המדונה של כפר עזה • פרויקט סיפורים מיוחד בצל המלחמה

ליבו של דניאל פעם בקצב מוגבר. הוא הרגיש את הדם הולם ברקותיו וכאב עמום בבטנו. שאלוהים ישמור עליהם, לחש לעצמו. שאלוהים ישמור.
הוא חבש את הקסדה ווידא שהתרמיל מהודק אל גבו. האופניים היו קשורים לגדר שמול ביתו, אחד השיכונים המתפוררים בשכונת ג'סי כהן. הוא החל לרכוב. לווייז הכניס את השם כפר עזה. הוא כתב באנגלית. ב־29 שנותיו בישראל ניקה אינספור בתים, אבל ללמוד עברית לא הספיק. הוא ידע שסוללת האופניים לא תספיק לרכיבה כה ארוכה, ושבשלב מסוים ימשיך בכוח רגליו. המטען הנייד של הטלפון היה תחוב בכיס מכנסיו, מחובר בכבל ארוך לטלפון, שאותו הציב על כידון האופניים. מטען נייד נוסף היה בתרמילו.

הכבישים היו ריקים יחסית, והוא רכב בקצב אחיד, יודע שהוא צריך לשמור על כוחותיו. זיעה החלה לנטוף ממצחו, והוא מחה את הרטיבות המלוחה מעיניו, יודע שאין בכך תועלת. מעת לעת עצר בצד הדרך ולגם מבקבוק המים שהוציא מתרמילו, בקבוק משומש של מים מינרליים, שאותו מילא במי ברז לפני שיצא לדרך.

לפני שיצא מהבית חיבקה אותו יסמין בחוזקה ולחשה באוזנו: "נשק אותו בשמי". היא הסירה את השרשרת מצווארה, הניחה אותה בידו וכיסתה אותה בידה, קומצת אותה לאגרוף. "שמור עליה היטב. כשתראה אותו תוודא שהוא עונד אותה. היא תגן עליו". לפתע נראתה יסמין בעיניו כנערה הדקיקה שאותה הכיר בנעוריו.

אתמול גייסו את שניהם, את מיכאל ואת ג'וני. ג'וני קיבל צו 8, וכבר בצהריים הגיע לשטח הכינוס של גדוד התותחנים שלו בצפון. ג'וני היה בסדיר מפקד תותח מתנייע, ולא היה גאה מדניאל בבנו. לטקס סיום קורס המפקדים שלו הגיעו יסמין ודניאל בהסעה, יושבים בנפרד משאר ההורים. הם היו רחוקים מהבמה והתקשו לזהות את ג'וני צועד עם חבריו במסדר. אך כשפסע קדימה לקבל ממפקדו את דרגות הסמל, הם ראו כמובן את דמותו המוצקה ואף דימו לראות את החיוך בעיניו. הוא נראה רציני וגברי, וליבו של דניאל חישב להתפוצץ. אתמול דיבר איתו, שיחה קצרה. "אני אוהב אותך, אבא", אמר לו ג'וני בטגאלוג. "גם אני אוהב אותך", ענה לו בקול חנוק.

גם מיכאל קיבל צו 8. הוא היה חי"רניק, לוחם בגולני. עכשיו היה בגדוד מילואים שהתכנס בדרום. דניאל לא ידע בדיוק היכן בנו. כשיצא לדרך אמר לו מיכאל כי הם אמורים להתכנס ליד כפר עזה. במהלך היום הוא לא ענה לטלפון, ודניאל הרגיש את ליבו מטפס לגרונו.

217 קילומטרים הראה הווייז, יותר מעשר שעות רכיבה. דניאל הבין שמדובר בדרך עוקפת, בנתיב שהתחשב בחסימות הכבישים על ידי הצבא. איך יהיה לי כוח, תהה, רגליו ממשיכות לדווש ושריריו שורפים. הסוללה של האופניים התרוקנה מזמן. הוא רכב בצד הדרך באופן מכני, מנסה לשמור על נשימה סדירה. מובילי טנקים ומשאיות צבאיות חלפו על פניו, בדרכם דרומה. חלקן צפרו לו, לרוכב האופניים המשוגע, קסדה שחורה על ראשו, אופניו הרעועים מקרטעים.

הוא נכנס לתחנת דלק, כדי לנוח כמה דקות ולאכול משהו. הוא נעל את אופניו וחיפש את השירותים. הם היו מטונפים, והוא עצר את נשימתו כשהשתין. אחר כך שטף את פניו וידיו. לא היו מגבות נייר, והוא ייבש אותן על מכנסיו. ב־yellow פינק את עצמו בקפה בחלב עם שלוש כפיות סוכר. הוא קנה כריך גבינה צהובה, שהיה קר ותפל. הוא טעם ממנו, הכריח עצמו לקחת ביס נוסף, עטף מחדש את מה שנשאר ודחף אותו לתרמילו. הוא נשען על הספסל שעליו ישב, מתח את רגליו ועצם את עיניו לרגע. הוא נגע בידו בכיס המכופתר של חולצתו, מעל ליבו, והרגיש את השרשרת שיסמין נתנה לו.

פניהם של מיכאל וג'וני עלו לפניו, חיוכם מבהיק בלובנו. הם נראים כמו שתי תמונות פספורט, חשב.
הוא עלה על אופניו והמשיך בדרכו. לאחר כעשרה קילומטרים התקרב למחסום משטרתי. כמו תמיד, ליבו החסיר פעימה לקראת מפגש עם נציגי החוק. תירגע, אמר לעצמו, אתה תושב המדינה הזו, אתה נוסע לבן שלך שמשרת בצבא. ועדיין, הרגיש שגופו רועד.

"שלום, תעודת זהות בבקשה".
דניאל הוציא את ארנקו ושלף מתוכו תעודת זהות בכיסוי כחול מהוה ומרוט.
השוטר עיין בתעודה וכיווץ את עיניו.
"תוריד את הקסדה".

דניאל התקשה לפתוח את הרצועה והרגיש שעיניו של השוטר חורכות את פניו.
"דניאל דה אנג'לו?"
"יס סר".
"אתה לא מדבר עברית?"
"רק קצת".
"תאילנדי?"
"לא. ישראלי, פיליפיני".
"אתה יודע שיש מלחמה?"
"כן", ענה באנגלית. "הבן שלי".
"מה קשור הבן שלך?" שאל השוטר בעברית.
"הוא חייל", אמר דניאל. "גולני".
"לאן אתה נוסע? אתה לא יודע שמסוכן לנסוע כאן?"
"אני נוסע לכפר עזה, לבן שלי. מיכאל. שמו מיכאל".
"אתה לא נורמלי, איך תמצא אותו? תראה איזה קטע", צעק השוטר לחברו, שעמד במרחק של מספר מטרים. "התאילנדי המשוגע הזה נוסע לבן שלו. הוא אומר שהוא חייל".
"כל הכבוד", צעק לו בחזרה.
"תפתח, תפתח את התיק שלך".
דניאל פתח את תרמילו. השוטר הציץ פנימה וחיטט בו. הוא שלה חבילת סוכריות טופי וחבילת מרשמלו. "מי אוכל את הדברים האלה?"
"זה לבן. מיכאל אוהב מאז שהיה ילד".

השוטר איבד עניין. "כפר עזה אמרת? זה עוד רחוק. לא תגיע לשם לפני החושך. תיזהר. גוד לאק", הוסיף באנגלית.
"תודה, אדוני", אמר דניאל. הוא וידא שתרמילו סגור היטב, העמיס אותו על גבו, עלה על האופניים והתחיל לנסוע.

