מתקפת הפתע הרצחנית של החמאס טלטלה את עוטף עזה ושינתה את מדינת ישראל לעד. אחד המקרים הקשים ביותר הוא סיפורה של משפחת קוץ מכפר עזה, שכל חמשת בני המשפחה נרצחו בהגנה על ביתם ומולדתם.
יונתן (17) ויפתח (14) ז"ל, הבנים במשפחה שנמחקה, היו שחקני מאקדמיה במחלקת הנוער של הפועל תל אביב, ילדים שחלמו להפוך לשחקני כדורסל בקבוצה האדומה. יגאל ניימן שאימן את יונתן בקבוצת נערים א' לאומית ואושרי הראל, מנהל האקדמיה, סיפרו את סיפורו של יונתן.
"יונתן הגיע לפני כשלוש שנים לאקדמיה שלנו. בדרך כלל אנחנו מגייסים שחקנים לפי רמת הכישרון, אבל אצלו היה גם מוטיב בולט מאוד של אופי מיוחד. הייתה לו אישיות מיוחדת, הוא הקרין שמחה, אושר ואנרגיות, מסוג האנשים שאתה רוצה אצלך בקבוצה", פותח הראל והעצב נשמע בדבריו.
"יונתן עבר אלינו בסוף כיתה ח' על מנת להתקדם בכדורסל. בשנה שעברה הצטרף אליו גם אחיו הצעיר יפתח. הם עברו לבד להתגורר וללמוד בכפר הירוק, בית הספר שמשמש כאקדמיה שלנו, לשם ילדים מכל הארץ. בהתחלה עבר יונתן לבד ואז הצטרף אליו יפתח, הם עשו מאמץ גדול והקריבו הרבה בשביל החלום להיות שחקני כדורסל, בחגים ובחופשות הם היו נוסעים כל יום מכפר עזה לתל אביב להתאמן וחוזרים בערב לכפר. הם היו נוסעים הלוך חזור באוטובוס באותו היום", מספר ניימן.
מה הזיכרון הראשון שלכם מיונתן ז"ל?
ניימן: "בפגישה הראשונה שלי עם אימו לבנת ז"ל היא לא רצתה שהוא יעבור לבד למרכז, אבל יונתן רצה כל כך להתקדם בכדורסל וההורים החליטו לא לעמוד בדרכו. המעבר היה חלק, הם נתנו בנו אמון מהרגע הראשון, ההורים היו מאוד צנועים".
לאורך השנים יונתן דיבר על הבית בכפר עזה והחיים של משפחתו במציאות הביטחונית בדרום?
"הייתה לי שיחה עם אביב ז"ל, אבא של יונתן. בשיחות הראשונות עוד לפני שדיברנו על כדורסל רציתי לשמוע מהם איך החיים בעוטף במציאות הביטחונית הישראלית. ברגע הראשון השאלה הרגישה לי לא במקומה כי אביב אמר לי 'זה הבית שלי, אין שאלה בכלל. זה נכון שזאת המציאות אבל זה הבית שלנו'. זו הייתה משפחה מאוד שקטה, מאוד מיוחדת – מלח הארץ. עבורם זה היה ברור שזה הבית שלהם, אין מקום אחר", אומר הראל. "לפני ארבעה חודשים הייתה לי שיחה עם לבנת ושאלתי אותה איך הם מסתדרים עם החיים בעוטף. הם שבו בחזרה לארץ מבוסטון לפני ארבע שנים. היא אמרה לי שיש קושי, אבל הם כל כך אוהבים את האזור שהם בכלל לא חושבים על משהו אחר. הם היו מאוד מחוברים למקום. אביב היה בן קיבוץ במקור, הוא נולד שם. לא שמעתי מעולם מיונתן שהוא מפחד או חושש לגור בקיבוץ", מוסיף ניימן.
מתי הבנתם שגם משפחת קוץ בין הנספים?
"כשהתחילו להגיע הדיווחים מהעוטף, ובדקנו מה שלום כולם ראיתי ששעת החיבור האחרונה של אביב בווטסאפ הייתה ביום שבת בשעה 06:45 בבוקר. במשך יום וחצי שעת החיבור לא השתנתה, אבל לא ידענו אם הם בחיים או לא. למחרת בחמש בבוקר הופיע שהוא מחובר בווטסאפ, אז חשבתי לרגע שאולי הוא חטוף או פצוע בבית חולים ואז קיבלנו את הידיעה שהם נרצחו. סיפרו לנו שמצאו אותם מחובקים ביחד בחדר הממ"ד ואביהם גונן עליהם בגופו", מספר בכאב ניימן.
מה הדבר שהכי אפיין את יונתן?
"שקט נפשי, צניעות וחברות בצורה שקשה לדמיין. הוא לא היה שחקן כדורסל טיפוסי", נזכר הראל.
איך תזכרו אותו?
ניימן: "חבר טוב לקבוצה, ילד סקרן שמאוד אהב להתאמן. מעולם לא הפסיד אימון. אני זוכר אותו מגיע בחופשים להתאמן והייתי אומר לו שאם קשה לו להגיע כל יום מכפר עזה אז אין לי בעיה לשחרר אותו מידי פעם, אז הוא אמר לי שהוא לא מסכים ורוצה להיות בכל האימונים. הוא היה נוסע בכל יום שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור מכפר עזה בשביל להשתתף באימונים. אמרתי לעצמי כבר אז שיש פה ילד מאוד רציני. הוא עשה התקדמות מאוד גדולה, בתחילת השנה הוא לא היה מהשחקנים המובילים הקבוצה ואת העונה סיים כשחקן חמישייה קבוע. הוא מעולם לא התלונן, תמיד לקח אחריות, בשבילי הוא הדוגמה לאיך שחקן צריך להתנהג בקבוצה ואיך להגיע ליעדים כי הוא התחיל במקום נמוך והגיע לצמרת".
הראל: "כשקיבלנו אותו ראינו פוטנציאל, אבל הוא לא היה עדיין שחקן בולט. הוא נלחם על כל דבר, מעולם לא ביקש הבטחה או חוזה. רק רצה את ההזדמנות. הוא הפך לשחקן מוביל בזכות ולא בחסד".
הפועל ת"א מתכוונת להנציח את זכרו של יונתן ואחיו. "יש כבר כמה תוכניות שאנחנו רוצים לבצע. אנחנו שוקלים להוציא את מספר הגופיה שלו (14) משימוש ולהפריש אותה לזכרו או שכל השחקנים בעונה הבאה ישחקו עם חולצות שבגב הגופיה שלהם יופיע השם קוץ. זו לא שאלה של האם ננציח, אלא רק שאלה של מתי", מבטיח הראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו