מקדימות תרופה: מטיפול בפצועים בשטח ועד ל"זולה" עם החיילים - סיפורן של הרופאות והפרמדיקיות בעזה

הרופאה הגדודית, ד"ר בר, היתה 60 שעות ברצף בתוך נמר (נגמ"ש מרכבה), בחזית העזתית, ניהלה את מערך הרפואה של גדוד שאיבד מג"ד, והשתתפה בהצלת חיי לוחם שנפצע קשה מאוד.
אלה, פרמ"דיקית שגויסה למילואים בצו 8, הצילה את חייהם של שני מג"דים ושני לוחמים שנפגעו, ובאחד המקרים הצליחה לטפל בפצוע קשה בתוך המסדרון האחורי הצפוף של טנק.

ושקד, פרמדיקית במילואים, נכנסה רגלית לרצועה כשהיא נושאת על גבה משא של 25 קילוגרמים, וטיפלה תחת אש בארבעה לוחמים שנפצעו.

שלוש המופלאות, מופת של עוז רוח ואצילות, הן חלק מ־70 רופאות ופרמדיקיות שנלחמות לצד כוחות צה"ל המתמרנים ברצועה. שלוש נשות ברזל שלא מפחדות לדבר גם על הפחד, אחרי שהניחו בצד את הקשיים הפיזיים, הלימודים, הבית והמשפחה - ובאו להציל חיים עד לניצחון. בעת כתיבת שורות אלה, אחרי חידוש הלחימה, הן שוב בעזה. ולמרבה הצער, השבוע ספגו הגדודים של בר ושל אלה אבידות כואבות.

בשורה קשה בקשר

סגן ד"ר בר (27) משרתת בקבע כקצינת רפואה גדודית (קרפ"גית) של גדוד השריון 53. נשואה לעידן, שמשרת במילואים בפיקוד העורף. בימי ההפוגה, אחרי 28 יום בעזה, יצאה לשני ימי התרעננות בביתה שברמת גן. "בעבר השתתפתי בפעילות מבצעית בגזרת איו"ש, אבל במלחמה הנוכחית טיפלתי בפעם הראשונה בפצועים תחת אש", היא מספרת.

לצה"ל התגייסה ב־2015, תחילה לשלישות, אבל אז החליטה להגשים את חלום ילדותה ויצאה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, במסגרת תוכנית צמרת של העתודה. "צה"ל זקוק מאוד לרופאים, לכן אפשרו לי ללמוד, ולפני חצי שנה התמניתי לקרפ"גית".

לרצועת עזה נכנסה ב־31 באוקטובר, כמפקדת נמר התאג"ד הגדודי. "יחד איתי נמצאים קרפ"ג ב' שלי, רופא במילואים, שלושה חובשים וצוות של לוחמים מגולני - בסך הכל 11 איש. זה צפוף מאוד, בטח להיות כך 60 שעות".

ב־2 בנובמבר נהרג המג"ד של בר, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל. "לא תיארנו לעצמנו שסיטואציה כזו תקרה כל כך מהר מתחילת הלחימה. סלמאן שמע שהגדוד שלידנו נכנס למארב, אז הוא לקח את הטנק שלו, ובלי לחשוב על הסכנות נסע לשם לסייע. בדרך הטנק שלו הותקל. קיבלתי הודעה בקשר שטנק המג"ד נפגע, ולפי התיאורים הבנתי שהוא נהרג במקום.

"בכל זאת החלטנו להגיע אליו. רציתי לדעת שבאמת עשיתי הכל בניסיון להציל אותו. כשהגענו היינו תחת אש, ובמשך כמה שעות באותו לילה לא קיבלנו אישור לצאת מהנמר. רק אחרי שהצליחו לחדול את האש, לקראת הבוקר, קבענו את המוות".

ד"ר בר: "בגלל החיבה שלי לסא"ל סלמאן חבקה, המג"ד שנהרג, החלטתי שלא אני אקבע את מותו בשטח. הייתי צריכה להישאר בתפקוד, לא היה לי זמן ומקום להתפרק ולהתאבל. אבל הוא כל הזמן איתי"

מי קבע?

"קרפ"ג ב' שלי. בגלל הקרבה הגדולה שלי לסלמאן העדפתי שהוא יעשה את זה. בשורה תחתונה, דוקטור בגדוד הוא דמות שהיא חלק מקציני המטה. ובגלל שהייתי הכי קרובה למג"ד בגיל, נוצר בינינו קשר מיוחד. לא מזמן היה לסלמאן יום הולדת, וגם לי, ושלחנו ברכות מרגשות זה לזה. לפני שנכנסו לרצועה הוא התקשר לבעלי, לשאול לשלומו, וגם לפרגן לי. זה מראה איזו דמות מיוחדת הוא היה. כמפקד סלמאן התגלה בכל גדולתו בשבת השחורה, כשהגיע בתוך שעות מהצפון, הבין מיד את גודל האירוע והוציא טנקים ללחימה בקיבוצים ובמושבים - צעד שסייע להכריע את הכף.

"בגלל כל אלה החלטתי שלא אני אקבע את מותו. הרגשתי שאני צריכה להישאר בתפקוד ולהחזיק את רפואת הגדוד בלחימה. לא היה לי זמן או מקום להתפרק רגשית, להתאבל או לבקר את המשפחה שלו. אבל הוא כל הזמן איתי, מלווה אותי בלחימה בפנים. המילים האחרונות שאמר בנאום האחרון שלו, לפני שנכנסנו, עוד מהדהדות בכולנו: 'לקרב ולניצחון, לקרב ולניצחון'. זו היתה הרוח של סלמאן".

פינוי דחוף במסוק

האירוע הקשה השני שבו טיפלה ד"ר בר התרחש ברגע הכי בלתי צפוי, כשצוות הנמר שלה הגיע למגנן החטיבתי, לנוח כמה שעות, לתדלק ולהצטייד באוכל ומים. לראשונה בקרבות הורידה את הווסט הקרמי שעליו כל הציוד הרפואי, מאחר שתאג"ד המגנן הוא האחראי על הרפואה. "לא הספקתי לפתוח קופסת טונה, כשפתאום צעקו שחייל נפגע מכדור. תפסתי את הווסט ביד ורצתי מייד לאירוע. בדיעבד זה לא היה צעד חכם, כי מקור הירי לא זוהה.

"כשהגעתי, היו שם שני רופאים שטיפלו בחייל שנפצע בבטן התחתונה. הם פעלו לעצור את הדימום, ואני התחלתי לתפעל את יתר הדברים, כולל החובשים. החייל היה בהכרה, דיברתי איתו. הוא סבל כאבים, אז נתתי לו משכך. הוא גם היה מאוד לחוץ, אמר לי שהוא לא בטוח שיחזור הביתה. הרגעתי אותו שהוא יהיה בסדר.

"טיפלנו בו ארבעה רופאים, פרמדיקית וחובשים, שלא עבדו ביחד קודם, והכל פעל בצורה מושלמת. כל אחד עשה את שלו, והצלחנו לייצב את מצבו. במקביל, ביקשנו פינוי דחוף במסוק. הבנו שאם הוא לא יתפנה בקרוב, יהיה קשה להחזיק אותו בחיים. אחרי הכל, כדי לעצור דימום כזה חייבים חדר ניתוח.

"המסוק נחת 200 מטר מאיתנו ורצנו לכיוונו עם אלונקה. העברנו את המקל לרופא של 669, שהעיף את הפצוע לבית חולים. התעדכנתי דרך הרופא החטיבתי במצב החייל, ולפני יומיים סגרתי מעגל והתקשרתי אליו. היתה שיחה מאוד מרגשת איתו ועם אמא שלו. הוא כבר חזר הביתה. היה לו מזל גדול שזה קרה באזור שבו היו כל כך הרבה רופאים, כך שכולנו יחד הענקנו לו מענה מהיר".

עכשיו, כשאת בחוץ ליומיים, איך מגשרים על הפער שבין מראות המלחמה לשגרה היחסית בבית?

"היה מוזר לעלות פתאום על הרכב ולנסוע בכביש 6, כשרק לפני שנייה הייתי עם קסדה ואפוד תחת אש. אבל זו המשימה, ובסוף, כשאני נוסעת הביתה, אני גם מבינה את ה'למה': הידיעה שאזרחים, ובעיקר ילדים, יכולים להסתובב בלי פחד במדינה שלנו, כי יש מי ששומר עליהם ונלחם שזה יקרה. כשאני יושבת בבית ואין טילים - זה שווה הכל. ה'למה' זה גם להילחם כדי שהשבויים והנעדרים יחזרו הביתה".

שמשייה הפכה ל"זולה"

אפשר לשאול איך אישה יחידה בין עשרה גברים מסתדרת 60 שעות ברצף בנמר? מה עושים עם פיפי?

"מכינים מראש ג'ריקן", ד"ר בר מחייכת ומסיטה את צמתה הבהירה הצידה במבוכה קלה. "לבנים מספיק בקבוק פיוז־טי. אבל אני, כאישה, צריכה ג'ריקן עם פתח גדול. גם דאגתי מראש להביא איתי חצאית ארוכה של דתיות. זה פטנט שאחד המ"פ המליץ לי עליו. אז פשוט מבקשים מהבנים להסתובב, ועושים מתחת לחצאית. בהמשך הלחימה כבר אפשר היה לצאת מדי פעם, ואז עושים בחוץ, קרוב לכבש הנמר".

כל הזמן שהית עם אותו צוות?

"לא. במהלך 28 הימים התחלף הצוות שאיתי שלוש פעמים. רק אני נשארתי כל הרצף. כשראיתי שלחובשים אוזלים הכוחות, החלטתי לעשות חילוף. לי, כמי שמשקפת למג"ד את תמונת המצב ובונה את התוכנית הרפואית, היה חשוב להישאר בפנים, כדי להמשיך לנהל את האירועים מאחורי הקלעים ולקבל את ההחלטות בלי להיות מנותקת מהשטח. זה התפקיד שלי, לתכלל גם את אירועי החירום וגם את רפואת השגרה של החיילים והקצינים שאותם אני מלווה כבר חצי שנה".

אז כמה זמן לא התקלחת?

"שלושה שבועות וחצי לא התקלחנו. בשבוע האחרון ארגנו לנו מקלחות שטח, מין תאים שמחוברים למשאית מים. גם תחתונים מאוד קשה להחליף בתוך נמר. זה מצריך להוציא את כולם החוצה, אז שורדים ככה. ובאמת שזה קטן. זה שווה את המטרה".

יש ויכוח ציבורי על שירות קרבי של נשים. בשבת השחורה גילינו שהרבה יותר מסוכן להיות תצפיתנית מאשר לוחמת. איך משפיעה עלייך הידיעה שיש נשים חיילות בשבי?

"מבחינתי, זה לא משנה גבר או אישה בשבי, ילדה או ילדה, אזרח או חייל. כולם צריכים לחזור הביתה".

ד"ר בר: "אחרי עצירת הדימום העברנו את החייל באלונקה למסוק. דרך רופא החטיבה התעדכנתי במצבו, ולפני יומיים סגרתי מעגל והתקשרתי אליו. היתה שיחה מאוד מרגשת. הוא כבר חזר מבית החולים הביתה. היה לו מזל גדול"

אני מניחה שלצד הפעילות יש גם פחד וחששות.

"ברור. אני מניחה שיש מחשבות שעוברות באותה מידה גם בראש של הגברים. לפני הכניסה לרצועה היה פחד, אבל החלטתי שאני לא מתמקדת בזה. אני מבינה את הסכנות ויודעת למה אני נכנסת, אבל זו המשימה שלי, ואני אעשה אותה הכי טוב שאני יכולה, כדי לוודא שאני מחזירה הביתה כמה שיותר חיילים".

יש רגעים של הומור?

"הרבה. עשינו למשל סבב, שכל אחד יספר מה הוא יאכל כשיחזור הביתה, ואחד מחיילי גולני הדגים בתנועות ידיים מוגזמות איך הוא יטבול חלה בסלט מטבוחה. זו הפכה לבדיחה הקבועה, כשכולנו עושים יחד את התנועות. היה עוד רגע מצחיק, כשאחד החיילים היה חייב להתפנות בתוך הנמר ולא הצליח לחכות. וזה כבר לא פיפי. אז כל מה שנותר בתוך חוויה כזו הוא לצחוק, ומובן שמאז לא מפסיקים להזכיר לו את גודל האירוע.

"הפתיחות מאוד גבוהה. בסוף אלה אנשים שנמצאים יחד 24/7 להרבה מאוד זמן, אז משתפים זה את זה בהרבה דברים. יש גם חוויות טובות. למשל, כשהגענו לשפת הים. זה היה מרגש, כי זה היה היעד - להגיע עד לים. נשארנו שם כמה ימים. שלושה חובשים שלי מצאו בחוף שמשייה וכיסאות, שהפכו במהרה להיות 'הזולה'. להניף את דגל ישראל על חוף עזה היה חוויה משמעותית ומרגשת. מובן שהצטלמנו, כדי שנוכל לשלוח להורים".

איך ההורים שלך, באמת, בתוך כל זה?

"בלחץ. אמא שלי פולנייה קלאסית. אבל הם מבינים את המשמעות והשליחות, והם תומכים ודואגים כמו כל הורה".

ובעלך עידן?

"אנחנו ביחד עשר שנים. הוא היה שותף לכל ההחלטות בדרך וידע לאן הוא נכנס, למרות שאולי הוא לא ממש הבין לאן זה עוד יגיע... הוא מאוד תומך וגאה. בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות את זה. בשלב מסוים, כשהייתי ברצועה, לא נפגשנו 40 יום, וזה היה קשוח. הצלחנו לדבר קצת בטלפון. כשנפגשנו התחבקנו במשך דקות. זו היתה בעיקר תחושה של הקלה ושל אנחת רווחה, שהגעתי הביתה. ולמרות שאין כמו האוכל של אמא שלי, שפינקה אותי, עידן הוא הבית. ואני תיכף חוזרת למשימות ברצועה. עוד לא סיימנו".

שיחה בהולה הביתה

סמ"ר (מיל') אלה (24), ממודיעין, היתה בהכנות האחרונות למעבר דירה לירושלים, לקראת לימודים מדעיים ביו־רפואיים באוניברסיטה העברית, כשב־7 באוקטובר הגיע צו 8. היא מיהרה לגדוד המילואים 82 של השריון. בשירותה הסדיר טיפלה בתאונת דרכים וברפואת שגרה, אבל באירוע מבצעי של טיפול בפצועים תחת אש נתקלה לראשונה רק בעזה.

בתוך הרצועה שהתה ארבעה שבועות, עם התרעננות באמצע. כעת היא שוב עמוק בתוך הרצועה, במסדרון האחורי של טנק. "זו כמו בגאז' של רכב, אי אפשר לעמוד, אי אפשר לשכב, ורוב הזמן נמצא איתי שם יחד עוד לוחם", היא מסבירה. "בסך הכל אנחנו חמישה בטנק, ארבע לוחמים מדהימים, שזו באמת זכות להיות איתם, ואני, הפרמדיקית".

אלה נכחה באירוע מורכב שבו שני לוחמי הנדסה, סמ"פ ומפעיל צמ"ה, נפצעו קשה מירי אר.פי.ג'י. "הטנק שלנו הגיע לשם יחד עם פלגת הפינוי, שבתוכו היתה רופאה. פלגת הפינוי טיפלה בסמ"פ ואני טיפלתי בנהג הצמ"ה. שניהם היו דחופים. היה שם כלי רכב משוריין יותר מרווח מטנק, אז פינינו ממנו את הלוחמים והכנסנו לתוכו את הפצוע.

"הכל קרה באזור מאוים, תוך כדי שכוחות וטנקים מחפים עלינו. כולם עזרו לתפעל את האירוע. את הפצועים פינינו למנחת שנמצא בתחומי ישראל, ומשם נמשך הפינוי המוסק. למדנו המון לקחים מאירוע הזה, שהיה בו שיתוף פעולה של כמה צוותים במקביל".

אלה: "לפני שנכנסתי לרצועה היו בי חששות. יש קשיים בדרך, אבל זו תחושה של שליחות. אני באמת מבינה את החשיבות של מה שהצוותים הרפואיים עושים בעזה. יש אדרנלין, ולפעמים גם כיף"

אלה מסבירה ששני הפצועים הגיעו לבית החולים בתוך "שעת הזהב" - מונח רפואי המתייחס לזמן הקריטי שחולף מרגע הפציעה ועד לקבלת הטיפול בבית החולים. בתנאי מלחמה הסיכוי לעמוד באידיאל הזמנים נמוך בהרבה. "זה היה מטורף שבתוך 40 דקות הם כבר היו על המסוק. מפקד פלגת הפינוי תפעל את זה באופן מדהים".

את הרגעים המעטים שאחרי פינוי הפצועים למנחת בישראל ניצלה לשיחה עם הוריה ועם החבר.

"היו שם אנשים עם ניידים, וביקשתי להתקשר. לפני שנכנסתי לרצועה אמרתי לאמא שלי, ולחבר, שזה עניין של 48 שעות, כי זה מה שאמרו לנו. אבל הימים חלפו, ולא היה לי איך לעדכן שאני בסדר. אז בבית באמת דאגו, עד שהשיחה בינינו הרגיעה אותם".

בהמשך טיפלה אלה בשני מג"דים שנפצעו קשה מירי נ"ט, בשתי תקריות שאירעו יום אחרי יום.

"הגענו ראשונים למג"ד שלנו, שנפצע ונזקק לפינוי חירום מיידי. הצליחו להרחיק אותו מהאש, ואני טיפלתי בו טיפול ראשוני במשך עשר דקות, עד שפלגת הפינוי הגיעה והמשיכה את הטיפול בו עד לפינוי המוסק. למחרת, לרוע המזל, גם המג"ד שהחליף אותו נפצע. הסמ"פ, שנמצא איתי בטנק, ניהל את האירוע באופן מופתי, תחת אש. הוא הצליח לקרב את הטנק שלנו לטנק המג"ד, וכשהכלים התחברו העבירו את המג"ד למסדרון האחורי של הטנק שלנו.

"זה לא פשוט לטפל בפצוע בתוך טנק, אין שם יותר מדי מקום. היה איתי עוד לוחם, שהוא לא חובש, אבל קודם לכן הכשרתי אותו כדי שיעזור לי במצב כזה. יש הרבה סטיגמות בעניין הקושי לטפל בפצוע בטנק, וגם לי היו ספקות בנושא, אבל ברגע האמת עושים מה שצריך - ומתברר שזה אפשרי".

אלה: "בגלל שאנחנו טנק רפואי הסיטואציה מורכבת, אבל יש גם יתרונות. אני יותר קטנה מהבנים ומצליחה להשתחל למקומות צרים. יש לי צוות שהכי דואג לי. אם אני צריכה לצאת לשירותים, יש תמיד מישהו שמחפה עלי"

למישהו נשברה אצבע

לא רק קור רוחה של אלה סייע להפוך את הלא אפשרי לאפשרי, אלא גם ממדי גופה הקטנים. במשך 30 דקות, עד לחבירת הטנק למסוק במנחת, טיפלה במג"ד הפצוע והצילה את חייו. "הוא קיבל טיפול מיטבי, וגם הלוחם שלצידי עזר לי מעל ומעבר. ברוך השם, שני המג"דים חשים היום טוב. התרגשתי במיוחד לראות את המג"ד הראשון חוזר לפעילות וללחימה. גם המג"ד השני כבר פוקח עיניים ומתקדם. הוא מסר לי ד"ש ותודה".

באירועים כאלה יש אלמנט של הלם?

"אין הלם. זה משהו שאנחנו מתאמנים עליו המון בהכשרה הארוכה. אנחנו מוכנים ויודעים בדיוק איך להתחיל, כדי שלא ניכנס לבלבול ונוכל לרוץ עם זה. יש בהחלט הרבה אדרנלין. לפני שנכנסתי לרצועה היו בי חששות ואי־ודאות. זה לא תמיד קל, יש קשיים בדרך, אבל זו תחושת שליחות. אני באמת מבינה את החשיבות של מה שאנחנו עושים בעזה, ובפרט מה שהצוותים הרפואיים עושים.

"חוץ מזה, בהתחשב במצב ובנסיבות, יש גם תחושה מסוימת של כיף. אני מוקפת אנשים מדהימים וגם מצחיקים. בשלושת השבועות הראשונים כולם היו מסריחים באופן קיצוני, אז נרקם הרבה הומור בעניין. היה אירוע שממש נקרענו בו מצחוק: בלילה עם גשם זלעפות אחד הלוחמים היה חייב לצאת מהטנק, לטפל בכמה דברים. הוא חזר אחרי חצי שעה, ספוג כולו במים וחסר אונים. לוחם אחר אמר לו: 'המקום שאתה נמצא בו עכשיו הוא הכי נמוך שאי־פעם תהיה בו. מכאן רק עולים' - וכולנו צחקנו. בדיעבד זו היתה דווקא מקלחת טובה נגד הסירחון..."

אלה מדגישה שלצד אווירה קלילה וחברית, חשוב לה ליצור בטנק גם אווירה רצינית ומכילה. שהרי בסופו של דבר, ארבעת הלוחמים שאיתה לא נחשפו קודם למראה פצעים פתוחים. "בגלל שאנחנו טנק רפואי הסיטואציה מורכבת. אמרתי לצוות: 'תקשיבו, זה לא משהו שאתם אמורים לראות. אתם רואים דברים באמת קשים'".

איך מסתדרת אישה בטנק עם צוות גברים?

"יש יתרונות. אני יותר קטנה מהם ומצליחה להשתחל למקומות צרים. יש לי, ברוך השם, צוות שהכי דואג לי ואני סומכת עליו. אם אני צריכה לצאת לשירותים, אני מתאפקת עד שאפשר יהיה לעצור, ואז תמיד יוצא מישהו שמחפה עלי. בשירות הסדיר שירתי כבת יחידה עם בנים, כך שזה לא חדש לי. אני לא מרגישה חוסר נעימות.

"אחרי שהחיילים ראו אותי מטפלת בפצועים, זה נסך בהם המון ביטחון. הם מרגישים שאם חס וחלילה יקרה להם משהו, יש כאן מישהי שתפקידה הוא לשמור עליהם. הם פתאום סומכים עלי ויודעים שהם יכולים להתייעץ איתי ולבוא אלי בכל בעיה רפואית. מעבר לטיפול בפצועים יש גם הרבה רפואת שגרה - למישהו נשברה אצבע, לאחר נתפס הגב - ואני שם גם בשביל זה. האמון של החיילים בי נותן לי המון כוחות".

גורם מדרבן נוסף נרשם ברגעי הכניסה של אלה לעזה, כשהטנק שלה ושל צוותה חלף על פני מראות הטבח באחד הקיבוצים בעוטף. "ראינו בתים שרופים עם הכיתוב של זק"א. כשראיתי את זה, הבנתי מייד שאין שאלה - אנחנו עושים את הדבר הנכון. אנחנו מבינים מאה אחוז למה אנחנו כאן ועל מה אנחנו נלחמים. זה נתן לי המון מוטיבציה".

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, איך את מרגישה מול מראות ההרס בעזה?

"אני רואה את זה בעיקר דרך המסכים בטנק. זה אכן הרס נרחב. לראות בית ספר הרוס ונדנדה שבורה ליד, זה כואב".

יש לך כוחות להמשיך?

"לגמרי. הלימודים שלי יחכו. כל זמן שהמלחמה נמשכת - אני במילואים. חייבים אותנו כאן. התמיכה האדירה מהעורף נותנת לכולנו כוחות. שולחים אינסוף עוגות ופתקים. אין לנו מקום בטנק לכל, ואנחנו הולכים ומשמינים. זה מאוד מרגש. יש פתקים של ילדים, בעיקר של בני הדודים שלי, ששמרתי בכיס. כשהיינו בהתרעננות בדרום, אנשים התחננו שנבוא אליהם הביתה להתקלח ולאכול".

כשהגיעה הביתה בהפוגה, להורים ולחבר, התפנקה דווקא על אוכל פשוט. "סלט ירקות, חביתה ולחם שווה. אחרי כל האוכל המעובד בטנק רציתי משהו טרי". הוריה, היא אומרת, דואגים כיתר ההורים, אבל כפליים. "אחי הוא חייל סדיר באגוז. למזלי, הוא יצא בדיוק כשאני יצאתי ונפגשנו אחרי שלא ראיתי אותו מהחג הראשון של סוכות. וזהו, אחרי שנחתי קצת אני יורדת שוב דרומה, להמשיך במשימה".

דקה בטלפון האדום

סרן (מיל') שקד (26) היא פרמדיקית בפלוגת נ"ט של גדוד הסער (גדס"ר) 6310 בחטיבת ירושלים, שבה משרתים יוצאי פלס"ר נח"ל ומגלן. באזרחות היא סטודנטית לרפואה בשנה ב' בסורוקה בבאר שבע ועובדת כפרמדיקית במד"א.

בשבת השחורה קיבלה שלוש קריאות חירום. "התקשרו מסורוקה שצריכים סטודנטים, כי חדרי הניתוח קורסים. התקשרו אלי גם ממד"א, שאגיע דחוף למשמרת של 24 שעות. כבר התחלתי להתארגן, ואז הגיע צו 8 שניצח את הכל". יחד איתה יצא מהבית גם אלון, סטודנט להנדסת מים ובן זוגה בארבע השנים האחרונות, שמשרת כלוחם במילואים.

"אלון נלחם בצפון הרצועה, ואני במרכז. אנחנו לא מסונכרנים ביציאות שלנו. הוא יצא מעזה להתרעננות כשאני הייתי בפנים, ועכשיו אני בחוץ והוא בפנים. התקשורת היחידה בינינו בחודש האחרון היתה שיחה מרגשת של 60 שניות בטלפון האדום, אחרי שאלון הצליח להשיג את המספר של הכוח שלי. אני מקווה שביציאה הבאה נצליח להסתנכרן".

לרצועה נכנסה עם גדוד שחצה את הגבול וצעד פנימה ברגל, כשהיא נושאת עליה נשק אישי, קסדה, וסט קרמי ותיק גדול של מטפל רפואי בכיר. "זה תיק שיש בו את כל הציוד הרפואי, ממש בית חולים שדה קטן - תרופות, ציוד ניתוחי וציוד הנשמה. בסך הכל כ־25 ק"ג". בעזה נלחמה שבועיים וחצי וטיפלה בשלושה אירועים: ירי אר.פי.ג'י, פיצוץ מטען וירי צלף.

"החוליה הרפואית, שכוללת אותי וחובש, נמצאת במרכז הכוחות שמחולקים לצוותים. שמענו בקשר שאחד הצוותים חטף אר.פי.ג'י לתוך מבנה. במקביל, החל ירי חזק של קלצ'ניקובים. הייתי במרחק של 50 מטר מהכוח, ובתוך דקה הגענו תחת אש אל המבנה. מצאנו שני פצועים, אחד מרסיסים מעל העין וברגל, והשני עם כאבי גב חזקים מההדף.

"יחד עם החובשים עצרנו את הדימום, נתנו טיפול לכאב, ובתוך 12 דקות פינינו את שניהם על אלונקות, רגלית, למקום החבירה עם צוות הפינוי. שניהם בסדר כעת. אחד עדיין מאושפז, והשני שוחרר הביתה".

שקד: "המגדר לא משחק תפקיד בדבר הזה. החיילים שאיתי סומכים עלי כאחת מהם, ונותנים בי אמון. במשימות אני לוחמת לכל דבר, בדיוק כמוהם. מובן שההיגיינה והפרטיות הן אתגר גדול יותר לאישה, אבל מסתדרים"

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה שקד טיפלה בפצועי מלחמה. כפרמדיקית בשירות סדיר טיפלה בפצועים מקומיים שהגיעו מסוריה, ובאיו"ש טיפלה בפצועים תחת אש. "אבל כאן האיום הרבה יותר גדול", היא מסבירה, והחיוך המואר והרגוע שלא סר מפניה מתנגש עם תוכן דבריה.

"בגיל 6 החלטתי שאני רוצה להיות רופאה, אבל מאוד רציתי להיות גם לוחמת, אז החלטתי לבחון את התאמתי ואהבתי לתחום דרך התפקיד של פרמדיקית לוחמת. יש אדרנלין אחר בטיפול במדים צבאיים לעומת טיפול במד"א או בסורוקה. ברפואה צבאית, בשונה מרפואה אזרחית, אני מטפלת באנשים שאני מכירה, שהם המשפחה השנייה שלי בתקופה האחרונה. כשהם נפצעים זה הרבה יותר קשה. אני מרגישה שזה האתגר הצבאי הגדול".

באירוע נוסף הצטרפה שקד לכוח קטן שיצא לפעילות מבצעית לסיכול פעולות אויב, במרחק שני ק"מ ממיקומו של הכוח המרכזי. "היה ירי של צלף על הכוח. במזל, הכדור פגע בידו של הלוחם ולא במקום קריטי. הלוחם היה כאוב מאוד, אבל עם מורל גבוה. ישר הנחנו חסם עורקים ופינינו לאחור. כשהגענו למקום יותר בטוח, החלפנו לחבישה שתציל את הגפה הפצועה".

שקד: "שני חיילים נחתכו מברזל חד, אז ביצענו בהם תפרים בשטח, והם נשארו להילחם. בכל פעם שחיילים פה רואים אותי השאלה הראשונה שלהם היא: 'אני נשאר או מפונה?' - כשהרצון העז הוא להישאר. אחוות הלחימה חזקה"

שקד מסבירה שכלקח מהשבת השחורה, שבה נכרתו 130 גפיים כתוצאה מחסמי עורקים שהונחו לזמן רב מדי, שמו בגדוד דגש על מעבר לחבישה שלא עוצרת את זרימת הדם לגפה. "מאחר שהלוחם לא פונה במסוק, לא ידעתי כמה זמן ייקח עד שיגיע לבית החולים, לכן השקענו מאמץ לשמר לו את הגפה. מבחינתי, איכות החיים של הפצוע חשובה לא פחות מהחיים עצמם".
חופפת בשמפו יבש

על האירוע השלישי, שבו התפוצץ מטען ליד הכוח, שקד בוחרת תחילה שלא להרחיב. "לא היו פצועים שפונו", היא מסבירה. אבל אז היא מספרת שאחד החיילים ספג מהמטען רסיס בעין, והיא שלפה אותו בתנאי שטח - מה שאפשר לחייל לשוב ללחימה. לנוכח התפעלותי היא מסבירה שזו השגרה. "היו שני חיילים שנחתכו מברזל חד, אז ביצענו תפרים בעין ובאף בשטח, ושניהם נשארו להילחם. החיילים עם מורל גבוה. כשהם רואים אותי, השאלה הראשונה שלהם היא: 'נשאר או מפונה?' - כשהרצון העז הוא להישאר. גם אם מישהו יוצא עם פציעה קלה, בתוך 24 שעות הוא חוזר. אחוות הלחימה חזקה".

כאישה, היית צריכה להוכיח את עצמך יותר?

"מהרגע שהשתחררתי מהסדיר שובצתי למילואים בגדוד הזה, כפרמדיקית. הם למדו להכיר אותי ולתת בי אמון. המגדר לא משחק תפקיד בדבר הזה. הם סומכים עלי כאחת מהם. אני רואה את זה במשימות ובפעילות שאני יוצאת אליהן. אני לוחמת לכל דבר, בדיוק כמוהם. מובן שההיגיינה והפרטיות הן אתגר גדול יותר לאישה, אבל אפשר להסתדר. לשירותים אני יוצאת החוצה, ומבקשת מהבנים להסתובב. אני סומכת עליהם.

"כשלא מתקלחים שבועיים וחצי, שמים דאודורנט על הלכלוך ומנקים את הפנים במגבונים. קצינות השלישות בגדוד שלחו לי שמפו יבש. גם זה עוזר. בכל מקרה, נראה לי שהמטרה נעלה יותר. הרוח כל כך חזקה - אז הכל מתגמד ליד".

ומה לגבי הפחד?

"שאלה טובה. הפחד היחיד שהרגשתי היה בלילה הראשון, כשהחושך ירד ואסור היה להדליק אור. זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באפלה מוחלטת. אבל המורל הגבוה מנצח את הפחד. אני מרגישה מוגנת. יש פה הדדיות. חיי הלוחמים תלויים בי והחיים שלי תלויים בהם, אז אנחנו יוצרים ביחד תחושת נוחות גם במקום כל כך מאיים".

בלילות הצלחת לישון?

"בפנים לא באמת ישנים. מתעוררים מוקדם, וגם עושים שמירות כל לילה. השינה עצמה לא עמוקה, כי יש רעש של הפגזות ויש דריכות. ברגעי השקט אני גם חושבת המון על לאלון, דואגת לו, כי אני בטוחה שהוא נמצא באותו מצב כמוני".

איך הורייך מגיבים לכל זה?

"בתחושות מעורבות, דואגים וגם גאים. הם מאוד מחוברים למשימה ויודעים עד כמה אני אוהבת את זה. אמא שלי היא מלכת החבילות, שלחה בתוך פחות משלושה שבועות חמש, עם כישרון מיוחד להגיע לכל מקום. כשיצאתי הם הגיעו לקחת אותי, ומובן שהדבר הראשון שאכלתי היה שניצל של אמא".

החלום של שקד הוא להיות רופאת נשים. "הלוחמים צוחקים עלי שדווקא בתחום הזה אין הרבה סיכוי לצבור ניסיון בעזה. אני רוצה לעסוק במשהו משמח, להביא חיים לעולם. מאוד רוצה למצוא את עצמי בחדרי לידה. כרגע לימודי הרפואה מונחים בצד, עד שהמלחמה תסתיים. כרופאה לעתיד, המלחמה נותנת לי ניסיון גם בגישה למטופלים וגם בקור רוח ובמסירות. זה נתן לי חותמת שזה באמת מה שאני רוצה לעשות".

יש פער עצום בין חזית לחימה לחדר לידה.

"רק כשיצאתי הביתה הבנתי עד כמה החיים של החיילים בעזה, במנותק מתקשורת, הם בקצב אחר. אבל השהות שלנו בפנים היא מה שמאפשר את החיים בחוץ. השבת השחורה הותירה צלקת ענקית, וכולם מבינים היטב שחייבים לפרק את חמאס ולהחזיר את החטופים. אני מרגישה שהכל תזמורת מאוד גדולה של עם ישראל, חיילים כאזרחים, אלה שבחוץ ואלה שפנים. אני באמת מרגישה זכות ענקית. שמחה שנכנסתי פנימה ומודה על הרוח התומכת. ביממה וחצי שהייתי בבית לא הפסקתי לחשוב על הלוחמים, ואני כבר רוצה לחזור למשימה".

yifater1@gmail.com