מדינת ישראל תעשה הכל: ספר חדש שופך אור על פרשת רון ארד

בשלהי 2005 הגיע יצחק אילן לפגישה אצל ראש המוסד, מאיר דגן. אילן היה אז ראש אגף חקירות ותיק יחסית בשב"כ, וניהל כמה פרשיות יחד עם המוסד.

הפגישה הזאת לא היתה פגישת עבודה רגילה. היא זומנה במיוחד, ואילן הגיע אליה עם סטיב, מי שהיה אז סגנו, ולימים מחליפו כראש אגף החקירות. "דגן אמר לנו שהוא רוצה לדבר איתנו על משהו חשוב", מספר סטיב, "כשהגענו, הוא אמר שהבטיח למשפחה להפוך כל אבן כדי לדעת מה עלה בגורלו של רון ארד, ושהוא רוצה שנעשה את זה יחד איתו. היתה לנו צמרמורת".

דגן למד להעריך מאוד את אילן ולסמוך עליו בעקבות פרשה קודמת. זאת גם הסיבה שהוא ביקש ממנו לטפל בתיק של ארד, שהיה רגיש ביטחונית, ציבורית ומול המשפחה.

• • •

ארד נפל בשבי ב־16 באוקטובר 1986. באותו בוקר הוא יצא עם הטייס ישי אבירם לגיחת תקיפה באזור צידון שבדרום לבנון. במהלך יעף התקיפה התפוצצה אחת הפצצות קרוב מדי למטוס הפנטום, והם נאלצו לנטוש.

אבירם חולץ במבצע הרואי על המגלשיים של מסוק קוברה. זאת היתה הפעם הראשונה שבוצע חילוץ כזה, בתנאים קיצוניים ותחת אש. שנתיים מאוחר חילצו שוב מסוקי קוברה לוחמים שנקלעו למצוקה בלבנון. הפעם אלה היו ארבעה חיילי גולני שנותרו מאחור במהלך הפשיטה על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל בכפר נועיימה.

הנווט ארד נפל בשבי הארגון השיעי אמל. בתקופת השבי הראשונה היה עימו קשר שוטף. אנשי הצלב האדום אמנם לא הורשו לבקרו, אולם למשפחתו הועברו שלושה מכתבים, ותמונה אחת שהעידה כי הוא חי ומצבו טוב. התמונה הזאת נותרה מאז חקוקה בזיכרון הלאומי הקולקטיבי: ארד נראה בה מזוקן, עיניו נוגות, שונה מאוד מהנווט בעל פני הנער שנפל בשבי כמה חודשים קודם לכן.
ישראל ניהלה משא ומתן על שחרורו של ארד. הציבור הישראלי עוד היה נתון תחת הטראומה של עסקת ג'יבריל שנחתמה במאי 1985, ואשר במסגרתה שוחררו 1,150 אסירים בתמורה לשלושה שבויי צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה - חזי שי, יוסף גרוף ונסים סאלם.

בין המשוחררים היו השייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס שהיה שפוט ל־13 שנות מאסר; ג'יבריל רג'וב, שנידון למאסר עולם לאחר שזרק רימון לעבר משאית של צה"ל; וקוזו אוקמוטו, שנשפט לשלושה מאסרי עולם על חלקו בטבח בנמל התעופה לוד ב־1972. לצידם שוחררו עוד רוצחים רבים, שחלקם הגדול חזר לפעילות טרור. לימים היו משוחררי עסקת ג'יבריל ממובילי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987.

השחרור הסיטוני של מחבלים, ובהם כאמור רוצחים רבים, הסעיר את הציבור הישראלי. ממשלת האחדות חששה לבצע עוד עסקה, אף שהמחיר שנדרש עבור ארד היה נמוך יחסית: כמה מיליוני דולרים, ושחרור של עשרות אסירים בלבד.

הנחת העבודה היתה ששום דבר לא בוער. ארד אמנם נמצא בשבי, אבל יש כתובת ויש משא ומתן. זאת היתה הנחת עבודה טרגית, שעלתה לא רק בחייו של ארד אלא גם במסתורין שאופף את נסיבות היעלמו. מאז השקיעה מדינת ישראל סכומי כסף גדולים פי כמה מאלה שנדרשה לשלם עבורו - וגם סיכנה לוחמים רבים באינספור מבצעים, בלי שהצליחה להשיבו הביתה.

• • •

העדות המוצקה האחרונה על מקום הימצאו של ארד היא מ־4 במאי 1988. הוא הוחזק בידי משפחה תומכת ארגון אמל בכפר הלבנוני נבי שית. יממה קודם לכן החל צה"ל במבצע גדול כנגד יעדי מחבלים בכפר הסמוך מיידון. כוחות צנחנים בפיקודו של המח"ט שאול מופז פשטו על הכפר והרגו כ־50 מחבלים. זה היה המבצע הגדול והמוצלח שניהל צה"ל מאז הנסיגה הראשונה מדרום לבנון.

בצה"ל לא ידעו שארד מוחזק בנבי שית, המרוחק כ־50 ק"מ ממיידון. לא ברור גם כיצד ישראל היתה פועלת לו ידעה שארד נמצא בסמוך יחסית למקום הפעולה. לימים טען ארגון חיזבאללה כי שומריו של ארד שמעו על המתקפה הישראלית ונטשו את משמרתם, כדי לסייע לחבריהם שהותקפו. כשחזרו הביתה, ארד לא היה שם. לטענתם הוא נעלם, ומקום הימצאו לא נודע מעולם.

לישראל לא היה מידע לאן נעלם ארד או מי מחזיק אותו. בניסיון לקדם את פתרון הפרשה היא החלה לחטוף לבנונים כדי שישמשו קלפי מיקוח עבורו. לאחר שבאוגוסט 1988 הודיע ארגון חיזבאללה כי הוא מחזיק בארד, הוחלט לחטוף את אחד מבכירי הארגון.

החטיפה המשמעותית הראשונה בוצעה ביולי 1989. כוח של סיירת מטכ"ל חטף את השייח' עבד אל־כרים עובייד מביתו בכפר ג'יבשית שבדרום לבנון. עובייד היה מנהיג רוחני מוביל והמפקד הצבאי של חיזבאללה בדרום לבנון. הוא גם היה שותף בכיר לחטיפת כמה אזרחים זרים בלבנון, למטרות כופר.

באישורו של ראש השב"כ יובל דיסקין, זימן ראש המוסד מאיר דגן את אילן לפגישה מיוחדת. בקשתו היתה פשוטה: "קחו את כל החומר שנאסף על ארד מרגע שנפל בשבי, תעשו כל פעולת חקירה שנדרשת, ותחזרו עם תשובה מה קרה לו"

חטיפתו של עובייד לא הביאה לפתרון הפרשה. חקירתו גם לא העלתה מידע חדש על גורלו של ארד. ישראל אפילו לא ידעה אז לומר אם הוא חי או מת, ומי מחזיק בו.

בניסיון לחזור אחורה ולפענח מה עלה בגורלו, חטפה סיירת מטכ"ל בכיר לבנוני נוסף. מוסטפה דיראני נחטף מביתו בכפר קסר נבא שבבקעת הלבנון והועבר לחקירה בישראל. דיראני היה במשך שנים רבות קצין הביטחון של ארגון אמל, והיה אחראי לכליאתו של ארד מרגע שנפל בשבי. הוא גם אפשר לגורמים שונים לחקור אותו, ובהם לקציני המודיעין הסורי.

בשנה שקדמה להיעלמו של הנווט חל קרע בין דיראני לבין ארגון אמל, והוא החל להתקרב לחיזבאללה ולגורמים איראניים שונים. בתגובה הוא הודח מהארגון על ידי מנהיגו, נביה ברי, אך המשיך להחזיק אצלו את ארד.

בישראל העריכו כי דיראני העביר או מכר את ארד לגורמים אחרים. הוא אמנם הכחיש כל קשר להיעלמו של הנווט, אבל בישראל החליטו בכל זאת לחטוף אותו בניסיון לפענח את הפרשה. חקירתו האינטנסיבית בארץ לא העלתה דבר. גם בסיומה נותרה הפרשה בעלטה גמורה.

עובייד ודיראני שוחררו בינואר 2004, במסגרת עסקה בין לישראל לחיזבאללה. נוסף עליהם, שוחררו עוד כ־400 פעילי טרור פלשתינים ו־27 נתינים זרים, מרביתם לבנונים. בתמורה הוחזר לישראל אל"מ (מיל') אלחנן טננבוים. ישראל גם קיבלה את גופותיהם של שלושה חיילי צה"ל - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד - שנחטפו ללבנון באוקטובר 2000.

• • •

בשנים שחלפו מאז היעלמו של ארד, השקיעה ישראל מאמצים כבירים בניסיון להבין מה עלה בגורלו. סכומי כסף גדולים שולמו לשלל גורמים, ובהם פליליים, בניסיון ללמוד משהו חדש. עמותות שהוקמו הציעו פרסים נדיבים למי שיביא מידע עליו.

באמ"ן ובמוסד ליקטו בשקדנות כל פרט שעשוי היה לשפוך אור חדש על הפרשה. לא מעט פרטים שנאספו היו מטעים, ולעיתים קרובות סותרים. ב־1995 התראיין גולה איראני בארה"ב וטען כי ארד מוחזק בבית כלא של המודיעין האיראני בעיר איספהאן, וכי הוא משותק בשתי רגליו ונעזר בכיסא גלגלים לאחר שנפצע בניסיון בריחה. שני אזרחים גרמנים ששוחררו באותה עת ממאסר באיראן, טענו כי שמעו שטייס ישראלי כלוא בבידוד.

הקביעה החד־משמעית של אילן וצוותו היתה שארד לא יצא את גבולות לבנון מעולם. סטיב, שהיה לצידו, מספר: "יצחק שם דגש על עובדות בלבד. הוא שרטט את המהלכים, ואז אמר לי, 'תשמע, רון ארד לא יצא מנבי שית'"

אף שפריטי המידע האלה לא אומתו מעולם, רבים בקהיליית המודיעין הישראלית האמינו כי ארד אכן הועבר לאיראן. זאת גם היתה הנחת העבודה הרווחת במערכת הביטחון במשך שנים ארוכות: שחיזבאללה ופטרוניו האיראנים יודעים מה עלה בגורלו של ארד.

מכאן גם נגזרה תוכנית העבודה. כל המאמצים כוונו לאיראן ואל בן חסותה הלבנוני. ניסיונות של גורמים אחרים לטעון כי מדובר בכיוון מוטעה, נדחו על הסף. אנשי המודיעין הגרמני, שטענו ב־1997 כי ארד אינו בין החיים, נדחו על הסף.

בדצמבר 2000 שחררה ישראל 40 אסירים פלשתינים ו־12 לבנונים. בתמורה היא קיבלה מחיזבאללה את רובה ההישרדות האישי של ארד, שנתפס כשנפל בשבי. מבחינת ישראל זאת היתה הוכחה נוספת לכך שחיזבאללה הוא הכתובת, ובידיו המפתח לפתרון התעלומה.

בהיעדר מודיעין שיאשש או יפריך את הנחות העבודה הקיימות, המשיכה ישראל לפעול לפי ההנחה שארד חי ושהוא מוחזק בידי גורמים שיעיים, בלבנון או באיראן. גם ועדה מיוחדת בראשותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד קבעה כי אין סיבה לשנות את ההערכה הקיימת כי ארד חי.

• • •

משפחתו של ארד נהגה באצילות מאז נפל בשבי. בשנים הראשונות היא ישבה בשקט לבקשת מערכת הביטחון, לאחר שהוסבר לה כי אם תעורר מהומות יעלה ארגון אמל את המחיר שהוא דורש עבור שחרורו.

רק בראשית שנות ה־90 יצאה המשפחה למערכה ציבורית. זה כבר היה מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי. כעבור כמה שנים היא שבה והורידה פרופיל. מי שהמשיכה לנהל את המאבק עד ימיה האחרונים היתה האם בתיה, שנפטרה ב־2002.

בתיה ארד היתה אישה ריאלית וישירה. היא הבינה שרבים הסיכויים שרון אינו בין החיים, ולכן דרשה רק לדעת מה עלה בגורלו. אם הוא מת, אמרה, אל תשלמו דבר עבור החזרת גופתו. רק תגידו לי מה קרה לו.

צוואתה הזאת של בתיה ארד הופקדה למשמרת בידיו של ראש המוסד מאיר דגן. בני משפחתו האחרים של הנווט - הרעיה תמי, הבת יובל, והאחים חן ודודו - מחזיקים בה מאז. "אחריותה של המדינה לפתור את התעלומה", הבהירו, "היא שלחה אותו למשימה, והיא צריכה להגיד מה קרה לו".
מבחינת דגן זאת היתה משימת חיים. כלוחם וכמפקד שהשתתף בשלל מבצעים נועזים, הוא ידע מה המשמעות של להחזיר כל חייל הביתה. את משמרתו כראש המוסד הוא התכוון לנצל כדי לעשות את אשר התחייב: להפוך כל אבן עד שהתעלומה תיפתר.

תחת דגן ביצע המוסד לא מעט פעולות בניסיון להביא קצה חוט. באחת מהן אף נהרג סוכן. בכל הזמן הזה גם המשיך להגיע מידע סותר על מה שאירע לו. בעוד בכירים איראנים טענו כי הוא מוחזק באיראן, פורסם ב־2005 דוח סודי של אמ"ן, שקבע כי הוא נפטר בלבנון באמצע שנות ה־90.

על פי הדוח הזה, ארד הוחזק באיראן והוחזר ללבנון משום שהאיראנים חששו שדיראני יישבר בחקירה ויגלה שהוא מוחזק בידיהם. דעת המיעוט בדוח הזה קבעה כי ארד מעולם לא יצא מגבולות לבנון, וכי הוא נותר בלבנון תחת חסותם של גורמים הקשורים למשמרות המהפכה האיראניים.

המידע הסותר הזה מעולם לא הניב שורה תחתונה, אבל הוא הוביל את דגן לנסות דרך אחרת. באישורו של ראש השב"כ יובל דיסקין הוא זימן את אילן לפגישה מיוחדת. בקשתו של דגן היתה פשוטה: "קחו את כל החומר שנאסף על ארד מרגע שנפל בשבי ועד היום, תעשו כל פעולת חקירה שנדרשת, ותחזרו עם תשובה מה קרה לו".

"כשנכנסנו לסיפור הזה, הגישה הרווחת במערכת היתה שארד אבד באיראן", אומר דיסקין. "אני חושב שמאיר ידע שאין שום גוף במערכת שטוב במודיעין אופרטיבי ושיידע להבין את מקורות המידע כמו השב"כ. מאיר גם העריך מאוד את היכולות ואת האיכויות של יצחק, בעקבות כמה פרשות שעבדנו עליהן ביחד".

אילן הקים צוות מיוחד שעסק בפרשה. קבוצה מצומצמת של אנשים, שותפי סוד, שפעלו במקביל לעבודתם השוטפת ופתחו מחדש את כל התיקים של אמ"ן והמוסד בפרשה. "משימה ציונית וערכית שאין למעלה ממנה", היה מי שכינה זאת.

"מהרגע שהוא רתם אותנו למשימה הזאת, יצחק היה כל־כולו בתוכה", אומר סטיב. "הוא לקח את בקשתו של דגן וסחף את כולנו אליה. ניתחנו את התיק ואת האירועים המרכזיים והפעולות האחרונות של ארד עד לרמת הדקות - כל מי שפגש בו, מי שהיה מעורב, מתי הוא זז ימינה ומתי שמאלה".

"יצחק והצוות שלו ישבו וחפרו בתיקים האלה במשך תקופה ארוכה. לאחריה הם באו להציג לי את הממצאים", מספר דיסקין. "הם הראו שכל המודיעין שייחס את העברתו של ארד לאיראן הוא על הפנים, והמודיעין שהיה קיים לפני כן הוא טוב ומהימן".

