אביב הוא האיש ששלח אותי לראיין משפחות שכולות עשרות פעמים. לא פעם עלה בי הרהור כעס על שהשליך אותי, כעורך שלי, לתוך משימות עיתונאיות פוצעות לב. אבל במשך שש שנות עבודתנו המשותפת ב"ידיעות אחרונות" על אביב אף פעם לא יכולתי לכעוס באמת.
די היה במשפט אחד שלו עם הומור דק ומושחז כדי לנטרל מתחים. כי אביב הברון (64) הוא לא רק עורך "המוסף לשבת" בעיתון המתחרה, הוא גם מענטש שתענוג לעבוד תחתיו.
ממדי האסון בקיבוץ בארי // צילום: אורן בן חקון
מאז שעברתי לכתוב ב"ישראל היום" הקשר בינינו כמעט נותק. פה ושם ווטסאפ. במוצאי שמחת תורה כתבתי לו שאני חושבת עליו כבן קיבוץ בארי, ודרשתי בשלומו ובשלום משפחתו. "תודה רבה על מחשבותייך, אני נמצא עכשיו בבהוטן, מכל המקומות. שתי אחיותיי ובעליהן מנותקי קשר. נתפלל לטוב". עניתי לו שאני מתפללת איתו.
בימים הבאים התבררו ממדי הזוועה: 85 מתושבי בארי נרצחו, ו־30 נחטפו לרצועת עזה. שלושה מבני משפחתו של אביב - אחותו הצעירה, לילך קיפניס ז"ל, ושני גיסיו, אביתר קיפניס ז"ל ואבשלום הרן ז"ל - נרצחו. אחותו הגדולה, שושן הרן, ושישה בני משפחה נוספים נחטפו לעזה.
לפני שבוע וקצת הלכתי לנחם אותו, עת ישב שבעה על לילך. זו היתה הפעם הראשונה שבה נתתי לו חיבוק. גם האחרונה. "נאלצתי להקריב את גופי לחיבוקים", התלונן האיש המאופק, שמחוות גופניות לא נוחות לו. אחרי הכל, הוא קיבוצניק בוגר בית ילדים, שעיסת החיבוקים הדומעים לא עושה לו טוב. אפשר להבין אותו.
"לא נפרדנו כמו שצריך"
השבוע נרקם רעיון לעשות משהו שהוא הכי קרוב לאיחוד אולפני טלוויזיה. לראיין ב"ישראל היום" עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות". זאת מחווה שהיא על גבול הפרובוקציה בברנז'ה התקשורתית, אבל אין מתאים ממנה לימינו הטרופים שבהם הובקעו חומות ההגנה החיצוניות והתמוססו גדרות ההפרדה הפנימיות. ימים שבהם תחרות ועוינות נסוגו מפני שותפות ואהבת אחים.
כך מצאתי עצמי דופקת על שער הטורקיז הדהוי, שמודעת האבל כבר הוסרה מחזיתו, אבל שבעה סרטים בוהקים בצהוב, עם שמות האהובים, קשורים עליו. שלומו של האיש העצוב שפתח לי את השער קשור בחוט לשלומם. התיישבנו תחת סוכת הגפנים בגינה קטנה, פראית ומטופחת, אי של קיבוצניקיות בלב האורבניות התל־אביבית.
מה השתנה בך, אביב, בששת השבועות האחרונים?
"אני עושה במהלך היום פי עשרה יותר דברים ממה שעשיתי בשגרה. העשייה מתחילה בשש וחצי בבוקר ומסתיימת אחרי חצות. כמות אנשי הקשר שלי בנייד הוכפלה. עיקר המאמץ הוא ליצור קשר עם כל מי שיוכל לעזור לנו בתקשורת ובהפעלת מנופים דיפלומטיים בארץ ובחו"ל, הכל כדי להציף את הצורך בהחזרת החטופים.
"כמה מאיתנו נמצאים בכל רגע נתון בחוץ לארץ במשלחות שונות. כרגע בתי שירה בברלין, אחרי שהיתה בשטרסבורג ובבריסל. שקד, בת אחותי, נחתה עכשיו בוושינגטון. במקביל אנחנו עושים פעילות תקשורתית בישראל מוכוונת ההנהגה הישראלית, לטובת קבלת ההחלטה לשחרור החטופים".
הוא מדבר ביובש, למרות לחלוחית שמבליחה בעיניו. נצמד לתיאור המעשים, לא התחושות, אבל שפת הגוף שלו מסגירה שלא נוח לו בכיסא המרואיין. הוא איש של מאחורי הקלעים, עיתונאי ועורך שלא שם את עצמו במרכז, עד שהמבול אילץ אותו לצאת מתיבת האנונימיות הנוחה.
"במקביל", הוא ממשיך, "אנחנו עובדים להוציא מחדש את הספר 'שירת הטריגר' שכתבה לילך ושמסייע לילדים להתמודד עם טראומה. אני מוצא את עצמי מדייק את הטקסטים מול מרכז חוסן במועצת אשכול, שבו היא היתה עובדת סוציאלית. ובעוונותיי, כי לא ידעתי שאי־פעם אדרש לזה, אני מגייס כספים כדי שנוכל להדפיס את הספר, שעכשיו כל ילד בישראל זקוק לו, ביותר מ־100 אלף עותקים. ההדפסה תתבצע כמובן בדפוס בארי.
"במקביל, אני מגיע לבקר ושומר על קשר עם קהילת בארי שנמצאת בים המלח. פעם־פעמיים בשבוע אני קופץ למערכת העיתון, ויותר פועל שם כיועץ חיצוני. האמת היא שזה תפקיד שתמיד חלמתי עליו", מבליח ההומור המיוחד. "ואני חייב להודות שהגיליונות האחרונים, מאז שאחרים לקחו את המושכות, בהחלט הרבה יותר טובים. בין לבין אני הולך לרחבת המוזיאון בתל אביב כדי להזכיר לכולם שאסור לשכוח את החטופים. ויש עוד הרבה־הרבה דברים".
אני מבינה שהזמן שלך הופקע ממך לגמרי, אבל מה השתנה בך רגשית, מחשבתית?
"לאורך כל היום הרגשות במיוט, כי אתה לגמרי עסוק במשימות, בכל מה שאולי עוד יוכל להיות מועיל. אין איש בעולם שלא תגיע אליו אם אתה חושב שיש אפילו סיכוי קטן שהוא יוכל לעזור".
בשלוש שעות השינה הטרופה שלו בלילה, מתאר אביב, בני משפחתו שנרצחו "חוזרים אלי, או אני חוזר אליהם. לאבד בן משפחה אחד זה מטורף, ופה איבדנו שלושה, שלא הצלחנו להיפרד מהם כמו שצריך ולשבת שבעה כמו שצריך, בגלל הדאגה ליתר בני המשפחה החטופים.
"אז את הלילה אני מקדיש ללילך. אני חושב על האובדן העצום, על מי היא היתה ועל כך שלא תהיה יותר. אבל אי אפשר לחשוב על לילך בלי לחשוב על תרי (אביתר) בעלה. ואז אני אומר לעצמי, ורגע - מה עם אבשל (אבשלום), לא מגיע לו גם חצי לילה?".
קל יותר בלילה לחשוב על המתים מאשר על החטופים?
"על החטופים אני חושב ברמת ודאות של מאה אחוזים שהם יחזרו אלינו. אין דרך אחרת לחשוב עליהם. אני לא יכול לדמיין אפשרות שניאלץ להיפרד מעוד בני משפחה. מבחינתי הם חיים, נמצאים יחד בתוך מבנה, לא במנהרה, ותומכים אחד בשני".
"הם" זו האחות שושן (67), בתה עדי שוהם (38) ובעלה טל שוהם (38), ושני ילדיהם הקטנים נווה בן ה־8 ויהל בת ה־3. משפחת שוהם, המתגוררת ביישוב הקהילתי מעלה צביה שבגליל התחתון, הגיעה, לרוע המזל, לחגוג את החג עם ההורים בבארי. אורחות נוספות ששהו בבית משפחת הרן בבארי, וגם הן נחטפו, הן שרון אביגדורי (52), אחותו של אבשלום, ובתה, נעם אביגדורי, בת ה־12. ענף נוסף במשפחה הן יהודית ונטלי רענן, אם ובתה, אזרחיות אמריקניות, שנחטפו מנחל עוז והיו החטופות הראשונות ששוחררו ושבו ארצה.
אבל עבור אביב, ואת זה הוא מדגיש שוב ושוב, "הם" זה בעצם כולם, כל 239 החטופים. "במקרה אני מכיר שבעה חטופים, ואני יכול לספר עליהם ולהפוך אותם מחטופים, מושג שהפך אמורפי, לאנשים עם תחביבים והרגלים קטנים. לספר על הקפה ששושן אוהבת לשתות בבוקר, על אהבה של נווה לכדורגל, או על התלתלים הצהובים של יהל, בת אחייניתו מלאת החן שאי אפשר לעמוד בפניה.
"כשהפקעתי את השער של 'המוסף לשבת' עם תמונתה של יהל זה לא היה כדי שישחררו רק אותה, אלא להציב אותה כמי שהיא הפנים של כולם. במאבק שלנו אנחנו לא עושים הפרדה בין אזרחים לחיילים או בין מי שיש להם אזרחות זרה למי שאין לו. כולם צריכים לשוב הביתה".
במקרה שלכם לכל החטופים יש אזרחות זרה נוספת. זה מרגיע קצת?
"אולי בגלל זה אני עושה הנחות וחושב שהם במקום נורמלי ויש להם מה לאכול. אבל בואי, בסופו של דבר זה חמאס".
"את הלילה, לפני השינה הטרופה, אני מקדיש לאחותי לילך. חושב על האובדן העצום, מי היא היתה ולא תהיה יותר. אבל אי אפשר לחשוב עליה בלי לחשוב על תרי, בעלה. ואז אני אומר לעצמי: רגע, ומה עם אבשל, גיסי האחר, לא מגיע לו גם חצי לילה?"
"בטיסה יין, בארץ כאוס"
אביב הוא בנם השלישי של הסופרת רינה הברון והדוקטור לביולוגיה אברהם הברון. "שניהם נפטרו בשנתיים האחרונות, וטוב שהם לא היו בתוך הזוועה הזו, גם ברמה האישית וגם ברמת השבר של מפעל חייהם", הוא אומר.
כילד, גדל בבית הילדים בקיבוץ, "עם השמרטף על הקיר והשומרת שמגיעה כשמישהו בוכה. אבל זה לא הותיר בי צלקות ולא עשיתי קריירה ספרותית מזה. חוויית הילדות והנערות בבארי היתה מאושרת. זה אומר בר־מצווה שבונים בו גשר חבלים ועושים אומגה וכתובת אש, זה אומר עבודה בנגרייה ובעיקר ברפת, הודות לכך שאבי היה הרפתן המיתולוגי של הקיבוץ. זה אומר גם לנסוע מדי פעם לעזה".
בצבא שירת בשריון, ואז מה שהחל בכתיבה בעלון הפנימי של בארי התפתח לקריירה מרשימה בעולם העיתונות. כיום הוא גר בתל אביב, נשוי לגילה, אדריכלית בעיריית תל אביב, ואב לשלושה: שירה (27), סטודנטית לקולנוע, עומר (23), עובד בתיאטרון הקאמרי, ואלה (19), חיילת. ואי אפשר בלי להזכיר את אהבתו לכדורגל, כאוהד של מכבי חיפה, שעליה אף כתב את הספר "הירוקים".
בסתר, אביב הוא גם צלם חובב שמיטיב במיוחד לתעד מקומות אקזוטיים ונשכחים על פני הגלובוס. כך, למשל, שהה ב־7 באוקטובר בשליחות עיתונאית בממלכת בהוטן, אי־שם בין הודו לסין. "זה שלוש שעות קדימה מישראל. הסתובבתי באחד המקדשים, במקום הכי רגוע בעולם, בין הנזירים, ואז דני, בן כיתה שלי, מנסה להתקשר וכעבור רגע מסמס: 'תענה לי... תתקשר... נטשו אותנו'.
"לא ממש הצלחתי להבין, אבל פניתי לדובר צה"ל ולגורמים בעיתון. בשלב מסוים עודכנתי ששלדג כבר שם, וחשבתי שזה עניין של עוד חצי שעה עד שהכל מסתיים. הספקתי לדבר עם לילך. היא נשמעה מאוד אסופה. דרוכה מול היריות בחוץ, אבל לא בהיסטריה. הסתמסתי איתה עד שהקשר נותק. לשושן שלחתי הודעות והיא לא ענתה. אני מניח שהיה יותר דחוף לה להסתמס עם הבן והבת, שהיו מחוץ לבארי.
"הקדמתי כמובן את הטיסה חזרה ולקח לי יום וחצי להגיע ארצה. המקום הפנוי היחיד על הטיסה היה בביזנס. הניגוד היה מטורף. הדייל מגיש יין ומציע אוכל מפונפן, ובקיבוץ שלי, במדינה שלי, אימה, כאוס, דיכאון ושבר".
שיחתנו מופרעת על ידי קול נערה, שבוקע מהשביל שמעבר לגדר החיה המקיפה את הגינה: "החתול שלנו נכנס לגינה שלכם".
"החתול שלכם הוא כבר שלנו", עונה לה אביב בסגנון הסרקסטי האופייני שמבליח גם מתחת לשכבות היגון והמתח. "הוא רק שכח להגיד לכם שאותנו הוא אוהב יותר. אבל את יכולה להיכנס אם את רוצה אותו".
"נוצרה שם אחווה מיוחדת"
החתול שב לבעליו, והשיחה חוזרת לנושא שלשמו התכנסנו. "אני מאמין שבארי תחזור לשגשג. לא הגיוני שהיא לא תקום. מבחינה טכנית זה קל. אפשר תוך שנתיים לבנות מחדש את שתי השכונות שנהרסו, אבל זה הרבה יותר מורכב מזה. זה משא נפשי שמונח על כתפי הניצולים, ורק הם יחליטו האם ואיך הם יחזרו. כמו שאמר לי אחד החברים: 'איך אני אוכל לשבת במרפסת כאילו כלום, כשכל השכנים בבתים מסביב נרצחו'".
אם לא יהיו מספיק תושבים שירצו לחזור לבארי, חשבת לעבור לשם בעצמך?
"זה עלה במוחי מהר מאוד אחרי האירוע. לא רק אצלי, גם אצל כמה מחבריי, בני כיתת 'רותם'. זה אירוע שמכריח אותך לעצור ולחשוב בכלל על החיים שלך, מה חשוב ומה פחות חשוב, ואיפה אתה צריך להיות. אבל בשום אופן אסור לבוא מתוך עמדה שאנחנו יודעים מה נכון ושבאנו להציל את הקיבוץ שהתרסק. אם יש נקודה ספציפית שבה אוכל לעזור, והחברים יחשבו שטוב שאעזור - אז אשמח גם לקטוף תפוזים, בלי נדר".
אתה יודע, אצלנו בהתנחלויות יש הרבה חבר'ה שישמחו להקים מחדש את עוטף עזה. אבל אז תתלוננו על הדתה. הבן שלי, למשל, מתלבט בין לשקם את העוטף או להקים מחדש את גוש קטיף.
"את בארי תשאירו לנו. אתם תלכו לגוש קטיף", הוא מחייך.
"בשבת ההיא הגיעה משפחה מיו"ש להציל חיים בבארי. אם משהו קולוסאלי כזה היה קורה ביו"ש, אני מאמין שגם החבר'ה מבארי היו רצים לשם. גם מי שיש לו דעות אחרות על ההתנחלויות היה מניח אותן בצד ומגיע. למרות השסע שהיה כאן, ברגע האמת אנחנו יחד"
ביהודה ושומרון הרבה אנשים שואלים את עצמם מה היה קורה אם זה היה אצלנו. האם גם אז כולם היו מתאחדים כדי לסייע?
"בשבת ההיא לבארי הגיעו מיהודה ושומרון שלושה בני משפחת קלמנזון, ואחד מהם, סרן (מיל') אלחנן קלמנזון ז"ל, נהרג. הם פשוט שמעו שקורה משהו, עזבו הכל ובאו להציל. דני, בן הכיתה שלי, שגר בבארי, חבר אליהם אחרי שחולץ מביתו. הוא תיאר לי את גבורתם וכיצד ביקר בשבעה בעתניאל וסיפר למשפחה על כל מה שעשו.
"נוצרה שם אחווה מיוחדת. זה אירוע כל כך גדול וקולוסלי, שאם היה קורה משהו בסדר הגודל הזה ביהודה ושומרון, אני מאמין שגם החבר'ה מבארי היו רצים לשם. גם מי שיש לו דעות אחרות על ההתנחלויות היה מניח אותן בצד ומגיע להציל חיים. למרות השסע שהיה כאן, ברגע האמת אנחנו עם אחד. אולי חוץ משוליים קיצוניים".
הצלחת למצוא כוחות לראות את הזוועה בבארי?
"כן. נסעתי לראות את ההרס בעיניים ולהבין מה נשאר מהבתים היפים והמטופחים של האחיות שלי. כמעט כלום. מצאתי את עצמי מביא דוגמאות מהמזרן הספוג בדם בממ"ד שבו הסתגרו לילך, תרי, והמטפל שלו פול, שנחשב אצלנו לבן משפחה. ביקשתי מחבר יותר מסוקס ממני, במובן הצבאי, שיחתוך את המזרן והלכתי עם זה למרכז הנעדרים של המשטרה. הקצין שם הואיל לקחת את הדגימה, אבל אמר שאין לה משמעות. מוזר.
"לילך ותרי, וגם אבשל, הוגדרו כחטופים – לא נעדרים. בדיעבד התברר ששלושתם נרצחו עוד באותה שבת. אף אחד עדיין לא הסביר לנו מה באמת קרה שם. זו דוגמה קטנה לכאוס שבו אין גורם אחד שמתכלל את כל המידע ומעביר אותו למשפחה".
מתיאורי המוות עובר אביב לתאר את החיים, את מי שהיתה לילך. "בשבילי היא תמיד היתה האחות הקטנה, גם בגיל 60. ידענו שהיא עובדת במרכז חוסן, אבל היא אף פעם לא היתה מספרת יותר מזה. רק בטקס הפרידה ממנה, כשאנשים מצוות חוסן ומטופלים שלה דיברו, הכרתי חלקים נוספים בה. זה רק מעצים את תחושת הפספוס על מה שכבר לא יהיה יותר".
"נסעתי לבארי לראות את ההרס בעיניים, ולהבין מה נשאר מהבתים היפים של האחיות שלי. כמעט כלום. מצאתי את עצמי מביא דוגמאות מהמזרן הספוג בדם בממ"ד למרכז הנעדרים של המשטרה. הקצין שם הואיל לקחת את הדגימה, אבל אמר שאין לה משמעות. מוזר"
אביב מתאר איך בטקס, שהתקיים במעגן מיכאל, קיבוצו של תרי, דיבר בחור בן 24 שמגיל 9 היה מטופל של לילך. הוא סיפר כיצד הגיע מבית אלים, בלי שום אמון בבני אדם, והפך בזכות הטיפול לאיש משפחה ולאב גאה. הוא סיפר בהתרגשות, ומהבטן, מה לילך היתה בשבילו, איך הרימה אותו וכיוונה אותו בדרך. ב־7 באוקטובר כל מה שעניין אותו זה להציל את "לילך שלי", ואף רצה להיכנס לבארי בשבילה.
"לא הכרתי את הבחור ולא שמעתי עליו קודם, כי לילך אף פעם לא היתה מדברת על מטופלים. אחרי ההספד ניגשתי אליו, והוא אמר שפתאום הבין שלילך לא טיפלה רק בו, כי מבחינתו היא היתה מאה אחוז שלו. הוא חשב שיש לה בלב כספת אחת רק בשבילו, אבל גילה שיש עוד הרבה כספות, שבכל אחת מהן יש מטופלים אחרים שחושבים שלילך היתה מאה אחוז שלהם".
"גם במערכת הביטחון מבינים שלא הגיוני ולא אפשרי שהמשפחות יישבו בשקט. חמאס מבצע את המניפולציות השפלות שלו בלי קשר אלינו. אני לגמרי בעד לרסק אותו. אין לחשוד בי שאני בן גביר, אבל נגמר העניין של לחשוב על המצוקה בצד שלהם"
ללילך ולאביתר נולדו שני בנים, יותם ונדב, ובנוסף הם אימצו אל ליבם צעירים שנזקקו לבית. "למשל חלי, בחורה מקסימה שהפכה להיות כמו בתם, וילדיה היו בעיניהם הנכדים שלהם. כך גם נתן, חייל בודד שאימצו, שנישא ללימור, וגם ילדיהם הפכו לנכדים. ויש גם את מג'ידה, פלשתינית מירושלים שלילך היתה מביאה אותה לבארי כדי שתעביר סדנאות בישול. בטקס עמדה מג'ידה מול 400 איש וסיפרה מה היתה לילך בשבילה. למרות הקושי להגיע ממקום מגוריה, היה חשוב לה מאוד להגיע ולדבר".
האגדה (האמיתית) מספרת שבתחילת הקשר בין לילך לאביתר הגיע אביב לישון לילה אחד בדירתם בירושלים. כשהתעורר, הדירה כבר היתה ריקה. הוא התרשם מהבחור, איש חיל הים עם ידי זהב שלמד צורפות בבצלאל, והחליט להשאיר לאחותו פתק קטן: "אם אתם נפרדים, אני ממשיך עם תרי". הם לא נפרדו - לא בחייהם, גם לא במותם.
על שושן מספר אביב שהיא אישה חדורת מטרה. "בכל פעם שהיא מתקשרת אלי אני יודע שהיא צריכה משהו, עזרה עם כתבה על העמותה שהקימה, או איזה איש קשר כדי לגייס תרומות. אין קיר שהיא לא תשבור כדי לעמוד במשימה. כשתחזור מעזה היא תמשיך מייד במשימות שלה, זה בטוח".
העמותה שיסדה שושן, Fair Planet, מתמקדת בהשבחת גידולים חקלאיים באפריקה לפי עיקרון פשוט: החקלאים המקומיים מקבלים זרעים מחברות הזרעים הגדולות בעולם, ומלווים על ידי מתנדבים ישראלים שמלמדים אותם איך להשביח את היבול, עד שהחקלאים מתמחים בעצמם ויכולים להמשיך את התהליך לבדם. הפרויקט התחיל באתיופיה עם גידול עגבניות, ובתוך זמן קצר השיגו חקלאי Fair Planet יבול גדול פי חמישה מהממוצע במדינה. בהמשך הוא התרחב לתפוחי אדמה, בצל ופלפל, והיום פועל המיזם גם בטנזניה וברואנדה. "אפשר להעריך שמאות אלפי בני אדם ניצלו מרעב בזכות שושן והצוות שלה", אומר אביב.
"לצערי, אני לא לגמרי סומך על נתניהו. גם בגלל אופן קבלת ההחלטות שלו, שגורם לי לחשוש שלא בטוח שהוא מזוקק כולו לטובת המטרה. אבל אני לא אומר שהוא צריך עכשיו ללכת, באמצע המלחמה. אני לא עסוק בפוליטיקה, לא קפלן ולא שמפלן. צריך תוצאות"
נעל כדורגל בין ההריסות
לא להאמין שמחוללת הטוב הבינלאומי הזה נמצאת כעת, ביחד עם בתה, חתנה ונכדיה, בידי מפלצות הרוע. האם היא יודעת או לא יודעת שאיבדה את בן זוגה? אבשלום הרן, שעד לפני כמה שנים היה מנכ"ל משקי הקיבוצים, ובין לבין שימש בתפקידים כלכליים בכירים מטעם בארי, היה עבור אביב האיש לדבר ולריב איתו על כדורגל.
"כאוהד הפועל באר שבע תמיד היו לו עקיצות על שחקנים מקבוצות אחרות, והיה ברור שנווה, הנכד שלו, יהיה גם הוא אוהד באר שבע. שבועיים לפני שאבשל נרצח הוא ביקש שאנסה להשיג לו כרטיסים למשחק של ישראל נגד שווייץ, כי הוא רוצה לקחת את נווה".
המשחק הזה נערך אתמול, בלי אבשל שאיננו ונווה שבעזה. רק נעל הכדורגל שלו, שחולצה מהריסות הבית בבארי, היתה שם והוצגה לעיתונאים הזרים כדי שיבינו מה מעולל חמאס.
ביום שלישי השבוע יצא אביב עם בני משפחתו ומשפחות חטופים נוספות לצעדה רגלית ממוזיאון תל אביב למשרד ראש הממשלה בירושלים. היום הראשון מתוך ארבעת ימי הצעדה, שתסתיים במוצאי שבת, היה הקשה ביותר. 23 קילומטרים, האחרונים שבהם אחרי רדת החשיכה. המטרה: להגביר את הלחץ על ראש הממשלה ולגייס בדרך כמה שיותר תמיכה ציבורית.
"כשהפקעתי את שער העיתון עם תמונתה של יהל, זה לא היה כדי שישחררו רק אותה, אלא להציב אותה כפנים של כולם. במאבקנו אנחנו לא עושים הפרדה בין אזרחים לחיילים, או בין מי שיש להם אזרחות זרה למי שלא"
"את תופסת אותי בבאר יעקב, שאליה הגענו בערב, ומדהים כמה תושבים יצאו לרחובות וקראו יחד איתנו 'לשחרר אותם עכשיו", הוא מספר. "באותה מידה מדהים איך האסימון אצל ראש הממשלה עדיין לא נפל. הוא זה שעומד בראש המערכת שהפקירה את החטופים. הוא זה שאומר 'ביחד ננצח'. אז שיחזיר את כולם, ואז נהיה ביחד וננצח. זו כבר לא בקשה - זו דרישה של הדבר הכי מובן מאליו במדינה שבנויה על העיקרון שהיא לא מפקירה את בניה".
הלחץ על נתניהו לא עלול להקשיח את התנאים של חמאס במו"מ?
"אנחנו יודעים שהכי טוב לנתניהו שנהיה בשקט. אנחנו גם יודעים שבמערכת הביטחון מבינים שזה לא הגיוני ולא אפשרי. חמאס מקשיח תנאים ומבצע את המניפולציות השפלות שלו בלי קשר אלינו. אני לגמרי בעד לרסק אותו כדי להסיר את האיום מעל יישובי העוטף. אין לחשוד בי שאני בן גביר, אבל נגמר העניין הזה של לחשוב על המצוקה שלהם, ושלא יפה מה שאנחנו עושים להם.
"חייבים להגיע למצב של מאה אחוז ביטחון לדרום. אבל הדבר הזה לא יכול לבוא לפני או על חשבון שחרור החטופים. הם בעדיפות עליונה, כי כל דקה בעזה מסכנת את חייהם, וראש הממשלה חייב להפנים זאת".
אתה סומך על נתניהו?
"לצערי, לא לגמרי. גם בגלל הרקורד שלו וגם בגלל אופן קבלת ההחלטות שגורם לחשוד ולחשוש שלא בטוח שהוא מזוקק כולו לטובת המטרה. אבל אני לא אומר שנתניהו צריך עכשיו ללכת, באמצע המלחמה. אני לא עסוק בפוליטיקה. אני לא קפלן ולא שמפלן. אני צריך שראש הממשלה שלי יספק תוצאות".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו