בכפר המכביה שברמת גן, בשעת בוקר מוקדמת, לא נשמע השבוע שום קול של צחוק. ברחבי המתחם, שבו מארחת "מכבי תנועה עולמית", בשיתוף עם אנשי המקום, מאות מפונים משדרות, מנתיבות, מאשקלון ומיישובי העוטף, נראו קבוצות קטנות פזורות בין המתקנים, משוחחות בקול רך. אנשים לוחשים בניידים, אם מטיילת עם בתה בעגלה, ועל הדשא ילדים רודפים אחרי חבר עם קורקינט.
בפינת היצירה מציירות כמה ילדות, וברחבה ממול שותלים עציצים - שאיש לא יודע לפי שעה באיזה בית, אם בכלל, יישתלו מחדש. ויש גם ספא טיפולים רחב ידיים, וברקע מתנדבים נמרצים נזעקים מכל עבר כדי לסייע במה שרק נדרש. באוויר תחושת רוגע מהולה במתח סמוי. מין שקט שאולי הוא שקט מדי.
את השלווה מפלחת לפתע, ב־11:00, חבורה סוחפת ועליזה שמגיעה מכיוון החניון. הקומיקאים ליטל שוורץ, קובי מימון ונגה ד'אנג'לי התייצבו למשימה הדחופה: להרים כאן את המורל.
בן־רגע מתגודדת חבורת בני 13-8 סביב מימון, שמכין את עצמו לשטף הסלפיז הצפוי. אבל אז מודיעים לו הילדים שאין עליהם טלפונים. רק אחרי שמימון מבטיח "להצטלם איתם בהמשך היום" - עולים החיוכים הראשונים על פניהם. "מאיפה אתם?", הוא מתעניין. "משדרות", הם עוטפים אותו בתגובה בחיבוקים ובצ'פחות הדדיות.
ליטל שוורץ צועדת לאזורי הדשא הרחבים בכפר המכביה, והניידים נשלפים מסביב כדי לתעד. "את קרועה, ואני קרועה עלייך! תודה שבאתם", מתקרבת אישה צעירה ונשפכת היישר לתוך זרועותיה של שוורץ, צמאה למגע ולחיבוק, מייחלת למעט צחוק מרגיע, מאחד, מידבק.
"קחי, קחי לי את הילד, תעבדי קצת", תושב אשקלון יקיר בן חמו מגיש לליטל את נבו, בנו בן השנתיים, והיא מייד נוטלת את הפעוט לידיה. "קחי, שיהיה פה שקט". כל המעגל שנוצר סביבם - נשים וגברים על ילדיהם, קרובי המשפחה וסתם זרים - צוחק לפתע, כאיש אחד.
"רק לחיילים מותר לנשק"
כמה חיכינו לצחוק המשחרר הזה, להקלה הרגעית שהוא מביא איתו. כמה התגעגענו להומור סתמי, דבילי, לבדיחות מטופשות, להתפקע מצחוק על כלום ושום דבר, לא לדאוג לרגע, לא לשמוע חדשות, לא לדעת מה קורה מסביב. רק להיות ברגע המצחיק הזה.
שוורץ התחילה את מסע החזרה שלה לצחוק לפני שבוע. "הייתי בבתי חולים, באיכילוב ובתל השומר, ביקרתי במעגן מיכאל ובבתי מלון בתל אביב, ובהמשך השבוע אסע לרמב"ם ולים המלח", היא מעדכנת. "יש לנו לו"ז מסודר ונגיע לכולם".
את מקבלת הרבה פניות להופיע מפרוץ המלחמה?
"המון. הרבה פונים אלי לעשות מופעי סטנד־אפ, אבל אני עדיין לא מסוגלת. אם זה מול חיילים זה משהו אחר, ויש כאלו שכבר מופיעים לחיילים, וזה מדהים (רשף לוי, מני עוזרי ואסף מור יוסף; ש"ז). מבחינה נפשית אני עוד לא מוכנה לעמוד על הבמה, וזה דבר שבחיים לא קרה לי. לי זה מוקדם מדי, אבל אני עוברת בין פצועים ומשוחחת איתם, ואנחנו צוחקים ביחד".
את גם בוכה איתם?
"לא, אני לא בוכה מולם, גם כשעצוב לי. יש דברים שרק קומיקאי יכול להגיד, אז אני משתמשת בזה. וכשרואים אותנו - הם ישר מחייכים, שמחים שבאנו, גם אנשים במצב חמור. וזה קשה מאוד לפגוש פצועים וניצולים, צעירים ומבוגרים. כמו האבא ששמר על הממ"ד והמחבלים ירו לו בידיים. היה לו מבט כבוי כשהוא סיפר לי את הסיפור שלו, והרגשתי שהוא היה בתוך סרט. פשוט הקשבתי לו. הוא היה בטראנס לספר לי.
"ישבתי עם ילדה בת 8 משדרות שסיפרה לי את הסיפור שלה, ואני הרגשתי שהיא בת 20. הלכה לילדים התמימות שם".
ליטל שוורץ: "פונים אלי הרבה לעשות מופעי סטנד־אפ, אבל אני עדיין לא מסוגלת. מול חיילים זה משהו אחר. מבחינה נפשית אני עוד לא מוכנה, וזה דבר שבחיים לא קרה לי. לי זה מוקדם מדי, אבל אני עוברת בין פצועים ומשוחחת איתם, ואנחנו צוחקים ביחד"
לא היה לך חשש מהמפגשים?
"לא. אני מרגישה הפעם שליחות. יש משהו בקומיקאים שמרגיע את כולם. זה מתחיל בחיוכים, עד שאנחנו ממש צוחקים על הדבר עצמו. יש פצועים שמוכנים להומור שחור, בעיקר אלה שהיו במסיבה ברעים. עם המבוגרים אני פחות צוחקת על מה שהיה".
הגיע בכלל הזמן להצחיק? לא מוקדם מדי?
"אומרים שאחרי 9/11, מה שעזר לאמריקנים לצאת מהטראומה הלאומית היה ההומור. הומור עוזר. התלבטתי אם להעלות סרטונים משעשעים ולחזור להצחיק, התלבטתי עם קהל העוקבים שלי, ואמרו לי 'תעלי, תשתפי'. אנשים התקשרו אלי מהשבעה על הבן שלהם ואמרו לי 'תעלי, תמשיכי, זה מצחיק'. אז אני ממשיכה. אני מרגישה שצריך את זה".
בין מפגשים בבתי חולים ובבתי מלון, שוורץ ועמיתיה שולחים עשרות סרטוני עידוד לחיילים ולחיילות, וגם לאזרחים שמבקשים קצת צחוק. במקביל הם מופיעים בזום, במעין שיחות/מופעים מאולתרים מול קהלים שונים ומגוונים. אחרי הקורונה כולם כבר מנוסים בהופעות זום ויודעים להפיק אותן בזמן קצר מאוד.
בלילה שלפני המפגש בכפר המכביה, שוורץ והקומיקאית נגה ד'אנג'לי עלו בזום לשוחח ולהצחיק 500 נשים שעוסקות בתחום הטיפולי ובבריאות הנפש. "ברגע שיש הומור, שאפשר לצחוק על משהו, זה גורם לך להרגיש נורמלי. זה משהו שכולם חייבים אותו", מסבירה ד'אנג'לי, שמרבה להופיע בפני ילדים ובני נוער, ושבמלחמה כבר הופיעה מול חיילים בשטח כינוס בפיקוד צפון.
"זה היה מאוד מרגש, לחשוב שטיפה הצלחתי להפיג להם את המתח. יש ביקוש מטורף להופעות מול חיילים. בהתחלה זה היה מוזר, חשבנו מה נעשה ומה נגיד, אבל אין ברירה. ההומור הוא הדבר הכי נחוץ עכשיו. כשאת מצליחה לצחוק על המצב, זה אומר שאת כבר מעל הבכי שנמצא כל הזמן בפנים. וכשאת טיפה מתרחקת, את מצליחה לייצר פאנצ'ים.
"מבחינתי, הכל היום זה עבור החיילים. אני מכינה עוגיות בבית, לא נותנת לאף אחד לגעת, זה רק לחיילים. כשהילדה שלי רוצה מטען לנייד אני אומרת לה 'לא, זה לחיילים'. וכשבעלי רוצה להתנשק איתי אני אומרת לו 'לא, רק החיילים'..."
בדיחות על חתולים בבית
קובי מימון, גרוש טרי, חזר במהלך המלחמה לגור עם אשתו לשעבר וילדיו. "באתי אליהם ולא קיבלתי מטלות. אני כמו אורח מהעוטף", הוא מספר, וכולם סביבו נשפכים מצחוק. "אני לא פרזיט. באתי לעשות כלים, וקרן, אשתי לשעבר, אומרת לי 'תעזוב'. הייתי מופתע. דברים שלא חוויתי".
שוורץ מספרת שבקבוצת הווטסאפ של הסטנדאפיסטים (ותודו שהייתם רוצים להיות שם!) שרר שקט בימים הראשונים. "היתה דממת אלחוט, ואז התחילו לשאול: 'מה אתם אומרים, נלך? נדבר?' היה הלם. זאת לא קורונה, כולם הבינו שיש פה דרמה יותר גדולה".
אחרי שבוע, כשהחליטה לצאת לשטח, שוורץ לא התעסקה עוד במחשבות על מה יגידו. "אני לא שואלת את עצמי יותר מדי שאלות, ולא חופרת. בהתחלה לא הבנתי מה אני צריכה לעשות, אבל מהר מאוד הבנתי שהם רואים אותי - והם כבר מדברים מעצמם. אני לא צריכה לעשות משהו מיוחד, פשוט לבוא".
והיא מייד מדגימה. "שלום, מה נשמע, מה שלומכן?" ניגשת שוורץ לשתי בנות משפחה אחת, שיושבות יחד בגינת כפר המכביה. השתיים, תושבות אשקלון, נורית שקיר ורינה בלאיש, נמצאות כאן כבר 15 יום. הן מבקשות לספר לליטל את סיפורן ולהצטלם איתה. "פה רגוע לי, אבל אני לא שקטה, אין לי ממ"ד, ואני לא חוזרת כרגע הביתה", מספרת רינה, המבוגרת מבין השתיים.
"לא נוותר על הבית, אבל כרגע לא נחזור. הילדים חרדתיים", מוסיפה נורית. "אני לא הייתי חרדתית, אבל עכשיו אני מפחדת להיכנס בחזרה לבית שלי, שאותו רק עכשיו קניתי. נעלתי אותו אחריי, לקחתי את המשפחה ואת הכלב - ויצאתי".
נגה ד'אנג'לי: "בהתחלה זה היה מוזר, חשבנו מה נעשה ומה נגיד, אבל אין ברירה. ההומור הוא הדבר הכי נחוץ עכשיו. כשאת מצליחה לצחוק על המצב, זה אומר שאת כבר מעל הבכי שנמצא כל הזמן בפנים. וכשאת טיפה מתרחקת, את מצליחה לייצר פאנצ'ים"
שוורץ ממשיכה לתחנה הבאה. אחרי שהיא מאחלת לכולם בריאות ואריכות ימים, היא מצטלמת עם נשות חינוך ומייד מצלמת סרטון עם מורה להתעמלות שמיועד לכיתה שלה. "שלום לתלמידי נועם תושייה בכפר מימון! אני מאחלת לכם שנזכה לימים טובים ושנחזור לשגרה, אמן, וכשהמלחמה תסתיים נבוא לעשות לכם שמח".
המורה, שרית דימרי מנתיבות, מפטירה "אמן" ונפרדת משוורץ בחיבוק. "איזה כיף שאתם פה", היא מודה לה. "קסאמים זה קטן עלינו, אבל מה שקרה הפעם היה נורא. פה הילדים רגועים. רעש של ילדים מרגיע אותנו".
ילדות משדרות מזהות את שוורץ ומתנפלות עליה לצילומים. בן־רגע מתאסף סביבה מעגל, וליטל עולה ללייבים באינסטגרם, מקפידה לשאול כל ילדה איך קוראים לה, כשמסביבה ברקע האימהות הנרגשות.
כולם מחייכים. רגע אחד של אושר בהיר וצלול. "נשות נתיבות היקרות, כאן קובי מימון", עולה גם מימון ללייב, והקהל מסביב מתפקע מצחוק כשגם שוורץ נכנסת לו לפריים. "אני האטרקציה כאן, ליטל", מסביר לה מימון. "מה, אתה מחפש שידוך?" היא צוחקת בתגובה ופונה למצלמה. "נשות נתיבות, לא משנה איך את נראית, קובי מחפש לארח אותך בביתו. גם נשים מהצפון מוזמנות לפנות".
מסביבנו חיילים וחיילות מפיקוד העורף, מפונים, תושבים שנמלטו מבתיהם לפני שבועיים וכאלו שהגיעו רק השבוע לכפר. גברים, נשים, נוער וילדים קטנים, כולם מתקבצים סביב שוורץ, מימון וד'אנג'לי לצילומים ולצחוק גדול. ובמילה אחת: הקלה.
"אני מפחדת לחזור לשדרות", מספרת יפית חזיזה לליטל שוורץ. "היינו 24 שעות בממ"ד ופחדתי על הילדים". שוורץ, במרכז המעגל, ממהרת להכריז בקולה הרועם: "לא יחזירו אתכם לשדרות, מה פתאום". ואז היא מוסיפה: "אוי ואבוי, מה אמרתי, יפרסמו את זה בחדשות? מאיפה לי מה יקרה?"
כולם צוחקים, מבינים שליטל היא לא אלמוג בוקר ולא דני קושמרו. "אנחנו מסוגלים לצחוק עכשיו, צריכים את זה, היה לנו קשה", אומרת חזיזה בחיוך ומקרבת את הילדים לליטל. עוד נערה מבקשת סלפי, וליטל וקובי ממהרים להצטלם איתה.
בשעה שמופע הסטנד־אפ של ד'אנג'לי מתחיל, שוורץ עוד מסתלבטת על החיילים שבמתחם. "אתם משרתים פה? מה אתם מתלהבים, מה יקרה פה?" הקהל סביבה מבסוט, מרגיש אולי לרגע טיפה יותר מוגן.
"ילדים, מי פה אמצעי כמוני? נכון תמיד זה מבאס להיות הילד האמצעי?" ד'אנג'לי חמושה בהגברה, לוקחת את הקהל הצעיר למסע בין הורים ועונשים, כינים, חתולים, ציונים, מריבות בין אחים ושאר שטויות יומיומיות. הרחק מקסאמים, ממ"דים, פצועים והרוגים. הקהל הצעיר צוחק, וההורים יושבים לידם כשהטף על הברכיים או בעגלות התינוקות, חיוכים נראים על פני כולם.
ד'אנג'לי מצליחה להצחיק אותם, ולמשך כ־20 דקות כולם במקום אחר, רוצים לברוח ולשכוח.
כשמימון ושוורץ חודרים למתחם הספא, אפשר לחוש בעליית המדרגה. כאן אנשים רגועים עסוקים בצביעת שיער, בעיסויים ובטיפול פנים, אבל דבר לא ימנע משוורץ לשחרר עוד פאנצ'ים. על מיטת הטיפולים היא פוגשת את שמעון חנאן, אב לארבעה, שנמצא באמצע טיפול פנים.
"אתה ישן? קום", מימון ושוורץ מטפלים בו באמצעות הומור, ועשרות אנשים נעמדים סביבם למה שהופך למופע שטח מאולתר וקורע מצחוק. הם מצטלמים בשלל פוזות מגוחכות, ואז חנאן מספר: "אנחנו לא רוצים לחזור. הטיל נפל לי ממש על הבית, אני רואה את זה מול הפנים. הביאו לי כדורי שינה והרגעה. שירתי שלוש שנים בצבא, אבל מעולם לא הייתי בזירה של פיגוע. הילדים מאוד מפחדים, זה היה באמת מפחיד".
ניכר שמאחורי כל הצחוק, עדיין נמצאת שם הטראומה. כשהם משוחחים, שוורץ מבינה שמולה לא שוכב גבר בטיפול זוהר, אלא תושב אשקלון שחווה סטרס נורא כשטיל נפל בביתו, וכשראה ששכן שלו איבד את רגלו ובהמשך נפטר מפצעיו.