דוד מידן: "אני יכול להגיד על רון ארד לקח שליווה אותי לאורך כל המשא ומתן של שליט: הזדמנויות בסיטואציות כאלה, בין מדינות או בין מדינה לארגון, הן כמו פרי על עץ. לפעמים אם אתה מתמהמה לקטוף אותו, הוא ינשור"

הקביעה החד־משמעית של אילן וצוותו היתה שארד מעולם לא יצא את גבולות לבנון. סטיב, שהיה לצידו, מספר: "יצחק שם דגש על העובדות בלבד, לא על הערכות. הוא שרטט את המהלכים, ואז אמר לי, 'תשמע, רון ארד לא יצא מנבי שית. הוא סיים שם את חייו'".

דבריו של אילן טלטלו את המערכת. "עד אז היתה הסכמה די רחבה שהוא באיראן. פתאום באנו והראינו אחרת", מספר דיסקין.

• • •

דגן קיבל את קביעתו של אילן כי ארד מעולם לא יצא מלבנון. הוא ביקש מדיסקין שיתוף פעולה גם בשלב הבא: לנסות לברר מה עלה בגורלו.

"חודש אחרי שמוניתי לראש ממשלה, מאיר בא אלי עם איזה מבצע שהיה צריך להתנהל במזרח הרחוק", מספר אהוד אולמרט, "זה היה מבצע עם סיכון רב, שכל הגורמים האחרים המליצו לא לבצע אותו, אבל מאיר לחץ עליו.

"אני אמרתי לכולם שמה שמעניין אותי זה לדעת מה עלה בגורלו של ארד - אם הוא חי או מת, ואם הוא חי אז איפה. בסוף, מדובר בחייל שלנו שנתפס והיה חי, שקיבלנו ממנו מכתבים בהתחלה, ואחרי זה כאילו בלעה אותו האדמה. לא עסקתי במחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי לשחרר אותו. אפילו אמא שלו אמרה שמספיקה לה רק הידיעה, ולכן אני הרגשתי חובה רק לתת את התשובה.

"הצעתי לכולם לחשוב על המבצע פעם נוספת ולחזור אלי עם תשובה. הם חזרו, והחלטתי שעושים את המבצע הזה. בינתיים, שינו את מקום המבצע ואת הפרמטרים שלו. הוא נעשה בארץ אחרת ובנסיבות אחרות. זה היה מבצע של המוסד, אבל מי שניהל בו את החקירה היה יצחק".

המבצע הזה היה רק אחד מסדרה ארוכה מאוד של מבצעים, שאילן הוביל במשך כמה שנים. "אלה היו מבצעים רגישים ויוצאי דופן, שכללו צוותים משולבים של המוסד והשב"כ בכל מיני מקומות בעולם, לעיתים בשילוב ארגונים זרים", אומר דיסקין. "במבצעים האלה אימתנו את הטענה שארד מעולם לא יצא מלבנון".

"אלה היו מבצעים רגישים וסודיים, עם פוטנציאל נזק עצום", מספר אולמרט. "באחד מהם היתה דמות דומיננטית שהיה צריך לחקור. במשך חודש ימים הצוות של אילן חקר אותה, ובסופו של דבר הגענו למסקנה שהנחקר הזה לא יודע כלום על מה שקרה לרון. אבל זאת היתה חקירה דרמטית, משום שכתוצאה ממנה הגענו למסקנה הסופית שרון מעולם לא היה מחוץ ללבנון".

מבצע דרמטי אחר התנהל אף הוא באירופה. נחקרו בו גורמים שהיו קרובים למשפחה שהחזיקה בארד בכפר נבי שית. המוסד הגיע אליהם במדינה האירופית שבה הם מתגוררים, והם הסכימו להיחקר מחשש שיחוסלו אם יסרבו. החקירה עצמה התבצעה במדינה אירופית אחרת מזו שבה הם נתפסו. "יצחק והצוות שלו חקרו אותם, אבל לא הצליחו לגלות שום דבר חדש", אומר אולמרט.

