הרבה נוסטלגיה עוטפת את הממתקים ואת החטיפים הישראליים. חלקם נראים כאילו היו תמיד על המדפים - אבל הם הגיעו אליהם בעקבות הברקות של מיטב המוחות הקולינריים של שנות ה־60.
שוקו יטבתה, למשל, נוצר בעקבות חלום של יורם אמתי, שהיה אחראי למחלבה של הקיבוץ הדרומי. קוקי גטניו, שהמציא את פתי־בר של גטניו, הוא דור שלישי למפעל הביסקוויטים המשפחתי שמפרנס כבר ארבעה דורות. יורם וולשטיין לא ישן לילות שלמים וכמעט פוטר, עד שהצליח לייצר את החטיף אגוזי בטמפרטורה מושלמת. ויענקל'ה כהן עדיין מתגאה בכך שהתפוצ'יפס שהמציא אף פעם לא מגיע אלינו חרוך. ניסינו להבין יחד איתם למה דווקא החטיפים והממתקים שלהם לא השתנו במהלך השנים, ועיצבו למעשה את הטעם הישראלי.
איש העוגייה
"אני גאה בכך שאנחנו עדיין חלק מההיסטוריה הישראלית": קוקי גטניו המציא את ביסקוויט הפתי־בר, ולכינוי שלו אין שום קשר למקצוע
אם לא ידעתם עד עכשיו: היתרון המשמעותי של פתי־בר של גטניו הוא שבניגוד לכל ביסקוויט אחר - הוא לא מתפרק בתה. שנים על שנים אנשים טובלים אותו, וכשהוא נשלף מהתה - הוא עדיין שלם.
"זה המוצר הכי מצליח מכל המוצרים שלנו", אומר קוקי גטניו, דור שלישי למפעל גטניו המייצר פתי־בר. סבו יצחק ואחיו אברהם הקימו בשנות ה־20 מאפייה ביתית, שבה מכרו ביסקוויטים.
המאפייה התפתחה למפעל גדול, ששלושה דורות של המשפחה תפעלו. אפילו הבת של קוקי, קרין, הספיקה להיות בהנהלת החברה. לפני כשנתיים נמכר המפעל ל"אם החיטה", אבל הפתי־בר עדיין משווק תחת השם גטניו.
הכינוי שלו, קוקי, כלל לא קשור לביסקוויטים. כשנולד הוא היה הנכד הראשון במשפחה, ונקרא יצחק על שם סבו. אמו קראה לו בשם החיבה קוקי, והתינוק החייכן הגיב רק לכינוי הזה. כך, עוד לפני שהוא נכנס למפעל המשפחתי, הוכרז יצחק כקוקי - וכך הוא מוכר גם היום.
הוא בן 72, גר ברמת השרון, גרוש ואבא לקרין ולנטלי. יש לו תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. כשסיים את לימודיו היה ברור שייכנס לצד העסקי של המפעל, אבל בשעת הצורך - ותמיד היה צורך - הוא לא חשש ללכלך את הידיים ולעבוד עם הקמח והשוקולד.
"היינו נכנסים לעבוד במפעל, במיוחד לפני פסח", הוא נזכר ומחכך את ידיו בהנאה. "לפני החג ייצרנו עוגיות כשרות לפסח, וכל המשפחה התגייסה למלאכה. היינו בין הראשונים שייצרו עוגיות כשרות לפסח. כל העבודה נעשתה באופן ידני, ולא היה כוח אדם. אז היינו פותחים את המפעל במוצאי השבת, וכל בני המשפחה היו באים - אשתי, האחים, הילדים. כולם חיכו שהביסקוויטים ייצאו מהתנור ומרחו אותם בשוקולד".
קוקי גטניו: "ניסו להוסיף לפתי־בר שוקולד, ממרח לוטוס או שוקולד השחר, אבל המתכון היה ונשאר אותו הדבר מהרגע הראשון. בכל פעם שניסו שינוי זה פגע בטעם, ומייד חזרנו למתכון המסורתי"
עד היום פתי־בר נושא את שם המשפחה. זה היה ביסקוויט שהחל את דרכו במאפייה משפחתית ועבר למפעל גדול בבני ברק. כשקוקי רואה את המוצרים המפוזרים על השולחן לצורך הצילום, הוא מתרגש. "השם גטניו עדיין מוטבע על גבי האריזה, וכשאני רואה שפתי־בר נמכר בחנויות בארץ ובחו"ל, אני גאה שאנחנו עדיין חלק מההיסטוריה של ישראל".
מוצר הדגל שלהם עדיין נמכר בכמויות, אבל קוקי זוכר היטב את המותג שנעלם עם מכירתו של המפעל - "שבורים". אלה היו חתיכות ביסקוויטים שמהן אפשר להרכיב בסיס לעוגת גבינה או אפילו לפורר לכדורי שוקולד. "דוד שלי היה אוסף את כל הפתי־בר השבורים, מכניס אותם לשקיות של שני ק"ג ומוכר בזול. המפעל שלנו היה בבני ברק, ויכולנו לראות בבוקר אנשים עומדים בתור לקנות את השבורים. כשמכרנו את המפעל הפסקנו את המכירה שלהם, אבל זו היתה הצלחה גדולה".
לאורך השנים הם מכרו לחברות בארץ ובחו"ל. בבית תמיד היו ארגזים של ביסקוויטים, וכל בן משפחה היה מקבל קרטון או שניים ומחלק לשכנים ולחברים. "לפני כמה חודשים אחת האחיות הכינה עוגת גבינה עם ביסקוויטים, והיא התביישה לספר לנו שנאלצה ללכת לחנות כדי לקנות ביסקוויטים, הרי תמיד היו לנו. אבל היא קנתה ביסקוויטים משופרסל, שהם מהייצור שלנו", צוחק קוקי.
"כל מי שרצה לשמור על פתי־בר היה בא אלינו ללמוד איך להכין אותו בצורה נכונה, או שקנה מאיתנו. היו פעמים שבהן ניסינו להוסיף למוצר שוקולד, כמו ממרח לוטוס או שוקולד השחר, אבל המתכון היה ונשאר אותו הדבר מהרגע הראשון. בכל פעם שמישהו ניסה לשנות אותו, זה פגע בטעם, ומייד חזרו למתכון המסורתי".
מיסטר פוטטו המקורי
"למדנו לעבוד בטמפרטורה של 7-8 מעלות": יענקל'ה כהן הוא הקיבוצניק מנחל עוז שהמציא את תפוצ'יפס. וזה לא היה קל כמו שזה נשמע
כמעט לכל קיבוצניק יש כינוי. אברהם הוא אברמל'ה, יעקב הוא יענקל'ה, ובמקרה של יענקל'ה כהן, האבא של תפוצ'יפס, הכינוי הוא "מיסטר תפוח אדמה", או "מיסטר פוטטו". אבל האיש שאחראי לרוב גידולי השדה של הקיבוץ, ושהמציא את תפוצ'יפס של שטראוס־עלית, כמעט לא נוגע באוכל מטוגן - שלא לדבר על חטיפים מלוחים. מהם רק הנכדים שלו נהנים.
"אני יודע שבשביל הרבה אנשים הטעם של הבית זה ממתקים, בשבילי זה סלט ירקות", הוא צוחק. "אבל התואר 'מיסטר פוטטו' הוא מכובד. ולא סתם - הוא באנגלית. משנות ה־90, אחרי שהתפוצ'יפס התייצב, התחלתי לעבוד בעיקר עם חו"ל ולקדם את גידול תפוחי האדמה. מכיוון שלאורך השנים הייתי שותף גם להקמת המפעל וגם לגידול תפוחי האדמה בקיבוץ, הכרתי את כל התהליכים לייצור של מוצרי תפוחי אדמה טובים, מהאדמה עד הצלחת".
הוא בן 88, נשוי לשרה, אב לשלושה בנים ולבת וסב לעשרה נכדים. בשנות ה־50 הגיע למה שלימים הפך לקיבוץ נחל עוז, כצעיר חדור מטרה ליישב את הארץ. בתחילה ניהל את גן הירק שבקיבוץ, ובשנות ה־60 יצא לארה"ב כדי ללמוד איך מגדלים תפוחי אדמה וגזר בתנאי מדבר, כמו בנחל עוז.
כשחזר, יענקל'ה ריכז את ענף גידולי השדה בקיבוץ, שבו גידלו בעיקר תפוחי אדמה. מאוחר יותר הקים את בית האריזה לתפוחי האדמה, שריכז את התוצרת משער הנגב. הוא בקי בכל הזנים של תפוחי האדמה, בדרכי הייצור והאריזה, וגם בשיטות ההכנה השונות. בסוף שנות ה־60 המפעל, בעצתו, התרכז בהכנת צ'יפס קפוא (תפוגן), אבקת תפוחי אדמה לייצור מחית וחטיפים.
"כשרצינו להקים את קו הייצור של תפוצ'יפס, היינו צריכים למצוא זנים עגולים של תפוחי אדמה שיתאימו לזה. זו היתה משימה לא קלה, כי בארץ היה קשה לגדל תפוחי אדמה כאלה. בסוף התבייתנו על שלושה זנים מתאימים, והתחלנו ללמוד את שיטת הגידול שלהם ואת הייצור של החטיף.
"מהלכי הייצור הם מאוד עדינים", הוא נשען לאחור בכיסאו. "אלה תאים שאם לא מטפלים בהם בזמן, הם יוצרים כתמים שפוגעים באיכות המוצר. אף אחד לא רוצה לאכול חטיף עם כתם. זה מוצר טבעי, שהגודל שלו משתנה בהתאם לגודל של פרוסות תפוחי האדמה, והמרקם שלו מושפע מסוג תפוח האדמה. לקח לנו לא מעט זמן ללמוד לצמצם את הפגיעות, ואחת מהדרכים היתה לעבוד בטמפרטורה של 7-8 מעלות, שאנחנו לא רגילים אליה בקיבוץ. אבל אחרי כל מיני ניסויים הבנו את הדרישות העדינות להכנת תפוצ'יפס מושלם".
יענקל'ה כהן: "חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בעוטף עזה זה להיות כל הזמן במתח. אני לא יכולתי לעזוב, והיום נשאר לי רק להישען לאחור וליהנות ממה שיצרנו"
מהרגע הראשון היה ברור שתפוצ'יפס עם מלח הוא המוצר המנצח. בין שמטוגן ובין שאפוי, תפוח אדמה עם מלח הוא נוסחה שלא משנים. "לכן מהרגע הראשון היה לנו ברור שאנחנו מייצרים תפוצ'יפס עם מלח. ניסינו כל מיני תבלינים נוספים, כי המחשבה היתה שכשמתרגלים לטעם הוא נהיה משעמם. אבל לא משנה מה ניסינו, תבלינים שונים או צורות שונות, התפוצ'יפס הקלאסי עם המלח נשאר הפופולרי ביותר".
היום יענקל'ה הוא חבר הנהלה במרכז המבקרים לתפוחי אדמה וירקות בקיבוץ נחל עוז, ומשמש מדריך קבוצות בנושא גידול תפוחי אדמה. הוא מדבר בגאווה ובאריכות על כל אחד מהזנים שאותם הביא לארץ ושבגידולם היה שותף. כן, כולל מציאת הזן המושלם שיתאים לחטיף הדגל. "אני למדתי שכל זמן שאני בעשייה ובשדה, זה שומר אותי בחיים. זה לא קל, אבל כשאתה מפעיל את הראש ואת הגוף, זה אפשרי".
ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהמפעל, וכל חייו למעשה, נמצאים בקיבוץ בעוטף עזה. "חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בעוטף זה להיות כל הזמן במתח. מצד אחד מתח חיובי של החיים השוטפים, ומנגד המתח הביטחוני. היו לנו מחשבות מדי פעם לעזוב, אבל אני ניהלתי את המהפך הזה של מעבר לעבודה במכונות, ולא יכולתי לעזוב. היום נשאר לי רק להישען לאחור וליהנות ממה שיצרנו".
אדון שוקו האמיתי
"השוקו נוצר מחלום שחלמתי": יורם אמתי הוא האיש שהמציא את השוקו הקלאסי של יטבתה
קודם כל, ננצל את ההזדמנות ונשבור מיתוס: כשפותחים את הברזים בקיבוץ יטבתה זורמים בהם מים. לא שוקו. גם במקלחת. גם בכיור. זה נכון תמיד, למעט באירועים שבהם פותחים ברז מיוחד "בשביל התיירים". קצת קשה להאמין, אבל שוקו יטבתה - כבר כמה עשרות שנים מוצר הדגל של מחלבות יטבתה - נוצר בעקבות חלום של יורם אמתי, שהיה אז טכנאי המזון של הקיבוץ ושמכונה "יורמי".
"הייתי חולם בלילה על מוצר, ובבוקר מפתח אותו. גם השוקו נוצר מחלום שחלמתי. זה נשמע מוצר פשוט, אבל צריך מינון מדויק של חלב טוב, קקאו איכותי וסוכר. אז חלב טוב היה לנו, וגם סוכר, אבל לך תמצא קקאו איכותי שיתאים למוצר. בדקנו המון חברות לייצור קקאו, וטעמנו המון קקאו, שהוא מר מיסודו. חיפשתי בהרבה מדינות את הקקאו המתאים, עד שמצאנו את זה שהשתלב בצורה הכי טובה, ושנתן לנו את הטעם ואת הצבע הטובים של השוקו".
פס הייצור של שוקו יטבתה // צילום: אפרת אשל
"אדון שוקו" - כך קוראים לו ותיקי הקיבוץ, ולא בכדי. תחת ידיו עברו רוב מוצרי החלב של הקיבוץ, ועד היום הוא מגיע למחלבה כדי לבצע בדיקות איכות ועוזר בפיתוח מוצרים. הוא בן 80 ונשוי לעדנה, שעבדה כמורה למתמטיקה וככלכלנית. יש להם ארבעה ילדים ותשעה נכדים. רק בנם הצעיר, רונן (44), עדיין גר בקיבוץ ועובד במחלבה ככלכלן.
והוא בכלל רצה לעבוד בשדה ("אין כמו לראות את הממטרות על רקע הרי אדום בזריחה"), אבל רופאת העור הודיעה לו שהעבודה בשמש מזיקה לו מאוד. ב־1973 הוא הועבר לעבודה במשמרות במחלבה הקטנה, שכללה אז שתיים או שלוש פרות ששוכנו במבנה של בית המרקחת הקטן. הוא זוכר איך סחב ארגזים של בקבוקי זכוכית מלאים בחלב.
"מילאתי המון תפקידים במחלבה. בהתחלה שלחו אותי ללמוד להיות טכנאי מזון, אבל מייד אחרי תחילת הלימודים פרצה מלחמת יום כיפור, וכצנחן - מייד התגייסתי למלחמה. אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי במחלבה. בתחילה לא ידעו בכלל אם פרות יכולות לשרוד בחום הזה, אבל התברר שהן לא מזיעות, ולכן הן יכולות לחיות פה מצוין. אז התחלנו עם פרה אחת בשם רחלי, שהחברים קנו אותה מקיבוץ בית יצחק בשנת 1957. היא המליטה עגלה, ולאט־לאט רכשנו עוד פרות. היינו קיבוץ של 50 אנשים, וכל מי שהיה יכול - נכנס לחלוב.
"האגדה מספרת שכשרצו להקים את המחלבה, נסעו לפגוש את פנחס ספיר, שהיה אז שר האוצר, והוא בדיוק יצא לפגישה. הוא הכניס את החברים מהקיבוץ למונית, שמע מהם שהם רוצים להקים מחלבה בקיבוץ בדרום, ואישר. הרי לא היה כאן כלום, זה היה קיבוץ בודד באמצע שום מקום בדרום הארץ, והמחלבה הזו היתה במשך הרבה מאוד שנים העוגן הכלכלי של הקיבוץ, שהוא שיתופי עד היום.
"המחלבה אז היתה ממש קטנה. מי שעבד כאן התחיל את העבודה בלילה וסיים בבוקר, אבל לא באמת ידעת מתי תסיים, כי כל הזמן היו תקלות במכונה שמילאה את הבקבוקים בחלב. ברגע שיכולנו, הפסקנו להשתמש במכונה הזו. אף אחד לא רוצה להיזכר בה. אז היו בקבוקי זכוכית, ובכל פעם שנפלה קטיושה, מה שקרה כאן לא מעט בשנות ה־70, פחדנו שהבקבוקים יישברו עלינו".
המוצרים כאן נחלקים לשלוש קטגוריות: חלב ניגר; לבן, שמנת ואשל שנכנסים לקטגוריה אחרת; ויש מוצרי המוקה. הנסיינים של מוצרי השוקולד, איך לא, היו ילדי הקיבוץ. "אנחנו לא המצאנו את השוקו, הוא הומצא במרכז אמריקה, אבל השוקו הזה, עם הדיוק של הסוכר והקקאו, הוא לגמרי שלנו. נתנו להם לטעום הרבה שוקו עד שמצאנו את המוצר המיוחד שלנו".
השוקו הקלאסי הפך למותג הדגל של קיבוץ יטבתה, ולא רק בישראל. יורמי נזכר איך כשטס לקונסוליה הישראלית בארה"ב ואמר שהוא מגיע מקיבוץ יטבתה, שאלו אותו למה לא הביא איתו שוקו
השוקו הקלאסי הפך למותג הדגל של הקיבוץ - ולא רק בישראל. יורמי נזכר איך כשטס לקונסוליה הישראלית בארה"ב ואמר שהוא מגיע מקיבוץ יטבתה, שאלו אותו למה לא הביא שוקו. "זה כנראה ידוע שזה בדנ"א שלנו. יש לנו קיר עם כל המותגים של המחלבה, וכשאני עובר לידו אני חש גאווה, כי את רובם אני ייצרתי".
את המתכון של השוקו הקלאסי לא שינו בכלל לאורך השנים. "לפעמים ניסינו לגוון - שוקו־בננה, שוקו־תפוז, מעדני שוקולד משולבים עם המשקה וכדומה, אבל השוקו הקלאסי תמיד ניצח את כולם. כשמשרד הבריאות הכריז על מלחמה בסוכר והיינו צריכים להוריד את רמת הסוכר במשקה, עבדנו קשה מאוד כדי לפרק את הלקטוז ברמה שלא תפגע באיכות השוקו - עד שבסוף הצלחנו. היו גם כל מיני מוצרים שבהתחלה עבדו היטב, אבל לא החזיקו מעמד, כמו השייק־שוקו שפיתחתי. הוא היה בהתחלה פיצוץ לא נורמלי, עד שלאנשים נמאס ממנו. כי אנשים הכי רוצים שוקו פשוט, בלי עניינים נוספים".
יורם בממלכת השוקולד
"זה טעם שמחזיק יותר מ־40 שנה": יורם וולשטיין המציא את אגוזי – ועוד זוכר את הימים שבהם כל חטיף יוצר באופן ידני
דמיינו שכבות של שוקולד, קרמל ואגוזים המונחות זו על זו, מודבקות באבקת חלב ונמסות בפה בכל ביס. שכבה של מתיקות, ועוד שכבה, ועוד שכבה, שמה ששומר עליהן דבוקות זו לזו הוא זמן קירור מדויק, כדי שכל שכבה תהיה קרה אבל לא קפואה והשכבה שמעליה תידבק. עכשיו דמיינו שהמכונה האחראית לכל הדבר הזה פשוט לא מקררת, ומגשים שלמים של המתוק־מתוק הזה הולכים ישר לפח. כואב, לא?
כך הרגיש יורם וולשטיין (81), ממציא חטיף אגוזי של שטראוס־עלית. לפני 40 שנה הוא היה הטכנולוג הראשי של החברה, שהחלה לייצר במכונות את החטיף שהמציא. "עד סוף שנות ה־80 הכנו את כל השוקולדים בצורה ידנית. היו לנו משמרות בוקר וערב, ואנשים שהכניסו שכבות של שוקולד למגשים מיוחדים. הביקוש גדל, ובמפעל רצו להגדיל את הייצור, אז עברו לעבוד בעזרת מכונות. כל השוקולדים עברו חלק, אבל האגוזי נתקע", הוא נזכר. "במשך כמה שבועות הייתי מנסה בכל יום למצוא פתרון, ולא מצליח.
"מנהל העבודה התקשר אלי כל יום ושאל מה קורה עם האגוזי. הוא היה בלחץ, כי הפסדנו כמאה טונות אגוזי בחודש, ולא הצלחתי למצוא פתרון. זה הדיר שינה מעיניי, והייתי חייב למצוא את הדרך הנכונה לייצר את זה. לא היה סיכוי שנוותר. יום אחד הגעתי כהרגלי מוקדם בבוקר כדי לעשות כל מיני ניסיונות במכונה. נשכבתי מתחתיה, ופתאום קיבלתי בעיטה ברגל. שלפתי את עצמי מהמכונה, מלא לכלוך וגריז. מנהל העבודה הסתכל עלי ואמר לי: 'לא הולך, נכון? תעלה להנהלה'. אמרתי לעצמי שהנה, אני הולך הביתה.
"נכנסתי לחדר ההנהלה, וכל הצמרת הבכירה ישבה שם. המנהל שאל אותי: 'אשתך עובדת?'. אני כבר לא זוכר מה עניתי, אבל הוא אמר לי: 'לך הביתה, אני לא רוצה לראות אותך עשרה ימים'. חשבתי שהוא מפטר אותי. הוא המשיך ואמר: 'תבחר מלון, אני אשלם עליו. אני רוצה שתנוח ותירגע'. רק אחרי שחזרתי, הבנתי איזה חלק במכונה צריך להחליף. הזמנו אותו מחו"ל, וברגע שהחלפנו אותו - לחצנו על הכפתור וזה עבד. מאז ועד היום".
היום הוא בן 81, גר בקריית טבעון, נשוי לדליה, ויש להם שלושה ילדים וחמישה נכדים. הוא למד טכנולוגיית מזון בלונדון של שנות ה־60 וחי שם כ־11 שנה. אל השוקולד הגיע ממש במקרה.
"כחלק מהסטאז' בלימודים היינו צריכים לבחור תחום מזון ולחפש עבודה באחד המפעלים שמייצרים אותו. אחרי שנחשפתי למפעלי ופלים, סוכריות, טופי ועוד, בחרתי במפעל שוקולד. כסטודנט הייתי צריך להגיש ביקורת על המפעל להנהלה, ולכן הייתי חייב להיכנס לפרטי פרטים של הכנת המוצר, מה שהעמיק את הידע שלי בייצור ובטכנולוגיה של הכנת מזון. התפרנסתי גם מהרצאות שהעברתי לסטודנטים, וגם מהעבודה במפעל".
כשחזר לארץ, החליט לעבוד במפעל עלית. "הציעו לי משכורת גבוהה יותר מאשר בחברות האחרות, ואפילו רכב", הוא צוחק. "אהבתי את העבודה, אבל השיטה של המתכונים הרגה אותי. שום דבר לא תועד במחשב, וכל המתכונים היו בכיס של המנהל. אם הייתי רוצה לבדוק משהו במתכון, הייתי צריך לבקש ממנו רשות. הוא שלף את המתכון מהכיס, נתן לי להציץ בו והחזיר לכיס. עד שקיבלתי אומץ וביקשתי מההנהלה להכניס את כל המתכונים למחשב ולבנות מעבדה מסודרת עם מחשוב וצוות".
יורם וולשטיין: "את האווריריות והטעם של אגוזי אי אפשר לשנות, ולכן לא ניסינו לייצר משהו דומה. זה טעם שמחזיק כבר יותר מ־40 שנה. אפילו עכשיו, בגילי המופלג, אני עדיין אוכל אגוזי מדי פעם"
לא מעט חטיפי שוקולד עברו מאז תחת ידיו של יורם, אבל את גולת הכותרת, אגוזי, היה הכי קשה לייצר. "העבודה היתה ידנית, במשמרות של לילה ובוקר. במשמרת הלילה היינו מכינים מסות של בסיס שוקולד פלוס הקרמל בבישול ידני, ושופכים לתוך מגש של מטר וחצי בערך. את המגש היינו מכניסים לחדרון מקורר, ומורחים אבקת חלב כדי שלא יידבק למגשים. הצוות של משמרת הבוקר הוציא את המסה מהמגשים, חתך אותה ביד וציפה את החטיפים. כשכל חטיף היה מוכן, הוא נכנס למכונת האריזה.
"תמיד ידענו שהעבודה תיגמר כשייגמרו המגשים או התבניות. אבל באותה תקופה היה ביקוש מאוד גדול, ולא היה סיכוי שנוכל להעלות את התפוקה. עד שההנהלה החליטה לרכוש ציוד מודרני מגרמניה. למדנו איך לעבוד באמצעותו, כי אם המוצר היה נשאר בקירור אפילו דקה מיותרת, הוא היה נהרס. מספר המגשים שנהרסו עד שהצלחנו היה גדול מאוד", הוא צוחק.
אגוזי, הוא מסביר בלהט, שונה מכל חטיף אחר: "המסה הראשונית מאווררת, וצריך להקליל אותה כדי שתחזיק מעמד. אחר כך היא צריכה לעבור דרך סט של גלילים מקוררים, ואז לעבור דרך גליל נוסף שנותן את שכבת הקרמל. הרי מה שעושה אותו טעים זה השכבות. ברגע שהמכונה עובדת לאט מדי, כל שכבה מתקררת ומתקשה לפני שמניחים עליה את השכבה הבאה, והאגוזי אבוד. הכל חייב להיות מדויק. מזל שהצלחנו להגיע לנוסחה הנכונה".
בניגוד למותגים אחרים, שבהם ניסו לשנות לאורך השנים את הטעם והצורה, החטיף אגוזי לא השתנה. "את האווריריות והטעם אי אפשר לשנות, ולכן לא ניסינו בכלל לייצר משהו דומה. אגוזי זה טעם שמחזיק יותר מ־40 שנה. אפילו עכשיו, בגילי המופלג, אני עדיין אוכל אגוזי מדי פעם".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו