לא מזמן השתתפתי בערב שנקרא "המוזות לא שותקות", שבו נשים מופלאות ניגנו, שרו וקראו טקסטים. מאז 7 באוקטובר מעט מאוד דברים מעניקים לי נחמה קטנה - מוזיקה, ספרים, שירה, וגם הומור כפי שכבר כתבתי, הם בראש הרשימה, ביחד עם סרטונים חמודים של תינוקות ובעלי חיים. גם אני הקראתי טקסט בערב הזה והנה הוא לפניכם:
לקח לי שנים ללמוד לחיות מעבר לגבולות הצורך לשרוד. נולדתי בשנת 1976 להורים במנוסה. אבי היה לוחם חופש בארגנטינה הדיקטטורית, ואת ששת החודשים הראשונים של חיי ביליתי בתוך עריסה שעברה בידיה של אמי בין דירות המסתור שבהן התחבאנו מפני הגנרלים שרצו להתנקש בחיי אבי. מרגע שהתחלתי לנשום למדתי שלא מובן מאליו להישאר בחיים.
בכל יום הולדת מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי לבקש משאלות אחרות מלבד בריאות. בכל פעם שעצמתי את עיניי אל מול נרות יום ההולדת ורציתי לבקש לעצמי, למשל שהילד שאני מחבבת יבקש ממני חברות, לקבל את השיבוץ שרציתי בקורס קצינות או להתקבל ללימודים באוניברסיטה בפקולטה למשפטים, נזף בי קול פנימי: "אל תהיי גרידית, אל תשחקי עם המזל, אל תגזימי, תבקשי רק בריאות".
התיאוריה של מייסד הפסיכולוגיה ההומניסטית, אברהם מאסלו, מדרגת את הצרכים האנושיים מהבסיסי ביותר ומעלה. לפי התיאוריה הזו, שהפכה מקובלת מאוד, רק אם צורך בשלב נמוך יותר בפירמידה נענה - יכול אדם לממש את הצורך הבא בהיררכיה.
שאלה של מזל
הצורך הבסיסי ביותר בפירמידת הצרכים האנושיים לפי מאסלו הוא ביטחון פיזי: אוכל, מים, אוויר לנשימה. כל מה שהפך לחלום רחוק עבור האחיות והאחים שלנו, החטופים בעזה.
הצורך השני בהיררכיה הוא הצורך בביטחון, בתחושת מוגנות, זו שמאפשרת להרפות מתחושות פחד ודריכות לפרקים. כדי להרגיש ביטחון, לפי מאסלו, נדרשות ודאות ויכולת לחזות, פחות או יותר, את המצב האישי שלנו בעתיד הקרוב. לכולנו יש זיכרון עמום איך לפני 7 באוקטובר, לפני שראינו תמונות וסרטונים של ילדים בפיג'מה נעקרים מבתיהם ונתלשים ממשפחותיהם, חשבנו שלעולם זה לא יקרה שוב לאף ילד יהודי. תחושת המוגנות הזו נשמטה מאיתנו.
הצורך השלישי הוא הצורך להרגיש שייכות, חלק מקהילה. הקהילה האזרחית המפוארת שנולדה מתוך גיהינום הטבח, למשל, היא דוגמה טובה. קהילה קשובה ותומכת שהתגייסה לתת מענה לצרכים האנושיים במקום שבו השרים והממשלה, מפריחי הסיסמאות של הביחד, אלה שמקבלים כסף כדי להגן עלינו - ברחו ונעלמו.
הצורך הרביעי הוא הצורך לזכות בהערכה ובהוקרה. נדמה שנבחרי הציבור שלנו מרגישים בטוחים לגמרי, גם בימים אלו, כי זה הצורך שהם דורשים ותובעים לעצמם ללא הרף.
הצורך החמישי, קצה הפירמידה, הצורך הנשגב ביותר, הוא מימוש עצמי.
לא כולם מצליחים לטפס למעלה הפירמידה ולממש את כל הצרכים, ולאורך ההיסטוריה נשים הצליחו לטפס מעלה אל המימוש העצמי הרבה פחות מגברים.
לא משנה באיזה שלב במסע אנחנו נמצאים, כשמראות וקולות הטבח והמלחמה כיסו את ימינו ושעותינו נחתתי גם אני, כמו רבים ורבות מאיתנו, מטה־מטה אל בסיס הפירמידה. כמו במשחק סולמות וחבלים, קוביות הגורל העמידו אותנו על המשבצת שהורידה אותנו בחבל ארוך ומפותל אל תחילת המשחק.
במשך הימים שלאחר הטבח חזרתי לתחושה שלא ידעתי שאני זוכרת, תחושה של תינוקת בדירת מסתור שרק רוצה לשרוד. במשך שנים ארוכות לימדו אותנו, הנשים, שלהיות אסירות תודה מעלה את ערכנו בעיני החברה. "תגידי תודה על מה שיש" היא הבטחה שהעבירה אישה לרעותה, לבתה. יותר מאשר הבטחה או אמירה שמאירה את הדרך, זו אמירה שטומנת בחובה אזהרה: שימי לב שאת לא מבקשת יותר מדי! זה ההבדל בין "מכירת תודה" ל"אסירת תודה", כך לימדה אותי אישה חכמה שפגשתי.
שנים ארוכות מדי נשים התפללו להגשים את הצורך הבסיסי של ביטחון פיזי. ככה זה כשאת נאלצת לוודא שאף גבר לא ייגע בך נגד רצונך, או שהגברים ששולטים על חייך - אביך או אחיך או ראש הקהילה - לא ינדו אותך ותמצאי את עצמך חסרת כל. במצב כזה אין לאף אחת סיכוי לטפס במעלה הפירמידה ולהגשים צרכים נוספים. כך נוצרו דורות על גבי דורות של אסירות בתוך המרדף אחרי גבר שישמור עליהן מסכנות העולם, ובעיקר מידם הארוכה של הגברים האחרים.
והנה, בעשרות השנים האחרונות, בזכות נשים אמיצות ופורצות דרך, חלקנו לומדות להכיר תודה במקום להיות אסירות תודה. לומדות בעמל רב שמותר גם וגם: להודות על מה שיש וגם לרצות עוד. להודות על מה שיש, אבל גם להעז לומר "לא תודה, זה לא מתאים". כל זה היה נכון עד 7 באוקטובר.
נשים רבות נולדו באותו יום, שלא מבחירה, כעמודי התווך של הקהילות, כמנהיגות. המושג "בת מזל" קיבל משמעות ישנה־חדשה כשחזרנו לבסיס הפירמידה. את בת מזל אם שרדת, אם לא נחטפת או נאנסת, אם יקירייך לא נרצחו, נחטפו או נפצעו קשה.
לפני כמה שבועות שוחחתי עם אישה יקרה, אמא של אחת הנרצחות בפסטיבל נובה. במהלך השיחה היא סיפרה שהבן שלה רצה לנסוע ולנסות לחלץ את הבת שנלכדה בתופת, ועל כך שהיא מרגישה בת מזל שאיבדה רק ילדה אחת ולא את שני ילדיה.
אישה צעירה אחרת שפגשתי לפני שבועיים במסגרת יום צילום, אמא לשני קטנטנים שנמצאת בהיריון מתקדם, סיפרה שבן זוגה לא חזר הביתה מעזה כבר 55 ימים, "מלבד לילה אחד שבו הוא הגיע בהפתעה באחת בלילה, אבל בשמונה בבוקר שוב נעלם".
הקשבתי ושתקתי, כל מילות העידוד שידעתי לשלוף לפני 7 באוקטובר התאדו. "איפה בעזה הוא נמצא?" שאלתי אותה. "אני לא רוצה לדעת", ענתה. שתקנו כמה רגעים, ואז היא שינתה את הטון ואמרה, בניסיון לשכנע את עצמה יותר מאשר אותי, שהיא צריכה להודות על מה שיש. על זה שבעלה בחיים.
לא רק לשרוד
הסטנדרטים להיותנו בני ובנות מזל הפכו בסיסיים מאוד, בסיסיים מדי. רובנו כמהים לא למות, גם אם אי אפשר ממש לחיות.
עם כל הכבוד לאברהם מאסלו ולפירמידת הצרכים שלו, הוא לא שמע על הסרטון של נעמה לוי, או על זה של דורון שטיינברכר ודניאלה גלבוע. הוא לא שמע את זעקתה של ראומה קדם. הוא לא ביקר בכיכר החטופים והחטופות וראה את מבטם המשווע לצאת מהגיהינום. אין פירמידת צרכים בעולם שיכולה לתאר את מה שעובר על החטופים, החטופות ובני משפחותיהם.
אם אתם ואתן כמוני, לא איבדתם אף קרוב משפחה מדרגה ראשונה או שנייה, טפו חמסה, ואם בני או בנות הזוג שלכם כמו זה שלי, או האח, האחות, אבא או אמא, לא נמצאים מעבר לגבול, נלחמים ומסכנים את חייהם כשכמעט אי אפשר ליצור איתם קשר; אם אף אחד מאהוביכם ומאהובותיכם לא נרצח, נפצע או נמצא בשבי חמאס, חלילה - אתם (אנחנו) נחשבים בני מזל.
וזה נכון, אני בת מזל, אנחנו בני מזל. המזל הזה הוא לא על מה שיש כרגע, כמו על מה שלא איבדנו. אבל האם אנחנו בני ובנות המזל מחויבות ומחויבים להשאיר בצד את הכאבים והשריטות שהמלחמה חורטת בנו? אני מאמינה שלא.
חובה עלינו לזכור שיש עוד לאן לטפס, שהמשחק לא נגמר. אני מתעקשת לנסות להמשיך לחיות, לא רק לשרוד. קודם כל, עבור שילה וארבל הבנות שלי, כי הבטחתי לעצמי כשנולדו שלעולם לא אטלטל אותן בין דירות מסתור, אמיתיות או מטאפוריות, שיאלצו אותן להסתפק בכמיהה לשרוד בלבד. אעשה הכל כדי שהן יוכלו לטפס במעלה הפירמידה ולהגשים את הצרכים הבאים בתור, אלה שמאסלו אמר במפורש שאינם מותרות - אלא צרכים אנושיים בסיסיים.
אבל לא רק בשבילן אני עושה זאת, גם למען עצמי, למען אמי ולמען חברותיי. וכן, גם למען הנשים שעוקבות אחריי ברשתות החברתיות. גם לזכר הסבתות שלי, בובה סליה ובובה רוסה, שנמנו עם הנשים בנות דורן שסיימו את חייהן מבלי שהצליחו לחלום אפילו על קריירה או על טיול לבד עם חברה מבלי שינודו על היותן "נשים רעות".
ומעבר לנשים בחיי, אני מרגישה חייבת לאותן נשים שהושתקו לנצח על ידי מעשי הטרור והאלימות. לא להסכים לקרוא לעצמי בת מזל רק כי אני לא מתה. לא להיות אסירת תודה שלא שואפת למימוש רק כי אני צולחת את ההישרדות הבסיסית שאינה נגועה במוות, בפצע או בטראומה. במרדף אחר חיים מלאים יותר אני מתחייבת לשאת את החלומות שלהן לצד אלו שלי.
אם יש תמונת ניצחון למלחמה הנוראה הזו, היא לא תגיע משדה הקרב אלא תיוולד מתוך העמידה המתריסה שלנו נגד הכוחות שמנסים להשתיק את שאיפותינו ולצוות עלינו להסתפק ביכולת שלנו לנשום, לאכול ולישון. לא ניתן לכבול אותנו לאמירות תודה שיטשטשו את התשוקות והחלומות.
אל תראו בי אישה מנותקת, כי גם אני מרגישה כמו כולנו את תחושת החידלון מול הודעות ה"הותר לפרסום". אני מודה על כך שהצלחתי לחמוק משיני השכול אך באותה נשימה, אני לא מוכנה להישאר רק שם. אסור לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו