מונולוגים מלב התופת: ביקור בשדרות תחת אש

ביום שבת בחמש וחצי בבוקר ארתור טג'ייב (36) התעורר בדירתו שבשדרות. את אשתו השאיר במיטה, כדי שתמשיך לישון. בכל זאת, מדובר בסוף שבוע ובחג שמחת תורה רגוע. הוא אוהב את השעות המוקדמות, כשעדיין קריר בחוץ, ובעיקר הוא מכור לשקט שמנקה היטב את הראש. ובכלל, אין שעה טובה מזו לצאת לטיול קצר עם כלבתו.

הוא עשה את הסיבוב השגרתי ברחובותיה השוממים של העיר ועבר ליד תחנת המשטרה המנומנמת. כשהיה בדרכו הביתה, בשש וחצי, אזעקת צבע אדום הפרה בפתאומיות את השלווה. הוא מיהר להיכנס לממ"ד, ואז שמע מטח כבד של קסאמים נוחת על העיר.

"עמדתי באותו זמן לצאת לבית הכנסת", מספר משה סבג, שהתעורר בבית הסמוך, ברחוב חצב. "התלבשתי, שתיתי כוס קפה, ופתאום שמעתי צבע אדום ואחריו מטח של טילים. אליס, אשתי, אמרה 'אל תלך היום. לך תדע, אולי היה איזה חיסול חשבונות עם חמאס ובגלל זה הם מפגיזים ככה'".

לא עבר זמן רב, ורעש בלתי מוכר חדר לפסקול ששדרות רגילה אליו כבר עשרות שנים. "עמדנו בחלון", מספר משה חסון, שמתגורר בדרך יצחק שמיר, מהצירים המרכזיים של העיר, "ושמענו קול משונה. בהתחלה חשבתי שמדובר בקפצונים, אולי זיקוקים. רק ביום העצמאות נתקלתי במשהו דומה. אמרתי שיש מצב שהם שמים ברקטות חומר שיפחיד אותנו, אבל אחרי כמה שניות צעקתי לשכנה מלמעלה שזו כנראה חדירת מחבלים".

גם סבג, שעוד התלבט אם לצאת לבית הכנסת, הבין מהר מאוד שהפעם כדאי שיסתגר בבית. "קלטתי שאלה יריות", הוא משחזר. "אשתי אמרה לי 'מה זה צריך להיות באמצע החג?' ועניתי שזה בטח הצבא. אבל אז שאלתי את עצמי מה פתאום יורים בשבת בבוקר, ועוד באמצע העיר? הקולות הלכו והתקרבו ממורד הרחוב, ואז הבחנתי בהם צועדים ברגל וצועקים 'אללהו אכבר'. הבנתי שאלה מחבלים. סגרתי את הדלת וראיתי דרך החלון שהם באים ממש אלינו. הם נעצרו מול הבית, נעמדו ליד תחנת המשטרה, מוכנים לפעולה".

עוד לפני האזעקות עצר בדרך יצחק שמיר, מול הספרייה העירונית, המיניבוס של שריף אבו טהא. הוא הסיע קבוצת מטיילים לים המלח ורצה להיות שם על הבוקר. רק שלצערו היה עיכוב בתוכניות לאחר שבגלגל הימני האחורי של רכב המרצדס המתוקתק שלו התגלה תקר, שחייב טיפול מיידי.

אבו טהא כבר הוציא את המגבה, אפילו סידר ערימת בלוקים כדי להניח עליה את הצמיג הפגום. אבל אז נשמעה אזעקת צבע אדום. קבוצת המטיילים הצליחה להיכנס למיגונית הסמוכה, כדי להסתתר מהמטח הכבד. היא יצאה רק כשהמצב נרגע. אבו טהא חזר להחלפת הגלגל. אבל אז דהר מולם טנדר טויוטה ועליו קבוצת מחבלים חמושים.

"איך שהחלו היריות הוא נשכב על הכביש", מספר חסון, ששמע כיצד ניצל הנהג מהטבח. "חלק מהנוסעים ירדו מהמיניבוס, ופשוט ריססו אותם אחד אחרי השני. הם נפלו עליו, והוא היה בתחתית הערימה, כולו מרוח בדם ההרוגים. המחבלים היו משוכנעים שגם הוא מת, והמשיכו בדרכם".

כתמי דם, כפפות ותרמילים

יומיים אחרי הטבח אני פוגש ליד המיניבוס, שעדיין נמצא בתחנת האוטובוס, את נפתלי בן זיקרי, מאנשי חברת ההסעות שאבו טהא היה קבלן הביצוע שלה. בסמוך כתמי דם שרומזים על הטרגדיה, אינספור תרמילי כדורים וכפפות חד־פעמיות בצבע כחול של חובשים שניסו להציל את מה שעוד היה אפשר.

"אני מנסה להגיע לשריף, והוא לא עונה לי", נפתלי אומר בדאגה. "הוא מגיע מחווארה. בן אדם זהב שעובד איתנו כבר שנים. הרישיונות שלו, המפתחות, הכל אצלי. אני שומר אותם בשבילו ורק רוצה להבין שהוא בסדר. עברנו ימים שאי אפשר לתאר כמה הם היו קשים. רואה את המונית שעומדת על המדרכה ממול?" נפתלי מצביע על מונית קיה שכדור פילח את שמשתה הקדמית. "זוהר היה צריך לאסוף אותי באותו בוקר כדי שנלך לדוג. היתה לו נסיעה לקיבוץ נגבה, ומשם היינו אמורים לחתוך לחוף הים. כבר יומיים אני לא ישן".

את כל אותם מראות הזוועה ראה ממרפסת דירתו בקומת הקרקע שמעון יפרח בן ה־72, פנסיונר של חברת אֹסם. "בנהג המונית המחבלים ירו כשהוא עוד היה בתוך הרכב", הוא מספר כמי שהתמונות מופיעות לנגד עיניו כמו בחלום רע. "היה איזה פצוע שספג כדור וצעק 'הצילו, הצילו'. אבל איך נציל? אין אמבולנס, אני לא יכול לצאת מהבית. הכל היה מושבת. בחוץ, ממש לידנו, הסתובב מחבל. זיהיתי אותו לפי סרט הבד שהיה על ראשו. השכן מקומה שלישית ביקש לצלם אותו. המחבל, שעמד כאן, ליד הרכב הלבן, כנראה הבחין בו, ירה כדור שפספס, אבל פגע בתריס".

לשמעון הגיעה עד מהרה בשורת איוב אישית. אחיינו ליאור ויצמן בן ה־31, עורך סרטים, נשוי ואב לילד, נורה ונרצח בזמן שהיה בריצת בוקר. "אפילו עוד לא הביאו אותו לקבורה", שמעון מספר כשאנחנו משוחחים בתחילת השבוע. "כל כך כואב על אנשים צעירים ומוכשרים שהלכו מאיתנו. אני אומר לך מניסיון שבמדינת ישראל אין ימים טובים. אתה הולך לישון וקם בבוקר עם יוקר מחיה, מסים שעלו. זה הרג את זה על חניה. ימים טובים היו אולי בשנת 56', כשהיית עוזב בית פתוח ולא היית דואג מה יהיה כשתחזור. היום על 100 שקלים הורגים, אז אתה מדבר איתי על ימים טובים?"

שמעון עלה ממרוקו בגיל 5, ומאז הוא מתגורר בשדרות. אף פעם לא חשב לעזוב, אפילו כשבתו הציעה שהוא וסימי, אשתו, יעברו אליה לפחות עד שיחלפו הימים הקשים. "אני מחזיק את ההיסטוריה של שדרות בכף היד", הוא אומר כשאנחנו יוצאים מהממ"ד אחרי עוד אזעקת צבע אדום.

