כמה שנים היא מנתה כ־6,000 תושבים. מאז היא גדלה. בברצלונה אין בניינים של גאודי או קבוצת כדורגל מפורסמת. היא נקראת בשם המכובס "התיישבות בלתי פורמלית". מצבור של פחונים שבהם מתגוררים הפליטים הכלכליים שנוהרים לעיר. 437 נקודות התיישבות כאלה יש בסביבת העיר.

לאורך הדרך מקייפטאון הפורמלית לקייפטאון הלא־פורמלית אפשר לראות מאות אנשים צועדים. זה ההבדל החזותי העיקרי בין דרום אפריקה של האפרטהייד, שבה ביקרתי בילדותי, לזו העכשווית. ההדר והפאר, הטירות ומגרשי הגולף, נותרו. מה שנוסף הוא המוני אדם שצועדים בדרכים.

צועדים כי יש להם עבודה, או כי אין להם? לא ברור. לפי הנתונים, ל־25 אחוזים מתושבי ברצלונה אין שום הכנסה. יותר מ־90 אחוזים מהמשפחות מתקיימות על פחות מ־200 דולר בחודש. וגם כאן יש סיפור של מים. דוחות שונים מראים שבברצלונה יש פחות מברז אחד על כל 20 משפחות. חלקם הגדול של התושבים לא הכירו כלל חיי עיר מפותחת, והביאו איתם מהכפר את חיות המשק, עיזים ותרנגולות. וגם החיות צריכות לשתות מהברזים המעטים.

"זעקי ארץ אהובה", כך נקרא הספר המונומנטלי על החיים בדרום אפריקה שפרסם אלן פאטון ב־1948. אחד מהמשפטים האיקוניים ביצירה עוסק ביהירות ובמים: "אל־נא יצהל צחוקו מדי כהינגר המים בעד אצבעותיו". למסלול הגולף יש אגם קטן, לכל 20 משפחות יש ברז אחד. וממשלת הארץ, קלפטוקרטיה חמדנית שהתעשרה באופן דמיוני ב־30 שנות שלטון, היא שיוצאת למלחמה על צדק בהאג הרחוקה. זה לא מפתיע. בין ועידת דרבן של 2003, שהיתה מהלומה כואבת לישראל, עד להאג 2024, ממשלת דרום אפריקה הפכה לחלוצה בפני מחנה האנטי־ישראליות בעולם. איך זה קרה?

הפתרון הדרום־אפריקני

לא רחוק ממועדון הגולף וממשכנות ברצלונה, בשכונת יוקרה על החוף העולה צפונה מקייפטאון, אני פוגש את טרי קרופורד־בראון, מהראשונים שקמו למחות נגד השחיתות המקוממת. כבר בשנות ה־90, באופוריה של נשיאות מנדלה, הוא התריע על גניבת כספים שנועדו לחינוך, ועל כך שדרום אפריקה לכלכה את ידיה בתעשיית הנשק. לקולו היתה משמעות רבה: כבנקאי בינלאומי, הוא שיחק תפקיד משמעותי בנפילת האפרטהייד כשהיה מיוזמי חרם הבנקאות על דרום אפריקה.

את הרגישות לסבל האנושי, כך הוא מספר, קיבל בילדותו. הוא נולד באזור חסות בריטי בטריפולי, לוב, וזוכר את ההמון ששרף את בתי הכנסת של היהודים כשאלו נסו על נפשם ב־1948. כמו כן, הוא שונא את מדינת ישראל. קרופורד־בראון הוא מהחשובים שבדוברי ה־BDS בדרום אפריקה, וזו בעיה לישראל. כי בניגוד לממשלה הנוכחית, הוא לא מושחת. הוא מכיר את ישראל, וביקר בה פעמיים כמשקיף במחסומים ובשכונת שייח' ג'ראח. אני שואל אותו אם היה עד לאכזריות יוצאת דופן מצד חיילים. הוא עונה לי שהחיילים בעיקר מפחדים.

את הפרעות ביהודים שראה לנגד עיניו בילדותו, הוא מייחס לסוכנים ציונים שרצו להעלות לארץ יהודים־ערבים, כדי שישמשו כוח עבודה זול ובשר תותחים במלחמות. הוא רואה מעורבות ישראלית או יהודית בשמירת השליטים הערבים המושחתים בשלטון, ואפילו במלחמות האזרחים בקונגו.

את המניין של 1,400-1,200 ההרוגים הישראלים ב־7 באוקטובר הוא מקבל, אך מייחס חלק גדול מהם ל"נוהל חניבעל". כשאני שואל אותו על הנשים שנאנסו, הוא אומר: "לא ראיתי לכך הוכחות. זה כמו הסיפור המגוחך הזה של עריפת ראשי התינוקות, שהוא בדותה מוחלטת". אני מציין שחמאס העלה לרשתות סרטונים שבהם נשים מובלות בראש חוצות. על כך הוא עונה בשאלה: "האם הן היו אזרחיות תמימות או חיילות?". אם הוא סולד ממעשי הטבח, זה כי הוא פציפיסט.

את חרם הבנקים על דרום אפריקה הוא יזם "כמהלך אחרון לפני אלימות". זה המהלך שהיה רוצה לראות מול ישראל: הקפאת העברות הכספים עם הקידומת IL במערכת SWIFT העולמית.

המקום היחיד שבו הוא מפגין מתינות כלשהי הוא הפתרון. הוא מצדד בפתרון המדינה האחת. זה, אגב, משותף לשונאי ישראל ולאוהביה כאחד, פשוט כי זה היה הפתרון כאן. "מה תעשה עם 800 אלף מתנחלים ביו"ש? איך תזיז אותם?", הוא שואל במפתיע.

אני שואל אותו אם המלחמה לא עלולה לחסל את רעיון המדינה האחת. ישראלים לא יסכימו למעבר אוכלוסייה מעזה, ואולי לכן, כברירת מחדל, עזה תקבל נמל ימי או שער יציאה אחר לעולם. הוא סבור ההפך: "לא נותר בעזה דבר. 2 מיליון אנשים עכשיו ינדדו אל תוך ישראל".

ישראל לעולם לא תסכים לכך. לא רק נתניהו, גם החברה הישראלית.
"אז יהיה רעב והלחץ הבינלאומי יכריע".

האם הקהילה הבינלאומית לא פשוט תתמודד עם כך באמצעות סיוע?
"אולי האמריקנים. אבל המלחמה הזו היא סיום האימפריה האמריקנית. יש להם בחירות בין מטורף לפושע מלחמה. עזה תהיה לארה"ב מה שסואץ היתה לבריטים".

ישראל מנקזת אליה תקוות אנטי־גלובליסטיות גם של בנקאים.

בסוף זה מגיע לכסף היהודי

בפאנה מודיסה, שדרן רדיו פופולרי מתחנת Westside FM, מסביר לי איך פועלת ההטפה הפרו־פלשתינית באוניברסיטאות המקומיות. הוא עצמו למד מינהל ציבורי בקרוגרסדורף שליד יוהנסבורג, והפך לנשיא אגודת הסטודנטים.

"התחלתי לארגן הפגנות וצעדות במחאה על התנאים הכלכליים", הוא נזכר, "ואז פנו אלי מארגון הסטודנטים של ה־ANC. אמרו לי שהם יעזרו לי להעביר מסרים למקומות הנכונים. אז הצטרפתי אליהם. התחלנו לעבור סמינרים בקומוניזם ובמרקסיזם. צ'ה גווארה, סאמורה מאשל (מנהיג קומוניסטי של מוזמביק הסמוכה; ר"ד). התחלתי לדבר את השפה הזו. אפילו המבטא שלי השתנה. נשמעתי כמו מהפכן סיני. ואז פתאום הופיע נרטיב חדש: פלשתין. מלמדים אותנו שהמאבק שלהם הוא המאבק שלנו. שהמאבק שלנו לא יושלם עד שנביא חופש לפלשתין. התחלנו להפגין גם על זה. 'מהנהר ועד לים' וכל זה".

הוא בן 30 היום, ומעבר לפופולריות שלו כאיש תקשורת, הוא גם חבר באגודת הידידות ישראל־דרום אפריקה. "הם עושים זאת בצורה מחוכמת מאוד. קושרים בין הדברים. מספרים שהאנשים הגיעו לאפריקה מאירופה. לקחו את האדמות וגזלו את חירותם של המקומיים. נותנים לך לעשות את ההקשרים בעצמך. הם קושרים אירועים שונים בהיסטוריה של המאבק באפרטהייד להיסטוריה של הפלשתינים. אם הצבא הישראלי יורה על מפגינים - מקבילים את זה לטבח שארפוויל. הם לכאורה רק אנטי־ציונים, אבל מהר מאוד זה מגיע לכסף יהודי".

מודיסה הוא לא תומך ישראל עיוור. יש לו, למשל, ביקורת על הריסת בתים. הוא חושב שמספר ההרוגים בעימות הנוכחי הוא טרגדיה שתוליד רק עוד שנאה.

אני שואל אותו אם הוא כועס על ישראל, שתמכה בתקופת רבין ופרס הראשונה בשלטון האפרטהייד. "כן, אני כועס", הוא עונה. "אנשים מהדורות הקודמים מתו מנשק שישראל סיפקה - אבל לסמן את ישראל? ישראל סחרה עם הקולוניאליזם, מדינות אחרות היו כובשות ממש. איך אפשר לסמן את ישראל ולא את בריטניה? את צרפת? את בלגיה?".

תנועה שבגדה בערכיה

מודיסה גורם לי להבין לפתע מרכיב חשוב באובססיה של דרום אפריקה הרשמית לפלשתינים. ה־ANC (הקונגרס הלאומי האפריקני), מפלגת השלטון בדרום אפריקה, היתה תנועת שחרור שבמידה רבה בגדה ברעיונותיה. בהובלת מנדלה, היא הביאה את הדמוקרטיה וקיבלה את השלטון, אבל ויתרה על מהפכה כלכלית לטובת מהלכים של העדפה מתקנת בשירות הציבורי ו"העצמה כלכלית של שחורים".

מנדלה אמנם מנע מלחמת אזרחים והעניק יציבות וצמיחה בשנים שלאחר האפרטהייד, אבל "העצמה כלכלית של שחורים" היתה למעשה כסות לגריפת מניות בחברות הגדולות עבור צמרת השלטון, שמילאה את כיסיה ומינתה את מקורביה לכל תפקיד. הדגל הפלשתיני שהיא מניפה הוא, במידה רבה, חזרה לתפקיד של תנועת שחרור רומנטית, במקום הממשלה הכושלת והמושחתת שהיא הפכה להיות.

הקשר בין המתחים המקומיים לסוגיה הפלשתינית גלוי לעין גם ב"בו קאפ", אזור תוסס ומלהיב של קייפטאון. בתקופת האפרטהייד השכונה היתה הגטו של המָלָאי, מוסלמים שמוצאם לרוב מאסיה. מייד אחרי האפרטהייד היא הפכה מבוקשת. בין החנויות המוסלמיות הופיעו במהירות גלריות ובתי קפה. לא מעט דמיון לבת'נל גרין שבלונדון או להארלם שבמנהטן, ואפילו ליפו.

"התושבים המקוריים מרגישים שלא רוצים אותם", אומרת לי שרון, ילידת המקום, שעורכת סיורים פרטיים לתיירים, "לכן הם מזדהים עם מה שקורה בפלשתין". איך רואים את ההזדהות הזו? בתנופת יצירה בלתי רגילה. על עשרות בתים יש ציורי קיר פרו־פלשתיניים צבעוניים. חלקם, יש לציין, מרהיבים. וברחוב הראשי, לפחות, הם נותרים "פרו־פלשתיניים". לא תמצאו צלבי קרס, מגיני דוד או סימני שנאה ליהודים.

אבל אסור לתת לרחוב הראשי לבלבל. בית הספר היהודי־ציוני הרצליה ביטל לזמן מה את התלבושת האחידה, מחשש לאלימות נגד תלמידים. דוברי ממשלה ו־BDS מתארים את בית הספר כאתר הכשרה לחיילי צה"ל, וזה במדינה שבה "חייל צה"ל" הוא שם נרדף לרוצח תינוקות, שיש הקוראים להעמדתו לדין, או אף לשלול את אזרחותו. "הם מדברים במספרים שגם אם כל בוגר שלנו היה עושה עלייה ומתגייס, לא היינו מתקרבים אליהם", אומר לי דניאל בלוך, מראשי הקהילה היהודית שבעיר.

