לאסתר בוכשטב יש קול רך ושקט, שאותו לא הרימה בכל השנים שבהן היתה מורה. גם לא כשכיהנה כמזכירת קיבוץ נירים. אפילו לא עכשיו, בימי שני, אז היא נוסעת עם נופר, הבת שלה, לכנסת ישראל בירושלים, לדבר אל אוזנם העייפה של מקבלי ההחלטות.
בנגינה רכה ובעקשנות שאף פעם לא די לה היא מבקשת להילחם באבנית הזמן, זו המתיישבת בלבבות הציבור ונבחריו, מקהה אותם, מקצרת את הסבלנות והחמלה. מבקשת לוודא שלא תוסט הדעת מהחטופים בעזה. שלא יישכחו, ולא יישכח יגב שלה, הבכור בשלושת ילדיה, שביום ה־106 למלחמה מלאו לו 35 בחושך של עזה. יום הולדת שאותו ציינה המשפחה בחלוקת 2,000 עוגות יום הולדת לעמותות חסד - שאותן אפו אזרחי הארץ הזו.
כמה ימים אחרי יום ההולדת המכאיב הזה נפגשנו בבית של אמא שלה, לינה תייר, ברמת גן, מרחק נגיעה מהבית שבו אסתר גדלה. סיפור משפחתי על פירושקי, שהתפרסם ב־FOODISH, האגף הקולינרי של מוזיאון "אנו", שבין שאר פעילויותיו עוסק באיסוף ובשימור של מתכונים מהמטבח היהודי, הוא שחיבר בינינו.
וככה, סביב ערימת לביבות לתפארת המטבח הרוסי, המוגשות על צלחות קרמיקה יפהפיות שאותן יוצרת אסתר (63), מתאספים גם האיש שלה, אורן (65), מגדל בוטנים מהולל - "הכי טוב בארץ", מבקשת אסתר להרים - "יש גם את רבינוביץ' בצפון", הוא מבקש להוריד; הבת נופר (29), שתשוקתה נחלקת בין אפייה לביולוגיה, והיא גרה ברחובות, שם היא לומדת לדוקטורט המוקדש לווירוסים; ויובל (27), אמן בגילוף עץ שאת הכלים שלו אפשר למצוא במסעדות כמו "פרונטו" ו"דוק". עד המלחמה חי בירושלים, ועכשיו הוא מתגורר עם זוגתו בכפר סירקין, וכל עשייתו מגויסת למאבק המשפחות להשבת החטופים.
מאז שיובל הפך לטבעוני פיתחו יגב ואמא שלו גרסאות טבעוניות לפירושקי המשפחתיים. "אצלנו לא היו דברים כאלה, טבעונים", יורה סבתא לינה מהמטבח, שם היא מבשלת את כל אהבתה, כל הגעגועים והדאגה. מנסה לשדל אותי שגם אני אשאר לצהריים. מבקשת להאכיל את הצלם והמקליט שנשלחו מערוץ 12 לראיין את הנכדים שלה, לפתוח שולחן כפי שלמדה בבית אבא ואמא. שתמיד יהיה שפע, גם בזמנים שבהם החיים נושכים, חלילה, או הפרנסה מסובבת את הגב.
רחש טיגון השניצלים מתערבב עם המוזיקה הבוקעת מהטלפון של יובל, שמראה לי סרטונים שבהם יגב מנגן בכלים שבנה בעצמו. "רובם נראים כמו מטעני חבלה", הוא צוחק, ואני מתאהבת בתיבת עץ מעוטרת שאבא אורן הביא איתו פעם מסין ויגב הפך לכלי מיתר חשמלי. פירות ליים, קופסאות פח של מקס ברנר - מהכל יגב מפיק מוזיקה. רק לא ממיתרי הקול. סרבן שירה. כשרימון, אשתו שנחטפה איתו, שוחררה ב־28 בנובמבר, היא סיפרה שרק פעם אחת, כשהיו שם בשבי, יגב הסכים לשיר לה.
"הם היו יחד עד רגע השחרור שלה", מסבירה נופר. "רימון לא רצתה ללכת בלעדיו, ביקשה להישאר, אבל החוטפים הודיעו לה שיש לה שתי אפשרויות: ללכת על הרגליים - או שהם יגררו אותה. קשה לה לדבר על מה שהיה שם. עד עכשיו היא מסרבת לכל ראיון.
