"קיבלתי צרורות ברגל וביד ונפלתי. הרגשתי שהדם שלי זורם החוצה. אמרתי 'שמע ישראל' פעם אחת, שנייה ושלישית וראיתי שאני עדיין לא מת"

גם השבוע הגיעה רס"ן לי פלוס, קצינת הנפגעים של חטיבת הצנחנים, למחלקה האורתופדית בבית החולים בילינסון כדי לראות כיצד סגן אוריאל שוקרון מחלים מהניתוח השביעי שעבר מאז יום שבת, 7 באוקטובר, אז התנדנד בין חיים למוות ורק הרופאים הצליחו להשאירו בחיים. שוקרון (23) שכב על המיטה, ולצידו אשתו רוני. וכשרס"ן פלוס שאלה איך הוא מרגיש, ענה לה בחיוך: "הייתי משלם הרבה כסף כדי להיות עכשיו בריא ולהילחם".

בבוקר השבת השחורה תפסה האזעקה את רס"ן פלוס בביתה שבקריית אונו. כמעט מייד אחר כך מח"ט הצנחנים, אל"מ עמי ביטון, קיים שיחת ועידה עם מפקדי החטיבה, והיא ביניהם. "המשפט הראשון שהוא אמר היה 'חברים, אנחנו נערכים ללחימה'. לא הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון", היא מספרת, "אבל מייד פתחתי את המחשב והכנתי טבלת שליטה לראות איך אני מנהלת את האירוע".

הרחק משם, בבית הספר למ"כים ולמקצועות חי"ר שליד ירוחם, סגן שוקרון ישן וכנראה חלם על הבית בכפר אלדד שבגוש עציון, שאליו הוא ואשתו רוני היו אמורים לעבור ארבעה ימים לאחר מכן. הוא בקושי זכר מה אמר להם המג"ד בארוחת החג שנערכה רק ערב לפני כן. "ב־6 באוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור", אמר המפקד לחייליו, "גם היום אנחנו לא יודעים איפה זה יתפוס אותנו, כי האויב יכול להפתיע תמיד".

כמה דקות אחר כך, שוקרון התעורר מבעיטה בצלעות שהכניס לו הסמ"פ, שצעק לעברו בנחישות: "קום, קום, יש מלחמה". שוקרון אמר "בסדר, בסדר", והסתובב לצד השני, אבל כשהסמ"פ המשיך להתעקש, הוא התעורר ועלה על מדים. "משהו גדול קורה בעוטף עזה, בשמונה כבר לא נהיה פה", הבהיר הסמ"פ.

היחידה שלהם היתה אז בכוננות גבוהה, עם ציוד המונח ערוך ליד דלת היציאה ואוטובוסים מוכנים בחניה לקחת אותם מיידית לכל מקום בארץ. בדרך כלל כוננות כזו היא רק לפרוטוקול, אבל הפעם ב־08:00 האוטובוסים יצאו משער הבסיס, בדרכם לעוטף.

"בדרך לעוטף, אנחנו בסרט הזוי"

"היינו שתי מחלקות מתוך שלוש שנשארו באותה שבת", שוקרון מספר. "המפק"צ (מפקד צוות) השלישי גר במושב עין הבשור שבעוטף, ועל הבוקר העלה תמונה שבה הוא מחפה בנשק מחוץ לבית. בעודנו בדרך הוא שלח הודעה נוספת 'נפגעתי מכדור בגרון ואני בדרך לסורוקה'. ככל שהתקרבנו לעוטף כך נכנסנו לסרט הזוי. בהתחלה אלה היו מטיילים שנהרו החוצה ונמלטו מהאזור, ואז אתה רואה רכבים עם פגיעות ירי ואנשים ירויים בתוכם".

בחטיבה ובאוגדה שררה באותה שעה אנדרלמוסיה, ואף אחד לא ידע לספר לחיילים לאן הם נוסעים ומה המשימות שלהם. שוקרון תפס פיקוד, נעמד באוטובוס ואמר לאנשיו: "אנחנו נכנסים לאירוע שלא הכרנו, יודעים רק שיש מחבלים ביישובים והתפקיד שלנו הוא להגן על האזרחים".

סגן שוקרון: "הבחור בטנדר הלבן הוציא שתי מילים 'עזה, קוראן'. נתתי לו שני כדורים והרגתי אותו. ואז שמענו דפיקות מהבגאז'. יצאה משם בחורה צעירה, רועדת כולה ומגמגמת. היא לא הבינה שניסו לחטוף אותה"

הוא ביקש מחייליו לשלוח הודעה להורים שהכל בסדר, לסגור מכשירים ולעלות על ציוד קרבי מלא. האוטובוס עשה את דרכו לכיוון קיבוץ נירים והמראות כבר הפכו קשים; כלי רכב הפוכים וגופות פזורות על הכביש. בצומת שלפני הקיבוץ הם החליטו לרדת, אך כשהבינו שאין מחבלים מסביב וכדאי להמשיך, אחד המ"כים דיווח שהוא שומע רעשים מנחל הבשור, שנמצא ממש מתחתם.

"במבט חטוף מהגשר ראינו טנדר של חמאס ומחבלים שוכבים לידו. חשבנו שיכול להיות שעדיין יש חמושים למטה", הוא מספר. "החלטנו בשפה הצבאית 'לדקור' את הנחל מלמעלה, לתת כמה כדורים כדי לוודא שאין אף אחד. ביקשתי מהנגביסט לתת צרור רוחב כדי להוריד ראשים, ואז ירדנו לבדוק שאכן אין מחבלים. איך שאנחנו מתקרבים נזרק לעברנו רימון. נשכבנו על הרצפה, ולמזלנו הרסיסים לא פגעו באף אחד. זיהינו שניים נמלטים בריצה. אוטומטית נשכבנו ונתנו מכת אש, אחד המחבלים נהרג, השני הצליח לברוח. קיבלנו החלטה לסרוק את הנחל".

החיילים התפרסו בשטח והחלו לסרוק אותו לאט ובטוח. אחת הכיתות זיהתה בשדה הפתוח, לא הרחק מהם, חמישה אנשים רצים. "בשלב הזה ידענו שיש באזור כמה סוגי אנשים", שוקרון מסביר. "כוחות התערבות של המשטרה או מג"ב, אזרחים שהצליחו להימלט, ומחבלים שהדרך היחידה לזהותם היא לפי הקלצ'ניקובים שלהם, אבל כשהם עם הגב אליך, הרבה פעמים אתה לא מזהה את הנשק וחושב עשר פעמים לפני שאתה משחרר כדור. הרי הרבה יותר מפחיד לירות באזרח. רק בשלב ממש מאוחר ראינו אותם נמלטים. כשזיהינו את הקלצ'ים ירינו לעברם, אבל הם היו רחוקים ולא פגענו".

"חטפנו אש מ־180 מעלות. הם היו פרוסים בקו ישר, המון מחבלים שלא הפסיקו לירות. כשייצבנו שורות התברר שמתוך 25 נהרגו חמישה - מ"כ וארבעה חיילים שלי, שליוויתי במשך חודשיים וחצי בקורס"

שתי המחלקות החליטו לצאת למרדף אחרי המחבלים. גם המג"ד והמ"פ מקורס מ"כים הצטרפו למצוד. שוקרון והצוות ניסו לצמצם מרחק דרך תוואי הנחל, ואז נתקלו בטנדר לבן, שעמד לצד הדרך. "שאלתי את המג"ד 'מישהו סרק את הרכב?'" שוקרון מספר. "הוא ענה שלא. אני ושני חיילים ביצענו סריקה וזיהינו בתוכו דמות ועוד אחת זרוקה בחוץ. צעקנו מרחוק 'מי זה?', לך תדע, אולי אלה אזרחים. הבחור שבפנים ענה באנגלית, במבטא ערבי שבור. ואז הוציא שתי מילים 'עזה, קוראן'. נתתי לו שני כדורים והרגתי אותו.

"רצינו להתקדם, ואז שמענו דפיקות שהגיעו מהבגאז'. ביקשתי מהמג"ד ומהצוות שלו שיאבטחו אותנו, שלא ייצא לי פתאום מחבל. פתחתי את תא המטען, רצתי לאחור כדי לתפוס מחסה, ואז יצאה משם בחורה צעירה, רועדת כולה, מגמגמת קצת בעברית ואני שומע מבטא צרפתי בקולה. אני דובר צרפתית מהבית, אז ישר שאלתי 'מה קרה?'.

"היא סיפרה שהיתה במסיבה ברעים וירו בכולם. אמרה ששכבה בתעלה במשך שלוש שעות עד שבאו שני הבחורים האלה והצילו אותה. רק אז קלטתי שהיא בכלל לא הבינה שניסו לחטוף אותה. הרכב כבר היה עם הפנים לעזה, בלי מספר רישוי. לקחנו אותה איתנו, העלינו לאוטובוס והצמדנו לה חובש. הפקודה הבאה שקיבלנו היתה לנסוע לקיבוץ כיסופים".

"זה היה כמו אגרוף בבטן"

חטיבת הצנחנים היתה אמורה להתחיל למחרת אימון, חלק מחייליה היו בחופשה בבית, חלק בבסיס, אבל זה לא מנע ממנה להיות מהכוחות הראשונים שהגיעו לעוטף כדי לסייע בלחימה. הצנחנים השתתפו בקרבות הקשים שהתפתחו בשדרות ובקיבוצים בארי, כפר עזה וכיסופים. ועם התקדמות הקרבות, לוחמים נהרגו ונפצעו.

"הייתי קצינת נפגעים ב'צוק איתן', אבל לא חושבת שמשהו הכין אותי ברמה האישית למה שעברנו בימים הראשונים למלחמה", מספרת רס"ן פלוס, קצינת הנפגעים של חטיבת הצנחנים. "אלה היו בעיקר הכמויות. הבום הראשון היה ההגעה של הפצועים לבית החולים, חלק במסוקים ואחרים באמבולנסים. שמעתי שמות של אנשים שהכרתי ואינם עוד, וזה טלטל אותי. למשל, חייל שעבד איתי במשך תקופה, בחור מהמם, נהרג. זה אגרוף חזק בבטן אבל צריך להמשיך, כי כשאני עובדת אני חייבת להיות מנותקת".

בינתיים, האוטובוס עם המחלקה של שוקרון, בתוספת המג"ד והמ"פ, עשה את דרכו לקיבוץ כיסופים שבמערב הנגב הצפוני, כמעט מול חאן יונס שברצועה. "בכניסה לקיבוץ עמד טנק מושבת", שוקרון נזכר בקבלת הפנים. "השער היה הרוס, מחבלים היו זרוקים בכל מקום, אתה מבין שהתנהל קרב רציני. חיכינו לרבש"צ שיגיד באיזה בתים יש אזרחים נצורים, כדי שנתחיל לעבוד. הוא הגיע ואמר שהוא לא יודע להצביע על מקומות ספציפיים, אז המג"ד החליט שנסרוק את הרחוב הראשי ונרוץ בין הבתים. לקחנו ימינה בפנייה הראשונה, יש שם תחנת אוטובוס, שטח שאתה בחיים לא מדמיין שתילחם בו. הרי קיבוץ בעוטף הוא לא הקסבה בחברון. אין בנייה צפופה או מבנים גבוהים. שום דבר ממה שאתה רגיל אליו. יש מדשאות, חורשות, גני שעשועים. אתה נאלץ ללכת חשוף בהרבה מקומות".

קבוצת החיילים דילגה ממקום למקום כמו שלימדו אותה בבית הספר לחי"ר. עברה מקו הבתים הראשון לשני, ואז לרביעי. ואז - לא רחוק מהצומת שליד החומה המפרידה בין הקיבוץ למוצב הצבאי הסמוך - נפתחה עליה אש תופת.

"המחבלים התבצרו מאחורי החומה. בשלב ראשון אפילו לא הצלחנו לראות אותם", שוקרון מספר. "חטפנו אש מ־180 מעלות. הם ממש היו פרוסים בקו ישר, המון מחבלים שלא הפסיקו לירות. כשייצבנו שורות התברר שמתוך 25 נהרגו חמישה - מ"כ וארבעה חיילים שלי, כאלה שליוויתי במשך חודשיים וחצי בקורס ושבעוד חודש הייתי אמור לתת להם תפקיד".