אילן מעולם לא דיבר עם איש מחוץ למערכת הביטחון על החקירה בעניינו של ארד, או על חלקו בה. גם עם המשפחה לא נפגש. "לו רק יכולנו לספר להם מה יצחק עשה", אומר סטיב. אילן נפטר ב־16 באוקטובר, התאריך שבו רון ארד נפל בשבי

25 פעמים יצאו יצחק והצוות שלו מגבולות ישראל לטובת פעולות חקירה שונות בפרשה. "נחקרו אנשים שהיו קרובים מאוד למי שהחזיקו בו, והכל כדי שנצליח להגיד מה קרה לו", אומר סטיב. "הגענו הכי קרוב שאפשר לקבוע מה קרה לו. על בסיס הקביעה שלנו הרב הצבאי הראשי דאז רפי פרץ עמד להכריז עליו כחלל שמקום קבורתו לא נודע".

בסיומם של כל המבצעים והחקירות קבע אילן כי ארד נהרג בכפר נבי שית שבו הוחזק, או בסמוך לו. זה קרה בזמן המבצע במיידון, ככל הנראה כנקמה. "מה שקרה לדעתנו זה שהגיס של המשפחה שהחזיקה בו נהרג במיידון, ואז אבי המשפחה החליט 'לעשות סדר'. הוא הוציא את רון, הרג אותו וקבר אותו באיזשהו מקום מוסווה", סבור אולמרט. "ניסינו לאתר את המקום הזה בעקבות החקירות שעשינו, ולצערי לא הצלחנו. אבל אני משוכנע שהוא קבור שם".

דיסקין וסטיב מסכימים לקביעה הזאת של אילן. "בהמשך למבצע מיידון מישהו מהמשפחה שהחזיקה בו בנבי שית לקח אותו, ומאז לא ראו אותו יותר", אומר דיסקין. "איפה הגופה שלו? אחרי 30 שנה קצת קשה לנו להגיע אליה, אבל מבחינה מודיעינית הפרשה הזאת לדעתנו סגורה".

"עשינו הרבה מאוד פעולות בארץ ובאירופה כדי לאמת את הממצאים שלנו", אומר סטיב. "מה שקרה בלילה שבו הוא נעלם קשור למוטיב הנקמה. היו הרבה אינדיקציות לזה. מישהו הרג, ומישהו קבר".
גם דוד מידן, בכיר המוסד שלימים היה מתאם הממשלה לענייני השבויים והנעדרים והוביל את העסקה לשחרורו של גלעד שליט משבי חמאס, סבור שאילן צדק. "העמדה שלי כעמדתו של יצחק אילן", אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "דיברנו על כך וניתחנו את זה מכל כיוון אפשרי. אני לא מכיר סוגיה מודיעינית שישראל השקיעה כל כך הרבה בניסיון לפתור אותה. השקיעו והקדישו לזה בלי סוף, והכל לצערי נחל כישלון".

מידן מוסיף כי יישם את לקחי פרשת ארד במשא ומתן שניהל על שחרורו של שליט. "אני יכול להגיד על רון ארד דבר אחד מבחינת לקח, וזה ליווה אותי לאורך כל המשא ומתן של שליט: הזדמנויות בסיטואציות כאלה, בין מדינות או בין מדינה לארגון, הן כמו פרי על עץ. לפעמים אם אתה מתמהמה לקטוף אותו, הוא ינשור. אתה צריך להיות מאוד זריז, ולא להתחיל להשתהות. היתה לנו כנראה הזדמנות לסגור עסקה בעניין רון ארד במחיר זעום יחסית, ולא לקחנו".

• • •

אילן מעולם לא דיבר עם איש מחוץ למערכת הביטחון על החקירה בעניינו של ארד, או על חלקו בה. גם עם המשפחה הוא לא נפגש. "לו רק יכולנו לספר להם מה עשינו, מה יצחק עשה", אומר סטיב.

יצחק אילן נפטר ב־16 באוקטובר. בדיוק באותו תאריך שבו רון ארד נפל בשבי.