"זה סיפור אהבה כל כך גדול. הם הפכו לזוג לפני שלוש שנים, ומאז היו כל הזמן ביחד. צמודים. בזה שהם היו שם יחד כל הזמן היתה נחמה. אני בטוחה שהעובדה שיגב יודע שרימון יצאה, ושהיא בסדר, נותנת לו כוח עכשיו. הידיעה שהם יחזרו להיות ביחד".
בישל גם לחתולים
המוזיקה היא שרקמה ידידות בין רימון מקיבוץ מגן, במועצה האזורית אשכול, ויגב מנירים. היא תופפה, הוא ניגן בגיטרה, עד שלפני יותר משלוש שנים היא שברה רגל, הוא בא לבקר - והידידות היתה לסיפור אהבה שבמרכזו המטבח והאהבה לבעלי חיים. כלבים, חתולים ופרחים מילאו את הבית שלהם.
"יושבים, עוקבים ורואים המון־המון תוכניות אוכל - ישראליות, אמריקניות ואסיאתיות", מתארת רימון במעט המילים שהסכימה לכתוב לי, על המטבח, לב ביתם, ועל הזוגיות המבשלת שלהם. "לרוב אני אחראית על הקניות וה'פרפ', אחראית צירים, סלטים ותבשילים בבישול ארוך, ויגב הוא השף הפרטי והמוכשר שלי. עם אינסוף יצירתיות ומגובה במלא־מלא מחקר, בדיקה וניסיונות.
"אנחנו זוג שמתעניין בהיסטוריה של אוכל ובסיפורים שמאחוריו. מבשלים ארוחה מושקעת כל ערב, ואם חלילה אבקש סתם חביתה 'משעממת', או אותה המנה פעמיים ברצף, אקבל נזיפה מחויכת - כי מה פתאום? מבאס!"
בעיקר בישלו זה לזה, היא כותבת, "אבל גם לסבתא כרמלה ולבני משפחה אחרים. מדי פעם, כשיוצא, בעיקר בסופי שבוע ובחגים. אפילו היינו מבשלים לכלבים ולחתולים מטעמים וחטיפים תוצרת בית. קערות אורז עם עוף וירקות בכל מיני גרסאות".
עכשיו רימון עם אמא שלה בדירה זמנית בתל אביב. "כל יום מקפידה לצאת עם טובה, הכלבה הקטנה, לטיול ולקנות עוד איזה מרכיב מעניין שישמח את יגב, או עוד בקבוק שתייה טוב לבר שיחכה לו".
רימון: "יגב ואני זוג שמתעניין בהיסטוריה של אוכל ובסיפורים שמאחוריו. מבשלים ארוחה מושקעת כל ערב, ואם חלילה אבקש סתם חביתה 'משעממת', או אותה המנה פעמיים ברצף, אקבל נזיפה מחויכת - כי מה פתאום? מבאס!"
על התפקיד שהאוכל מילא בימים שבהם היו יחד בעזה היא לא רוצה לדבר, אבל בראש שלה יש רשימת מאכלים שאותם יבשלו כשיגב יחזור, שאותה שלחה לנופר. רשימה ארוכה, מעוררת תיאבון, הכוללת, בין היתר, פולנטה; את תפוחי האדמה הפריכים שלה בתנור; שוק טלה בשום, שמן זית ועשבי תבלין; מאפי תירס מתוק וגבינות; קארי ירוק חריף על אורז; ועוד מאכלים ממטבחי אסיה, אשכנז והמגרב. מאכלי חג ומאכלי יומיום.
רק פירושקי אין שם, אבל לא בגלל שיגב לא אוהב. בחלוקת התפקידים המשפחתית אורן הוא שמרדד - אבל יגב הוא האחראי על התיבול. ואני חושבת שאולי זה בגלל שאת הפירושקי הראשונים יכינו לו אבא ואמא. אחרי הכל, הפירושקי הוא לא הסיפור הזוגי שלהם - הוא סיפור שהולך שנים אחורה.
הסיגריה שהצילה חיים
ההגדה לבית משפחת בוכשטב מתחילה איפשהו ב־1850, אז ילד בן 5 נחטף מבית הוריו באחד הכפרים ברוסיה. איפה בדיוק שכן הכפר? מי היו ההורים של אותו הילד? אף אחד לא יודע. תורת המשפחה שבעל־פה, זו העוברת מדור לדור, יודעת לספר שבוכשטב זה השתייך לקַנטוֹנִיסטִים, ככה נקראו אותם ילדים חטופים שבמאה ה־19 גויסו בכפייה לצבא הרוסי, שאנשיו רכבו בין הרים ושדות, דרשו מראשי כפרים ועיירות שימסרו לידיהם כמה ילדים לבחירתם, לתפארת חילות הצאר. הסכמה הורית לא היתה חלק מהסיפור, והילדים שנחטפו מבתיהם חונכו במסגרת צבאית לאורה של הנצרות, עד שהגיעו לבגרות וגויסו לצבא.
כשהגיע זמן השחרור, רובם לא ידעו למצוא את דרכם הביתה. לא זכרו מאיפה באו, לא את אבא ואמא או מה שם המשפחה שלהם. רובם המשיכו את דרכם בעולם כשהם נושאים שם משפחה שניתן להם במהלך השירות, כזה שמרמז על משלח ידם.
מפירוש שם המשפחה שלו, שמצמיד את המילים "ספר" ו"אות" בגרמנית, אפשר ללמוד שבוכשטב הראשון שימש פקיד או דפס. דבר ודאי אחד ידע גופו הנימול לספר לו על עברו: הוא יהודי.
סיפור חטיפתו עלה ארצה ביחד עם הנכד שלו, נחום בוכשטב, שבשנות ה־20 של המאה שעברה עזב את פולטאבה, העיר שעל גדות נהר וורסקלה שבאוקראינה, וב־1921 התיישב בכפר מל"ל שבדרום השרון, שם נולדו שני ילדיו - יהודית ושמואל.
"סבא כנראה לא היה חקלאי מוצלח", מחייך את פיסת ההיסטוריה אורן בוכשטב, הבן של שמואל, "כי מהר מאוד הוא העביר את המשק שלו הלאה, והפך להיות שרת בבית הספר".
אנחנו יושבים סביב ערימת פירושקי, שכמו סיפור החטיפה גם המתכון שלהם עלה עם נחום מארצות הכפור לארץ חמסין וכל מיני קדחת. אותן לביבות עשויות מקמח, חלב וביצים המככבות במטבח הרוסי - שהן ממולאות על פי רוב בתפוחי אדמה, בבשר או בכרוב. לפעמים גם כוסמת ופטריות מוצאות דרכן אל הבטן המהבילה, המעלה אדים בביס ראשון אחרי שיצאה מהשמן החם או מהתנור.
במתכון של משפחת בוכשטב תפוחי האדמה יוצאים מהמילוי אל הבצק, שהמתכון שלו, ככה חושדים ניניו של נחום, נגוע בהשפעה של עוזרת רומנייה שעברה במשפחה. מביס ראשון יודע המילוי, שמבוסס על בשר סינטה, לספר את תמורות החיים ואת קשרי הנישואים שהוסיפו פנימה מעט שומן טלה, שאותו הכניס למתכון איתן, אחיו הבכור של אורן, ופלפל חריף, שכמו שמן הזית שבו מטוגן הבצל הגיעו מהמטבח הטריפוליטאי שבתוכו צמחה אסתר.
אסתר ואורן הכירו ב־1985 בקיבוץ נירים. היא הגיעה לשם במסגרת גרעין נח"ל, הוא היה חייל שבדיוק השתחרר. הבן של כרמלה ושמואל, זה שכולם בקיבוץ קראו לו פלוק והכירו את הפירושקי שלו, שהוגשו בחגי משק ובחג סוכות, אז כל ענף הציג את המאכלים הקשורים בעשייה שלו. הפירושקי לבית בוכשטב התיישבו יופי עם גידולי תפוחי האדמה, תפארת האזור כולו.
אני לא יכולה להפסיק לאכול מהלביבות כשאורן מספר על אבא שלו, שבניגוד לסבא נחום הפליא בעבודת האדמה. האבא שהיה ממקימי קיבוץ נירים, אבל "אחרי שנה-שנתיים העיפו אותו מהקיבוץ, כי תפסו אותו מעשן סיגריה. אחד מדיברות השמו"צ קובע ששומר לא מעשן ולא שותה".
זו כנראה היתה סיגריה מצילת חיים. פלוק, ששירת בחטיבת הנגב, נלחם במקום אחר ב־15 במאי 1948, כששעות ספורות אחרי הכרזת המדינה פרץ הצבא המצרי את הגדרות במטרה לכבוש את הקיבוץ, שעל פי החלטת החלוקה נועד להיות בתחום המדינה היהודית. בנירים היו אז 42 איש, מתוכם 12 חברות, שהיו חמושים ב־14 רובים, בארבעה סטנים ובמקלע אחד. שליש מהם מצאו את מותם באותו הלילה.
בשנות ההגליה מהמשק התגורר פלוק בבאר שבע, שם נישא והתגרש. מהנישואים האלה נולד איתן, ואיתו חזר לנירים, לשם נקרא אחרי שלקיבוץ, שביקש להשתקם, נדרשו חקלאים - אפילו אם הם מעשנים. בנירים הכיר פתח־תקוואית בשם כרמלה, ונולדו אורן וליאור, שגרה בחיפה.
שלא יטבע בשכחה
נירים חגג ב־6 באוקטובר את חג המשק ("חג הקיבוץ"), והתעורר ממנו לתופת. כמו הבן שלה וכלתה, גם כרמלה ניצלה, ועכשיו היא בבית אבות בבאר שבע, העיר שאליה פונה רוב הקיבוץ. אורן ואסתר שמעו את המחבלים מחוץ לבית. הם כנראה ניצלו בזכות קלאב קאר של השכנה, שהדליק את המחבלים שעלו עליו ונסעו בו הלאה, אל מחוץ למשק.
השניים היו בטוחים שהקשר עם רימון ויגב ניתק בגלל החשמל או סוללה שהתרוקנה בנייד, אבל בשעות הצהריים, כשהצבא השתלט על הקיבוץ ואורן הלך לדירה שלהם, הוא הבין שבמקום התנהל מאבק. תרמילים על הרצפה וחמישה כלבים בטרפת - ורווח לו רק שאין עקבות של דם.
נופר: "רימון לא רצתה לחזור לישראל בלי יגב, אבל החוטפים הודיעו לה שיש לה שתי אפשרויות: ללכת על הרגליים - או שיגררו אותה. קשה לה לדבר על מה שהיה שם. אני בטוחה שהעובדה שיגב יודע שהיא בחוץ, ובסדר, נותנת לו כוח"
למחרת הודיעו להם שיגב ורימון חטופים. היו בטוחים שזה עניין של שבוע-שבועיים עד שהם חוזרים. כשרימון חזרה, ביום ה־53, היו מאושרים ובטוחים שהפעימות יימשכו. אבל אז התחדשה הלחימה, והם, ביחד עם משפחות החטופים האחרים שהיו להם למשפחה, לא יורדים ימים ארוכים מהנדנדה מהגיהינום שעליה הושיבו אותם רשלנות, הפקרה ואכזריות אנושית. הם עדיין עליה, מפחדים להתמסר לתקווה - שאין בלתה ואין מכאיבה ממנה כשהיא מתנפצת. לומדים שיעור בלתי נתפס בסבלנות, בעיקשות וביצירה. איך ומה לעשות כדי שחלילה לא יטבע הכל בשכחה.
בכל המבצעים הם מעולם לא עזבו את נירים, אבל תמיד היה ברור להם שאם יידרשו - הם יתפנו לבית של סבתא לינה. אבל עכשיו, כשיגב בעזה, לא עולה על דעתם להתרחק כל כך, אז מהיום הראשון הם התפנו לקיבוץ להב, בנגב הצפוני, שם חי אחיה של אסתר.
משם, כל יום בדרכים. מלהב לכיכר החטופים בתל אביב, לכנסת בירושלים או להפגנות בקיסריה. הלוך־חזור לכל מקום בארץ שבו יוכלו להשמיע קול. מחויבים חסרי מנוח למאבק המשותף של מטה החטופים, ולזה הפרטי שלהם.
אוכל וכאב
אני שואלת איך שומרים על שפיות, ואיך אסתר, אולי אפילו כטקטיקה, לא מנסה את דרך הצעקה. "אני לא אוהבת את המקום הזה", היא עונה. "אני כן מרגישה שמגיעה לנו מילה של התנצלות ושל לקיחת אחריות". היא נזהרת בברירת המילים, כי בסוף גורל בנה תלוי בכל כך הרבה אנשים ואינטרסים.
ואז, כמו נזכרת, היא אומרת שפעם אחת דיברה חזק. "את לא היית קוראת לזה צעקה", היא מחייכת. "זה היה מול איתמר בן גביר, כי הוא הסביר לנו שהדרך היחידה להחזיר את החטופים היא להרוג כל יום מחבל של הנוחבה בכלא הישראלי. הסברתי לו שהוא לא עושה ניסוי בבני אדם או בבן שלי. אם הם רוצים להקים את גרעין גוש קטיף מחדש - לא על הבן ולא על החטופים האחרים, שאת רובם אני מכירה מהאזור. הם לא ילכו איתו על רעיונות מהסוג הזה".
בכל החלטה שבני המשפחה מקבלים, הם מנסים לחשוב מה יגב היה רוצה. הם בטח לא ימנעו ממשאיות סיוע הומניטרי להיכנס לעזה. "הפסקת הסיוע תתנקם בחטופים", אומרת אסתר, ויובל מוסיף: "גם מבחינה הומנית בסיסית, אנחנו לא ארגון הטרור שמולו אנחנו נלחמים. גם נראה לי שהמשוואה הזו הלכה לעזאזל".
נופר אומרת שהם כל הזמן משתדלים להביא בחשבון מה יגב היה אומר או רוצה. "הרעבה או פגיעה באזרחים - זו לא הדרך שלו. הוא בשום אופן לא היה רוצה בזה".
במתכון הפירושקי של המשפחה תפוחי האדמה יוצאים אל הבצק. מהביס הראשון יודע המילוי, שמבוסס על סינטה, לספר את תמורות החיים ואת קשרי הנישואים שהוסיפו פנימה שומן טלה, וגם פלפל חריף מהמטבח הטריפוליטאי של אסתר, אמו של יגב
רגע לפני פרידה, ארוחת הצהריים של לינה כבר על השולחן. אני שואלת מה הכי מדאיג אותם במחשבה עליו שם, ומה הכוח שלו שהם סומכים שיעמוד לו. אסתר ענתה שהיא מודאגת מהרגישות הנפשית והפיזית של יגב, אבל מעודדת מהמחשבה שהוא לא לבד. "אם הוא לא לבד הוא תמיד יראה את האחר, את מה שהוא צריך - ויתגייס לעזור לו".
ואז ביקשה לספר על נסיעה משפחתית שעשו לפני כמה שנים, ובמרכזה האוכל: "עם הילדים שלי זה תמיד מסעדות ושווקים, לא חלילה מגדל אייפל. ישבנו שם בסוף ארוחה, ויגב אסף את כל מה שנשאר, בעיקר גבינות ולחם, וחתך יפה, שווה בשווה, צרר לחבילות וירד למטה לחלק לדיירי הרחוב. זה יגב".
אסתר: "בן גביר הסביר לנו שהדרך היחידה להחזיר את החטופים היא להרוג כל יום מחבל בכלא בישראל. הסברתי לו שהוא לא עושה ניסוי בבני אדם או בבן שלי. אם הם רוצים להקים את גרעין גוש קטיף מחדש - לא על הבן ולא על החטופים האחרים"
את המתכון לפירושקי הנפלאים של הבוכשטבים תוכלו למצוא באתר FOODISH באינטרנט. בסוף השבוע הזה, לרגל יום המשפחה, מסעדות רבות בארץ יאמצו מתכון של החטופים כפי שיועבר להן בידי המשפחות. כל מסעדה בחרה את המתכון שלה, והמנות יוגשו במהלך הסופ"ש במטרה להגביר מודעות ולקרב לרגע את הציבור לחטופים, שאיש לא העלה על דעתו שעדיין יהיו בעזה.