"לא היו לנו אפודים קרמיים. כל הדרך לעוטף אמרו 'הקרמי יחבור אליכם'. בכניסה לכיסופים אתה אומר 'או שאני הולך להציל אזרחים, או שאני מחכה לאפוד'. בכל מקרה אני ימני, אז אצליח להכניס גולים ברגל ימין"

אבל לא היה אפשר אפילו להתאבל או להזיל דמעה על החברים ההרוגים, כי אש המחבלים לא פסקה לרגע. המג"ד שרץ לפצועים נפגע בגבו משני כדורים, והמ"פ חטף כדור ברגל. שוקרון נשאר המפקד הבכיר שיכול היה לתפקד באופן מלא. "אני עומד מאחורי מיגונית וממש רואה את הכדורים פוגעים מסביבי", הוא נזכר. "אני בא להוציא את הנשק כדי להחזיר אש, ופגיעות הכדורים מופיעות סנטימטרים מהמצח שלי. אני יודע שאם אוציא את הראש, אחטוף. אז אני מוציא רק את הנשק, נותן מכת אש ומחזיר. אני מפקד הכוח, זה מה שנשאר. אני מתקשר למפק"צ המקביל אלי, שנמצא עדיין באזור נחל הבשור, ואומר 'אחי, תגיעו זריז'. הוא שואל 'עד כמה דחוף?' אני אומר לו 'חמישה הרוגים, מ"פ פצוע, מג"ד פצוע. תגיע'".

המפק"צ והכוח המסייע הגיעו כעבור כחצי שעה וסייעו לפנות את הפצועים. בינתיים החזירו אש כדי שהמחבלים לא יתקדמו. בשטח ההשמדה, אותו אזור המפריד בין המחבלים ללוחמים, כ־20 מטרים שבהם אין מחסה וכל מי שמתקדם נורה, היתה מונחת גופת אחד החיילים ששוקרון רצה בכל מאודו להחזיר הביתה.

"לקחתי את אחד החיילים", הוא מספר. "שמתי אותו בזווית נכונה ואמרתי 'המשימה שלך היא שלא יחטפו אותו. כל מי שמתקרב לגופה, אתה מפרק אותו'".

כוח של יחידת החילוץ 669 הגיע כדי לפנות חלק משבעת הפצועים. בינתיים שוקרון וחייליו לקחו מהמפונים כל מחסנית פנויה כדי שהתחמושת לא תיגמר במהלך הקרב הממושך. השעה כבר היתה שעת צהריים חמה. כוח של יחידת אגוז שביקש לסייע, ניסה לאגף את המחבלים, נתקל באש חזקה ואז הוקפץ למשימה אחרת.

"אחרי שהם עזבו, בערך בשעה ארבע וחצי הגיעו שני דוידים (רכב שטח ממוגן, א"ל) עם קצינים בכירים, מג"ד ומ"פ. ביקשתי מהמג"ד שיעזור לחלץ את גופת החייל שלי", שוקרון משחזר.

"הדבר האחרון שרציתי זה שיחטפו אותה. ידעתי שאם אחלץ אותה, אוכל לנשום טיפה לרווחה. ביקשתי מהקצין שיחסום עם הרכבים את זוויות הירי של המחבלים כדי שאכנס לשטח ההשמדה. הוא אמר 'אני לא מתעסק עם הרוגים, באתי להילחם'. רצה לקחת את הרכבים שלו, להעמיד אותם על הצומת ומשם לירות. הסברתי לו שהנמר (נגמ"ש) האחרון שעמד שם חטף אר.פי.ג'י. הוא בכל זאת נסע, התחיל לירות, וחטף אש מהגיהינום ורימונים. תוך ארבע דקות היינו צריכים לטפל גם בפציעות שלהם".

"כשאני מוציא את הראש מהמיגונית, הכדורים פוגעים סנטימטרים מהמצח שלי. אם אוציא את הראש, אחטוף. אני מתקשר למפק"צ ואומר לו, 'אחי, תגיעו זריז. יש לנו פה חמישה הרוגים, מ"פ פצוע, מג"ד פצוע. תגיעו'"

"לא היה לנו קשר לחטיבה"

זה היה קרב ארוך ומתיש, חייליו של שוקרון עמדו כל הזמן על הקשר וביקשו סיוע. "רצינו שטנק יבוא וייתן פגז לחומה, שינגח אותה, שיסייע עם כוח אש שאין לנו, כי עשרות מחבלים עמדו מולנו", הוא מספר. "לא היה לי קשר לחטיבה, לאוגדה או לגדוד. אין למי לפנות. בתור קצין היה הכי קל לי להתלונן 'איפה הצבא?' אבל כל קיבוץ באזור חטף, אז אני לא יכול להסתכל רק מהמבט הצר שלי".

אז מה עושים?

"מבינים שצריכים להיות חזקים. עברתי בין החיילים וניסיתי להעלות את המורל, כי הם ראו את החברים שלהם נהרגים מול עיניהם, ועדיין ראו אותם שוכבים מטרים ספורים מהם. אין הרבה מה להגיד, אז הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי: 'בשביל זה התגייסנו, אנחנו פה כדי שאותם מחבלים לא ישתוללו בקיבוץ. החברים שלנו לא מתו סתם, הם הגנו בגופם על הארץ הזו'".

רק בשעה שש לערך, כשהשמש כבר עמדה לשקוע, שוקרון הרגיש שיש שינוי. כוחות צבא החלו להופיע ליד שערי הקיבוץ, והגיעו שמועות שכוחות מיוחדים הצליחו להחזיר את השליטה במוצב הסמוך. מולו על הכביש הופיע כסיוע ראשוני 'נמר', אותו נגמ"ש מרכבה מאסיבי.

שוקרון ידע שזו הזדמנות לחלץ את גופת החייל משטח ההשמדה. הנמר הסכים לסגור את זוויות הירי של המחבלים, ושוקרון רץ עם שלושה חיילים ואלונקה לאזור המסוכן כדי לחלץ את גופת החייל ההרוג.

"איך שאנחנו בדרך חזרה אני מקבל צרור ברגל", הוא נזכר. "מנסה להמשיך ומקבל צרור נוסף ביד ונופל במקום. אני מסתכל ימינה, רואה לצידי את החייל ההרוג ואת האלונקה לידו. מתוך הארבעה שסחבו אותה, אני נפגעתי הכי קשה. לשניים שהיו בחלק הקדמי לא קרה כלום, וזה שהיה לידי חטף כדור ברגל, אבל עדיין הצליח להגיע למקום מחסה. נפלתי בשטח ההשמדה והרגשתי איך הדם שלי זורם החוצה. הרגשתי נמלולים מטורפים ביד וברגל. אמרתי 'שמע ישראל' פעם אחת, פעם שנייה ופעם שלישית וראיתי שאני עדיין לא מת. עדיין בהכרה. אומנם יד ורגל שמאל היו גמורות, אבל רגל ויד ימין תפקדו והחזה נראה בסדר.

"התחלתי לזחול לכיוון מחסה, והמפק"צ המקביל צעק 'תפסיק, אם תמשיך הם יידעו שאתה חי ויגמרו אותך'. הבנתי שאני לא יכול לטפל בעצמי, כי כדי לשים חוסם עורקים אני צריך להתהפך על הגב. שמתי את הראש באדמה והבנתי שאני חייב לשחק אותה מת. רק ביקשתי מהנגביסט שהתמקם לא רחוק ממני 'דבר איתי כל הזמן כדי שאשמור על הכרה'. כל כמה שניות החלפתי איתו כמה מילים, ואז התחלתי להתעייף ולא היה לי כוח לדבר. במקום לענות הזזתי רגל או ראש כדי שיידע שאני עדיין איתו. שכבתי קרוב ל־40 דקות בשטח ההשמדה ואיבדתי המון דם בגלל פגיעה בעורק הראשי של הרגל".

"אמרתי לחיילים: 'אם אתם מושכים אותי החוצה מהרכב, היד והרגל שלי ייתלשו, תורידו אותי רק על אלונקה'. פתאום היתה אזעקת צבע אדום. הסתכלתי לשמיים ואמרתי: 'אם זה צריך להיות מטיל, שיהיה מטיל'"

"הייתי בטוח שאני מת"

אחרי פחות משעה הגיעו לשוקרון צוותים מיחידות אגוז ומגלן, נתנו מכת אש רצינית והצליחו להוציא אותו. "הרגשתי שגוררים אותי. שני חיילים שקיבלו אותי נתנו לי טיפול ראשוני, שמו חוסם עורקים על הגפיים והניחו אותי בדויד של אגוז מאחור. כשהגענו לעמדת הטיפול אמרתי לחיילים 'אם אתם מושכים אותי החוצה מהרכב, היד והרגל שלי ייתלשו. תורידו אותי רק על אלונקה'. הם גררו אותי מהווסט, המשיכו לטפל ופתאום היתה אזעקת 'צבע אדום'. כל מי שהיה באזור נעלם ומצאתי את עצמי שוכב על האלונקה לבד. הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'אם זה צריך להיות מטיל, שיהיה מטיל'".

הזיכרון של שוקרון מדהים, כמו סרט שעובר בהילוך איטי מול עיניו. גם אחרי שסיממו אותו קצת כדי לשכך את כאביו, הוא זוכר איך הרגיש כשהתעורר אחרי זמן קצר. אין כמעט רגע מאותו יום קשה שנמחק לו מהדיסקט.

"אני לאט־לאט מתעורר ורואה את האור של ניידת הטיפול הנמרץ ובאפלולית אני בטוח שאני מת, כבר לא איתנו", הוא מחייך. "ואז נפתחות הדלתות, תופסים את האלונקה ומתחילים לרוץ איתה. ההכרה חוזרת אלי בצורה מאסיבית. מניחים אותי במסוק, שממהר להמריא. אני מסתכל ימינה, רואה רופאה של 669 יושבת מעלי ואומרת 'אהלן', ואני מבסוט על עצמי שאני חי וצועק 'אני מכונה' ואין סיכוי שאני מאבד הכרה עד שאני בידי הרופאים".

בבתי החולים קצינות הנפגעים של הצבא עסקו שעות בבירור זהות הפצועים שלא הפסיקו לזרום משדה הקרב. "הגיעו אלינו ביום הראשון שיחות טלפון ממשפחות של חיילים. ברוב המקרים עדיין לא ידעתי לתת תשובה מה עם ילדיהן", מספרת רס"ן פלוס.

זה בטח לחץ מטורף. מה עונים להן?

"את האמת, שאני לא יודעת. לא מסתירה דבר, כי לפני שאני קצינת נפגעים ולפני שאני בחטיבת הצנחנים, אני הפנים של הצבא, ואם ישמעו בקולי שאיבדתי את זה - אז כולנו איבדנו את זה. עד כמה שיכולתי, הייתי בשליטה. לכן הכי חשוב מבחינתנו היה שכל פצוע שיכול לדבר יעדכן את המשפחה שלו שהוא בסדר".

מאז שנכנס לבית החולים, רוני, אשתו של שוקרון, לא זזה ממיטתו. "ראיתי כל הזמן איך המדדים שלו מתנדנדים. איך רגע הוא בעולם הזה, עובר לעולם הבא, ואז חוזר אלינו. הייתי כל הזמן בחדר"

שוקרון זוכר היטב את קבלת הפנים בבית החולים. "מתחילים לרוץ איתי במסדרונות ומישהו שם אומר לי 'אתה רוצה לדבר עם אבא ואמא, להגיד להם שאתה פה?' עניתי 'ממש לא, רק תתקשרו לאשתי ותגידו לה שאני מאושפז בסורוקה'. הקראתי להם את המספר שלה ומשם הובהלתי לחדר הטראומה".

תשע שעות בחדר ניתוח

רוני, אשתו של שוקרון, היום קצינה בחיל החינוך, מגיעה ממצפה אילן. היא הכירה את אוריאל לפני שבע שנים, כששניהם התנדבו לארגון השומר החדש. שני צעירים אידיאליסטים שהתחתנו לפני שנתיים וחצי. מאז שנכנס לבית החולים היא לא זזה ממיטתו. "ראיתי כל הזמן איך המדדים שלו מתנדנדים", היא מספרת. "איך הוא בעולם הזה, עובר לעולם הבא, ואז חוזר אלינו. הייתי כל הזמן בחדר".

מייד כשהגיע בשבת בערב לבית החולים בבאר שבע הובהל שוקרון לחדר ניתוח. הוא היה שם במשך תשע שעות, במטרה להציל את חייו. מתברר שאיבד ארבעה מתוך כשישה ליטרים של דם שיש בגוף, ונדרשו 12 מנות דם כדי לייצבו. במקביל, היו חייבים להציל את העורק הראשי ברגלו השמאלית, וגם להוציא שני קליעים מידו ועוד ארבעה מרגלו. הוא חושב שפגעו בו יותר כדורים, כי הרופאים איתרו גם חורי כניסה ויציאה של כדורים שלא נשארו בגוף.

"אף אחד לא מבטיח לי שום דבר, אבל הצפי הוא שהרגל תחזור לתפקוד מלא. ביד היה צריך לשחזר את המרפק ובגלל זה אני בקיבוע", הוא מצביע על המתקן שמגביל אותו כעת. "לא היו לנו אפודים קרמיים. כל הדרך לעוטף אמרו לי 'הקרמי יחבור אליכם'. בכניסה לכיסופים אתה אומר 'או שאני הולך להציל אזרחים, או שאני מחכה לאפוד', ואתה לא חושב פעמיים. אם הכדורים היו פוגעים עשרה סנטימטרים ימינה הייתי מת. נס בפני עצמו. בכל מקרה אני ימני, אז להכניס גולים ברגל ימין אני עדיין אצליח".

"רוב הנופלים היו חיילים שלי בחודשים האחרונים. חשוב לי להגיד שאותם חבר'ה נפלאים נהרגו כשהצילו את תושבי קיבוץ כיסופים. זה לקחת את הכי טובים, ואני זכיתי להיות איתם"

חטיבת הצנחנים איבדה בימיה הראשונים של הלחימה 17 לוחמים, מתוכם חמישה בקרב ההרואי בקיבוץ כיסופים, לוחמי גדוד 101: המ"כ סמ"ר עמרי פרץ ז"ל והלוחמים סמל לביא בוחניק ז"ל, סמ"ר רגב אמר ז"ל, סמל בר יענקלוב ז"ל וסמל מתן מלכה ז"ל.

"כל הרוג הוא עולם ומלואו, והיו לא מעט סיפורים קורעי לב בחטיבה", מספרת רס"ן פלוס. "רועי נהרי, קצין שנהרג ואחיו התאום גם משרת אצלנו. הייתי עם המשפחה כשנפרדו ממנו. ולנטין גנסיה, חייל בודד מצרפת, נהרג בקרב ההגנה על קיבוץ בארי, אבל למרות הרגעים הקשים, רוח הלוחמים נשארה מדהימה. חלק מאלה שנפצעו כבר חזרו להילחם. הם יותר מביקשו, הם דרשו. הם מחזקים זה את זה".

שוקרון לא יחזור בקרוב לאחוז בנשק, צפויים לו חודשים ארוכים של שיקום. את חלום הבית בכפר אלדד הם כבר זנחו לטובת מציאת דירה מונגשת לא הרחק מההורים כדי שיוכלו לסייע. ועדיין הוא מתעקש שדגל הצנחנים יהיה תלוי בחדר, וגם רוני, אשתו, אומרת שלמרות מצבו הוא היה רוצה להצטרף לאנשיו.

"את עמרי שנפל אני מכיר חצי שנה, היה חניך שלי בקורס ונשאר איתי כמ"כ", שוקרון מספר. "יתר הנופלים היו חייליי בחודשים האחרונים, ואם יש משהו שחשוב לי להגיד זה שאותם חבר'ה נפלאים נהרגו כשהצילו את תושבי קיבוץ כיסופים. זה לקחת את הכי טובים, ואני זכיתי להיות איתם.

"התנצלתי בפני משפחותיהם על כך שלא הצלחתי להיות בהלוויה ובשבעה, אבל אמרתי שהבנים שלהן הגנו בגופם ובנפשם על יישוב שעדיין עומד על תילו. זו בטח לא נחמה להורים שאיבדו בן, אבל זה מה שמחזיק אותי ואת החיילים שנכנסים כעת להילחם בעזה".

shishabat@israelhayom.co.il