כשירדה החשכה ראה דניאל בווייז שלפניו עוד 80 קילומטר. הוא היה עייף מאוד, ולא הצליח לראות מעבר לחרוט האור הקלוש של פנס האופניים. הוא עצר ליד קבוצת עצי איקליפטוס שניצבו גבוהים לצד הדרך. הוא הוציא מהתרמיל סווטשירט והשתרע על האדמה, התרמיל לראשו, והסווטשירט מכסה אותו כשמיכה. היה לה ריח טוב של סבון כביסה ומרכך, ודניאל שאף את הריח המוכר כדי לשכך את הפחד שעטף אותו. נהמת נסיעתן של משאיות רחוקות הגיעה לאוזניו, ומעת לעת פילחה צריחת ציפור את אוויר הלילה. דניאל נרדם. ליאות איבריו גררה אותו למעמקי השינה, אך האדמה הקשה, הקור שחדר לעצמותיו והרחשים שאפפו אותו טרפוה. יללת תן העירה אותו, והוא התיישב מבוהל. נדמה היה לו שעשרות חיות פרא הצטרפו ליללות. הן הדהדו מכל עבר, קוראות בשפת התנים: מיכאל, מיכאל.

לפנות בוקר התעורר שוב כשכל גופו כואב וקר. השמיים שמעבר לכביש ולשדות הוארו במשיחות צהובות ראשונות. עצי האיקליפטוס נראו לו פחות גבוהים משנראו בחשיכה. הוא ניער את ראשו, הפעיל מחדש את הווייז, עלה על האופניים ויצא לדרך. הוא חש בחילה קלה והחליט שיאכל את שארית הכריך רק אחר כך, אולי יעצור שוב בתחנת דלק כדי לשטוף את פניו, למלא את בקבוק המים ולשתות קפה מתוק.

השעה היתה אחת עשרה כאשר הגיע לשטחי הכינוס באזור כפר עזה. הוא הגיע בדרך עוקפת, מגיח לפתע מדרך כפרית צרה ושקטה למרחב עצום, מלא חיילים וכלי מלחמה.
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל, בהתפרש המחנה, אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו. ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע, ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים, ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח, בבניינה של ממלכה, ליל נדודים, ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

לא היה זה לילה, אלא כמעט צהרי יום תחת שמש קופחת, ואת אלתרמן לא הכיר. ועדיין, מבלי שהיה מודע לכך, כמו שטפו מילות השיר את רוחו בתחושת התעלות נרגשת כשראה את אלפי החיילים ואת טורי הטנקים והנגמ"שים. מיכאל שלו בוודאי נמצא שם. ג'וני שלו נמצא בקרב אלפי חבריו בצפון. מגיניהם מנצנצים, חרבותיהם מכות בשריונם, מעלות שאון אדיר של התרגשות ואימה בטרם קרב.

איך ימצא את בנו בתוך ההמון הזה? איך יידע שהוא בכלל במקום הנכון?

הוא שוטט בתוך המון החיילים, פונה אנה ואנה ללא כיוון מוגדר. את הקסדה תלה על כידון אופניו ואת האופניים הוביל בידיו, דוחף אותם על האדמה המאובקת. הוא לא ידע מה השם או המספר של יחידת המילואים של בנו. הוא התקשר אל מיכאל שוב ושוב, ללא מענה. זיעה נטפה על פניו, נשימתו קצרה.

לפתע, בתוך המון פנים, נתקל בו. גופו ממש התנגש בגופו של בנו. מיכאל!
דניאל התעלף.
לנגד עיניו ראה את נשמות הקדושים שנטבחו בכפר עזה הסמוך. דמויות שחיוורונן זהוב, ילדים שפניהם שקופים ומתוקים, נשים צעירות מביטות בהם בעיניים אוהבות, מתות, גברים שגופם מנוקב ומדמם. הוא ראה את כולם, מרחף ביניהם, מנסה לחבקם, אבל הם היו רק נפש ורוח.
הוא פקח את עיניו והרגיש שפניו רטובים. מסביבו מעגל חיילים שהביטו בו בדאגה ובסקרנות. בנו אחז בעדינות בעורפו והשקה אותו מים. מים מתוקים כאלה לא שתה מימיו.
הוא אזר כוחות ונעזר במיכאל כדי לעמוד על רגליו. הם התרחקו קצת מהחיילים שהתקבצו סביבם.

"אבא, מה אתה עושה פה? איך הגעת? איך מצאת אותי?"
דניאל חיבק את בנו ופרץ בבכי שטלטל את גופו. כשנרגע, עיניו עדיין מוצפות ואפו דולף, אמר: "הייתי חייב להביא לך את המדונה".
"את מה?"

דניאל הוציא מכיס חולצתו את השרשרת שנתנה לו יסמין. שרשרת זהב דקיקה ועליה תלוי פסלון זעיר של מדונה. הוא נראה עשוי משנהב, אבל כנראה גולף בקרן. עיניה של המדונה טובות ורכות, חיוך דק ומסתורי על שפתיה. "אמא ביקשה שתענוד אותה, היא תשמור עליך".
"בשביל זה עשית את כל הדרך?"
"הייתי נוסע לקצה השני של העולם. כל כך דאגתי לך".
"מה עם ג'וני?"

דניאל חייך בתחושת ניצחון. "לפני שיצא לצפון הספקתי לתת לו את שלי. לא על שרשרת, אבל הוא הבטיח שישמור אותה עימו. אתה כל כך מיהרת, לא אפשרת לנו להיפרד".
"חברים שלי מהגדוד כבר חיכו למטה. אוי אבא, איזה גיבור אתה. אבל אתה גיבור משוגע".
"כבר אמרו לי את זה, היום או אתמול", הוא צחק מבעד לדמעותיו.
"אבא, אני חייב ללכת. אנחנו צריכים לזוז. איך תחזור הביתה?"
"כמו שבאתי".
"תנסה שמישהו ייקח אותך טרמפ, אפילו אם זה רק יקצר לך את הדרך. אתה לא בטור דה פראנס".
דניאל לא הבין מה אמר, אבל היה מוצף אושר.

הוא חיבק את מיכאל, עלה על אופניו והחל לרכוב לעבר הכביש שיוביל אותו צפונה. הוא העיף מבט מעבר לכתפו וראה את מיכאל מגבו, נטמע בתוך ים החיילים שסביבו.
הוא לא חיפש טרמפ, כי לא רצה למנוע מעצמו אפילו קילומטר רכיבה אחד. הוא רכב בהתמדה, קילומטר אחר קילומטר. שדות הנגב המערבי התחלפו בנופי מולדתו. הוא ראה לנגד עיניו את הכפר שבו נולד, את הדרך הארוכה מהכפר אל העיר הסמוכה, מנוקדת במוסכים ובמזללות, בתי קפה ובתי עסק. בימי חג משפחות שלמות היו יוצאות למסעדות, סבתות ונכדים, ילדות וילדים קטנים בבגדים חגיגיים, אוכלים פיצות ופירות ים ברוטב מתקתק וגלידות רוויות סוכר. גם בשתיים ובשלוש לפנות בוקר המה הרחוב בני אדם, המוסכים פעלו כמו גם חנויות לממכר סיטונאי של קמח ושמן, ובתוך עשן הדיזל של הטנדרים והלכלוך שהצטבר סביב השיחים המאובקים התרוצצו ילדים שמחים. הוא זכר את אושרו כילד האוחז בידיים דביקות מנת גלידה ענקית, ולה רוטב אדום זוהר. הוא נזכר בהוריו, באביו שעבד לפרקים במפעל לייצור פחיות, ובאמו שאותה ראה רק פעם בשנה, כשהגיעה לחופשה מעבודתה כמטפלת בזוג קשישים בסינגפור. הוא נזכר כיצד עזב את כפרו כדי לעבוד בארץ זרה ורחוקה כאח סיעודי ובהמשך כמנקה בתים, כי כך הרוויח יותר כסף.

דמותה של יסמין הצעירה עלתה לנגד עיניו, והוא חש גם עכשיו את קסם חיוכה הביישני כשנפגשו לראשונה בכנסייה ביפו.
ועכשיו, בעודו רוכב בשולי כביש 4, מסוככת המדונה של כפר עזה על בנו בכורו, אשר אהב.