50 שנה אחרי: המלחמה ששינתה את החיים של כולנו

את המסוק של הקומנדו הסורי ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה, היה זה לפני 50 שנה, מעל רמת הגולן, באחד הימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים. בפעם השנייה, חודשים אחדים לאחר מכן, ראיתי אותו מעל גבעת קוזלובסקי בגבעתיים, לא רחוק מביתי שברמת גן. בפעם השנייה זה היה חלום רע, סיוט. זה היה חלום שאי אפשר לשכוח. לעולם.

בשתי הפעמים חשתי, שהם באים להרוג אותי. והם לא הצליחו. את המלחמה ההיא עברתי בשלום. אבל האם יצאתי עם טראומה? האם כל מי שהיה שם, ברמת הגולן ובסיני, כל בני הדור שלי והמחזור שלי בצבא, האם כולנו יצאנו ממלחמת יום הכיפורים, גם אם שלמים בגופנו, עם צלקת בנפשנו? כמו את כולם, האזעקות של יום הכיפורים לפני 50 שנה תפסו אותי בהפתעה מוחלטת. הייתי עם רעייתי בבית הוריה בתל אביב.

התכוננתי למבחן בלטינית בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. ולפתע, כמו כולם, מצאנו עצמנו במבחן אחר, אכזרי. יש מלחמה. מה עושים? נכון לאותה עת, קצת יותר משנה אחרי השחרור, עדיין לא שובצתי ליחידת מילואים. הייתי קצין בתותחנים, סגן במיל', אזרח. כנראה שלצה"ל לא דחק הזמן. ממילא התחושה הייתה שישראל נמצאת במצב ביטחוני מצוין. עמדו לקצר את השירות. מה בוער? ואז, הכל בער. המצרים חצו את התעלה.

הסורים פרצו את הגדרות. הקומנדו הסורי כבש את מוצב החרמון. את ספר הלטינית השלכתי מייד הצידה. למי אכפת עכשיו מהתרברבותו של יוליוס קיסר על ניצחונותיו במלחמה נגד הגאלים? רעייתי מירי ואני נחפזנו לחזור הביתה, לרמת גן, ברגל. סביבנו, לאורך רחוב קפלן ועל הגשר בדרך השלום (היום צומת עזריאלי, כמובן) נחפזו ורצו מאות אחרים. מחנה הקריה המה מכוניות ולובשי מדים. מלחמה. בעודי נצמד לרדיו, לשמוע את העדכונים (הלא נכונים) על הנעשה בחזיתות, הפגזתי בטלפונים את ענף המילואים במפקדת קצין תותחנים ראשי, כדי שיאמרו לי היכן להתייצב. לקח זמן.

לבסוף אמרו לי להגיע לימ"ח פילון, ליד ראש פינה. איך מגיעים לשם? רעייתי, שביקשה לעזור לי להגיע מהר, התקשרה ל"ארקיע", לברר אם יש טיסה משדה דב למחניים. "גברת", אמרו לה, "השתגעת? יש מלחמה. אין יותר טיסות". הגעתי לפילון באוטובוס ובטרמפים. מי שנסע בכבישים כנראה חש, שרוב הטרמפיסטים, עם תרמיל ביד או על הגב, עושים דרכם לקרב. בפילון, לשמחתי, נתקלתי בכמה קצינים שהכרתי בשירות הסדיר. הם עסקו בזיווד גדוד המילואים שלהם, גדוד מכמ"ת (מרגמות כבדות מתנייעות בקוטר 160 מ"מ) 313, שלימים הוחלף שמו לגדוד 7035.

הצטרפתי אליהם, עוד קצין בסוללה. ומצאתי עצמי בגדוד מצוין, עם קצינים ולוחמים מקצוענים, וידידותיים, ונחושים. למחרת, עלינו לרמת הגולן. המלחמה בערה מסביבנו, ועלינו. ירינו, וחטפנו. התפוצצויות פגזים כל העת. יציאות ונפילות. ענני עשן שחור. כלי רכב וטנקים מפויחים. מדי פעם, מטוסי חיל האוויר שלנו מגיעים בגובה נמוך, ואז מי מהם נפגע מטיל, ונופל. וגם מטוסים סוריים, ומטוסינו מגיחים, יושבים להם על הזנב, ומפילים אותם.

מלחמה בלי הפסקה, בלי רגיעה. ואז ראיתי את המסוק של הקומנדו הסורי, רחוק, מצפון לנו, אבל ללא ספק, מסוק סורי. למועד הזה, כבר היו שמועות על מה שהקומנדו הסורי עשה במוצב החרמון. אלינו, הם לא הגיעו. מאוחר יותר נודע לנו, שהסורים ביצעו באותו יום מתקפת קומנדו נרחבת, ושלחו מסוקים לעורף כוחות צה"ל, למשימות שונות, כולל ניסיון לכבוש את מוצב תל אביטל, הצבת מארבים בכבישים ובצמתים ופשיטות על יחידות. המסוקים נשלחו כנראה לגזרה המרכזית ולגזרה הצפונית ברמת הגולן.

הם לא הצליחו, ורובם חוסלו. אבל חלקם הציבו מארב לכוח של פלס"ר 7 – פלוגת הסיור של חטיבה 7. ושם, כך נדע לי הרבה מאוחר יותר, נהרג גם המ"פ, סגן אורי כר־שני פישמן ז"ל. לאחר מותו, הועלה לדרגת סרן. לקחי ההתשה איך שהוא, במהלך השירות הסדיר, נשלחתי עם קצין תותחנים נוסף לעבור גם את ההשלמה החילית, קורס הקצינים המקצועי, של סיירת שריון.

הכוונה הייתה להקים סיירות דומות גם לאגדים הארטילריים. אלו היו חודשיים נפלאים של ניווטים בכל הארץ – וחוויה חברתית עם קבוצה של לוחמי סיירת שריון. חבר'ה מהמעלה הראשונה. מלח הארץ, נוהגים לומר. לפני שבועות אחדים, פורסמה באתר וויינט כתבה על הקרב של פלס"ר 7, ותמונתו של אורי כר־שני לפתע קפצה אליי.

פתאום, אחרי יותר מ־50 שנה מאז אותו קורס, נזכרתי. בחבר'ה שהיו שם, ובמיוחד באורי כר־שני, מהדמויות הכי בולטות בחבורה – מקצוען, חייכן, שקט, מנהיג טבעי. ובקרב עם הקומנדו הסורי, הוא נהרג. ולצידו לא מעטים מהסיירת. אבל אל הקרב הקשה הוזרמו תגבורות של צה"ל, וביחד הצליחו לחסל את רוב החיילים הסורים. במלחמה צריך מזל. לימים השלמתי תואר שני בהיסטוריה צבאית.

הרבה נכתב על אסטרטגיה וטקטיקה, ועל מנהיגים טובים וגרועים, ועל אמנות המלחמה ואיך מנצחים במלחמה, ועל מודיעין ולוגיסטיקה ועל גיבורים ועל פחדנים, ועל מצביאים ועל חיילים פשוטים. אבל במציאות, כך מתברר, בשדה הקרב צריך, קודם כל, מזל. את הלקח הזה למדתי כבר בתחילת שירותי בתותחנים, במה שלימים הוכרה כמלחמת ההתשה.

בחורף של 1970-1969 שירתי כסגן מפקד צוות תומ"ת (תותח מתנייע 155 מ"מ) בסוללה ב' בגדוד 404. הגדוד נפרס בקו בתעלה. שם למדתי לראשונה מהי אש נ"ס – אש נגד סוללות. זה היה פשוט, ומסוכן. הסוללה שלנו נכנסת לעמדה ויורה – ובתוך דקות, מישהו מהצד המצרי, קת"ק (קצין תצפית קדמי) מטווח אותה באש נגדית, וכשהפגזים התפוצצו בין התומ"תים שלנו – צריך היה לדלג לעמדה אחרת, לרשום קו אפס (השיטה שבה כוונות התותחים מוכנות לקבל נתונים) ולהתחיל לירות מחדש.

וחוזר חלילה. בוקר אחד פרסנו בעמדה. עמדה במשמעות התותחנית שלה יכולה להיות חפירה, אבל גם סתם שטח חולי פתוח. בכזה פרסנו. לפתע הופיע אצלי בתומ"ת המסו"ל (מפקד הסוללה). הוא הביא עימו חייל שלא הכרתי. הוא הגיע עכשיו לגדוד, אמר לי. קח אותו. הוא מצטרף לצוות שלך. בכבוד, אמרתי. ברוך הבא. יותר לא דיברנו. התחלנו לירות לעבר המצרים. החייל החדש עמד מאחורי התומ"ת, העביר פגזים וחנו"ת (חומר נפץ הודף) מייד ליד, כמו כולם. ואז חטפנו אש נ"ס בתוך הסוללה. איני זוכר איפה נפלו הפגזים הראשונים. אבל אני כן זוכר שהחייל החדש, זה שהגיע באותו בוקר, נפל על החול.

אחד הרסיסים פגע בראשו, והוא נפצע קשה מאוד. כעבור יומיים, נפטר. שמואל (שמוליק) חדד ז"ל. זה היה ההרוג הראשון שראיתי בחיי. במלחמה הבאה, ראיתי עוד. רבים. במלחמה צריך מזל, כבר אמרתי. איזה צירוף מקרים שדווקא החייל שהגיע באותו בוקר, החייל שאיש לא הכיר, החייל שלא הספיק להחליף מילה עם מי מהצוות – דווקא הוא נהרג? תחת האש המצרית, המסו"ל רץ לעברנו. טראח וטראח, פגז התפוצץ לימינו, פגז התפוצץ לשמאלו. בינות לעשן, הוא נפל. ומייד קם. והגיע אלינו, ללא פגע.

איך זה יכול להיות? מזל. צריך מזל, במלחמה. שלוש שנים לאחר מכן, לפני חמישים שנה, יצא גדוד המכמ"ת 313 למלחמה ברמת הגולן. עלינו דרך ציר יהודיה, ירינו בקרב על חושנייה, התקדמנו צפונה על "ציר הנפט", הגענו לנפאח. לכל האורך, ראינו טנקים שלנו, שרופים. וגופות שלנו, מוטלות. וטנקים סוריים, שרופים. וגופות שלהם, מוטלות. ירינו המון פצצות אל האויב (מרגמות יורות פצצות, לא פגזים). "מטרת סוללה" היא הפקודה שמקבלים בקשר.

לעתים, כשרוצים מכת אש חזקה יותר, של הגדוד כולו, הפקודה היא "מטרת דוד". אתה יורה, ומקווה לשמוע מהקת"ק שיש פגיעות טובות במטרה. ירינו על הסורים, ירינו על כוחות התגבור של העיראקים והירדנים. שמענו לא מעט "פגיעות טובות". ירינו בקצב אש מטורף. לעתים, קני המרגמות התלהטו והאדימו עד שהיה בלתי אפשרי לגעת בהם. התחמושת נגמרה תמיד מהר מאוד. באחת הפעמים, הגיעה משאית סמי טריילר מובילת תחמושת אל תוך הסוללה, נצמדה למרגמות, והלוחמים פתחו את הארגזים והעבירו את הפצצות מהמשאית – היישר לקנה.

צמודים לטנקים

הסורים נהדפו אל מעבר לקו הגבול. חזרה לשטחם. מה הלאה? הגדוד הגיע אל מול קוניטרה. ידענו שבכוונת צה"ל לתקוף לתוך השטח הסורי. ומצאנו עצמנו ממש בראש החנית, צמודים לטנקים. בדרך כלל נהוג היה לחשוב, שבקרב, הטנקים והחי"ר נמצאים מקדימה, ואילו התותחנים מאחור, יורים להם בשלווה לטווח של 17 ק"מ, שותים מיץ ונחים. זה לא נכון, ובוודאי לא היה נכון לגבינו: למרגמות הכבדות 160 מ"מ היה טווח קצר – 9,6 ק"מ – והן נחשבו נשק מסייע לשריון.

היינו צמודים לטנקים. ובין ירי לעבר הסורים, ואש נ"ס סורית, גם מצאנו קצת זמן לדבר. על ההפתעה הבלתי נתפסת בצפון ובדרום. מידע של אמת לא היה לנו – אבל איך לעזאזל זה קרה? איפה היה המודיעין, איפה הייתה הממשלה, איפה הייתה הצמרת הביטחונית והצבאית. איך צה"ל, שרק לפני שש שנים הביס תוך שישה ימים את כל צבאות הערבים, מצא עצמו מול צבא מצרי שכבש כמעט את כל המוצבים לאורך התעלה ובלם את התקפת הנגד של השריון שלנו, ומול הסורים שכמעט וגלשו לטבריה? איך הביאו אותנו לדיבורים על חורבן בית שלישי? כל זה היה הלם. כל זה הייתה תדהמה.

כל זה היה, בעיקר, עלבון. כל זה אמר שמשהו אצלנו לא עבד, ושאת המחיר אנחנו עכשיו משלמים. לגדוד 313 היה מזל, יחסית. בכל המלחמה נהרג לנו חייל אחד, רב"ט אליהו נובגובקר ז"ל, והיו לנו, דומני, 14 פצועים, ואולי קצת יותר. אחרים חטפו הרבה יותר. סוללות סדירות נשטפו מייד בתחילת המלחמה. בין חבריי לקורס, עופר נאמן היה קע"ת (קצין עמדת תותחים) של תותחי 175 מ"מ בדרום. הסוללה שלו, שחצתה את התעלה, חטפה מטחי קטיושות מצריים, שהדליקו זחליליות נושאות תחמושת, גרמו להרוגים ולפצועים ולנזק כבד.

חברו הטוב ביותר, סגן דני ברנהיים ז"ל, גם הוא מהקורס שלנו, רץ לעזור לפצועים, נפצע קשה ומת. ואחרי מותו, הועלה לדרגת סרן. חבר אחר, אילן אדמון, שימש מסו"ל בגדוד 175 מ"מ. אחת הסוללות – לא שלו - הופצצה מהאוויר על ציר "עכביש". לוחמים נהרגו ונפצעו, ותמונת הסוללה הפגועה, עם קנים שמוטים של תותחי 175 מ"מ, היא אחד הצילומים המפורסמים של המלחמה. אילן והסוללה שלו חצו גם הם את התעלה, ירו וספגו.

אחד מאנשיו נהרג, אחרים נפצעו. לנו היו בעיקר מאבקים עם אש נ"ס, והיתקלות אחת עם מיגים. כשישבנו ליד קוניטרה, חטפנו אש נ"ס ממש בתוך הסוללה, ורסיסים התדפקו על דפנות המפי"ק (זחל"ם הפיקוד של הסוללה) וקרעו את כיסוי הברזנט. קצין נוסף ואני השתופפנו על קרקעית המפי"ק. על פרק ידי נשאתי שעון חדש ונפלא – "אומגה ספידמאסטר" – שקיבלתי כמתנה מחותני שנה קודם לכן. הקצין שלידי הבחין בו, לפת את ידי ואמר, בצחוק: "תזכור, את השעון אני לוקח".

מאז, לא החלפתי את השעון, ואני לא מוריד אותו מידי. והוא בן 52 שנה, נדרך ידנית בקפיץ, ועדיין עובד. ואז, בבוקר שלפני ההתקפה לתוך סוריה, מה שנודע לאחר מכן כ"מובלעת הסורית", תקפו אותנו מיגים. את המסוק של הקומנדו ראיתי מרחוק; אבל המיגים האלה היו קרובים, מאוד. הם טסו מולנו, ואז פנו לכיווננו, ואז צללו ותקפו אותנו. בפצצות. זה היה מפחיד. זה היה הכי מפחיד. כמו שבסרטים על מלחמת העולם השנייה תקיפת מפציצי צלילה "שטוקה", עם צופרים מייבבים, היא המראה הכי מפחיד – כך היה לנו, עם המיגים.

בהתקפה הזו, נהרג לנו החייל. בהתקפה הזו, אינסטינקטיבית, תפסתי מחסה מתחת לסלע. נצמדתי לאדמה, ואז אמרתי לעצמי שאם אני יוצא מזה בשלום, אביא ילד לעולם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי באותן שניות שאותן לא אשכח לעולם, שזהו, נגמר לי. שאני, בן 22 בלבד, אמחק. שאני, שגדלתי על ברכי הסיפורים על דוד זכריאש, מלוחמי גטו ורשה שלחם באומץ מול הנאצים עד שנהרג שם, אסיים את חיי מאיזו פצצה סורית סתמית.

היה לי מזל. לא נהרגתי. וכך נולד בני הבכור. ממה ששמעתי מחבריי אחרי המלחמה, גם הם עברו חוויות דומות. וכך גם לוחמים רבים אחרים. כך נולד המושג "הילדים של חורף 73'"; למעשה, הילדים של סתיו 1974.עם הטנקים, הגדוד נכנס לשטח סוריה. חטפנו אש נ"ס למכביר. באחד המקרים, משום מה, מצאנו את עצמנו דוהרים על ציר "אמריקה", הכביש לדמשק, לפני כולם. גדוד מרגמות כבדות, שנראות כמו קופסת נעליים (קופסת שריון על מרכב טנק "שרמן" ממלחמת העולם השנייה), והן פתאום חוד החנית של צה"ל.

מימין הגיעה אש סורית, משמאל אש ישראלית. אז בין לבין, ירדנו, הקצינים והמפקדים, לכביש הצר, וכיוונו את הכלים לצודד ולהסתובב, בסימני הידיים המוכרים לכל מי ששירת ביחידות עם כלי רכב משוריינים – אגרוף ימינה, אגרוף שמאלה, סע אחורה, סע קדימה. נחלצנו בשלום. אבל איזה קת"ק סורי התלבש עלינו, והתחיל לרדוף אחרינו באש נ"ס. תחילה, פגזי תותחים; אחר כך מטחי קטיושות. מזל, כבר אמרנו? יצאנו בשלום. בהמשך, הגענו לכפרים סוריים למרגלות החרמון. ירינו המון פצצות כסיוע לכיבוש החרמון.

שישה חודשי מילואים

ואז הגיעה הפסקת האש. והמלחמה נגמרה והיה לנו יותר זמן לנסות להבין מה בעצם קרה פה. קצת התנחמנו כשהתברר שעברנו דרך עמדות של הכוח המרוקאי שבא לסייע לסורים. החיילים כבר לא היו שם, אבל הם השאירו מאחריהם מצבורי מאכלים עם ניחוח חו"ל - סרדינים וקופסאות שימורים וגבינת "לה ואש קי רי". לא ידענו אז, שנשרת ארבעה חודשים רצופים, נשתחרר לחודש בבית ואז נשוב לעוד חודשיים. לא ידענו שיעבור עלינו החורף הכי קר, עם מטרים של שלג שיכסו את כל הכלים.

לא ידענו שתיפתח מלחמת התשה מול הסורים. לא ידענו שאת ליל הסדר של 1974 נעשה בכוננות עליונה על הכלים, כי מישהו העריך שהסורים יתקפו שוב. הם לא. ובזמן הזה, כבר נודע לנו מחיר המלחמה, עם יותר מ־2,600 הרוגים. כבר ידענו מי מחברינו או ממכרינו נהרג, ומי נפצע. וכמעט בכל רחוב בישראל היה בית של נפגעי המלחמה. ידענו, שמבחינה צבאית, ניצחנו. צה"ל היה בקילומטר ה־101 לקהיר, צה"ל פרס תותחי 175 מ"מ שאיימו על דמשק. ניצחנו, אבל המועקה הייתה נוראה. מה קרה כאן? להזכירכם, זה היה לפני 50 שנה.

המידע היה מועט. השמועות רצו בכל המדינה. מה קרה לדיין, מה קרה לגולדה? מה קרה לרמטכ"ל? מה קרה לראש אמ"ן? זמן קצר לאחר המלחמה יצא הספר "המחדל", מאת העיתונאי ישעיהו בן־פורת ומספר עיתונאים נוספים. ככל שאני זוכר, זו הייתה סנסציה. לראשונה, ניתנה תשובה. המושג "מחדל" נכנס לתודעה, ללקסיקון, להיסטוריה של ישראל. ההשפעה של המושג הייתה עצומה. סימני השאלה הפכו לסימני קריאה. כולנו הבנו, שהייתה פאשלה בלתי נסלחת. ואז באה ועדת אגרנט, ולמרות שכיוונה את מסקנותיה לכיוון הדרג הצבאי, היא סימנה את סוף כהונתם של גולדה ושל דיין. לקח עוד שלוש שנים, והגיע המהפך של 1977.

היו לו סיבות רבות, אבל המחדל היה העיקרית שבהן. עם ישראל למד שהוא לא יכול בעצם לסמוך על אף אחד. חוץ מאשר על הלוחמים, שזה אומר – לסמוך על עצמנו. וככל שחלפו השנים, והמידע נחשף, והפרוטוקולים פורסמו, ואפילו תמונת המרגל החשוב מכולם הוצגה לאחרונה לעין כל - הזעם רק גובר. איך הם, המנהיגים, התעלמו מהמובן מאליו. איך נפלו שבי בקונספציה. איך הפקירו אותנו, את כולנו.

אחר כך, המלחמה נוהלה טוב יותר. אבל המחדל לא נעשה מובן יותר, או נסלח יותר. להיפך, הוא מתברר כחמור יותר. מה כל זה אומר לנו 50 שנה אחרי? איכשהו, במהלך שירותי הצבאי, גיליתי את הסימפוניות של מאהלר. למלחמה יצאתי כשהסימפוניה השנייה מתנגנת בראשי. "התחייה", תחיית המתים, קוראים לה. לוקח זמן, לאיש צעיר, להבין שלמרות שמוטיב מרכזי בה הוא "יום הדין", פרק הסיום שלה הוא הכי מבשר טובות: עוברים את יום הדין, וחוזרים לחיים, בניצחון גדול. כן, זה היה קשה, מאוד. וזה אולי קלישאתי, אבל הוכחנו את עצמנו.

ישראל הותקפה, ונדמה היה שהיא על סף חורבן. יצאנו להילחם למען חיינו, משפחותינו, נשותינו, אהובותינו, ילדינו, חברינו. ושמענו לא מעט את "לו יהי". וקיווינו לטוב. אז מה יהיה? משך השנים, ניתנה לי הזכות לכתוב לא פעם על המלחמה, ועל חוויותיי. חלק ממה שנכתב כאן, כבר פורסם לציון עשורים כאלה או אחרים. לא חשבתי לכתוב עוד. מה יש להוסיף? אבל איכשהו, 50 שנה הן באמת ציון דרך. המלחמה ההיא שינתה את חיי כולנו. והיא תישאר איתנו. כל לוחמי צה"ל, בכל המלחמות והמבצעים והבט"שים, ראויים להוקרה. ומה "מגיע" ללוחמי מלחמת יום הכיפורים?

חוויתי בביקורים בארה"ב מנהג אמריקני נפוץ: כאשר אזרח נתקל ברחוב או בשדה התעופה או בכל מקום ציבורי אחר בלובש מדים, או במי שחובש כובע או לובש חולצת "וטראן" (ותיק מלחמות), הוא מושיט את ידו ואומר לו – "תודה לך על שירותך". ולובש המדים עונה: "תודה לך על תמיכתך". וזה בעיקר מה שלדעתי לוחמי מלחמת יום הכיפורים ראויים לו, בנוסף כמובן לטיפול במשפחות השכולות, בפצועים ובנפגעי הפוסט טראומה: שגם אחרי 50 שנה, לא נשכח להגיד לכל מי שהיה שם מילה אחת: "תודה!".

עמוס רגב הוא העורך המייסד של ״ישראל היום״. השתתף בשלוש ממלחמות ישראל: מלחמת  ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה