ה"ביחד ננצח" ינצח

אבן אדירה נגולה מליבי כשנודעו תוצאות ההצבעה בתום ישיבת הממשלה בעניין עסקת החטופים. לפני שלושה שבועות כתבתי כאן שהסכנה הגדולה היא שנשוב ונשתחל לתוך השבלונות הישנות, ובעיקר שהפוזיציות ההן יתוו עמדות ומהלכים בנושאים הקריטיים שעל הפרק.

והנה, בשלב זה לפחות, נראה שהמגמה הזאת, שכבר החלה לצוץ טיפין־טיפין - נבלמה. הקונצנזוס סביב העסקה הבעייתית, זה שהותיר בחוץ רק את קיצוני הקיצונים, הוכיח, הפלא ופלא, שאולי באמת יש כאן "ביחד".

בואו נדבר רגע על ה"ביחד". מה הוא בדיוק? ממה הוא מורכב? כולם יודעים להצביע על הרוח הגדולה האופפת את הארץ כולה. כמעט שלא נותר זכר מהשנאות ששלטו כאן ברחובות אך לפני חודשיים. בשוחות נלחמים כתף אל כתף ליכודניק מלה פמיליה וטבעוני מקפלן, ובעורף נארזות חמגשית אל חמגשית שניצל מבני ברק ולזניה מאקספו.

כל פרסומת נחתמת ב"ביחד ננצח", ובכל שעה עגולה יוצא שיר מרעיד לב שעניינו "העם הזה". העם המיוחד הזה. העם המאמי, העם הקושקושון שלי. אוי, בא לי לאכול אותך כמה שאתה מתוק, יא עמי.

• • •

אם זה רציני? ודאי שזה רציני. זו עת רצון והלבבות פתוחים, ובאמת שברחובות נשפכת אהבת ישראל. זאת לא השאלה. השאלה היא: האם זה ישרוד? האם משהו יישאר לתמיד מכל זה? והשאלה הזו היא הרבה יותר מסובכת. הקונפליקטים שנולדו כאן בשנים האחרונות לא חלפו מהעולם. עדיין תהום פעורה בין שמרנים לליברלים, ועדיין יש בחירות וקואליציה ואופוזיציה. אז לאן? לאן? איך משמרים משהו מכל זה ליום שאחרי?

נחזור להצבעה על עסקת החטופים. חברי עוצמה יהודית הצביעו נגד. עוד קודם לכן, פעמיים בחודש הנורא הזה, הגיעו שניים מחבריה לפינה שהם לא היו צריכים להגיע אליה, ופעמיים זה היה נורא: לפני שבועיים התראיין השר עמיחי אליהו והשמיע אמירות שעוררו עליו את זעם רוב העם, והשבוע התכנסה ועדת הכנסת לאישור הצעת חוק של עוצמה יהודית והתפתח שם ויכוח בין חברי כנסת לבין בני משפחות החטופים, ויכוח שגרם לכל מי שצפה בו לדפוק את הראש בקיר מרוב ייאוש.

שני האירועים האלה ראויים ללמידה מעמיקה, מפני שהם דגם ראשוני למה שהולך להתרחש כאן אם לא נתעשת מהר: את עמיחי אליהו צלבו מפני שאמר, כביכול, שיש אופציה להטלת פצצת אטום על עזה. זו היתה טעות, כמובן, מפני שאליהו לא אמר את זה, אלא הגיב באירוניה לשאלת מראיין, אירוניה שביטאה בדיוק את ההפך. זאת בשעה שבאותם רגעים בדיוק דיברו אינספור מרואיינים מהמרכז ומהשמאל ומאיפה שלא תרצו על מיטוט וריסוק וגירוש וטרנספר.

לעומת זאת, רגע אחרי זה הביע השר אליהו, בהתייחסו לחטופים, רעיון תיאורטי שאומר פחות או יותר שככה זה, שיש מחירים שצריך להביא בחשבון כשרוצים לנצח. וזו היתה כמובן האמירה הבעייתית - עניין שהתחזק השבוע בישיבה המיותרת שבה שוב נוצר הרושם המזעזע שיש מחלוקת פוליטית סביב גורל החטופים בגלל העימות בשאלת עיתוי הצעת החוק לעונש מוות.

העניין הוא, כביכול, העמדות הענייניות של מה נכון להמשך הלחימה. אבל האצבע, מה עם האצבע. תגיד, אלמוג כהן: באמת נראה לך שאתה מנפנף באצבע וצועק בזעם על אזרח שאשתו ובתו חטופות בעזה? נראה לך שאתה מתחשבן איתו למי יותר כואב?