הפרי והשורש

הכומר האוונגליסטי קנת משו הוא כנראה התומך העקבי ביותר של ישראל בפרלמנט מאז הדמוקרטיה. המפלגה שלו קטנה, אך ההשפעה האישית שלו כנראה גדולה יותר. הוא היה מהלוחמים נגד הגדרת דרום אפריקה כמדינה חילונית בחוקה, והצליח למנוע זאת. פעם נשא מנדלה נאום בפרלמנט וביקש מחברי הפרלמנט להיות דוגמה להתנהגות נאותה. משו קם ואמר לנשיא האגדי שהוא עצמו חי בחטא. לאחר שחרורו מהכלא מנדלה התגרש מאשתו, וויני, וחי מחוץ לנישואים עם גראסה מאשל, אלמנתו של נשיא מוזמביק. הפרלמנט השתתק.

"הוא קיבל את דבריי והתחתן איתה", הוא צוחק.

הוא פוגש אותי במשרדו שבאלברטון, לא רחוק משדה התעופה. פעם שכנו פה יהודים ממעמד כלכלי צנוע. אני אומר לו שבני משפחתי, שחיו בדרום אפריקה אחרי המלחמה, תיארו תמיד את המָלָאי כאנשים מתונים. "זה נכון מאוד, אבל אחרי העצמאות מנדלה הביא לפה את ערפאת. אמר לאנשים שהוא סייע לנו בנשק בזמן המאבק. ערפאת ניצל זאת, והחל להגיע לעיתים קרובות ולדבר למוסלמים. והם הפכו לקיצוניים".

וכך, בזמן שמפלגת השלטון קרסה בסקרים בבחירות הארציות והמקומיות - היא סימנה דווקא את הקייפ, הנשלט בהצלחה יחסית בידי האיחוד הדמוקרטי, כמטרה. וזהו אחד מהאזורים הבודדים במדינה שבהם הקול המוסלמי - פחות משני אחוזים מאוכלוסיית דרום אפריקה - יכול להיות מכריע.

התמיכה של משו בישראל היא דתית במקורותיה: "נוצרי שלא אוהב את היהודים הוא צבוע. אי אפשר לאהוב את הפרי ולא את השורש". הוא דוחה את דיבורי האפרטהייד מכל וכל, ואפילו היה בישראל במשלחת שבדקה את העניין. "ראיתי בבתי חולים יהודים וערבים ומוסלמים ביחד. זה לא אפרטהייד". ומביא גם דוגמה הממחישה את שליטתו במתרחש בישראל: "כשהנשיא שלכם (קצב) הועמד למשפט, שפט אותו, בין היתר, שופט ערבי. זה לא יכול לקרות באפרטהייד".

עם כל האהבה לישראל, הפתרון שלו, בסופו של דבר, הוא דרום־אפריקני: מדינה אחת מהנהר ועד לים, ולכולם זכות הצבעה. במידה רבה, פתרון דומה לזה שמציע קרופורד־בראון, מתעב הציונות. משו מקבל לא מעט איומים על תמיכתו בישראל, אך הוא לא מוטרד. כבר 20 שנה כך. "אני מסרב לחיות בפחד", הוא אומר.

בהמתנה לפגישה, אני מדבר עם כמה מעובדי משרדו ושואל אותם אם קשה להיות במיעוט הפרו־ישראלי. אחד מהעוזרים כמעט נוזף בי: "לגדעון היו 10,000 לוחמים, אבל הוא שלח לדרכם את רכי־הלב ונשאר עם 300 לוחמים עזים. אנחנו אנשי גדעון", הוא עונה לי. גדעון חי ונושם כאן.

איך עושה אפרטהייד

אבי, שניהל את התיכון העירוני בהרצליה, למד באוניברסיטת ויטס שביוהנסבורג. כמו רבים מהסטודנטים היהודים, הוא הגיע להרצאות של מנהיג שחור צעיר ומסקרן בשם נלסון מנדלה. זו אוניברסיטה מעולה, שהעמידה ארבעה חתני פרס נובל - מנדלה ושלושה יהודים: נדין גורדימר בספרות, אהרון קלוג בכימיה וסידני ברנר ברפואה. מחוץ לאוניברסיטה, נחשול ארוך של צעירים שעומדים בתור. היום הוא יום ההרשמה. כל הסטודנטים בתור הם שחורים. הם מגיעים פיזית בגלל נגישות מוגבלת לאינטרנט, או כדי להתייעץ לגבי תוכניות הסיוע.