"אני גר פה עוד מתקופת הפדאיונים, שהיו סוג של מחבלים. הם היו גונבים, ממקשים. היתה פה חווה חקלאית שהיו מגדלים בה ירקות לתעשייה. בשנות ה־50 חמישה עובדים משדרות עלו על עגלה עם סוסה ונסעו לכיוון הפרדס. מוקש הרג את כולם, ורק הסוסה הצליחה לברוח ואחרי יומיים חזרה. אבא שלי ז"ל היה זה שטיפל בה. הוא סיפר שהיו לה רגל פגועה וזנב שרוף, אבל לפחות ניצלה. גן החמישה בשדרות נקרא על שם ההרוגים. אבל שום דבר שהעיר הזו חוותה לא משתווה למה שעברנו הפעם".

תמונה מזעזעת בטיקטוק

החדשות הרעות החלו להתפשט במהירות, ומספר הנרצחים עלה מרגע לרגע. המחבלים עברו בצירים מרכזיים וירו ללא הבחנה בכל מי שעמד בדרכם. סלומון אלייגויב בן ה־24 סיים משמרת במפעל לכבלי חשמל שבאזור התעשייה בשעה 7 בבוקר. הוא היה צריך להגיע בתוך דקות ספורות לביתו, רכוב על טרקטורון מהיר. כשהחל להתמהמה, אשתו התקשרה מודאגת לקרובי משפחה.

"הוא האחיין שלי", מספר מיכאל אינטייב. "אשתו התקשרה ואמרה 'אני לא מוצאת אותו, בבקשה תעזרו'. אמרתי שאצא לחפש עם חברים. רק ירדנו לרחוב וכבר שמענו יריות מקרוב. אמא שלי, שגרה מעלי, צעקה לי לעלות מייד הביתה, אז הבנו שהמחבלים נמצאים ברחוב הסמוך".

לא עבר הרבה זמן עד שלטיקטוק עלתה תמונה מזעזעת, שבה גופתו של סלומון נראית שכובה ליד הטרקטורון האדום. זה היה הרגע שבו למדה המשפחה שהוא כבר לא בין החיים. אחיו הגיע למקום הרצח, סגר את עיניו, העלה אותו לאמבולנס ונפרד ממנו לתמיד.

אלה היו רגעים של חוסר אונים בעיר הדרומית. טנדרי טויוטה עם מחבלים נסעו בכל העיר, ולצידם טרקטורונים ואופנועים. אנשים פתחו חלון וראו את האימה משתוללת מול עיניהם, סכנת חיים ברורה ומיידית, בטח כשהצבא וכוחות הביטחון לא הופיעו. אמו של מיכאל אינטייב ביקשה מבנה שייקח את המזנון הכבד שבכניסה לדירה ויצמיד אותו לדלת, כדי שהמחבלים לא יצליחו לפגוע בשלושת נכדיה.

אליעזר מרדכייב, שהגיע לשדרות לפני 27 שנים מהקווקז, הרתיח מים חמים על הגז וחיכה לתוקפים ליד דלת הכניסה, מוכן לכל צרה שלא תבוא. "אין לי כלי נשק, ומה אני כבר יכול לעשות מול רובה שיורה צרורות?" הוא שואל. "אני רק יכול לנסות להתגונן עם המעט שיש".

ברחוב חצב, אלישע דהן הבין שאין לו עוד על מי לסמוך חוץ מאשר על עצמו. "במשך שעות לא היתה לנו הגנה", הוא מספר. "הלכתי למטבח ולקחתי שני סכינים כדי שאם מחבל יהרוג אותי, בדרך אני אשתדל לשחוט אותו".

משה סבג, שמתגורר בקומה מעליו, חשב על דרך פעולה אחרת. הוא כבר ראה את אחד מהמחבלים, שהיה בדרכו להשתלט על תחנת המשטרה, משנה כיוון ומתקרב לכניסה לבניין. "הייתי משוכנע שהוא עומד להיכנס דירה אחרי דירה כדי לחסל את מי שנמצא", הוא מודה. "אמרתי לאשתי שאם הוא יעלה לקומה השנייה, נקפוץ מהמרפסת האחורית. אין מה לעשות, אנחנו לא נשארים".

כל מי שמתגורר בבניינים מול תחנת משטרת שדרות ראה את הקרב על התחנה בזמן אמת ובגודל טבעי. "זה היה כמו בסרטים, באלוהים", מספר ארתור טג'ייב. "בהתחלה לא הבנתי מה קורה. ראיתי אנשים יורים על ניידת ואז עוד אנשים רצים לכיוון המשטרה, ורק אז קלטתי. עברתי שתי מלחמות: לבנון השנייה ועופרת יצוקה, הפעלתי בהן ציוד כבד, דחפור די-9. אם היה לי נשק הייתי יוצא, מה כבר יש לי לפחד?"

כל עדי הראייה בסביבות התחנה, ששכנה עד יום שבת ברחוב הרצל 61, הבינו שיש פה עסק לא עם סתם טרוריסטים, אלא עם גוף מסודר, צבא של ממש. "'מוות. אין מילה אחרת לתאר", מספר יצחק שטרית, שהמרפסת שלו, בקומת הקרקע, נמצאת מטרים ספורים מהמשטרה ומשקיפה לפתח הכניסה. "את התמונות האלה אני בחיים לא אשכח. המחבלים ירדו מהטנדר הראשון והתפזרו לכל עבר, ואז הגיע הטנדר השני. בהתחלה זרקו ממנו רימונים, ואז הוא נעמד על המדרכה והתחילו לירות עם המא"ג. זה היה צרור ארוך ומכוון היישר לבניין. כשהסתיים, הם פרצו פנימה".

יצחק בן ה־71 ואשתו אסתר נכנסו לממ"ד שדלת הכניסה שלו מקולקלת ואי אפשר לנעול אותה. ממנו התבוננו בפחד בתופת, חששו מהרגע שבו יפנו המחבלים את האש אליהם.

גם סבג ודהן ראו את כל ההתרחשות מחדרי הביטחון שבדירותיהם. "ראיתי מראות שאלוהים ישמור", סבג מספר. "מחבלים ניגשים לרכב ויורים בבן אדם. הגיע לפה אוטו אדום עם בחורה, ירו בה המסכנה והיא התנגשה בגדר בטון. היה זוג עם שני ילדים, אלוהים. מחבל ירה בהם וכיוון נשק לילדים, אבל בסוף לא הרג אותם".

אלישע נאנח. "אני כל הזמן אמרתי, איך חיילים צעירים יכולים לראות מראות כאלה ולהמשיך במשימה? מילא אנחנו, המבוגרים, שעברנו כמה דברים בחיים. אבל להם אין ניסיון להתמודד עם תופת כזה".

"בזכותך חיסלנו 4 מחבלים"

שדרות היא מאותן ערי פריפריה קטנות שבהן כולם מכירים את כולם. היא מזכירה את הסיפורים מפעם על יחסי שכנות הדוקים וערבות הדדית. אין אחד בסביבה שלא הכיר את השוטרים שבאותן שעות נלחמו כמו אריות בתחנה מול כוח מחבלים מתורגל ואכזרי. "אתה קורא את השמות שהיו בפנים ומזדעזע", אומר דהן. "אלה אנשים שגדלו איתי".

סבג מזכיר לשכנו. "אתה מכיר את הבן של יצחק. לא מזמן ישבתי איתו והראיתי לו תמונה שהיה ילד קטן. הוא בן יחיד להוריו. שדרות היא מקום שבו אין כזה דבר לראות מישהו מוכר ולא להתעניין בשלומו".

אחרי כמה שעות החלו כוחות הביטחון להגיע לעיר שהיתה תחת מתקפה. בהתחלה בטפטוף, ואחר כך בזרם של חיילים חמושים. מאיר בוחבוט, עובד אגף שפ"ע (שיפור פני העיר), שבדרך כלל מתמחה בפתיחת ביובים סתומים, יצא בשעות אחר הצהריים לסיבוב בטנדר כדי לבדוק אם זקוקים לסיוע ועשה את דרכו לכיוון הספרייה, שם התרחש הטבח במיניבוס.

"איש יס"מ תפס אותי ואמר לי 'קח אותי דחוף לחניה שמאחורי תחנת משטרה'", הוא מספר. "כשהגענו לשם, המפקד אמר לי 'תשאיר פה את הטנדר ולך מייד הביתה'. ירדה חבורה גדולה של יס"מניקים, קפצו על הרכב וזרקו עליו ציוד. עשרה עמדו מאחור ונסעו לכיוון הרכבת. קיבלו מידע שיש חדירה. הם החזירו לי את הטנדר אחרי יומיים ואמרו לי 'בזכותך חיסלנו ארבעה מחבלים'".

בוחבוט בן ה־66 עורך לי סיור לא הרחק מתחנת המשטרה. בצד הכביש עומד טרקטורון, ולצידו שלולית דם של אחד מהמחבלים שנהרג בקרבות. "תראה עם איזה ציוד עלוב הם הגיעו", הוא נוחר בבוז. "טרקטורון שהוא כולו גרוטאה. מי משתמש בכלים כאלה? הם חד־פעמיים. גררנו גם טנדר טויוטה שלהם שהיה עם מקלע מאחור. טרנטה. וראית את האופנועים? זבל. איך שהם חיברו את החוטים, לא יודע איך הצליחו לרכוב עליהם".

בתחנת משטרת שדרות הקרב היה ארוך ומתיש. סבג מספר שהבחין בשוטרים שנורו על גג המבנה והבין שהמצב קשה. התמונה התבהרה מעט כשהיחידות המיוחדות הקיפו את המבנה והחלו לתפוס שליטה. "חיילים עלו אלי לדירה, דפקו על הדלת וצעקו 'תפתח', חשבו שהעלייה לגג היא דרך הכניסה שלנו. אמרתי להם 'לא פותח לאף אחד'. פחדתי שאלה מחבלים והם המשיכו לצעוק, ואני מבהיר להם שהולכים להרוג אותנו ואומר 'לא מעניין אותי מי אתם, אני לא פותח'. בסוף הסברתי להם שהעלייה לגג היא בכלל מהכניסה השלישית".

גם יומיים אחרי הדרמה עוד שכבו לצד הכביש מארזים של טילי כתף 90 מ"מ המיועדים לפיצוץ מבנים. חיילים עמדו בשבת בערב על גג הבית המשותף שבו מתגוררים סבג ודהן, וירו על התחנה שהמחבלים המשיכו להחזיק. "עד הבוקר התנהל כאן קרב", מספר דהן. "מפה יורים ומשם מחזירים. תראה כמה תרמילי כדורים פזורים ליד הכניסה. אתה יודע מה זה בום של טיל כתף? כל הזכוכיות נשברו מההדף".

ביום שבו אנחנו מסיירים בשדרות, התחנה הרוסה לחלוטין ומפויחת, זכר לאירוע הקשה שעבר בשבת על אחד מסמלי העיר. "הכלי שעובד עכשיו הוא צעצוע לעומת אלה שפעלו כאן בשבת", סבג מחייך קלות ומצביע על טרקטור שפינה חלק מההריסות. "הביאו לפה די-9 ובאגר ופשוט הרסו את התחנה. בשעה ממש מאוחרת עמדתי בחלון וראיתי איך הבעירו את המקום, כנראה עם חומר דליק, בשביל לנקות אותו לחלוטין".

ביום ראשון בצהריים, על הדשא הסמוך, אנשי זק"א פינו לתוך שקים את שאריות גופות המחבלים שנותרו בשטח. דהן מראה לי במכשיר הנייד תמונה שצילם, ובה רואים טרקטור שבכף שלו מונחים שקי ניילון, כמו אשפה בדרך לפח.

"בהתחלה חשבתי ששוכב על הדשא כלב מת של הצבא", סבג מספר. "אמרתי לאשתי 'בואי תראי', ואז אנשי זק"א התחילו להכניס לשקים והבנתי שאלה שאריות של המחבלים, יימח שמם. צעקתי למפנים 'בשביל מה אתם שמים בשק? קחו אותם ישר לספארי, לכלוב של האריות, שיהיה להם מה לאכול'".

האנשים שאני משוחח איתם נראים עייפים, תשושים ועצובים. יאן פשאייב מספר שרכב על אופנועו לפני הרכב שלקח את גרושתו ובתו בת ה־5 למרכז, רק כדי לראות שהדרך פנויה והן יגיעו בשלום למקום מבטחים. "אני חושב לקחת רכב מחבר ולהתחיל להוציא מפה אנשים שנמצאים במצוקה", הוא מספר. "יש לי חבר שזומן למילואים ואחיו הקטן נשאר בבית מפוחד. אני מנסה לעזור להם. ראש הממשלה אמר שהוא גאה בנו, שלא יהיה גאה. יש לנו כעת חדר פנוי בשבילו. אם יגיע לשהות איתנו, נהיה גאים בו".

יהודה שטרית בדיוק עומד להתפנות מדירתו כשאני פוגש אותו ביציאה מהבניין. מספר שהוא נוסע ליבנה כדי להתאוורר קצת ואין לו בינתיים תאריך חזרה. "אני בן 65 ועליתי ממרוקו לפני 60 שנה, אבל אי אפשר יותר לסבול כאן", הוא אומר בזעם עצור. "תבין, עברתי את מלחמת יום כיפור, הייתי בלבנון, אבל מחבלים ליד הבית? אני ליכודניק שרוף, והפעם אני מת להיפגש עם ביבי ולשאול 'מה קרה לנו?' אני אוהב את המדינה, שירתי אותה 40 שנה, אבל על זה אי אפשר לעבור בשתיקה".

ועדיין, ולמרות הכל, הם יישארו כאן עם כל הטראומה הגדולה, כי שדרות היא הבית. "לא נעזוב אף פעם", שמעון יפרח אומר. "אני גם אגיד לך שאין כרגע פתרון אמיתי. אומרים שצה"ל יכתוש את עזה, זה לא יעזור. הסיכוי היחיד הוא אם תיתן להם מדינה משלהם, כסף משלהם, עבודה. הכל שלהם. רק אם תתנתק מהם סופית, הם יעזבו אותך. כמו שזה מתנהל עכשיו, אין סוף. המדינה דואגת להם לגז, לדלק, למים, לדולרים מקטאר - ובסוף הם טובחים בנו".

מצד שני, יש את אלה שיישארו ורוצים תגובה מוחצת. "אתה לא יכול לתת להם אמצעי קיום ושהם ירצחו אותך", אומר אלישע דהן. "במדינה מתוקנת זה לא היה קורה, היא היתה מגיבה כמו שצריך. אני לא בן אדם דתי אלא מסורתי, ואני מאמין שמה שקרה לנו מכוון מלמעלה. לא יכולנו להמשיך לחיות כאן כעם מפולג, והנה משהו שמאחד אותנו".

וכשכל זה ייגמר, תמשיך לחיות פה?

"אנחנו חיים בשדרות משנת 56'. אתה מבין כמה שנים זה? כל החיים שלנו פה ולא עזבנו. גם ברגעים הכי קשים נשארנו. אנחנו חיים עם המציאות ונמשיך לחיות. רק אל תגידו שאנשי שדרות מפונקים, כי בנו להם ממ"דים. יודע כמה חיים ניצלו בזכות הדבר המבורך הזה?"

ייקח לשדרות הרבה זמן לאסוף את השברים, לקבור את המתים ולשקם את עצמה מההריסות. אבל האנשים שחיים שם היו רוב חייהם חלק מחוסנה הלאומי של מדינת ישראל. "אני משחרר ביובים ביומיום", אומר מאיר בוחבוט, איש אגף שפ"ע, שמבקש להיכנס לרכבו ולהמשיך בעבודה.

"רק היום היה פה קולטן סתום ומוצף. אף אחד לא אמר לי לעבוד בזמן מלחמה ולא הכריח. אני אפילו לא רוצה שכר על היום הזה, כי זו העיר שלי. כשאשתי, בתי והנכדים נסעו לים המלח, אמרתי שאני נשאר, לא עוזב, כי פעמיים חשבתי לעזוב ונשארתי. הייתי בראשון לציון במשך שבועיים, ואף אחד ברחוב לא חשב להגיד לי 'שלום'. פה אנשים דרווישים, עובדים קשה, כל אחד נלחם על קיומו, אבל הם תמיד יהיו חלק ממני".

shishabat@israelhayom.co.il