ובואו רגע תגידו לי, אלמוג והרב אליהו: נגיד שאתם צודקים (אתם לא); זה בא לכם טוב, בימים אלה, להיות אלה שעומדים, כביכול, בראש מאבק במאות האומללים שבני המשפחות שלהם בשבי? נוח לכם שהמפלגה שלכם מנהלת את המאבק הזה? זה נאה שמפלגה של אוהבי ישראל מנפנפת אצבעות מול הורי חטופים, ולא משנה בכלל על מה הוויכוח? זה יהודי בעיניכם?

• • •

הנה רעיון ראשון ליישום במסגרת שימור ה"ביחד": בואו נחליף את המריבות. אם יש משהו שאנחנו יכולים באמת להעניק כשי אחרי 7 באוקטובר, זו המתנה הזו: לא מפסיקים לריב, אבל עוברים למריבות חדשות.

מקובלת עלי, למשל, כל ביקורת על ראש הממשלה, על אחריותו על מה שקורה ועל דרך ניהולו את המלחמה, גם תוך כדי המלחמה. רק מה? אל תדברו איתי בבקשה על "הקיסר" ועל דיקטטורה, טוב? אלה מלחמות של אתמול. המלחמה הזו בינינו עוברת למצב צבירה אחר. היא עוברת ממריבה בין שכנים למריבה בין בני משפחה. היא משילה מעצמה תיוגים, שיוכים, דעות קדומות, ובעיקר את השאלה: של מי הארץ הזאת.

היא נכנסת למתכונת משפחתית. אתם מכירים את האחיות האלה שלא מדברות 20 שנה וכבר מזמן שכחו על מה הן רבות, ואז סימה חוטפת פתאום סרטן או אפילו חשש לסרטן, ותוך חצי יום מרים כבר במחלקה, בוכה ומחבקת, ואז אחרי שבועיים רבה על משהו חדש? אז ככה אנחנו. חטפנו סרטן. והכל צריך להיות עכשיו אחרת. גם המריבות.

אלה שהאשימו את עמיחי אליהו בחשיפת סודות האטום של ישראל אינם רעים, וכמוהם אליהו עצמו ואלמוג כהן המנפנף באצבעו. אלמוג הרי מסר נפשו בלחימה באופקים. הם פשוט תקועים במריבות של אתמול. הם כל כך תקועים שם, עד שקשה להם להשתחרר מתפיסת ה"אנחנו" ו"הם".

ראו את זה באופן מפורש בין השיטין של הוויכוח המכוער ההוא. בלי זה הם לא היו נופלים לפח. זה לא סוד שיש משהו במרקם של מאבק החטופים שאין צודק ממנו בעולם, שמזכיר את הגוון והלחן של מחאת קפלן. זה יהיה מוגזם לבקש מאנשי ימין, אפילו ימין קיצוני, שלב פועם בחזם, להתנשא רגע מעל זה ולהביט אל העיניים ולא אל החולצות?

• • •

הדיונים האלה על עסקאות חטופים ימשיכו, בע"ה. וצריך להיערך אליהם. אז הנה משהו לכל מי שמתכננים להתנגד בהמשך, וזה הרעיון השני שלי ליישום במסגרת שימור ה"ביחד": החטופים, 240 אחינו ואחיותינו, שאינשאללה כשדברים אלה מתפרסמים חלקם כבר בבית או בדרך הביתה, לא נחטפו בידי גורם עלום כלשהו. הם נחטפו בידי הרוצחים. ולמרות שאני אופטימי ומקווה לטוב עבורם, צריך להתייחס אליהם כמי שמצויים בסכנה. סכנה מיידית ויומיומית.

והרעיון הוא שאם מרגישים באמת "ביחד", לא מתקיים שום ויכוח בנושא החטופים. שום ויכוח. לא מהותי ולא טקטי. אתם יודעים למה? מפני שאם מדובר בילד שלנו, הרי אין באמת השיקול של "איבוד המומנטום", של "כניעה לתכתיבים" או של שום דבר אחר. נכון? יש רק את הלילות המסויטים, את הימים הלא נגמרים, את הגיהינום.

נכון שיש איזושהי קביעה נוקשה ש"ממשלה לא יכולה להתייחס לשבוי כאילו הוא הילד שלה" - אבל "ביחד" סיכמנו, לא? ו"ביחד" זה קודם כל, לפני החבילות לחיילים ולפני ההמבורגרים ולפני ההופעות למפונים, "ביחד" זה שכל אחד ואחת מעם ישראל ירגישו שהחטופים הם ההורים שלו והילדים שלו. זה אפילו לא צריך להתבטא במעשה, רק בהכרה ובתחושה פנימית עזה שאין יותר ביחד ממנה בעולם. כל השאר יבוא כבר מאליו. ה"ביחד ננצח" ינצח.