קלאס מוקגומולה, בוגר הפקולטה למשפטים, עובד הרבה באוניברסיטה כאחראי על קשרי קהילה עבור הפדרציה הציונית של דרום אפריקה. "עדיין פועמת פה האמונה שההשכלה היא הדרך החוקית היחידה לצאת מעוני", הוא אומר, ומציג בפניי חבר, שוטר, שמביא להרשמה את בתו בת ה־18 שרוצה ללמוד אסטרופיזיקה. נא לא לטעות: סיום האפרטהייד כן שינע מיליונים לחיים של כבוד אנושי ושל הגשמת תקוות.

אבל מוקגומולה לא מייפה את התמונה. הוא מראה לי תמונות שוברות לב של סטודנטים הומלסים. הם ישנים בספריות. אחרים הולכים לישון רעבים. גם פה תנועת ה־BDS משגשגת, והוא עצמו היה פעיל בה, מה שכמעט עלה לו בזכאות לתואר. "השגרירות הישראלית ארגנה רסיטל, ואני וחבריי התפרענו ואפילו חיבלתי בפסנתר. רצו להשעות אותי.

"באתי ממשפחה ענייה, וכמעט איבדתי את התואר - והכל בגלל דברים ששמעתי מאיזשהו פעיל BDS. ואז החלטתי לקרוא בעצמי על ישראל. קראתי כתבים של יהודים מכל הקשת: מנועם חומסקי ועד אלן דרשוביץ'. נסעתי גם לישראל וגיבשתי את העמדה שלי".

הוא מתקן עבורי כמה קלישאות. ראשית, הוא עובד עבור ההסתדרות הציונית, אף על פי שהוא עדיין חבר ה־ANC. "העניין האנטי־ישראלי נמצא במסדרונות השלטון. ברמת השטח בדרום אפריקה, אנחנו כמעט לא מדברים על כך".

הוא ביקורתי גם כלפי מעסיקיו, ומרגיש שלעיתים הוא נלחם את מלחמתה של ישראל ביד אחת קשורה. "הם מסתירים הרבה מהפעילות היהודית. גורמים יהודיים שולחים חבילות מזון לסטודנטים בלי לציין שזה מגיע מארגון יהודי. יש פה סטודנטים שלומדים על מלגות יהודיות שמפגינים 'מהנהר ועד לים'. ואז פתאום אנחנו מארגנים פה טקס נטיעות עצי זית למען השלום. זה נראה מנותק".

מוקגומולה, כמו מודיסה, סבור שישראל עדיין לא הפסידה כאן את המלחמה בקמפוסים. השניים מציינים סיבה מאוד חשובה מדוע חשוב לישראל לנצח בדרום אפריקה: כדי להיאבק על משמעות המושג "אפרטהייד". השנאה לישראל מתנקזת סביב ביטוי שהיה בכלל סיסמת הבחירות של מפלגה לבנה, שתפסה את השלטון בשנת 1947. לכן חשוב להם שדווקא מדרום אפריקה תצא הבשורה שיש סכסוך ישראלי־פלשתיני עם מאפיינים משלו - אבל הוא לא אפרטהייד.

כדור לכל בור ציוני

את שידור החלטת בית הדין בהאג אני תופס בעיירה דה נונס, בארץ היין, מצפון לקייפטאון. האירוע לא מעניין כאן איש. כאן ישראל לא צריכה לנצח שום מלחמת הסברה. זהו מקום משובם של האפריקנרים, שמכונים לפעמים "בוֹרים". צאצאי הולנדים וצרפתים פליטי רדיפות ההוגנוטים והקלווניסטים באירופה. האהבה שלהם לישראל נטועה בעבר ובהווה. הם מוצאים הקבלה בין התלאות שעברו בנדודיהם מאירופה לאפריקה ובמלחמת הבורים, לבין רדיפות היהודים. ועניין פרקטי: האזור משגשג בחקלאות מדברית מרהיבה, עם שפע של טכנולוגיות ישראליות.

הם עדיין מאוימים. ברקע הפוליטי עומדת מפלגת ה־EFF הפופוליסטית, בהנהגתו הכריזמטית של ג'וליוס מאלמה, מרקסיסט אנטישמי שקורא לחמש את חמאס. ברמה המקומית, הוא מדבר על החרמת אדמות ללא פיצוי. אפילו טרי קרופורד־בראון מזדעזע מהרעיון. "מה אנחנו נאכל אם האפריקנרים ינושלו?". הסיסמה "בור אחד - כדור אחד" לפעמים חוזרת עכשיו כ"ציוני אחד - כדור אחד".

האפריקנרים מזוהים יותר מכולם עם האפרטהייד, כי הם יצרו אותו. לעומת זאת, הם כנראה מחויבים למדינה יותר מלבנים אחרים. גם ליד הערים שלהם צצו אזורי מגורים לשחורים אחרי האפרטהייד, אבל הם במצב טוב בהרבה. לא החוות הקולוניאליות המרהיבות של בעלי היקבים, אלא מבני שיכונים פשוטים עם גינות. גם הילדים שלהם צועדים בשמש מרחקים, אבל בתלבושת אחידה יפה. מה שכן, זה קצת מצחיק לראות שחורים דרום־אפריקנים משלבים את שפת הקוסה, "שפת הקליקים", עם האפריקנס, שהיא בערך פלמית עתיקה.

"אלוהים יעניש את דרום אפריקה על שהפנתה עורף לעם ישראל", פותח אנטון אלברטס, אחד ממנהיגיהם של האפריקנרים בפרלמנט של פרובינציית חאוטנג. זו העמדה התיאולוגית הבלתי מתפשרת שלהם. אבל מכאן הוא ניגש לפרקטיקה. אני שואל אותו למצב שבו ה־ANC ייפול אל מתחת ל־50 אחוזים, אבל אז יפנה לקואליציה עם מאלמה הקיצוני. רע לישראל ורע לאפריקנרים. הוא מאמין שהנשיא, סיריל רמפוזה, יפנה ממפלגת האופוזיציה הראשית למפלגות אחרות, כי אי אפשר לעבוד עם אנשי ה־EFF, שעסוקים בעיקר בפרובוקציות.

בכל מקרה, הוא מציע לישראלים להתעניין בבחירות המקומיות: "החוקה שלנו מאפשרת למחוזות לנהל מדיניות חוץ־כלכלית עצמאית. אני מאמין שאנו קרובים לקחת את חאוטנג (אזור יוהנסבורג והמכרות; ר"ד). אם ניקח אותו, והקייפ כבר שלנו (בקואליציה עם 'האיחוד הדמוקרטי'), נשלוט בכלכלת המדינה. לא יהיה שום חרם על ישראל, וננהל מדיניות ידידותית כלפי כל שותפות הסחר הטבעיות שלנו. ישראל היא שותפה מאוד אהודה עלינו".

בשם האב

הלן מייזלס מראה לי עותק מקורי של תמונה נדירה. אנחנו בביתה, בשכונת יוקרה בסמוך לאצטדיון הקריקט של יוהנסבורג. גנים מרהיבים מוקפים גדרות תיל חכמות. בתמונה נראים ראשי ה־ANC, אבות האומה, שביניהם נלסון מנדלה וולטר סיסולו, נושאים על כפיים את נשיא ההתאחדות הציונית של דרום אפריקה אל מחוץ לבית הכנסת בפרטוריה.

האיש הזה היה אביה, ישראל "איזי" מייזלס, משפטן אגדי שהיה הסנגור הראשון במשפט הבגידה של מנדלה ואנשיו, בין 1956 ל־1961. הם זוכו מאשמה לפי "החוק לדיכוי קומוניזם". כמה שנים אחר כך נשפט שוב על בגידה במשפטי ריבוניה, והפעם הורשע ונשלח למאסר עולם, שממנו השתחרר אחרי 27 שנים כדי להנהיג את המדינה. לולא מייזלס, מנדלה עלול היה להגיע לכלא חצי עשור מוקדם מדי. תנועת השחרור אולי לא היתה שורדת. מנדלה קרא את אחת מלשכות עורכי הדין ביוהנסבורג על שמו של מייזלס. בהלווייתו בבית הקברות היהודי, ארונו של מייזלס נעטף בדגל ה־ANC.

המשפט עצמו, אגב, נערך בבית כנסת בפרטוריה. המבנה לא היה בשימוש, והמשפט הצריך אולם גדול. "תמונה אירונית משהו לדרום אפריקה של היום", אני מציע.

"באמת תודה רבה", היא עונה בציניות. "נלדי פנדור, שרת החוץ שלנו, שהיא אנטי־ציונית בוטה, אבא שלה היה בין הנאשמים. הוא חייב את החירות שלו לאבא שלי".

את מרגישה נבגדת?
"שערורייה מוחלטת".

מייזלס מכונה לא פעם "מלך היהודים" בדרום אפריקה. הוא עמד בראש כל ארגון יהודי חשוב, והיה חבר הנהלת הסוכנות. נערץ על ידי אנשי ה־ANC, מוערך גם על ידי ראשי השלטון הלבן. וכך קיבלה הלן כרטיס חופשי לשורה הראשונה של ההיסטוריה. מנדלה וסיסולו, בן־גוריון ורבין - כולם היו אורחים בביתם. גולדה מאיר היתה חברה טובה של הוריה.

מנדלה היה איש נחמד?
"כן, מאוד. וויני (מנדלה) היתה גם יפהפייה וגם אישה נחמדה מאוד. אבל אז היא הותקפה בברוטליות מצד השלטון והפכה בעצמה למפלצת. היא 'רצחה את הילד ההוא'". היא מתייחסת למשפטה של וויני מנדלה באשמת רצח בסוף ימי האפרטהייד.

גם את התפתחות יחסי ה־ANC עם היהודים והציונים אחרי סיום האפרטהייד היא ראתה מקרוב. "כשמנדלה יצא מהכלא, הוא התקשר לאבא שלי ואמר: 'אני מבין שהקהילה כועסת עלי כי לקחנו נשק מאש"ף'. 'לקחת נשק ממי שיכולתם. אני מבין את זה', הוא ענה. הוא תמיד היה פרקטי, וארגן פגישה בינו לבין הקהילה היהודית".

העצה למנדלה, אגב, דמתה לעצתו לישראל. יצחק רבין שאל אותו אם לקיים את עסקאות הנשק עם שלטון האפרטהייד. התשובה שלו היתה: "לא דוחים חברים".

גם לה יש משהו להציע לישראל. "בהקשר האג, כשמנדלה וסיסולו באו לאבא שלי, הוא אמר להם: 'אם ננהל את המשפט על אמוציות - נפסיד, וכולכם תלכו לכלא. אם אנהל את המשפט על נקודות בחוק - יש לנו סיכוי'. והם הסכימו".

היא חשה סלידה עמוקה גם מכמה מתנגדי אפרטהייד יהודים. אחד מהבולטים שבהם הוא רוני קסרילס, שאף היה שר המודיעין של דרום אפריקה, ששיבח את ההיבטים המבצעיים של מתקפת חמאס, ובמקביל הכחיש את מעשי האונס ואת רצח התינוקות. לובשי מדים הם בעיניו מטרות לגיטימיות.

"הוא אידיוט", היא אומרת. "הוא גרם למותם של עשרות אנשים בפלישה אידיוטית לטרנסקאי, שהוא ארגן בזמן המאבק באפרטהייד. הרבה מהיהודים שהתנגדו לאפרטהייד כפרו ביהדותם. אבא היה אומר להם: 'מאיפה אתם חושבים שבאה ההזדהות עם החלש? מאיפה הרגישות החברתית, אם לא מהפוגרומים שעברנו בליטא?'".

כל עוד מנדלה היה בחיים, היחסים עם היהודים היו בסדר?
"כן. הכל הפך לכאוטי בתקופת הנשיא ג'ייקוב זומה".

היו כל כך הרבה יהודים במאבק נגד האפרטהייד. גולדברג, סלובו, הלן סוזמן. למה הם נטשו אותנו?
"אבא שלי היה צריך להילחם כדי לכלול את הלן סוזמן (במשך שנים חברת פרלמנט בודדה במחנה המתנגד למשטר ההפרדה; ר"ד) במוזיאון האפרטהייד. היא לא מתאימה להם עכשיו, כי היא ליברלית לבנה. אפילו את סלובו (מנהיג יהודי קומוניסט), שהיה המבריק שבהם, הם מנסים למחוק. זה הפשיזם החדש. הפשיזם של ה־woke. הם רוצים למחוק את כל העזרה היהודית שקיבלו מההיסטוריה".

בעיותיה של דרום אפריקה הן עניינה, אבל כנראה כאן בדיוק נכנס לתמונה העניין הפלשתיני. ישראל לא נאבקת כאן בציבור עוין. אין כאן את המחזות האנטישמיים המבעיתים של אירופה. היא נאבקת ב־ANC: פעם תנועת שחרור אמיצה - כיום ממשלה רקובה, שבגדה באנשיה ואימצה את המאבק הפלשתיני כתחליף.