בחיל וברעדה שאלתי את מזי אילון לשלומם אחרי פרוץ הקרבות והטבח הקשה בקיבוץ כפר עזה. "שבר גדול", ענתה בעצב. "לא מוצאים את טל. אנחנו מתפללים לשלומו. החבר'ה מהיחידה שלו הקימו חמ"ל למצוא אותו".
שאלתי אם ואיך אפשר לעזור במשהו. "רק להתפלל", השיבה.
לדאבון הלב, יום לאחר מכן סיפרה מזי שטל, אהובה, בעלה ואב שלושת ילדיה, נפל בקרב בקיבוץ שבו נולד.
את טל ומזי אילון פגשתי לפני כמעט 11 שנים, במהלך מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012, כמה שבועות אחרי שחזרו לגור בקיבוץ. למרות המבצע והטילים, האזעקות וההרעשות, הם קרנו מאושר. "זו ההחלטה הכי טובה שיכולנו לקבל. זה הבית", אמרו, וכולנו רצנו לממ"ד בעוד אזעקה אחת מני רבות. עכשיו נפגשנו שוב. בלי טל. התחבקנו ארוכות. רחוק־רחוק מהבית האהוב, מהמשק שנחרב.
בבקרים, אומרת מזי, היא מרשה לעצמה להתפרק, לבכות. "אני מתעוררת בשש בבוקר ויש לי שעתיים שקטות שבהן אני בוכה, קוראת סיפורים מדהימים על טל שאנשים שולחים לי ברשתות החברתיות ומתפרקת", היא מספרת. "אבל אז אני אוספת את עצמי והופכת לאמא לביאה לכל היום, עד שאני מתעלפת בלילה.
"ידעתי שאין סיכוי בעולם שמישהו הצליח לחטוף את טל. הוא היה האיש הכי חזק בכפר עזה. כשהוא לא נמצא אחרי שחילצו אותנו, ידעתי בתוכי שהרע מכל התרחש".
עד שנדם קולו
ביום שלישי בערב נפרדו חברי קיבוץ כפר עזה מטל אילון (46) בטקס רווי דמעות וכאב בבית העלמין בשריגים. טל הוכר כחלל צה"ל עקב תפקידו כמפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ, שאליה גויס תמיד בעת לחימה. מזי הסבירה שזוהי קבורה ארעית, ושבמהלך השנה יועבר אהובה לקבורה בבית העלמין בקיבוץ.
טל היה דמות מרכזית בכפר עזה, השוכן כשני קילומטרים ממזרח לגבול רצועת עזה. "הקפטן של הכפר", קראו לו. בשבת השחורה התעורר, כמו כל חברי המשק, בשש וחצי בבוקר לקול מטחי הטילים - והבין מייד שהפעם יש כאן סיפור שונה. הוא שם על עצמו בגדים ונעליים ויצא לקרב.
במשק כבר היו קרוב ל־100 מחבלי חמאס. בכל פינה ושביל, מפאתי הקיבוץ ועד מרכזו. באומץ לב נדיר פילס טל את דרכו לנשקייה, ומשם רץ וחילק נשקים לחבריו לכיתה. כדורי המחבלים שרקו מעליו ומצדדיו, מנסים להשיג אותו, אבל טל לא נפל וגם חיסל כמה מהם בדרך. מזי אומרת שזה בדיוק הבעל שהכירה, שכל כך אהבה.
החברים לכיתה, אלה ששרדו את התופת, סיפרו למזי על גבורתו. הם אמרו לה שהציל את חייהם, שירה והרג מחבלים. שתפעל אותם בקשר גם בשארית כוחותיו, גם כשהיה פצוע קשה. במשק יודעים לספר שגם בשניות האחרונות לחייו נתן הוראות, עד שנדם קולו.
גם אופיר ליבשטיין ז"ל, שהיה ראש המועצה האזורית שער הנגב, חברם של טל ומזי ותושב הקיבוץ, נהרג בקרב העקוב מדם. כמוהו גם רכז הביטחון של הקיבוץ, שחר אביאני ז"ל, שנלחם בגבורה במחבלים, ועוד עשרות רבות מחברי המשק. רבים אחרים נחטפו ונפצעו. 72 שנים אחרי שנוסד, כפר עזה כמעט נפל. יומיים שלמים לקח לכוחות צה"ל להוציא את מי שנשאר בחיים מהבתים ההרוסים, השרופים.
"המספרים לא נתפסים"
טל הוא יליד כפר עזה, ומזי הגיעה לקיבוץ מאשקלון ב־1999, לעבוד בחינוך, והרגישה מייד "שזה הבית שלי". אז הכירו, התחתנו, עזבו לכמה שנים לאזור השרון וחזרו שבועות ספורים לפני מבצע "עמוד ענן", כשהמתח הביטחוני היה בשיאו.
לנתי אצלם בבית אז, לפני 11 שנים. בלילה היו הרעשות כבדות, אזעקות, גם טילים. אני פחדתי, הם המשיכו לחייך. "שום דבר לא ישבור אותנו. זה הבית, זה המקום שבו אנחנו רוצים לגדל את ילדינו", אמר טל בביטחון רב.
גלי, בתם הבכורה, שהיתה אז בת 4 וחצי, שאלה "למה הם יורים עלינו?", ואמא מזי השיבה: "הם חושבים שזו המדינה שלהם. לנו יש את הצבא שנלחם נגד הרעים ואנחנו כאן לעזור לו".
אבל בשבת השחורה לא היה צבא בכפר עזה, שעות ארוכות מדי, ולא היה מי שנלחם עם חברי המשק נגד יותר מ־100 מחבלים שכבשו אותו. מזי וטל התעוררו ואמרו זה לזה "וואו, מאיפה זה בא עכשיו?".
"טל הסתכל עלינו ואמר 'זה לא יום טוב להיות גיבורים, תיכנסו לממ"ד' - ויצא מהבית", מספרת מזי, שנכנסה עם ילדיהם רועי (14) ורותם (11) לממ"ד. גלי, כבר בת 15, היתה אצל סבתא ליאורה, אמו של טל, בבית אחר בקיבוץ יחד עם בני משפחה נוספים.
מזי: "השתדלתי לפעול בקור רוח. רותם שאל הרבה 'איפה אבא? איפה אבא?'. אמרתי להם ש'אבא שומר עלינו' וש'הכלבה שלנו איתנו, אם היא תנבח זה אומר שמישהו בא ואנחנו ישר הולכים להסתתר בארון'. בזמן אמת עוד לא הבנתי כמה הטבח הזה פסיכי"
בשעות הראשונות רועי עוד תפס תנומה כי שיחק "פורטנייט" כל הלילה. מזי, מנהלת הקהילה של קיבוץ מפלסים, תפעלה את הקיבוץ שבו היא עובדת, שגם אליו ניסו לחדור מחבלים רבים שנהדפו וחוסלו בידי כיתת הכוננות, חברי המשק וקצינים בחופשה.
"נכנסתי לממ"ד עם הטלפון של העבודה", היא משחזרת. "תפעלתי את מפלסים בהתחלה ואפילו יצאתי בשלב מסוים להביא לנו מים. פתאום שמענו ממש קרב על הבית שלנו. מחבלים עלו על הגג של הבית, שמענו יריות על הממ"ד, ומישהו מכיתת הכוננות חיסל מחבל שהיה ממש בתוך הבית. בשלב הזה כבר תרגלתי נשימות עם הילדים ופיניתי מקום בארון, שיהיה לנו איפה להסתתר".
מה מרגישים ברגעים הללו?
"לא הרגשנו פחד מוות. אני לא יכולה להסביר את זה. היו שלבים שבהם הרגשתי שרגע אפשר לנשום והוצאתי את הילדים החוצה מהממ"ד. הכנתי להם מיץ. היתה בי אמונה חזקה שלא יקרה לנו כלום.
"החלטתי שאני חייבת לנהל את האירוע, לנרמל אותו לילדים עד כמה שניתן. אמרתי לעצמי כל הזמן: אם נמות, נמות. אבל אם נצא מזה, נצא מזה במינימום טראומה. ככה פעלתי. שמתי לילדים סרטונים של נטפליקס בממ"ד.
"אני לא היסטרית - אני משימתית, פרקטית. כל הזמן השתדלתי לפעול בקור רוח והענקתי לילדים, עד כמה שיכולתי, תחושה שנצא מזה. רותם שאל הרבה 'איפה אבא? איפה אבא?'. אמרתי להם ש'אבא שומר עלינו' וש'הכלבה שלנו איתנו, אם היא תנבח זה אומר שמישהו בא ואנחנו ישר הולכים להסתתר בארון'. בזמן אמת עוד לא הבנתי כמה הטבח הזה פסיכי. המספרים של ההרוגים, הפצועים והחטופים לא נתפסים בכלל".
אבל השעות נקפו ואיש לא בא לחלץ את מזי ואת ילדיה, והיא הרגישה שהיא חייבת לפעול. "הצצתי מהחלון לוויטרינה שלנו, שפונה לנשקייה, וחשבתי שאני רואה קיטבג", היא נזכרת. "תכננתי בטמטום מוחלט לרוץ לשם ולהצטייד בנשק, אבל הבן שלי עצר אותי. הוא אמר לי: 'אמא, זה לא קיטבג, זו גופה'. הסתכלתי טוב וראיתי שיש שם באמת ארבע גופות. אמרתי לרועי שיחזור לממ"ד ולא יסתכל. הייתי בטוחה שאני מזהה שם את טל, בין הגופות, ואז שמעתי קולות של מחבלים על הגג.
"באותו רגע אמרתי לילדים 'די, לא יוצאים מהממ"ד. נחכה כאן שיצילו אותנו'. בכלל לא ידעתי שצריך להחזיק בכל הכוח את הידית של הממ"ד. זה היה כמו נצח. רועי ורותם, וכך גם גלי, היו גיבורי על בכל השעות האינסופיות של התופת האכזרית".
בצד אחר של הקיבוץ ישבה גלי, בתם של מזי וטל, בממ"ד של סבתא ליאורה. גם הדס אחותו של טל ובתה, וגם רון אחיו של טל, היו איתם. "גלי היתה קצינת המבצעים של האירוע הזה", מספרת מזי. "אני כל כך גאה בה. היא הבת של אבא שלה. גם כשחילצו אותה ואת שאר המשפחה, אחרי 34 שעות, זה היה תחת אש. המחבלים היו בבית והצבא חיסל אותם תוך כדי חילוץ".
"הכל היה אצלנו בבית של סבתא", ממשיכה הבת גלי את אמה. "מחבלים, בית חולים שדה שבו טיפלו בפצועים, דרמות גדולות. קיבלתי טלפון מחיל האוויר פתאום. הם אמרו לי שהבית מצולם ושאם קורה משהו הם איתנו. בשלב מסוים הגיעו אלינו גם חיילים.
"הסתכלתי על סבתא ועל דודה שלי וראיתי שאנחנו ממש בסדר. אף אחד לא היה פצוע, והיו לנו מים ואפילו תמרים שדוד שלי הביא מחו"ל. היה לנו גם חריץ אוויר קטן. אז שלחתי לחיילים מיקומים של בתים עם אנשים פצועים שזקוקים לעזרה מיידית. ידעתי מה קורה כי אנשים לא הפסיקו לכתוב בקבוצות הווטסאפ".
ספרי לי על אבא.
"יש לי אבא גיבור. אבא שהכיל את כל הפחדים שלי. הייתי הנסיכה שלו, בתו היחידה והבכורה. הוא היה לוקח אותנו להפלגות, ושם, בלב ים, תמיד קפץ ראשון, שאם חלילה יש כריש - שיאכל אותו. הוא היה נרדם בסלון, הייתי מכסה אותו בשמיכה, וכשהוא היה מתעורר זה היה תמיד עם חיוך. הוא היה קשוח, חזק מאוד, אבל הכי רך שיכול להיות מבפנים".
שמעתי שהוא היה בשלן אלוף.
"וואו. היתה פעם תחרות אוכל בקיבוץ והוא זכה במקום הראשון. הכין מרק כתום מעולה. הוא היה מבשל לנו הכל, וכמה שזה היה טעים. אני לומדת בפנימייה בחצבה ובימי חמישי, כשבאתי הביתה, תמיד חיכה לי האוכל הכי מפנק בעולם. יום אחד ראיתי בטיקטוק שמישהו הכין שניצל שבתוכו פירה. אתגרתי את אבא, וכשחזרתי ביום חמישי הוא קרן מאושר ואמר 'גלי, בואי, תראי מה הכנתי לך'. קפצתי עליו מרוב שמחה - וזה היה טעים!
"והיו לנו גם את ההפלגות ליוון. שם, במים, היינו מדברים וצוחקים ומשחקים מלך הסאפ. מי נשאר אחרון על הסאפ. אבא תמיד חתר לנצח. הוא לא ויתר לנו אפילו פעם אחת.
"ביום שישי שלפני השבת הנוראית כולם היו אצלנו בארוחת ערב חגיגית. אחרי האוכל אבא ישב על הכורסה בסלון וצחקתי איתו שהוא יהיה זקן ממש חמוד. עכשיו לא אזכה לראות את זה".
"עמוד התווך בכל דבר"
רק ביום ראשון ב־4 אחר הצהריים חולצו מזי והילדים לתחנת הדלק שבכניסה לקיבוץ. אחרי 34 שעות גם גלי חולצה, ביחד עם בני המשפחה שהיו איתה שם.
יממה לאחר מכן, ביום שני, קיבלה מזי את הבשורה המרה. "הכנסתי את הילדים לחדר, הושבתי אותם על המיטה ואמרתי 'אבא כבר לא איתנו'", קולה נשנק, דמעות חונקות את גרונה. "אמרתי להם שאבא לחם ושהוא גיבור שהרג מחבלים. הוא שמר עלינו, שלא ייכנסו אלינו הביתה.
"בכינו. הילדים הגיבורים שלי שאלו 'אבל למה אבא? למה אבא? והתחיל לרדת גשם מטורף. אמרתי להם 'אתם רואים? אבא בוכה איתנו'. אמרתי שכל האהבה של אבא אליהם אצלי עכשיו, שאני אוהב אותם פי שניים. ואז התרוממנו ושמנו יד על יד, יד על יד, וכולנו אמרנו יחד 'נהיה חזקים בשביל אבא, תמיד נישאר ביחד'".
היא שותקת לרגע. האישה האמיצה הזאת, לביאה אמיתית שלא נחה לרגע מאז השבת השחורה. היא עייפה. מצליחה לפעמים לחייך, לא תמיד מצליחה לאכול.
"טל שלנו היה תמיד עמוד התווך בכל דבר. הכי חזק, הכי חכם", היא ממשיכה. "הקמתי קבוצת ווטסאפ לאלמנות של כיתת הכוננות כדי שנוכל לפרוק, לשוחח, לשתף. הן אמרו לי 'טל? איך טל? הוא בן אלמוות'. אף אחד לא חשב שאפשר לנצח אותו. אף אחד! זה קרה רק בגלל ההיקף המטורף של המחבלים שהיו אצלנו. אחרת הוא היה גובר עליהם.
"ומה הוא לא עשה? הוא אהב מאוד את העבודה שלו כמנהל צוות תפעולי בנמל אשדוד, היה חבר במינהלת הקיבוץ וישב בדירקטוריון הכלכלי, התאמן בקרוספיט שלוש פעמים בשבוע ושיחק טניס, כדורגל וכדורעף. במילואים היה מדריך ירי של כיתות כוננות ובזמן שנותר גם איש ים, סקיפר של המכללה הימית במכמורת שהוציא סטודנטים להפלגות בקפריסין וביוון. וכן, תוך כדי הכל גם בשלן על חלל. הכין את הבשר הכי טוב במזרח התיכון ועוד מלא תבשילים מיוחדים".
במפגש שלנו לפני 11 שנים טל סיפר לי איך היה לגדול כילד בכפר עזה. "כילד לא חוויתי טילים ושום דבר", אמר. "אני זוכר איך לקחו אותנו באוטובוס דרך עזה לחוף דוגית, או שהלכנו עם ההורים לשוק של עזה לקנות פלאפל. אני זוכר את הגיחות של החברים לתיקוני אופניים שם. הכל היה אחרת אז".
ואז, במעבר חד, שוב היתה אזעקה, ורועי וגלי, שהיו עוללים קטנים וחמודים, הראו לי בגאווה את החדר שלהם שמשמש גם בתור ממ"ד. טל נכנס וסיפר להם סיפור לפני השינה.
גלי: "אבא היה לוקח אותנו להפלגות ושם, בלב ים, תמיד קפץ ראשון. שאם חלילה יש כריש - שיאכל אותו. הוא היה נרדם בסלון, הייתי מכסה אותו, וכשהוא היה מתעורר זה היה תמיד עם חיוך. הוא היה קשוח, חזק מאוד, אבל הכי רך שיכול להיות מבפנים"
אחר כך ישבנו בסלון הבית. "כשגרנו במכמורת ובחבצלת השרון לא הרגשנו בית אמיתי", אמרה מזי. "יום אחד פרצו לנו הביתה בחבצלת וגנבו הכל. אחר כך לא ישנתי שנה שלמה בלילות מרוב פחד. המחשבה הזאת שמישהו נכנס לך הביתה, החרדה שיפגעו לי בילדים, לא נתנה לי שקט. לא גרנו במקום שיורים עליו טילים, לכאורה היינו במקום שלו, פסטורלי ובטוח, אבל הרגשתי הכי לא בטוחה בעולם.
