בין הכנאפה מלבנון לנמל תל אביב: מסע השורשים של פרח רסלאן

אנשים שרואים את העולם דרך הנוף, אחרים מחטטים בהיסטוריה. יאיר רביד, איש מוסד בעברו, מכיר אותו דרך האוכל. בזיכרונו, לכל מבצע יש את הטעמים שלו. מחבר הספר "חלון אחורי", שבמרכזו יצירת קשרים בין ישראל ללבנון, עדיין כמה לארץ שהטריפה את הפה שלו. וריח הבושם של לילות ביירות, ריח גריל ועלי נענע, רודף את געגועיו, מלבה בו את תחושת התסכול ורגשות האשם.

עברו כמעט 14 שנה מאז הגיעה שיחת טלפון ממנו שהעירה אותי על הבוקר. מהצד השני, במקצב הפקודה, הוא הציג את עצמו. אמר שהוא איש מוסד לשעבר, שהוא הקים את צד"ל, אבל זה לא חשוב כרגע. מה שמשנה הוא שאני מוזמנת לבוא איתו לביקור במזקקת הערק של אליאס כארם, לשעבר בכיר במודיעין של צבא דרום לבנון, ומשם נמשיך לארוחת צהריים שתבשל אשתו. שכל מה שאני יודעת על אוכל לבנוני זה קשקוש, ושאני הולכת לעוף.

לא התוכן ולא הטון עשו לי חשק לסרב לרביד, שבצד"ל כולם קראו לו אבו דאוד. שכבר לא היה בשירות כשצה"ל יצא מלבנון, מותיר לבני בריתו, האנשים שאותם הפך לחיילים, את ברירת הבריחה. ומאז, כמו אחרים בדורו, הוא יוצא מגדרו לעזור להם בהסבה שאותה כפתה עליהם ישראל.

יותר מפעם הלכתי אחריו למפגשי האוכל של יוצאי צד"ל, גנרלים בדימוס שכמו מחפשים בטעמי הלבנון דרך לאחות את הקרע שנכפה על חייהם. ממנו למדתי שכשלבנוני מזמין לערק, ברור שהכוונה היא לארוחה. כי ערק שותים מול נוף ועם שולחן פורח בשלל מאכלים, המספרים על מטבח עשיר בירקות ובעשבים, שבו שוחים דגים טריים ובשר כבש וגדי נצלים על האש או בחרס. מטבח טרי המקדש את שמן הזית וממעט בשימוש בחמאה או בשמנת. על ההבדלים בין התיבול העדין של ביירות וצפון הארץ לבין זה של הדרום. לזהות את נוכחות הכמון בקובה ניא של השיעים שלא נוגעים בחלזונות, תשוקתם הגדולה של הנוצרים בלבנון. השיעים שנמנעים מחזיר אבל שתו אלכוהול, "מי בציבור ומי מאחורי דלת סגורה".

"השיעה הגיעה ללבנון רק ב־1776", הוא מסביר, "הטורקים ששלטו שם מיררו ללבנונים את החיים, אז הלבנונים חיפשו פטרון חדש ופנו לאיראנים. זה התחיל בעיר צור ומשם התפתח. 300 שנה הספיקו לשיעה עד שהפכה להיות הדת השלטת".

רביד אומר שמההתחלה ניסה לגייס שיעים לצד"ל, אבל חיזבאללה המתהווה בביירות מנעה גיוס המוני של בני העדה. שבסופו של דבר רק שיעים המקורבים לימין בלבנון הם שהצטרפו לצד"ל.
עם האבות של פרח רסלאן ועלי ג'לילי, זה דווקא הצליח. שני גיסים שהיו לבכירים ביחידה המקבילה לשב"כ של צד"ל, שהמשפחות שלהם חיו בכפרים סמוכים, מרחק כמה דקות הליכה מהגדר הטובה, ששבו והיו לשכנים בקריית שמונה, שאליה הגיעו בין השנים 2000 ל־2006, ששני הילדים שלהם נישאו בישראל, בדיוק כמו שסבתא סמירה ניבאה.

ב־2018, מדינה שלמה הכירה אותם בזכות הכנאפה כעכ. מנת רחוב לבנונית שהכניסה את פרח למאסטר שף והטריפה את החשק, שעומדת כעת במרכזו של אחד הדוכנים הכי מצליחים בשוק הנמל של תל אביב.

החיבוק הראשון

הטורקים אולי אחראים לייבוא השיעה ללבנון, אבל הם גם בעלי זכויות במטבח המפואר של הארץ הזו, ובין שאר עקבות המטבח שהשאירו אחריהם ישנה גם הכנאפה, שהולדתה מיוחסת לכונאפה, מין פנקייקים טובלים בדבש שצצו במרחב בשלהי המאה ה־13.

כנאפה נַעְמֶה, זו המותקנת מאטריות קדאיף שנגרסו או מסולת, היא זו שהשתרשה בלבנון והיא המככבת בכנאפה כַּעַכְ, שילוב המזוהה עם המטבח הלבנוני. בייגלה זרוע שומשום שבצידו האחד מותפח כיס בצק קטן, לטמון בו דברי מאכל, וכשלופתים את הכעכ עם הכנאפה שבפנים הפה עובר בין מתוק למלוח ונמתחות שערות הגבינה החמה, ובכל ביס רק מתעצם החשק לביס הבא.

עד היום זוכרים עלי ופרח את הכנאפה כעכ שנמכרה בעיירה מרג' עיון או בבינת ג'בייל, העיר הגדולה, שמשם, בימים של חג או שבתון, היו ההורים קונים אותה לארוחות בוקר. מנה שנראית כמו תיק ערב קטן שהיתה לתרמיל חייהם של בני הזוג, שעד אז ההליכה בעקבות החלום של פרח לגעת בעולם הרפואה, בחקר למציאת תרופה לסרטן, היא שסימנה את נתיב חייהם.

אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל בדירה שלהם ברמת השרון. שכרו אותה לפני שנה שיהיה לעובדים, רובם צד"לניקים מהצפון, מקום לישון קרוב לנמל. לפעמים גם הם ישנו בה בסופי שבוע צפופים של עבודה.

עכשיו, עם מפץ המלחמה שרוקן את קריית שמונה, העיר שבה התיישבו המשפחות שלהם כשהגיעו מהלבנון, הם שם עם שתי הבנות שלהם, לי בת ה־8 וים בת השנה. אבא של פרח פונה למלון בנצרת, זאיינב, אמא של פרח, חיה איתם, אמא של עלי פונתה למלון בטבריה, וריאווה ובטול, שתי האחיות הקטנות של פרח, באות והולכות.

ריאווה, שבפיתולי הסיפור המשפחתי, הגיעה לארץ בשנת 2000 ביחד עם המשפחה של עלי, שאיתה גדלה מגיל שנתיים אחרי הטלטלה הגדולה שעברה המשפחה ב־1998, אז קרוב משפחה שהתברר כסוכן כפול שלח לאבא שלה חבילת נפץ. בפיצוץ הזה איבד אבא של פרח את מאור עיניו, את שתי הידיים ורגל. זאיינב, שהיתה אז בחודש השביעי להריונה, התלוותה לבעלה בכל תקופת הטיפול והשיקום בארץ ומסרה את ריאווה בת השנתיים לבית אחיה.

עלי: "בפעמים הקודמות שבהן נעקרתי הייתי צעיר וגמיש. אדון לעצמי. עכשיו, עם הגיל ובתור אבא, אני מרגיש שזה קשה יותר, האחריות גדולה יותר. אני אחראי לעתיד של שתי בנות ובסופו של דבר מחפש בשבילן דרכים להתמודד ולצמוח"

פרח זוכרת את היום שבו עזבה המשפחה של עלי את הלבנון. את ההכנות שנעשו גם בבית שלהם, את ההסתודדויות וההתלבטויות, עד שהחשש איך יסתדרו עם כל כך הרבה ילדים בארץ הוא שהכריע את הכף וההורים החליטו להישאר בלבנון, שבה מוצבים וכפרים נפלו בזה אחר זה והיה ברור שהכל יגיע גם אליהם. ואת עלי שלא הסכים למסור את ריאווה, כי ראה בה את אחותו.

היא היתה בת 4 כשהגיעה לכאן. בלב שלה אין זיכרון ממשי מהלבנון והעיניים היפות שלה לא זוכרות את פריחת הדובדבן, את עצי הזית והאלון, את שדות החיטה והקטניות. בנחיריים שלה לא בוער ריח תנורי עץ בחורף הקר של הלבנון, או ריח זרי פרחים מהבר שהאחיות הגדולות שלה היו קולעות שרשרת לצווארן בהרים.

בטלוויזיה מדווחים על מטוסי קרב בשמי ביירות, ועלי אומר שבסוף הכל יהיה בסדר, שבתוך שנתיים יהיה שלום עם לבנון, כי ככה זה תמיד אחרי מלחמות. הוא אומר שהם היו משוכנעים שהם יוצאים לטיול, שלרגע לא עלה על דעתם שזה לנצח. זוכר את הוויכוחים והתחנונים שיפתחו את השער, את האיש האחד שעזר לאבא שלהם לפתוח את המנעול, את תחושת ההפקרה, זו שהוא מזהה גם היום מדרום לצפון, את הבלבול הגדול בארץ זרה, בלי שפה ובלי התמצאות. את 40 הימים בנתניה שהתחלפו בקריית שמונה, שם קיבלו אותם בזרועות פתוחות וקימורי הירוק הזכירו במשהו את ארץ מוצאם.

ים בוכה. עלי מנסה להרגיע אותה בסבלנות האינסופית שלו ומודיע לכל הנוכחות שהילדה מפתחת חום. כלום באבהות שלו לא דומה לזו שהכיר מהבית, לזו שידעה פרח בבית שלה. היא אומרת שאולי זו העקירה שידעו שניהם, שככה לימדה אותם זוגיות חדשה.

היא זוכרת את החיבוק הראשון שנתן לה כשחצתה את הגבול ב־2006. איך הוא, הצעיר מבין אחיו, הרים קול צעקה בתקשורת הישראלית שיפתחו למשפחה שלהם את השערים. איך לקח אותה למכללת תל חי ועזר לה לשכנע אותם שאפילו שאין עליה מסמכים, עומדת מולם דרום־לבנונית שלמדה שנת הכנה לרפואה. שיקבלו אותה ללימודים על תנאי. שאם לא תצליח לעבור בגרות בעברית הם יוכלו להעיף אותה.

פרח: "החיים העניקו לי מתנה מבלי לשים לב, היכולת לזוז ולנוע, ואם זה מה שהחיים נתנו לי, לפחות אדע ליהנות מזה. ארצה ללמד את הבנות שאנחנו לא צמחים. כל אחד מאיתנו מחזיק שורשים שיודעים לזוז ולשנות מקום - ועדיין לאפשר חיים מלאים"

הילד שלא חלם על קריירה אקדמית, כי שם בלבנון היה לו ברור שלבני צד"ל אין סיכוי להגיע ללימודים גבוהים בביירות ובדרום לא היתה אוניברסיטה, וידע שהעתיד שלו הוא בחקלאות או בצבא. והנה, שש שנים אחרי שהגיע לארץ ניצבת מולו בת הדודה שלו, שניצחה את המציאות שבה גדלו. וברור לה ולו שאלה מתל חי חייבים להבין שזה הכל עניין של שפה זרה.

והוא ניצח איתה את הכל. את העברית, את התואר הראשון שאותו סיימה במכללה בשנתיים, את האהבה, את ההורות. רק מלגה ללימודים בחו"ל לא הצליחו לנצח, כי לפרח לא היתה אזרחות ישראלית או איזו אזרחות כלשהי בכלל, ולא הצרפתים ולא הגרמנים הסכימו לדלג מעל המשוכה הזו. וכשהלך יחד איתה ב־2018 בסמטאות עכו, עם לי בעגלה והוא מנסה ללטף את הלב שלה, הגורל התערב בהשתדלות יוצאת דופן כשמלהקת של "מאסטר שף" עצרה אותם, והתחילה פניית פרסה בחייהם.

"מקום לאיתנות ולשקט"

פרח לא שוכחת את ההתלבטות אם לעזוב את העבודה בחברת פודטק שעסקה בפיתוח המבורגר מהצומח, ואת ההחלטה לקחת את הסיכון. "היה לו טעם של קרטון, להמבורגר, וגם לא הבנתי למה טבעונים צריכים לאכול דבר כזה במקום עדשים, נגיד. אני זוכרת שעמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי שאם בכל בוקר אני במילא מתה שהבוס יקרא לי ויודיע על פיטורים, כנראה שזה הזמן לשחרר. ועלי, כמו עלי, הלך איתי. זה התחיל מפופ־אפים בצפון עד שהגיעה הפנייה משוק הנמל".

כשאני שואלת אותם אם העקירה החוזרת הופכת לקלה יותר, עלי אומר שקשה לו עם שינויים אבל הוא למד להתמודד. "אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה אותם, אני רוצה להתייצב", הוא אומר כשלשולחן מוגשת שקשוקה נהדרת מתובלת בכמונה, תערובת תיבול הזוכרת היטב את הלבנון שאותה מכינה פרח מוורדים, זרעי כמון, נענע יבשה, פלפל אנגלי, פלפל שחור וסליחה אם שכחתי מישהו.

לרגע אחד הטעם יכול לכאב המחשבה על הצפון, כשעלי ממשיך. "זו לא הפעם הראשונה, לא השנייה ולא השלישית", הוא מספר. "גם ב־2006 התושבים פונו, גם עכשיו במלחמה. מה שברור לי הוא שעם השנים זה נהיה יותר קשה. בפעמים הקודמות הייתי צעיר וגמיש, הייתי לבד ואדון לעצמי. עכשיו, עם הגיל ובתור אבא, אני מרגיש שזה קשה יותר, האחריות גדולה יותר. אני אחראי לעתיד של שתי בנות ובסופו של דבר מחפש בשבילן דרכים להתמודד ולצמוח מחדש".

"ואז נלך לבקר"

אני טובלת פיתה לבנונית בשמן זית עם סירופ רימונים שכמוהו לא ידעתי מזמן, שבנות המשפחה רוקחות בעצמן בכל פעם שהן מניחות ידיים על פרי ראוי. "לעיתים, העמקה במחשבות יוצרת כאב", אומרת פרח, "ואני רוצה להתייצב ולמצוא מקום לאיתנות ולשקט כמו כולם. אני רוצה למצוא מנוח מהנדידה התמידית, כנראה יש בי עייפות מצטברת מכל זה. אני לא רוצה בזבוז אנרגטי כזה גם לילדים. עלי ואני בזבזנו המון אנרגיות על תלישה משורשים.

"מצד שני, תמיד ידעתי לחפש את הטוב לפני הרע. אני מאמינה שחייבת להיות נקודת אור בכל דבר שהחיים מעניקים לנו. אני מאמינה בזה, אני מאמינה שהכל קורה לטובה. זה המוטו שלי בחיים.

"אולי זה הקסם, הייחוד שבנו. כל העקירות האלה נתנו לי להבין את התחושה שאני קשורה לעולם כולו, לא רק לאזור מסוים. זה העניק לי את היכולת לראות את החיים שלי מלמעלה, בזום־אאוט על כל כדור הארץ, ולא להישאר בפוקוס על נקודה גיאוגרפית אחת. אז אולי החיים העניקו לי מתנה מבלי לשים לב, את היכולת לזוז ולנוע, ואם זה מה שהחיים נתנו לי, לפחות אדע ליהנות מזה וללמד את הבנות שאנחנו לא צמחים. כל אחד מאיתנו מחזיק שורשים שיודעים לזוז ולשנות מקום - ועדיין לאפשר חיים מלאים. זה מה שאני מייחלת לי ולהן, לטעום, לחוש וללמוד מכל מקום שאליו אנחנו מגיעים. זה מקסים בעיניי".

את חושבת שכמו שהיהודים בכל מקום ערגו לציון, ככה את והבנות שלך תערגו כל החיים ללבנון?

"הגעתי לישראל בלי כלום. אולי יותר מהכל כמו שורש עירום. כאן השורשים שלי העמיקו, התחזקו וצמחו לי ענפים. שאבתי מכאן המון. זכיתי בנתינה ובאהבה, בלמידה ובהתפתחות. ים קטנה, בת שנה, ועדיין מוקדם להבין מה היא מרגישה. לא אדע לומר לגביה. אבל לי, בגיל 8, מרגישה שייכת לכאן. אני יכולה לזהות מהשיחות איתה. היא מציירת את דגל ישראל וגאה בו כמו כל ילד ישראלי אחר. היום היא יודעת שיש לה שורשים לבנוניים, וזה מעניק לה ייחודיות והשראה, לצד זה שהיא מרגישה שייכת לכאן.

"אני מאחלת שיום אחד יבוא השלום, אם בזמני או בזמן הילדים, ואז נלך לבקר וגם זה מקסים. תמיד שואלים אותי מה אני יותר, ישראלית או לבנונית. ואם אני עושה חישוב מהיר היום? הגעתי בגיל 18 והיום אני בת 36, אז אני מתחילה לצבור יותר ימים בישראל. יותר ממחצית החיים שלי כבר כאן ואני לגמרי מרגישה יותר ישראלית".

ואז, כמו בתזמון קולנועי, נכנסת לי לחדר. כששני ההורים שלה, שאיתם נסעה פעם להשקיף על הכפרים שמהם באו, שואלים אם היא יודעת משהו על התרבות של לבנון, היא מחייכת ועונה: "מישהו ראה את הסליים שלי בבקשה?".

• • •

את הכנאפה כעכ תוכלו למצוא בשוק הנמל בכל יום מימות השבוע למעט ימי ראשון. את תערובת הכמונה גם. את השקשוקה של פרח, המבוססת על מקבץ עגבניות שרי (שנמכרות בשוק הנמל), וגם היא כמו הכנאפה מוגשת בתוך בייגלה עם כיס, תוכלו למצוא ביום שישי 23.02 ובזה שאחריו, 01.03. זה יקרה במסגרת פסטיבל "שוקשוקה", שבו ייקחו חלק בינו גבסו - הוא ד"ר שקשוקה, שף עזרא קדם, מסעדת אל־מרסא העכואית עם שקשוקת דייגים, שף ענר בן רפאל עם עגבניות ממולאות בשקשוקה, אביבית פריאל עם שקשוקה על בסיס גבינה צ'רקסית, ואחרים.