ב־13:00 בצהריים, אחרי שכולם הצטלמו, החבורה מחליטה להתפזר. "יש עוד סרטונים לשלוח ועוד זומים לעלות אליהם", מסבירה שוורץ. "עם ישראל צמא לעוד הומור. העליתי סרטונים וראיתי שהתגובות טובות. גם פה את שומעת שאנשים מרוצים, אז אנחנו נמשיך. הומור זה דבר מרפא, זאת תרופה. אנשים זקוקים לזה, אפילו אלה שעברו את הדברים הכי קשים".
מה מצחיק אותך אישית בימים אלה?
"הילדה שלי מצחיקה אותי, רגעים מסוימים בזום. כל דבר מצחיק אותי. חשוב שנצחק".
אנחנו עוד נחזור לראות הופעות סטנד־אפ?
"ברור שכן. כבר מבקשים הופעות, והקומיקאים יחזרו - ויחזרו בגדול. אנשים ירצו ותהיה דרישה לקומדיות, לסטנד־אפ ולכל דבר מצחיק. למרבה הצער, אנשים כבר שבעים מהדרמה".
להצחיק עם שכפ"ץ וקסדה
קומיקאים רבים התגייסו מאז פרוץ המלחמה למשימת העלאת המורל. אחת מהם היא רותם אבוהב הוותיקה.
"עברנו אסון כבד במדינה, וכל אחד מתמודד איתו בצורה שמאפשרת לו להכיל אותו. אני חושבת שאין משפחה במדינה שלא מכירה מישהו חטוף, פצוע, הרוג או נעדר. זה נוגע בכולנו.
"הבנתי מהר מאוד עד כמה המצב חמור, וכבר ביום השני הייתי בשיבא בתל השומר. יש לנו קבוצת ווטסאפ גדולה של הסטנדאפיסטים, וכשהתחילו להגיע בקשות - זרקנו הכל לקבוצה, וכל מי שיכול היה לעשות משהו, הלך.
"בארבעת הימים הראשונים עברתי בין בתי החולים, בחלקם לבדי, ובחלקם עם חברים, כקבוצה. עברנו מיטה־מיטה. זה להגיע לכל אחד, לחבק את האנשים, לשמוע את הסיפורים שלהם, לפגוש את בני המשפחות, הכל היה מאוד טרי ומרגש".
מה פגשת שם, בעצם?
"פגשתי פצועים במצב קל ובמצב קשה. לטיפול נמרץ לא היה אפשר להיכנס, אז היינו בחוץ עם המשפחות שלהם, חיבקנו אותם, וככה זה בעצם התחיל. משם המשכתי לבתי המלון שבהם נמצאים התושבים שפונו מיישובי העוטף ומהדרום. הגעתי לארבעה בתי מלון כאלה, וגם הופעתי בפני גדוד 404 של התותחנים על הרצועה. חיכו לי בנקודת מפגש, לקחו אותי עם שכפ"ץ וקסדה והופעתי מולם ממש בשטח, עם להקה צבאית שבמקרה היתה שם. זה היה מרגש מאוד".
אפשר בכלל להצחיק בימים נוראיים כאלה?
"האטמוספרה היא לא לסטנד־אפ כרגע, המצב לא באמת מאפשר להופיע. האנשים עצובים והמומים, כואבים ואבלים, ובעיניי, התפקיד שלנו בתוך הדבר הזה, התפקיד של מי שביומיום עושה דברים מצחיקים, מתחיל קודם כל במפגש עצמו. בעצם ההגעה אליו.
"אנחנו צרובים בתודעה כאנשים שכשרואים אותם עולה חיוך על הפנים, וזה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו מגיעים אל הפצועים, ופתאום הם מחייכים, אוטומטית זה קורה. גם הם מרגישים פתאום את היכולת להיות לרגע רגועים ונינוחים יותר, והרבה פעמים הם אלה שמצחיקים אותנו.
רותם אבוהב: "יש המון פצועים, חיילים, שכשיצאתי מהחדר שלהם האימהות אמרו לי 'זה החיוך הראשון שראיתי אצלם'. ואז את אומרת 'וואו', ומבינה את הכוח שיש בזה. משהו מדהים. גם את הצוות הרפואי חיבקנו וחיזקנו, גם אותם צריך לרומם"
"על הופעות מלאות אין מה לדבר כרגע. אי אפשר, אני לא מסוגלת להופיע. איך תופיעי בפני אנשים שעקרו אותם מהבתים שלהם? שעברו טראומות קשות? זה עוד לא הזמן ולא המקום. אני לא זמרת שיכולה לבוא עם גיטרה ולשיר להם שיר מרגש.
"אני מגיעה לחזק, לשבת, לתת תשומת לב, להצטלם ביחד איתם. הילדים שמזהים אותי מ'סברי מרנן' ומההופעות מבקשים סלפי וחיבוק, ואת זה אנחנו עושים. הייתי עם אדיר מילר ועם ליאור סושרד, אז ישבנו ביחד עם מיקרופון וענינו על שאלות מהנוכחים. שאלנו אותם גם קצת עליהם, נתנו להם לדבר. סושרד עשה כמה דברים מדהימים, ואז מצטלמים וממשיכים ליעד הבא.
"אני חושבת שעצם העובדה שהם רואים מישהו שמגיע אליהם ושומע את הסיפורים שלהם - זה מחזק ונותן הרבה לשני הצדדים".
איך לא נשברים? מה מחזיק אתכם?
"אחד מהדברים שאנשי הצוות הרפואי אמרו לנו בכניסה לבית החולים הוא: 'לא נכנסים בלי חיוך'. אסור להיכנס עם דמעות, גם אם שומעים סיפורים קשים מאוד. אחרי ארבעה ימים ברצף שבהם עברתי בין מיטות בבתי חולים, הרגשתי שאני חייבת יום אחד לנשום, לעבד את הסיפורים הקשים ששמעתי וראיתי.
"אבל את נושמת וממשיכה. נכנסת בחיוך. מאוד הופתעתי לגלות עד כמה העבודה שלנו עם ההומור היא אפקטיבית. יש המון פצועים, חיילים, שכשיצאתי מחדרי האשפוז שלהם האימהות אמרו לי בחוץ 'זה החיוך הראשון שראיתי אצלם, הפעם הראשונה שהם מחייכים'.
"וכשאומרים לך דבר כזה את אומרת 'וואו'. את מבינה את הכוח שיש בזה, משהו מדהים. גם את הצוות הרפואי חיבקנו וחיזקנו, גם אותם צריך לרומם. אני מאמינה שלאט־לאט נצליח לחזור להצחיק בהופעות. כרגע זה לא באופק, אבל לאט־לאט נחזור".
"דייב שאפל אכזב אותי"
גם גורי אלפי, מגדולי המצחיקנים שלנו, מוצא את עצמו נושא שליחות אישית מאז תחילת המלחמה.
"יחד עם עוד כמה קומיקאים ואנשי תקשורת שאני מכיר, הצבנו לעצמנו כמה יעדים: הסברה, נחמה, שיקום הגאווה והעלאת המורל. אני נפגש עם חיילים, עם משפחות של מפוני העוטף, ואני גם מתעסק המון בענייני ההסברה.
"ההסברה היא נושא שכואב לי ברמה האישית, והיא מלווה באכזבה מהרבה אנשים שאני אוהב - שהפנו לנו עורף או חשפו את פרצופם האמיתי. למשל דייב שאפל, אהוב ליבי, שפגשתי לא מזמן באחד מהמפגשים החשובים בחיי. או קונאן או'בריאן, שלא אמר כלום, ומבחינתי לא להגיד כלום זה נורא.
"זה כואב לי ומכעיס אותי באופן אישי, ואני עובד בזה. עושה הסברה עם כל מיני גופים, וגם לבד. משתף עדויות של ניצולים, של משפחות של חטופים, עושה מה שאפשר כדי לספר את הסיפור שלנו. בעיקר להראות את הצביעות סביב הדיון על 'פרי פלסטיין' ועל תנועת הליברליות הפרוגרסיבית בארה"ב, שאיבדה את המוח ואת שיקול הדעת שלה.
"לראות סטודנטים במקומות הכי ליברליים, יפים ונהדרים בקליפורניה, שבהם מורידים כרזות ותמונות של החטופים, ובאיזה זעם - זה מעצבן אותי ושם אותי במקום שלא הייתי בו בחיים מבחינת כעס. מבחינת התחושה שאתה נושא את האמת ואף אחד לא מוכן לשמוע, וכולם מנסים לארגן לעצמם בראש איזו סימטריה ולחיות איתה כי נוח להם. זה פשוט מטריף אותי.
"לצד ההסברה, יש את שיקום הגאווה אחרי ההשפלה, וזה תהליך קשה שצריך לשים לב אליו. וכמובן, העלאת המורל בקרב החיילים שהולכים לחזית. אני מרגיש שיש לנו ספקטרום של תפקידים שדורש יכולות מסוימות, ובעיקר רגישות לכל מצב ועניין. כשאני מגיע לפגוש פצועים או מפונים זה לא 'יאללה, בוא נעלה ונעשה צחוקים בכוח', זה להרגיש את הדופק ולנסות להבין מה דרוש ממני".
וזה לא תמיד בהכרח להצחיק.
"הגעתי להופעה מול חיילות, ונראה לי לא נכון לעשות משהו מצחיק. אז אמרתי 'בואו נשב ורק נדבר או נשיר שירים'. המג"דית שלהן אמרה לי שהן חייבות לצחוק, ואני יכול להבין את זה, אבל אני צריך לקבל אישור מהצד השני שהוא בכלל רוצה לצחוק, כי אני לא רוצה להפריע, חלילה, בתהליך הריפוי והאיחוי שעוברים אנשים. לפעמים אנשים רוצים להישאר פרטיים, לא להיות לאומיים, וגם את זה צריך לזהות".
גם אותך נשאל: איך בכל זאת אפשר להצחיק בזמן כזה?
"לנסות להצחיק זה משהו שעובד על אמפתיה והזדהות. טכנית, איך עושים את זה? כמקצוען אתה יודע לעשות את זה, גם כשאתה לא במצב רוח מתאים, כשאתה כועס או מוטרד או מוסח דעת. האם זה יהיה טוב כמו בהופעה? ברור שלא, אבל זה ייתן את ה־80 אחוזים שהצד השני צריך. לפעמים האנשים פשוט רוצים שתהיה שם ותבכה יחד איתם, וזה גם בסדר. המפונים, הפצועים, החיילים והמילואימניקים שפגשתי - לכולם יש סיפור לספר. את זה אני לוקח מאבא שלי (יוסי אלפי; מ"כ): הרצון לספר סיפור לפעמים שווה לרצון לשמוע אותו. הדחף הוא ממש רפואי ומרפא.
"ושמעתי מיליון סיפורים, של גבורה, של הקרבה, של זוועה, של התפכחות, של רגישות, של אובדן ומקריות וגורל. ולפעמים המקום שלנו הוא פשוט להיות שם ולהקשיב. דרך זה את גם רואה את אוזלת היד הממשלתית־מדינית - כי ביום שני כבר הסתובבתי בין שלושה בתי חולים, אני, האזרח הפשוט, בלי ידע מוקדם, לא באסטרטגיה ולא בטקטיקה צבאית, עם הכשרה 02 בלהקה צבאית.
"אבל שמעתי סיפורים, הצלבתי את המידע ובתוך 24 שעות הבנתי את כל מה שקרה בדרום. ואני לא אומר את זה חלילה בזחיחות, אבל הרכבתי את התמונה ממה ששמעתי מהאנשים. ואותם האנשים שם למעלה, בממשלה, הם חייבים לדבר איתם. אני לא אומר כרגע מי אשם במה שהיה, אני קורא להם ללכת לדבר עם כולם. דברו איתם! זאת הצעקה היחידה שלי".
גורי אלפי: "אחרי אסון התאומים חשבו שלא תהיה יותר קומדיה, שזה נגמר. אנחנו עוברים את התיקון שלנו מהר מאי־פעם מבחינת מה שאפשר לשחרר בצחוק. היום כולם, עם הניידים, יכולים לזעזע במובן השחור והמקאברי, וגם לאוורר דברים אפלים"
"ההומור לא מקטין ומזלזל"
גורי, בשעות הקשות האלה, אתה מבין עד כמה ההומור הוא כלי התמודדות חיוני?
"ברור. זה כוח־העל שלי מאז שהייתי ילד. לא ניחנתי בכוחות אחרים, זה כל מה שהיה לי, וזה הנשק שלי וגם כיפת הברזל שלי. יש את ההומור לטווח הקרוב והמיידי, ויש הומור לטווח הרחוק. שניהם מנגנוני הגנה טובים, וגם מנגנונים של ריפוי, איחוי ותיקון.
"בטווח המיידי, של עכשיו, כשהתופת מסביבנו והזוועה גדולה - כל צחוק, ולא משנה איך אתה משיג אותו, הוא שחרור של מועקה וחרדה אמיתית שהיו יכולות לצאת כזעם, כהתפרצות או כדיכאון. בשחרור החרדה באמצעות צחוק באופן המיידי, עכשיו, אין קו אדום, ואם אנסה, למשל, להצחיק את הבנות שלי - אני אצחיק אותן. זה יקרה.
"בטווח הרחוק, הרי ידוע שכל קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן, אז כשכבר תהיה פרספקטיבה, עם ההבנה שלנו את עליבות האדם, יבוא גם התיקון. את זוכרת איך סבלנו בקורונה והסתגרנו בבתים? וכמה זה נראה טיפשי היום".
אתה מאמין שיגיע יום שבו נצליח גם לצחוק על המלחמה הזאת?
"אחרי אסון התאומים בארה"ב חשבו שלא תהיה יותר קומדיה, שזה נגמר. אנחנו עוברים את התיקון שלנו מהר מאי־פעם מבחינת הדברים שאפשר לשחרר בצחוק. לכולם יש טלפונים, עם אפשרות לתקשר ברשתות, להצחיק, לזעזע במובן השחור והמקאברי, וגם לאוורר דברים אפלים שיש לנו בראש".
גורי אלפי: "נדרש שיקום לגאווה הלאומית, וזה תהליך קשה. התפקיד שלנו דורש ספקטרום של יכולות עם רגישות. כשאני מגיע לפגוש פצועים או מפונים זה לא 'יאללה, בוא נעלה ונעשה צחוקים בכוח', זה להרגיש את הדופק ולנסות להבין מה דרוש"
לפני שנה בדיוק החליטה הסטנדאפיסטית הדר לוי לפרק את עמדת הזום במשרד שלה. לא יהיה עוד צורך, היא חשבה אז, באולפן הקטן שבנתה לעצמה בימי הקורונה. השבוע היא הרכיבה אותה מחדש.
פה היא מופיעה דרך המסך למפוני צפון שמפוזרים בבתי מלון, שם עושה הופעות ספונטניות ומפגשים פרונטליים עם פליטי שדרות ואשקלון. בין כל אלה, בשישי שעבר שודרה הפינה הקבועה שלה ב"ערב עם שי שטרן" (כאן 11), שם היא ניווטה ברגישות בין קומדיה, צער ואמפתיה במונולוג שהצליח להיות מצחיק ועצוב בו בזמן.
"בהתחלה בכלל לא חשבתי על הומור. השתמשתי בפלטפורמות שלי בדיגיטל כדי לעזור, לפרסם נעדרים, בקשות של משפחות חיילים, דברים כאלה", היא מספרת על תהליך ההסתגלות המזורז שעברה. "אחרי כמה ימים כבר התחיל להגיע איזשהו צורך גם מהשטח. הגיעו בקשות לבוא, להופיע, לבוא ולדבר. היה לי קשה עם עצמי, קשה להשתחרר ולתת את האנרגיה הנחוצה בהופעות.
"בשבוע הראשון של המלחמה עשיתי ספיישל לילדים בערוץ ניקלודיאון, וממש התפרקתי לפני שעליתי להופיע. הכנתי קטע סטנדאפ על בית ספר, וממש הרגשתי שאני לא יכולה להגיד שום מילה. אבל אז אספתי את עצמי וחשבתי שהילדים צריכים כעת את השפיות ואת הנחת, ועשיתי את זה.
"אנשים חושבים לפעמים על הומור כמשהו מזלזל או מקטין, אבל זה פשוט צינור שמפרק את המתח הגדול שכולנו נמצאים בו. לא שונה כל כך מבכי או כעס. אנחנו חייבים לפרק את האנרגיה הזו שבתוכנו".
הדר לוי: "בשבוע הראשון עשיתי ספיישל לילדים בניקלודיאון, וממש התפרקתי לפני שעליתי. הכנתי קטע סטנדאפ על בית ספר, והרגשתי שאני לא יכולה להגיד מילה. אבל אז אספתי את עצמי, וחשבתי שהילדים צריכים כעת את השפיות ואת הנחת"
יש חומרים קומיים שחשבת עליהם ופסלת, כי הם מוקדמים מדי לסיטואציה?
"יש דברים שהם פשוט לא מצחיקים, ואין מה להתעסק בהם כי הם כל כך כואבים. כרגע שום דבר לא מצחיק, אבל הצלחתי למצוא את הדברים שכן יכולים טיפה להעלות חיוך. אתה לא יכול לשאול 'מה העניינים', כי כולם יודעים מה העניינים, אז מצאתי את הדברים שאפשר להשתמש בהם להומור, מהחוויות שלי.
"נניח, שידורי החדשות האינסופיים, וההתלחששויות של הכתבים באולפן שמתווכחים ביניהם מי ידבר קודם. היה יום אחד עם הרבה אזעקות, אז אמרתי שזה נהיה ממש כמו במעלית, כשמסיימים שיחה ב'רגע, אני נכנסת לאזעקה, אדבר איתך אחר כך'. דיברתי על זה שלעומת הפחד הנוכחי, הפחדים הישנים נעלמו. אנחנו עכשיו מסתכלים על ג'וק בסלון ואומרים לו: 'בוא, שב, תירגע'.
"או על זה שאני שמה עוקב לכל הסלבס בהוליווד שתומכים בנו, אבל בסוף אני נתקעת עם חיי היום־יום של באפי ציידת הערפדים, ואני צריכה לראות את כל החיים שלה עכשיו, חוגגת יום נישואים 11. אלה הדברים בשולי הדרכים שאפשר לצחוק עליהם".
חיוך לפצוע שאיבד יד
הסטנדאפיסט בן בן ברוך מצטרף לגישה שלקומיקאים יש בימים טרופים אלה תפקיד חברתי חשוב.
"כמו כולם, אני יכול לקום יום אחד מעודד, אופטימי, מלא ביטחון וחדור אמונה - ויום אחרי זה שפוף, מעוך, חרד, חושש ומבועת.
"בימים האחרונים אני מסתובב בין בתי החולים, פוגש ומדבר עם משפחות שלצערנו יקיריהן עדיין מורדמים ומונשמים. בחדרים אני פוגש חיילים פצועים שימשיכו את חייהם בלי יד או רגל, כל אחד והסיפור שלו. ראיתי גיבורים, אנשים שמדברים רגיל, ואני מבין שלפני כמה ימים הם החלימו משלוש פציעות ירי בגוף, ומנסה למצוא מולם את התקווה ואת הצחוק".
קשה מאוד להצחיק חיילים מאושפזים, כואבים.
"זה קודם כל זה לבוא אליהם בשיא הרגישות. לא פעם באתי לדבר עם חיילים, הם מחייכים אליך - ותוך כדי שיחה פורצים בבכי. אתה בא עם כל מה שיש לך, הכל כשר, הכל נכון, מנסה לתת להם טיפה חיוך על הפנים. שומר על רגישות, כי תמיד צריך לראות איפה הגבולות.
"יש אנשים שמדברים איתך והם לא לגמרי איתך, אז המטרה היא קודם כל להעלות חיוך על הפנים, גם אם רק לכמה דקות. שיישאר להם טעם טוב מהביקור, שקצת יגוון להם את הרוטינה הנוראה בבתי החולים. אני מגיע אליהם לפעמים עם קולגות וחברים, קטורזה, אדיר מילר ורשף לוי, וגם לבד, כשמגיעות בקשות ספציפיות מבני משפחה. זה מאוד דינמי.
"קשה לי לראות את עצמי מופיע בשלב זה. יש לי נסיעה עם רשף לוי ואדיר מילר לבסיס פלמחים. שם כל אחד מאיתנו ייתן כמה דקות, אבל על הופעה שלמה אי אפשר עדיין לחשוב".
בן בן ברוך: "לא פעם באתי לדבר עם חיילים. הם מחייכים אליך - ותוך כדי שיחה מתפרצים פתאום בבכי. אתה בא עם כל מה שיש לך, הכל כשר, הכל נכון, מנסה לתת להם טיפה חיוך על הפנים. שומר על רגישות, כי תמיד צריך לראות איפה הגבולות"
הפודקאסט הפופולרי שלך הפך בזמן המלחמה למרחב פעיל מאוד.
"יש לי הזכות שאני, עם הטכנאי שלי אור, נמצא במרחק לחיצה על כפתור ממשדר לייב שמגיע ל־10,000 אנשים. אני מרגיש שעם הלייבים האלה אני מצליח לרפא קצת. אני מקבל הודעות מטורפות מהמון אנשים, שאומרים לי שהענקתי להם כמה שעות של התנתקות מהמצב.
"אני מעלה מדי יום פרק שנקרא 'יומן מלחמה אופטימי'. שם אני מדבר על איך עבר לי היום, מה עשיתי, משתף בתחושות מהבית ומנסה להעניק זווית אחרת לפרשנות על המצב שלנו. אני מקבל תגובות מחיילים שמקשיבים לזה בכל פלטפורמות הפודקאסטים.
"במקביל, פעמיים בשבוע אני משדר לייב אצלי מהאולפן, מארח צמדים של קומיקאי וזמר. אפשר לצפות בזה בערוץ היוטיוב שלי, בלייב. אנחנו מעלים קצינים מהחזית שמחזקים ונותנים את הזווית שלהם. יש לזה המון צופים".
לפי תפיסתך, מהו התפקיד של סטנדאפיסט בימים כאלה?
"אני מודה שלא הבנתי את גודל התפקיד, ואני נדהם עכשיו לגלות. בסוף אנחנו קבוצה קטנה מאוד של סטנדאפסטים, והעם צריך אותנו עכשיו. עברתי היום בבית החולים, ואישה מבוגרת ניגשה לעברי בידיים פתוחות, רק רצתה חיבוק. זאת המשימה שלנו.
"להומור יש ערך גבוה בעיניי. לאנשים שזכו להחזיק את הנכס הזה יש יכולת לתרגם מציאות להומור. זה לא יסולא בפז. זה נכס מאוד חשוב ויקר. הייתי בשבת בבית הכנסת. בכל שבת מבקשים ממני לספר בדיחה, ואני תמיד מתחמק. הפעם ביקשו - וסיפרתי עשר בדיחות, כי אני מרגיש שבמיוחד בתקופה הזאת חובה לשמוח ולשמח כמה שאתה יכול".
"חשוב לי להיות אותנטית"
קומיקאית מסוג מעט שונה היא רביטל ויטלזון יעקבס, סופרת, סטנדאפיסטית, אושיית רשת ויוצרת תוכן, שבימים אלו כותבת בקהילה פוסטים, יוצרת סרטונים, שולחת ברכות (לבקשת חיילים וחיילות, מפונים, פצועים ואחרים), מעלה ממים הומוריסטיים על המצב ומשמשת קצינת עידוד ראשית של העורף.
היא אם לחמישה, אשת מילואימניק וידועה בסף סבלנות נמוך גם בימי שגרה, ולכן כעת היא מסכמת את המצב, כהרגלה, במילה אחת פשוטה: "סתמוווו!!!"
"אני לא סטנדאפיסטית קלאסית, ואצלי המצב שונה: אני מרגישה שיצרתי קהילה", היא מספרת מביתה שבכפר הרא"ה. "ראשית, חשוב לי עכשיו להיות אותנטית. את מה שאני מרגישה, אם זה מרגש, מחזק, מצחיק או מפחיד - אני כותבת. דבר שני, כשאני הולכת לבקר אימהות שפונו מהצפון ומהדרום, אני כמעט לא עולה לבמה. אני לא מסוגלת לדבר בלי דמעות בעיניים, אז לצערי אני נאלצת לעשות את הדבר שממנו נמנעתי שנים - לחבק. ואז אנחנו קצת בוכות, קצת צוחקות והרבה מרגישות ביחד".
רביטל ויטלזון יעקבס: "הצחוק מפריש הורמונים ונותן תקווה. זה הרגש שהכי־הכי חסר כאן. כדאי להצחיק גם עכשיו, וזה חשוב. זה לא לא־רגיש, זה לא לא־מכבד. אני מאמינה שבימים אלו כל הומור נכתב כאן תחת דמעות, הזדהות ושותפות גורל"
מהו תפקיד ההומור בזמנים כל כך קשים?
"הצחוק עוזר לנפש להחלים. הוא מפריש הורמונים ונותן תקווה. הכל מסביב כל כך קשה וכואב וחסר ועצוב, שצחוק הוא הרגש שהכי־הכי חסר כאן. כדאי להצחיק גם עכשיו, וזה חשוב. זה לא לא־רגיש, זה לא לא־מכבד. אני מאמינה שבימים אלו כל הומור נכתב כאן תחת דמעות, הזדהות ושותפות גורל".
את מרגישה שאת עוזרת?
"אחד מהדברים החשובים בתקופות משבר הוא ההרגשה שאתה תורם. כשהתחלתי לעשות את 'העבודה שלי', להצחיק, לנרמל ולחזק - זה חיזק אותי. ככל שאני מייצרת את התוכן שלי, כך אני פחות צורכת את התוכן המפחיד והמפלג והמחליש. אז אני בעד להוסיף את האור".
מאות אלפי עוקבים ועוקבות ממשיכים לחזק ולהתחזק מוויטלזון יעקבס. היא מעלה פוסטים משעשעים וסוחטי תגובות, כמו למשל סדרת הממים שלה על המצב, כולל התייחסות לפחד ולחרדה, האי־ודאות באשר לחידוש הלימודים, החששות ליקירים, וגם ההשוואה לשואה ("אני במקום אחר" - "את בול באותו מקום").
הגישה שלה היא לפתוח הכל, להציף, לאוורר - ולתת לציבור לבחור אם לצחוק, לבכות או שניהם גם יחד. בסוף היום קהל האימהות האדוק שלה מגיב בעוצמות ובחיזוקים, ומעודד אותה לתת להן עוד מהחומרים משככי הכאבים שלה: הומור ופאנצ'ים.
"מגיעות אלי תגובות מרגשות. נשים כותבות לי תודה על הצחוק הראשון, על החיוך הראשון. גברים כותבים לי תודה שאני מחזקת את העורף. החיילות והשוטרות המהממות שלנו - הכנתי להן סרטון, והן שולחות לי סרטונים שלהן מחייכות ומרימות. זו זכות גדולה לעשות את זה בתקופה הזו".
ומה מצחיק אותך עכשיו?
"ההומור הישראלי החד! מה היהודים הביאו לעולם? עגבניות שרי, גל גדות והומור שחור".
shirz@israelhayom.co.il
maya19.10@gmail.com