"מאז שהיית כאן איתנו, לפני 11 שנים, עברנו הרבה סבבי לחימה, ותמיד הרגשנו, טל ואני, שאין עלינו, שאנחנו הכי חזקים בעולם. מעולם לא חשבנו לעזוב, לסגת. תמיד אמרנו שלא משנה מי יבוא אלינו הביתה, נוכל לו. אחרי כל מבצע צבאי עבדנו בגינה, התקדמנו, שאפנו אוויר והמשכנו הלאה".
מזי: "אין בי גרם של צער או חרטה שבחרנו לחיות בקיבוץ הנפלא והיפה שלנו. אבל צריכים להבטיח לנו שקט מוחלט. לא נוכל למגן את עצמנו למוות, לחכות במתח שהם יבואו. אנחנו לא רוצים יותר לשמוע טילים ולשבת בממ"דים. אנחנו רוצים לחיות"
בעשור האחרון היישובים והערים בעוטף חוו צמיחה ופריחה גדולות. למרות סבבי הלחימה השונים רבים נהרו לקיבוצי העוטף והביקוש היה גדול מיכולת הקליטה. גם שדרות חוותה תנופה אדירה, גם נתיבות. אבל כל זה קרס. ספק אם יחזור.
"יש תסכול, בוודאי", אומרת מזי. "שלחו אותם לקרב בלי רובים כי ככה הצבא החליט. הם נאלצו להפקיד את הנשקים בנשקייה, לא להיות איתם בבתים. יש כעס על כך שהמדינה הפקירה אותנו, אבל מה זה יעזור לי עכשיו? אני מתעסקת במה שיכול לבנות אותנו שוב כמשפחה, כקהילה".
את חושבת שתחזרו לקיבוץ? יהיה כפר עזה?
"זאת לא שאלה בכלל. אני לא יודעת מי יהיה, לא יודעת איך נעשה את זה או כמה זמן זה ייקח, בוודאי הרבה זמן, אבל זה יקרה. אחרי שהמלחמה תיגמר נעלה על בגדי עבודה ונקים את עצמנו מחדש. את הבית, את הקהילה. נשקם הכל. לי זה ברור שאנחנו חוזרים לחיות בכפר עזה למרות האובדן הגדול והשבר הענקי. גם גלי, רועי ורותם רוצים בכך. כך טל היה רוצה שנעשה. זו המורשת שהוא השאיר לנו. אין בי גרם של צער או חרטה שבחרנו לחיות בקיבוץ הנפלא והיפה שלנו.
"אבל צריכים להבטיח לנו שקט. שקט מוחלט. לא נוכל יותר למגן את עצמנו למוות, לחכות במתח שהם יבואו. אנחנו לא רוצים יותר לשמוע טילים ולא לשבת בממ"דים. אנחנו רוצים לחיות".
"אנחנו נהיה שם"
ביום שני השבוע פגשתי את מזי. היא לקחה כיסא נוח והתיישבה הרחק מההמולה בדשא הגדול של המלון בקיבוץ שפיים שמארח את מפוני כפר עזה.
הגיעה לשם הדס, אחותו של טל, והן התחבקו ארוכות. אחרי כמה רגעים באה גם ליאורה, אמו של טל. "אני כל כך שמחה לראות אותך", אמרה האם והסבתא, מניחה את ראשה על אשתו של בנה.
הדס סיפרה שהיא גרה בנהלל ועם כל התופת, חשה בת מזל. "לפחות נפרדתי מאחי האהוב והייתי בקיבוץ ובארוחת ערב חגיגית איתו שעות לפני מותו", היא מנסה למצוא נחמה כלשהי.
וגלי, שהלכה לרגע לחברותיה, חזרה לדשא. ילדה יפה, בוגרת, כובשת.
"אבא היה אדם מדהים. מחובר אלי ולאחים שלי, לאמא", היא אומרת. "חווינו אובדן מטורף ויהיה לנו קשה, אבל נישאר משפחה איכותית. נהיה יחד ונחזור לקיבוץ. אני לא יודעת מי יישאר איתנו, אבל אנחנו נהיה שם. אולי יותר קטנים, אולי כמו קיבוץ של פעם, אבל נעמיד את כפר עזה על הרגליים".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו